החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות / הרשמה

בעיני ילדה בת שתים-עשרה

מאת:
הוצאה: | 2016-01 |
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

0.00

רכשו ספר זה:

"'בעיניה של ילדה בת 12', זה שם המסמך המצמרר הזה שראה אור לראשונה ב־1946 והיה לאחד המסמכים הייחודיים ביותר שפורסמו לאחר השואה. ומשום מה רק עכשיו, שבעים שנה אחרי, היומן של ינינה השלס־אלטמן רואה אור לראשונה בעברית." 

אילנה דיין, גלי צה"ל , 18 בדצמבר 2014 

"הספר הזה מעורר עניין רב משום שנכתב ב־1943 כאשר המחברת הייתה בת 12, ופורסם לראשונה ב־1946… הוא חייב להיקרא בבתי ספר, במכללות ובאוניברסיטאות, משום שזיכרון העבר עשוי לשמש כחיסון נגד התפרצות הפשיזם, שנאת האסלאם ושנאת זרים ועניים ונגד עליית הימין הקיצוני באירופה." 

Sal-lus Herrero, El Punt Avui (Cultura), Barcelona, 1.5.2013

"…הדיווח הקצר של ינינה הוא אחד המסמכים המרתקים על הכחדת יהדות אירופה… ירוסלב חריצ'ק, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת לבוב (עכשיו לביב) טוען בצדק: 'הדפים האלה קשים לקריאה, אבל לא יעלה על הדעת לא לקרוא אותם…' התרבות היא במידה רבה ניסיון לשמר את זיכרון החיים, דבר שמאפיין אותנו כבני המין האנושי."

Enric Sòria, El Pais , Madrid, 12.11.2012

"לצדן של דמויות שקנו לעצמן מקום בהיסטוריה, גיבורים של מאבק מחתרתי, יש בזיכרונות הללו אנשים רבים, ובכל זאת לא רבים דיים —גיבורים וגיבורות של ההיסטוריה, אשר איננו מסוגלים לספר עליהם: חברים למשחק ילדים, אסירות, שכנות חסרות מנוחה מהדרגשים בצריף. ינינה השלס רושמת בקפדנות את שמותיהם וייתכן מאוד שהיומן הזה הוא המקום היחידי שהם מוזכרים בו, כאילו הילדה הקטנה הזו ידעה, הבינה, שהסיפור בכללותו אפשרי רק כאשר ניתן לשמר כל ניסיון, כל עקבה, כל ניצוץ ורסיס…"

פיוטר לסקובסקי, מתוך ההקדמה למהדורה החדשה בפולנית, 2015



ינינה השלס־אלטמן, ילידת העיר לבוב בפולין, היא סופרת ודוקטור לכימיה. היא פרסמה עד כה שישה ספרים, בכללם הוורד הלבן העוסק בהתנגדות למשטר הנאצי והרומן הם עוד חיים, זוכה פרס אקו"ם. היא מתגוררת בחיפה. 

ניתן לצפות בסרטון הסיפור של ינינה השלס, שהופק על ידי חן שלח עבור בית לוחמי הגטאות, בקישור:

MASTER FC YANINA FINAL 

https://www.youtube.com/watch?v=HDAl2iedjlQ

מקט: 978-1-61838-682-3
מסת"ב: 978-1-61838-682-3
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


