החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על אברהם בר–אב (בן–טאטה)

אברהם בר-אב (בן-טאטה) יליד מצרים, מתגורר כיום במצפה עדי שבגליל. הוא חבר באגודת הסופרים ונשיא חברת BCI  המפתחת מערכות תוכנה לאקדמיה. למד בחוגים לאמנות התיאטרון וספרות אנגלית באוניברסיטת תל-אביב. תוך כדי לימודיו הקים עם חברים תיאטרון שוליים קטן בשֵם "בימת ... עוד >>

רחוב שיח' חאמזה 17, קהיר

מאת:
הוצאה: | 2017 | 446 עמ'
זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

רחוב שיח' חאמזה 17, קהיר רומן היסטורי הלוקח את הקורא למסע חושני של ריחות, צבעים, קולות, רגשות ומשפחה יהודית קטנה ואמיצה בראשית המאה העשרים, מעט פני פרוץ מלחמת העולם השנייה. פורטונה ושלום פסי, מגדלים את שלושת ילדיהם בצל המלחמה הממשמשת ומידפקת על דלתות אירופה. החיבור עם הארץ הפונדקאית מתגלה כחסר סיכוי. מואיז הופך קומוניסט ונרדף על ידי החוק, סופי עזת פנים, מורדת בהוריה ונישאת להנרי, העסקן הציוני, ובת הזקונים סוזי, מתאהבת בחוסני, פושע ערבי רב-קסם, הכופה את עצמו עליה ומאיים לפגוע במשפחתה.

הספר ארוג בחוטי צבע וניחוחות כובשים של יהדות מצרית אוריינטלית ששורשיה יונקים מתרבויות צרפת ובולגריה. חיי המשפחה מתנהלים בתחושת ביטחון יחסית עד שפעמי מלחמת העולם השנייה המתקרבים אל שערי קהיר, מעירים את הלאומנות הערבית מתרדמתה. הרחוב השקט סוער ורוגש ועולמה של המשפחה מתהפך. בר-אב חושף בפני הקורא רקמה אנושית חיה ונושמת, מלאת הומור, חוכמת חיים וסוחפת עד העמוד האחרון.

"כל-כך מקסים  שחשבתי שלא אמצא מילים לתאר…" (דורית ישראל-בשארי Global report)
"מפגין כישרון כתיבה אמיתי…"
(ירון אביטוב, מבקר, "ישראל היום")
"חושף את שורשי האיבה של העם המצרי כלפי מדינת ישראל…" (ורד לי "הארץ")
"דרך הספר יוכל הדור הצעיר להכיר ולהבין את ההיסטוריה של עמנו…" (שמעון פרס ז"ל – נשיא)
"מקים לתחיה תקופה רבת תהפוכות…" (יצחק גורמזאנו גורן. סופר)

אברהם בר-אב (בן-טאטה) יליד מצרים, מתגורר כיום במצפה בגליל, הוא נשיא חברת BCI המפתחת מערכות תוכנה לאקדמיה. בר-אב למד בחוג לאמנות התאטרון ולספרות אנגלית באוניברסיטת תל-אביב, כתב וביים מחזות, ופרסם סיפורים קצרים.


ספריו האחרים:

התרגום האנגלי  17Sheikh Hamza Street, Cairo (רב-מכר באמזון 2016)
"מפעל הפה והטלפיים" (מחזה, בהוצאת בימת קדם 2015)

 "רוח אדמה ורוח קרקס" (מחזה, בהוצאת בימת קדם 2015)
"פושקין מרוקאי" (סיפורים, זוכה פרס אס"י – איגוד הסופרים בישראל 2013)

מקט: 4-682-146
מאמר על הספר בעיתונות
ביקורת על הספר
סקירה על הספר בבלוגיה
סקירה
סקירת הספר באתר סימניה

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פתח דבר   –  אי–שם בבולגריה, חורף 1913:
טוראי שלום פָסִי איבד את חשבון הימים בשגרת הלחימה הזאת. לפני שהוא עולה מן המחפורת, הוא אוסף בכף ידו מי שלולית ובוץ וצובע בהם את לחייו, מכסה היטב את הגבות הלבנות והשפם. מתון–מתון מהדק לסנטרו את רצועת הקסקט הרטוב ומתכופף לסדר את החותלות, מתיר שני אבזמים חלודים מכל צד, אוסף לתוכן את שולי מכנסיו הלחים ושב ורוכס אותם בקפידה. כשיצֵא בסופו של דבר עם הקרבין המכודן שלו, ימצא את עצמו במאסף.

