רחוב שיח' חאמזה 17, קהיר רומן היסטורי הלוקח את הקורא למסע חושני של ריחות, צבעים, קולות, רגשות ומשפחה יהודית קטנה […]
פתח דבר – אי–שם בבולגריה, חורף 1913:
טוראי שלום פָסִי איבד את חשבון הימים בשגרת הלחימה הזאת. לפני שהוא עולה מן המחפורת, הוא אוסף בכף ידו מי שלולית ובוץ וצובע בהם את לחייו, מכסה היטב את הגבות הלבנות והשפם. מתון–מתון מהדק לסנטרו את רצועת הקסקט הרטוב ומתכופף לסדר את החותלות, מתיר שני אבזמים חלודים מכל צד, אוסף לתוכן את שולי מכנסיו הלחים ושב ורוכס אותם בקפידה. כשיצֵא בסופו של דבר עם הקרבין המכודן שלו, ימצא את עצמו במאסף.
חורף, קיץ ושוב חורף. אם יש סוף למלחמה הזאת זהו “סוף אישי”. כל חייל יסיים את המלחמה שלו במקום ובזמן שהועיד לו הגורל. המאושרים נקטלים במקום, חסרי המזל מתים מפצעיהם בייסורים קשים, לאחרים יועד מוות טבעי, פחות או יותר, מן המחלות או הזיהומים. רק לבני האלמוות כשלום פָסִי, המלחמה היא לנצח. כאילו כוח עליון נוצר את חייו לאיזו מטרה נעלמה. חבריו שראו אותו מנשק את מזוזת הכסף הקטנה התלויה על לוח לבו, ריננו עליו: “הנימול מוגן בכישוף יהודי.” היכן הם כעת? כולם עד אחד, אינם כבר. הצעירים שגויסו למלא את השורות, תוהים מי איש השיבה הגבוה המתהלך ביניהם. הם אינם יודעים שעד לפני שנה גם הוא היה שחור שיער ורענן בדיוק כמוהם. בִּן לילה הלבין שערו כולל שער הגבות והשפם.
הקו שבו פוגש המישור את ההר הוא קו הזינוק של הבולגרים. השמש הגבית טובה להם, היא גם מייבשת את מדיהם הרטובים מגשם, וגם מסמאת את עיני האויב. “קדימה!”. הבל הפה של הקצין מתעבה לרגע ומתפוגג: “למען המלך ולמען בולגריה!” טוראי פָ סִי עונה “הורה” ומרחיב צעדיו. הסתערות בזקיפות קומה אל מול העמדות של הסרבים, זו פסגת מסירות הנפש. פָסִי מחשק שפתיים. איש לא ילמד את היהודי נאמנות מהי. בה בעת מפעמת בלבו התשוקה למפגש עם הכדור או הרסיס המהיר שיביא את המלחמה שלו לידי סיום. “קדימה” כלומר באלכסון ולמעלה. עם המעיל האפור, הדהוי ורצועת העור האלכסונית החוצה את חזהו, הוא דומה לאחד מחיילי הכדורת החבוטים ששיחק בהם בילדותו. ההבדל הוא שחיילי העץ אינם זקוקים לחמצן. כשפָסִי מנסה לדלג לראש הטור, מימיית הפח מקרקשת על אחוריו, מזכירה לו שהוא שכח להתרוקן, דבר שלא יעשה בנסיבות הללו. מפגש עם כדור “בשלפוחית מלאה” יגרום לה חלילה להגיר את מימיה. מי שיאסוף את גופתו ילעיז: “היהודון השתין מפחד.” פָסִי פונה הצדה ופורף בדחיפות את כפתורי מכנסיו. קולות הלחימה מתרחקים. ערפילי ההר מכסים עליהם כשמיכת נוצות. נאלם ציוץ הבוקר של הרובים, משתתקת נביחת התותחים. אוזניו של פָסִי עם שכשוך השתן על אדמה רוויה מגשם.
יש בו משהו מהפנט בפכפוך השופע של הבוקר, רק גבר יבין זאת, משהו שבכוחו להאיר את המציאות מזווית אחרת. האם מות–גיבורים הוא המוצא היחיד? זו כבר שלולית יפה עם בועיות קצף וקטורת של אד לַבְנוני. נתזי הזהב הקטנים המקפצים מתוכה זוהרים בשמש החורפית. עוד מעט נפרץ דופן השלולית והזרם שועט לו במורד חופשי ומאושר. למטה חופשי ומאושר. בשעה שפָסִי רוכס את כפתורי מכנסיו, הוא כאדם שהעירו אותו מסיאנס היפנוטי שבמהלכו הוטלה עליו משימה שהוא כפוי לבצעה. הוא נועץ באדמה את כידון הקרבין, תולה על הקת את הכובע ומשיל מעל גבו את התרמיל. במקום למהר למפגש האינטימי עם הכדור או רסיס הפגז, הוא הולך אחרי בת קול מסתורית המצווה עליו: “לך לך, טוראי שלום פָסִי, לך לך מארצך ומולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך.” הוא לא ישוב לדרוך על אדמת בולגריה ולא יראה עוד את הוריו, אחיו או איש מקרובי משפחתו שנשארו בפיליפופוליס.