ינינה השלס בעיני ילדה בת שתים־עשרה a פרדס הוצאה לאור Janina Hescheles Oczyma Dwunastoletniej Dziewczyny בתרגום המחברת מהשפה הפולנית עריכה: מיכל קירזנר־אפלבוים צילום הכריכה: גייאם קאלאפורה לצורך כתיבת ספר זה נעזרה המחברת בקטעים אחדים מתוך הספר ילדי השואה מספרים, בתרגום אברהם ברטורא, הוצאה פנימית של משרד החינוך. אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או בכל אמצעי אלקטרוני, אופטי, מכני או אחר — כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מהמו"ל. מסת"ב: 978-1-61838-682-3 ISBN: © כל הזכויות שמורות למחברת ולפרדס הוצאה לאור ת"ד 33709, חיפה 3133602 e-mail: contact@pardes.co.il תשע"ו 2016 Printed in Israel חיינו והיינו כמו שחקנים, שיחקנו בתפקיד שמראש עלינו נכפה. גם חלקי הקטן במחזה החיים לא ידוע לי, אבל ברור לי שאשכח במהרה. מתוך השיר "נסיגה" (Umkehr) שכתב הסטודנט קרל לודוויג שניידר, כאסיר בבית סוהר של האס־אס בהמבורג בשנת 1944. תודות ראשית אבקש להודות לדוד גוטסמן, מנהל הוצאת פרדס, על נכונותו המידית לקבל על עצמו את הוצאת ספרי בעיני בת שתים־עשרה לאור ועל ביצוע המשימה לעילא ולעילא תוך חודשים ספורים. תודתי מקרב לב למיכל קירזנר־אפלבוים על עריכת הספר בתרגום לעברית. היא גם ליוותה את כל השלבים הכרוכים בהכנת הספר לדפוס ולא חסכה מאמצים לעורר עניין בספר בקרב אנשי תקשורת. במסעי הווירטואלי בחזרה לעיר לבוב (הנקראת כיום לביב) לאחר שבעים שנה, מילאו תפקידים חשובים כמה אנשים: אדה דיאנובה (מנהלת המוסד הפילנתרופי־תרבותי היהודי "חסד אריה" בלביב), שיזמה את תרגום היומן מפולנית לאוקראינית ולרוסית, וגייאם קאלאפורה (מאוניברסיטת ולנציה), שתרגם אותו לקטלנית ולספרדית. אני אסירת תודה על שהעלה בהקדמה שכתב לתרגום קווים לדמותו של מיכאל בורביץ', איש שיקר ללבי ושאני חבה לו את חיי. גייאם גם הצביע על ההבדלים בין כתב היד מ־1943, השמור בארכיון בית לוחמי הגטאות, לבין הגרסה שהודפסה ב־1946 בקראקוב. תודתי לליוויה פרנס (עובדת המוסד "ממוריאל דה לה שואה" בפריז) על מאמציה הרבים להביא את היומן לדפוס בצרפתית. אני מודה לקתרין קוקיו (פרופסור לספרות השוואתית באוניברסיטת פריז־דידרו, פריז 7) על שסייעה להוצאת היומן לאור, וגם ליהודית ליון־קאן ויהודית לינדנברג (EHESS, בית הספר הגבוה למדעים סוציאליים באוניברסיטת פריז 6) על תמיכתן בפרויקט ההוצאה לאור והכללתו בתכנית הסמינרים שלהן. כמו כן תודה לאגנייז'קה ז'וק ששקדה בנאמנות על התרגום מפולנית לצרפתית בלי להתייאש גם כאשר מספר הוצאות השיבו את פנינו ריקם. לאווה קוז'מינסקה־פריילאק (מהמכון ההיסטורי היהודי בוורשה) אני אסירת תודה על השיחות הרבות — באמצעות האינטרנט וגם בארבע עיניים — שתרמו לגיבוש המסגרת לאפילוג. אני מודה גם לפיוטר לאסקובסקי על כתיבת ההקדמה להוצאה הפולנית השנייה והוספת הערות והסברים. תודה לגדעון גיתאי על מאמציו להביא לפרסום היומן בשפה הפינית. העבודה המשותפת על הכנת היומן לדפוס הצמיחה ידידות עמוקה