חורף, קיץ ושוב חורף. אם יש סוף למלחמה הזאת זהו "סוף אישי". כל חייל יסיים את המלחמה שלו במקום ובזמן שהועיד לו הגורל. המאושרים נקטלים במקום, חסרי המזל מתים מפצעיהם בייסורים קשים, לאחרים יועד מוות טבעי, פחות או יותר, מן המחלות או הזיהומים. רק לבני האלמוות כשלום פָסִי, המלחמה היא לנצח. כאילו כוח עליון נוצר את חייו לאיזו מטרה נעלמה. חבריו שראו אותו מנשק את מזוזת הכסף הקטנה התלויה על לוח לבו, ריננו עליו: "הנימול מוגן בכישוף יהודי." היכן הם כעת? כולם עד אחד, אינם כבר. הצעירים שגויסו למלא את השורות, תוהים מי איש השיבה הגבוה המתהלך ביניהם. הם אינם יודעים שעד לפני שנה גם הוא היה שחור שיער ורענן בדיוק כמוהם. בִּן לילה הלבין שערו כולל שער הגבות והשפם.

הקו שבו פוגש המישור את ההר הוא קו הזינוק של הבולגרים. השמש הגבית טובה להם, היא גם מייבשת את מדיהם הרטובים מגשם, וגם מסמאת את עיני האויב. "קדימה!". הבל הפה של הקצין מתעבה לרגע ומתפוגג: "למען המלך ולמען בולגריה!" טוראי פָ סִי עונה "הורה" ומרחיב צעדיו. הסתערות בזקיפות קומה אל מול העמדות של הסרבים, זו פסגת מסירות הנפש. פָסִי מחשק שפתיים. איש לא ילמד את היהודי נאמנות מהי. בה בעת מפעמת בלבו התשוקה למפגש עם הכדור או הרסיס המהיר שיביא את המלחמה שלו לידי סיום. "קדימה" כלומר באלכסון ולמעלה. עם המעיל האפור, הדהוי ורצועת העור האלכסונית החוצה את חזהו, הוא דומה לאחד מחיילי הכדורת החבוטים ששיחק בהם בילדותו. ההבדל הוא שחיילי העץ אינם זקוקים לחמצן. כשפָסִי מנסה לדלג לראש הטור, מימיית הפח מקרקשת על אחוריו, מזכירה לו שהוא שכח להתרוקן, דבר שלא יעשה בנסיבות הללו. מפגש עם כדור "בשלפוחית מלאה" יגרום לה חלילה להגיר את מימיה. מי שיאסוף את גופתו ילעיז: "היהודון השתין מפחד." פָסִי פונה הצדה ופורף בדחיפות את כפתורי מכנסיו. קולות הלחימה מתרחקים. ערפילי ההר מכסים עליהם כשמיכת נוצות. נאלם ציוץ הבוקר של הרובים, משתתקת נביחת התותחים. אוזניו של פָסִי עם שכשוך השתן על אדמה רוויה מגשם.

יש בו משהו מהפנט בפכפוך השופע של הבוקר, רק גבר יבין זאת, משהו שבכוחו להאיר את המציאות מזווית אחרת. האם מות–גיבורים הוא המוצא היחיד? זו כבר שלולית יפה עם בועיות קצף וקטורת של אד לַבְנוני. נתזי הזהב הקטנים המקפצים מתוכה זוהרים בשמש החורפית. עוד מעט נפרץ דופן השלולית והזרם שועט לו במורד חופשי ומאושר. למטה חופשי ומאושר. בשעה שפָסִי רוכס את כפתורי מכנסיו, הוא כאדם שהעירו אותו מסיאנס היפנוטי שבמהלכו הוטלה עליו משימה שהוא כפוי לבצעה. הוא נועץ באדמה את כידון הקרבין, תולה על הקת את הכובע ומשיל מעל גבו את התרמיל. במקום למהר למפגש האינטימי עם הכדור או רסיס הפגז, הוא הולך אחרי בת קול מסתורית המצווה עליו: "לך לך, טוראי שלום פָסִי, לך לך מארצך ומולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך." הוא לא ישוב לדרוך על אדמת בולגריה ולא יראה עוד את הוריו, אחיו או איש מקרובי משפחתו שנשארו בפיליפופוליס.