מה שקרה אחרי אותה רכיסת מכנסיים גורלית עטוף בשתיקה גדולה. אין בידינו אלא מה שסיפר לימים לנכדו אלבר, שחסידה גדולה הניפה אותו במקורה והניחה אותו על חולות הזהב של פורט סעיד. אדוות הים מלחכות את קו החוף באוושות קטנות ושלוות. רגועה ובוטחת לעיסתם של הג’מוסים הרועים לאורך הנילוס. מצרים היא מישור שטוף אור, בלי גשמי זעף, בלי קריאות “הורה” ובלי “היפ–היפ”, בלי זעקות השבר של הפצועים והגוססים ובלי משקולת הפחד השוכנת קבע במעיים. מצרים היא השלווה של הפאלוקה, המחליקה במעלה הנהר לכיוון קהיר. פָסִי יושב על ספסל העץ, מתבונן במפרש המנופח שמעליו ומסתכל במראות המתחלפים באטיות. קצב אחד לסירה ולשלושת הגמלים הצבעוניים הפוסעים לצדה על הגדה. גם הליכתם גלית משהו. חבל רפוי מחבר אותם זה לזה ומן הראשייה של הגמל הראשון אל החמור הקטן הנוהג בם. על גב החמור יושב איש זקן, רוכב “הצדה”, כמו יושב על ספסל. הוא לובש שלמה ארוכה, כפות רגליו היחפות משוכלות זו על זו, נעות בקצב ההליכה של החמור. ברכיבה ממין זה אי–אפשר לנעוץ דורבנות בצלעות הבהמה ולהדהיר אותה אלי קרב. עיניו של פָ סִי פוגשות בעיני הזקן. לרגע חש צורך להרים יד ולברך לשלום את הרוכב האציל, אבל הוא רק מחייך אליו חיוך קטן, ירכיו מהדקות את מזוודת העור הקטנה שהיא כל רכושו. בידו פתק מיוזע שכתוב עליו באותיות קיריליות “משפחת סברייגו”.
באותם ימים האנגלים הם בעלי החזקה על נווה המדבר הקסום. הם כאן כדי לשמור על נתיב השיט הדקיק המחבר אותם למושבותיהם באפריקה ובהודו. למען השליטה בנתיב החיים, יעשו כל מה שמעצמה יכולה להרשות לעצמה, יציפו את מצרים באנשי שלומם. הם ישלמו בעין יפה לבעלי שררה מקומיים, שיפתחו את שעריה לכל מי שדם אירופי מפכה בעורקיו, שיבוא לחגוג על מנעמיה, והם אמנם באו קילוחים–קילוחים, להיות בעריה רובד לבנבן ודקיק של אדונים.
סולטנה סברייגו פותחת את מכסה הזכוכית של אחת מצנצנות המלפפונים המונחות להחמצה על אדן החלון, מזיזה בקצה המזלג את עלי השמיר עם רובד העובש הלבנבן שדבק בהם, שולה מלפפונים אחדים שאותם היא מתכוונת להניח על השולחן בארוחת הצהריים. בשעה טובה, יש להם דייר חדש היום. שמו שלום פָ סִי. גם גבר, גם בולגרי. נחמד יהיה לגלגל אתו שיחה בשפת האם, לשמוע חדשות מן המולדת השכוחה, אבל לא בזה העיקר, סולטנה מביטה על האורח בעיניים של אמא לחמש בנות. אין בלבה ספק: הוא הגבר שהתפללה עליו למען הבת הבכירה שלה פורטונה. היא כבר לא ילדה. כל הסימנים מעידים על כך. לפני חודש נכנסה לשנתה הארבע–עשרה. לא, אין כאן בעיה של הפרש גילים. נערה בגילה זקוקה לגבר בוגר ומנוסה, גבר עם שתי רגליים על הקרקע. השיער הלבן שלו מטעה מאוד, הוא בסך הכול בן עשרים ותשע.
מעבר לחלון, פורטונה מדלגת “בחבל–ארוך” עם החברות היווניות שלה. סולטנה קוראת לה בבולגרית: “היידה פורטונה, פרֵהֶבִירֶייסֵה, אימַהמֶה גוֹסטִי” (תזדרזי, חזרי הביתה. יש לנו אורחים). החברות של פורטונה מצחקקות ומתלחשות. פורטונה לא מבינה למה. בפעם הבאה שאמא תקרא לה מן המשחק, זה יהיה בשפת הלאדינו: Ya basta djugar, ija mia, to marido vino del lavoro (די לשחק, ילדה שלי, בעלך חזר מן העבודה). כעבור כמה חודשים, פורטונה תתנצל בפני החברות ותפרוש מהן לתמיד. היא מרגישה שהשדיים שלה כבדו. הקפיצות בחבל מכאיבות לה. נוסף לכך יש לה כבר בחילות. פורטונה ילדה את מואיז כשהייתה בת חמש–עשרה. אחד–עשר חודשים אחריו ילדה את סופי.
אין עדיין תגובות