עם גייאם, מיכל, אדה, ליוויה, אווה ואגניישקה. העיבוד התיאטרלי של היומן בפולנית בלביב הניב קשרי ידידות עם השחקניות טאטינה סוקורקינה, אלקסנדרה סומיש ואולה לודובסקייה, ועם בלהה מס־אשרוב שעיבדה את היומן להצגה בעברית. קשרים אלה האירו והעשירו את ימי זקנתי. תודתי לענת ברטמן־אלהלל, מנהלת הארכיון של בית לוחמי הגטאות, ולנעם רחמילביץ', עובד הארכיון המסור, על השמירה הקפדנית של כתב היד. מצאתי בהם ידידים שנכונים תמיד להגיש עזרה. אני מודה לעליזה (אלז'בייטה) קריגיר על תרגום השירים מפולנית לעברית. הערכתי הגדולה למכון ההיסטורי היהודי בוורשה על היוזמה לחדש את הפרסומים של המכון ההיסטורי היהודי מהשנים הראשונות לאחר מלחמת העולם השנייה, וכך לאפשר למחבריהם לשוב ולהשמיע את קולם האותנטי. תרגומם לעברית של זיכרונות הילדות הקשה מסמן את השלמתו של מעגל החיים. כיום אני זוכה לפיצוי בדמות ימי הזקנה המאושרים לצדו של קלמן, בן זוגי, אשר בכל שלבי החיים וגם במהלך העבודה על המהדורה העברית עמד ועומד לצדי, ועל כך לו התודה. בניי, איתן וצבי, שימשו לי כמקור תמיכה ועידוד. ינינה השלס אלטמן חיפה, אפריל 2015 הקדמה למהדורה העברית לעתים נדירות מזמנת עבודת העריכה, הנעשית ברובה בבדידות, מפגשים אנושיים יוצאי דופן. כשקיבלתי בדואר האלקטרוני פנייה מאישה בשם ינינה שביקשה שאערוך את הגרסה העברית של יומן שכתבה בזמן השואה, נעתרתי במידה רבה משום שינינה היא בת העיר לבוב, בה נולדו סבי וסבתי שאיבדו את רוב משפחתם בשואה. ראיתי בזה מעין סגירת מעגל אישית. לא ידעתי אז שהן הטקסט והן האדם שמאחוריו יותירו בי חותם עמוק כל כך. בקומה העליונה של בית דירות ישן פותחת לי את הדלת אישה קטנה וצנומה כמעט כילדה בת שתים־עשרה. אך בל תטעו, האישה הזו חזקה אף יותר מהמתכות שחקרה בעבודתה רבת השנים ככימאית. יומנה של ינינה, מעבר לחשיבותו ההיסטורית כמסמך תיעודי שנכתב בזמן אמת, הוא שיר הלל לניצחון רוח האדם, החזקה מכל כוחות האופל. ינינה נחשפה בילדותה לאכזריות בלתי נתפסת ממש ואיבדה את כל יקיריה, אך שני דברים לא הצליחה המלחמה לקחת ממנה: את האמונה באדם ואת התקווה. האמונה באדם באשר הוא משמשת נר לרגליה של ינינה, לוחמת ותיקה למען זכויות אדם, שוויון ושלום. והתקווה? כמעט בלתי נתפס איך אישה שעברה בילדותה את הנורא מכול, הצליחה לא רק לשקם את הריסות חייה באופן מעורר הערצה בתחום האישי והמקצועי גם יחד, אלא לחזור ולומר כי ה"חיים יפים". איזה שיעור זה לכולנו. אמנם ידוע כי אין נביא בעירו, אך עדיין תמוה שיומנה של ינינה, שתורגם לשפות שונות ופורסם במדינות שונות, טרם ראה אור בעברית. את העיוות הזה ננסה לתקן עכשיו, בבחינת מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. אין זה רק סיפור הישרדות הצרוב בהיסטוריה שלנו כעם, אלא גם סיפור אישי מכמיר לב המעיד מהו חוזק אנושי. כשהיומן התפרסם לראשונה בפולנית בשנת 1946, הייתה ינינה מוטרדת שמא הטקסט, שכתבה בגיל 12 כשאך הוברחה ממחנה הריכוז, אינו "ספרותי" מספיק. בעיניי העובדה שהדברים