מה שקרה אחרי אותה רכיסת מכנסיים גורלית עטוף בשתיקה גדולה. אין בידינו אלא מה שסיפר לימים לנכדו אלבר, שחסידה גדולה הניפה אותו במקורה והניחה אותו על חולות הזהב של פורט סעיד. אדוות הים מלחכות את קו החוף באוושות קטנות ושלוות. רגועה ובוטחת לעיסתם של הג’מוסים הרועים לאורך הנילוס. מצרים היא מישור שטוף אור, בלי גשמי זעף, בלי קריאות "הורה" ובלי "היפ–היפ", בלי זעקות השבר של הפצועים והגוססים ובלי משקולת הפחד השוכנת קבע במעיים. מצרים היא השלווה של הפאלוקה, המחליקה במעלה הנהר לכיוון קהיר. פָסִי יושב על ספסל העץ, מתבונן במפרש המנופח שמעליו ומסתכל במראות המתחלפים באטיות. קצב אחד לסירה ולשלושת הגמלים הצבעוניים הפוסעים לצדה על הגדה. גם הליכתם גלית משהו. חבל רפוי מחבר אותם זה לזה ומן הראשייה של הגמל הראשון אל החמור הקטן הנוהג בם. על גב החמור יושב איש זקן, רוכב "הצדה", כמו יושב על ספסל. הוא לובש שלמה ארוכה, כפות רגליו היחפות משוכלות זו על זו, נעות בקצב ההליכה של החמור. ברכיבה ממין זה אי–אפשר לנעוץ דורבנות בצלעות הבהמה ולהדהיר אותה אלי קרב. עיניו של פָ סִי פוגשות בעיני הזקן. לרגע חש צורך להרים יד ולברך לשלום את הרוכב האציל, אבל הוא רק מחייך אליו חיוך קטן, ירכיו מהדקות את מזוודת העור הקטנה שהיא כל רכושו. בידו פתק מיוזע שכתוב עליו באותיות קיריליות "משפחת סברייגו".

באותם ימים האנגלים הם בעלי החזקה על נווה המדבר הקסום. הם כאן כדי לשמור על נתיב השיט הדקיק המחבר אותם למושבותיהם באפריקה ובהודו. למען השליטה בנתיב החיים, יעשו כל מה שמעצמה יכולה להרשות לעצמה, יציפו את מצרים באנשי שלומם. הם ישלמו בעין יפה לבעלי שררה מקומיים, שיפתחו את שעריה לכל מי שדם אירופי מפכה בעורקיו, שיבוא לחגוג על מנעמיה, והם אמנם באו קילוחים–קילוחים, להיות בעריה רובד לבנבן ודקיק של אדונים.

סולטנה סברייגו פותחת את מכסה הזכוכית של אחת מצנצנות המלפפונים המונחות להחמצה על אדן החלון, מזיזה בקצה המזלג את עלי השמיר עם רובד העובש הלבנבן שדבק בהם, שולה מלפפונים אחדים שאותם היא מתכוונת להניח על השולחן בארוחת הצהריים. בשעה טובה, יש להם דייר חדש היום. שמו שלום פָ סִי. גם גבר, גם בולגרי. נחמד יהיה לגלגל אתו שיחה בשפת האם, לשמוע חדשות מן המולדת השכוחה, אבל לא בזה העיקר, סולטנה מביטה על האורח בעיניים של אמא לחמש בנות. אין בלבה ספק: הוא הגבר שהתפללה עליו למען הבת הבכירה שלה פורטונה. היא כבר לא ילדה. כל הסימנים מעידים על כך. לפני חודש נכנסה לשנתה הארבע–עשרה. לא, אין כאן בעיה של הפרש גילים. נערה בגילה זקוקה לגבר בוגר ומנוסה, גבר עם שתי רגליים על הקרקע. השיער הלבן שלו מטעה מאוד, הוא בסך הכול בן עשרים ותשע.

מעבר לחלון, פורטונה מדלגת "בחבל–ארוך" עם החברות היווניות שלה. סולטנה קוראת לה בבולגרית: "היידה פורטונה, פרֵהֶבִירֶייסֵה, אימַהמֶה גוֹסטִי" (תזדרזי, חזרי הביתה. יש לנו אורחים). החברות של פורטונה מצחקקות ומתלחשות. פורטונה לא מבינה למה. בפעם הבאה שאמא תקרא לה מן המשחק, זה יהיה בשפת הלאדינו: Ya basta djugar, ija mia, to marido vino del lavoro (די לשחק, ילדה שלי, בעלך חזר מן העבודה). כעבור כמה חודשים, פורטונה תתנצל בפני החברות ותפרוש מהן לתמיד. היא מרגישה שהשדיים שלה כבדו. הקפיצות בחבל מכאיבות לה. נוסף לכך יש לה כבר בחילות. פורטונה ילדה את מואיז כשהייתה בת חמש–עשרה. אחד–עשר חודשים אחריו ילדה את סופי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “רחוב שיח' חאמזה 17, קהיר”