מובאים בלשונה של ילדה, המתארת ללא כחל וסרק את מה שעברה, היא שהופכת את הטקסט לחזק כל כך. לא בכדי בחרנו להשאיר על כנו את שם הספר שבחרה ההוצאה הפולנית המקורית, בעיני בת 12. רק ילדה, בסך הכול בת 12. ינינה כתבה את זיכרונותיה הטריים מיד כששוחררה מהמחנה במסגרת מבצע הצלה של ה"מועצה לעזרה ליהודים" (המכונה ז'גוטה)1 בקראקוב. כפי שצוין בהקדמה של ההוצאה לאור הפולנית, המועצה העבירה את יומנה של ינינה השלס לוועדה ההיסטורית היהודית. היומן היה מורכב משלוש מחברות כתובות בכתב יד גדול וברור, חלק בעיפרון וחלק בדיו. הוא כלל 67 דפי מחברת (132 עמודים כתובים). מאריה הוכברג־מריאנסקה עיבדה את הטקסט, חילקה אותו לפרקים והוסיפה הקדמה והערות שוליים. בטקסט עצמו לא נעשו שינויים, להוציא תיקון שגיאות כתיב. משיקולים פוליטיים הושמטו בגרסה בפולנית עמודים שלא התייחסו לכיבוש הגרמני. את אלה הוספנו מחדש בגרסה בעברית, כך שהמסמך הנוכחי נאמן יותר למקור אף על פי שהנו תרגום. לאחר ההקדמות של מאריה הוכברג־מריאנסקה וגייאם קאלאפורה, שתרגם את היומן לקטלאנית ולספרדית, צירפנו כרוניקה קצרה שתקל על הקוראים להתמצא באירועים המתוארים. אחריה מובא היומן בשלמותו, באותה חלוקה לפרקים שנעשתה במהדורה הראשונה שלו בפולנית, אולם בתוספת כותרת לכל פרק. את היומן חותם אפילוג המסכם את הדברים מנקודת ראותה של ינינה כיום. לבסוף בנספח יובאו השירים שכתבה ינינה בימי המלחמה. כפי שיתואר בהמשך, השירים הללו מילאו תפקיד בהישארותה בחיים. לקחי המלחמה בדבר קדושת החיים והמאבק בכל עוולה, פגיעה או ניצול, מנחים את ינינה לאורך כל מסלול חייה. חבל שאין לנו יותר "ינינות" כאלה בחיים הפרטיים והציבוריים גם יחד. לקוראי העברית יש סוף־סוף הזדמנות להכיר אותה דרך המילים וללמוד שיעור מרתק לא רק על תקופה אפלה בהיסטוריה, אלא על משמעות החיים. אני אישית אסירת תודה על שנפלה בחלקי הזכות לערוך את ספרה ועוד יותר מכך על הזכות לפגוש אותה. מיכל קירזנר־אפלבוים הקדמה מאת מאריה הוכברג־מריאנסקה2 — עורכת היומן בהוצאה הפולנית הראשונה, קראקוב 31946 חייו של אדם נוסף שניצל מים הרשע, ים נטול קרקעית. לא יד המקרה הכריעה בהצלת הילדה, אלא עבודה מודעת, מאורגנת, שצמחה מההשתייכות הברוכה של הילדה בת ה־11 לקבוצת אנשי הרוח במחנה יאנובסקי (בלבוב) שנדבקו בחיידק ספרותי. החיידק הזה, שהיה עלול לגרום למוות בכל יום ובכל שעה, הפך עבור יאנקה השלס לסם חיים. בין מאות האסירים במחנה יאנובסקי, כיצד היו נראים חייה של ילדה זו לולא ערגתה לשירה, לולא רצונה לתעד "בשירים ללא חרוזים"4 — כפי שכתבה — את כל מה שקורה סביבה? תשומת לבו של בורביץ'5 ("איליאן") הופנתה לשיריה, אותם נהגה לדקלם בשעות הערב בפני הנשים מהקבוצה שלה, לאור הגוויות הנשרפות ב"חולות".6 כך נוצר קשר בין האסירה הצעירה לבין קבוצה שפעלה במחנה במסגרת ארגון מחתרתי. ביומנה של יאנקה חוזרים השמות "איליאן", וארמן, גרין, יעקובוביץ, פרנקל, קליינמן — כל אלה שהיו קשורים יחד בעבודה מחתרתית. המחשבה על גורלה של הילדה הבודדה, המושלכת אל תוך תהום האימה כשהיא חשה ומבינה יותר מכפי שהיה ניתן לצפות בגילה, מלווה את "איליאן" בר המזל, שהצליח לצאת בחיים מתופת המחנה. לאחר שהגיע לקראקוב, השאלה איך להציל את יאנקה ניצבה בראש סדר העדיפויות שלו. המועצה לעזרה ליהודים (ז'גוטה) בקראקוב מקבלת עליה את המשימה. הקשרית זיוטה רישינסקה7 יוצאת ללבוב, פוגשת את וארמן ומתאמת עמו את הזמן והמקום. יאנקה ורנה (אֶלְזְ'בְּיֶיטָה) עוזבות את המחנה. יאנקה נשארת בקראקוב. מספר שבועות אחרי הגעתה היא מקבלת מאתנו במתנה מחברת אפורה ועיפרון. המחְברת האפורה הזו, הכתובה בכתב יד ילדותי גדול וברור, שנשתמרה במזל, מועברת בדאגה ממקום למקום, כמו המְּחַברת שלה — אך לא ביחד. באותן שנים, פיסת נייר שרשומות עליה מילים מחשידות הייתה עלולה לגרור פסק דין מוות. על עשרות הדפים שרשמה יאנקה השלס הכול היה ברור, פשוט ולא מחשיד כלל... היה זה בלתי אפשרי להורות לילדה בת שתים־עשרה, שנמלטה ממחנה יאנובסקי, לכתוב בזהירות וכך להחניק את העיקר: הכּנות הילדותית. כבר מהעמודים הראשונים מתגלה ערכו של היומן. הוא כתוב באופן בלתי אמצעי, בכישרון שאינו מוטל בספק, תוך הפגנת שליטה בצורה הספרותית, ולבסוף — עם זיכרון נאמן של המאורעות, הנתמך בתאריכים מדויקים ובשמות. משום כך, אף שהתקופה הייתה מסוכנת והצלת חייו של יחיד איימה על קבוצה שלמה של אנשים אחרים, לא היססנו להוסיף שמן למדורה ועודדנו את יאנקה לכתוב את זיכרונותיה מספר שבועות אחרי שעזבה את המחנה. עכשיו אנחנו יכולים להעריך את העובדה, שהיא כתבה "על חם", לפני שחוויות חדשות משנותיה כאדם חופשי עמעמו בה רשמים מהמאורעות ההם. באופן יוצא מהכלל הסתדר הכול על הצד הטוב ביותר. במקום שהותה הראשון בקראקוב היה לה חופש פעולה מסוים. היא לא נאלצה לשקר ולהתחזות בפני בעלי הדירה, דבר שבמידה רבה אפשר לה לשחזר את עברה באופן שקט ומדויק. לא נחסכו גם אי־נעימויות. האסירה הקטנה, ילדה שהוצאה מהמחנה, הגזימה באופן אופטימי בעניין ביטחונה האישי. היא נתנה לכך ביטוי תת־הכרתי כבר בימיה הראשונים בקראקוב, שעליהם היא כותבת בסיום יומנה: "לא יכולתי להעלות על דעתי שאני נמצאת בחדר, שוכבת במיטה, בלי שמישהו פוצע את השקט"... אחרי החוויות של מחנה יאנובסקי, שלושת המושגים האלה — חדר, מיטה, שקט — שעבורנו סימלו חיי שגרה ותו לא, הקנו ליאנקה מידה רבה — ואולי מופרזת — של ביטחון. מכאן נבעו גם חוסר הדאגה וקלות דעת מסוימת, שבגללם בדירה הראשונה (החדר שלנו שימש כמקום שהות רק לתקופת מעבר בת ימים ספורים) הייתה מניחה פה ושם, בין דפים של ספר שקראה, פתקאות ועליהן שירים בעלי תכנים שחוזרים על עצמם: המחנה, פיאסקי (Piaski), בלז'ץ (Bełżec), מוות וגעגועיה של הכותבת לאמה. אבל היומן נכתב ויצא לדרכו המחתרתית, השונה מזו של הכותבת שלו. הערכנו במלואם את החשיבות והערך הדוקומנטרי של המַּחברת הצנועה. במשך כשנה וחצי — מאוקטובר 1943 עד יום השחרור — כשכבר בערה הסביבה ליד המחבוא הקונספירטיבי, נארז היומן מספר פעמים בחופזה עם ניירות אחרים, הועבר ממקום למקום ובמזל שרד את המלחמה. גם יאנקה החליפה מספר פעמים את מקום המגורים שלה ואת זהותה. אחרי מספר חודשים של שקט, התחילו ה"העברות". בתחילה הוצגה יאנקה כבתם של קצין פולני ואם יהודייה (שם היה רצוי דווקא כך!). בהמשך, אחרי מרד ורשה, הייתה ילדה אבודה מוורשה. את החודשים האחרונים של המלחמה זכתה לעבור באווירה לבבית, במוסד לילדים שהועבר מוורשה השרופה לפורונין, בניהולה של יאדוויגה סטשלצקה,8 שבתוך קבוצה של יתומים הסתירה והצילה עד אותה תקופה עשרה ילדים יהודים. היומן נמסר להדפסה כפי שנכתב, ללא שינויים או תיקונים. בצורה פשוטה ומרוכזת מצאו בו את ביטוים חייהם ומותם של יהודים תחת הכיבוש ההיטלראי, נושא שכיום מדברים וכותבים עליו רבות כל כך על סמך עדויות, ראיונות וביבליוגרפיה ענפה. יאנקה סיפקה לנו מסמך בעל ערך היסטורי ופסיכולוגי רב כשכתבה את יומנה בקרן זווית, מסתירה את מחברתה עקב כל צליל הפעמון או הד צעדים בחדר המדרגות. הוועדה ההיסטורית היהודית ערכה ראיונות רבים עם ילדים, אחדים מהם מצמררים בתוכנם. יש לציין הבדל מהותי: ילדים שמסרו את עדותם בפני הוועדה, התבטאו בשיחה חופשית, כשאווירת האימה כבר מאחוריהם, כאשר עולמם חופשי ובטוח. לעומת זאת, יאנקה כתבה את זיכרונותיה כשעדיין הייתה שקועה בעולם המחנה. בכל פגישה אתנו שאלה על הידיעות "משם". למרות החזות הרגועה למראית עין, ללא ספק היא הייתה מודעת לסכנה היומיומית שארבה לה בחייה החדשים. אנחנו לא הסתרנו ממנה דבר. ראוי להצביע על הבגרות הרבה במסירת עובדות מסוימות ועל שמירת המרחק מבעיות אישיות מאוד ועדיין מדממות. על רקע התהוות המציאות החדשה בגטו ואחר כך במחנה, מתגבשת אישיותה הפנימית של הילדה היתומה, שנפרדה מאביה ומאמה וחזתה במו עיניה במותם של מאות אנשים. ה"סדר החדש" מצטייר בעיניה בבירור: שקיעתם של אחדים ועלייתם של אחרים. דודה של יאנקה מקבל משרה של מנקה תעלות ביוב הודות לדמי שוחד, ואילו הסַפּר, שמגלח את מפקד העיר הגרמני, יכול להשתלט על דירתם של אנשים נטולי קשרים... צוואתו של אביה, אותן מילים אחרונות שאמר לה בחייו, בשעה שנפרד ממנה בשערי בית זר, מבשרת רעות: "...היי אמיצה ולעולם אל תבכי. הבכי משפיל את האדם, באושר ובאסון...". יאנקה כותבת: " כשלא היה אף אחד לידי, בכיתי". אחר כך, מתוך גיהינום המחנה, היא כותבת משפט המתייחס לקבוצת הנשים הצועדות ברחובות העיר בדרך לבית המרחץ: "הדרך לא הייתה נעימה. כשעברנו בעיר, עוברים ושבים וילדים הסתכלו עלינו. מכיוון שלא רצינו שיבחינו במצבנו העלוב, שרנו בדרך שירי לכת עליזים"... לא פעם ראינו גם כאן משאיות עם נערות מהגטו או מהמחנה ששרות "שירי לכת עליזים"... ולא פעם שמענו הערות כגון: "יש להן חשק לשיר, ליהודיות החוצפניות". הנה אחת ה"חוצפניות" האלו, אסירה, בת 11, שמסבירה באופן פשוט וברור כל כך מה עומד מאחורי התנהגותן של הבנות: "...לא רצינו שיבחינו במצבנו העלוב...". קו ההתנגדות הפנימית לא נולד מעצמו. הילדה ששוטטה במחנה, תמיד בין אנשים מבוגרים, והקשיבה לשיחות אצל איליאן בבית המלאכה לעבודות קרטון, ספגה את השקפת עולמה של קבוצה מסוימת של אנשים שעמדו איתן מול האכזריות הפראית. באווירה זו נולדה המרדנות של הילדה: מחאתה נגד השלמתו של הנידון לתלייה עם גורלו, והתנגדותה, שבאה לידי ביטוי בדברים הבאים: "... זאת גבורה? אני צריכה להיות גיבורה כזאת? לא! אני מוכרחה לחיות!". מכאן גם הצעתה בקראקוב לקחת אותה "לעזרה" בעבודה המחתרתית. מאותו מקור שאוב גם הרעיון לקנות בבית המרקחת בקבוק של חצי ליטר בנזין ולהחביאו בין הלבנים, משום שבזמן המרד בוורשה ב־1944 דובר רבות על גבורת הילדים שיצאו נגד הטנקים עם בקבוקי תבערה. אנחנו מוסרים את היומן, מואר מבחוץ באופן צנוע, ומאמינים שיהיה לא רק מסמך היסטורי ואחד מכתבי האישום נגד הפשעים ההיטלראיים, אלא גם חומר לפסיכולוגים ומחנכים. יחשבו האחרונים מה צריך לעשות ומה ראוי להעניק לילדים שהנם בוגרים בהרבה מגילם, פצועים מאוד ורגישים מאוד. מאריה הוכברג־מריאנסקה קראקוב, 1946 הערותיו של המתרגם גייאם קאלאפורה9 לגרסה של היומן בשפה הקטלאנית (Riurau Editors, Barcelona, 2012) ב־2011, כאשר הכנתי חומר להרצאות במסגרת "שנת מילוש"10 בקראקוב ובבוקרשט, נתקלתי בשתי עבודות בהן צ'סלאב מילוש (Czesław Miłosz) הזכיר את שמו של סופר שלא הכרתי, מיכאל בורביץ' (Michał Borwicz), שהיה פעיל במחתרת האנטי־נאצית בלבוב ובקראקוב. אחרי מלחמת העולם השנייה הגיש בורביץ' עבודת דוקטורט בסורבון. עבודתו שימשה כבסיס לספר שפורסם על ידי Presses Universitaires de France (1954)11 תחת הכותרת Écrits des condamnés à mort, sous l’occupation allemande (1945–1939) (כתובים של נידונים למוות תחת הכיבוש הגרמני, 1939–1945) וכעבור 42 שנה פורסמה מחדש בהוצאת Gallimard (1996). מילוש הילל את הספר, משום שבורביץ' היטיב להסביר את הפרדוקס של השואה שדרבנה את הקורבנות, תוך כדי ההרג התעשייתי של בני אדם, לכתוב ולתעד את המאורעות בשפה שהתקשתה לשקף את המציאות המתוארת ונדמה כי נסוגה לשימוש בקלישאות וסטראוטיפים ואף חיפשה בהם מסתור. לקראת סוף ספרו הקדיש בורביץ' פרק לילדים שנידונו למוות, ובו העלה על נס את זיכרונותיה של נערה בת 12, יאנקה השלס, שנמלטה בסיועו ממחנה הריכוז בלבוב. בורביץ' כותב: זיכרונה הנאמן והמדויק של המחַברת מתלווה לתיאורים יוצאי דופן בדיוקם. איננו מכירים אף עבודה דומה המשלבת ריבוי כזה של התרחשויות עם כושר ביטוי כזה בעמודים מעטים כל כך. איכות הסיפורת לא הושגה על ידי אמנות מודעת כלשהי. בכתב היד אין אף סימן של תיקונים. להפך, עצם הפרימיטיביות של היומן היא שמקנה לו את שלמותו. את ההסבר לכך יש לחפש בתחום הפסיכולוגי–סוציולוגי. מחברות אלו נכתבו בזמן שחייה של הכותבת היו עדיין בסכנה מתמדת. מכיוון שיחסה לאירועים הנתונים לא השתנה, הטקסט מתאפיין באחידות הפנימית התואמת את מציאות חייה.12 סברתי שראוי למצוא את הטקסט ולהציע להוצאות לאור לפרסם אותו. בשנים האחרונות הופיעו בספרדית ספרים רבים של עדי השואה, רובם זיכרונות של מבוגרים: פרימו לוי (Primo Levi), טאדיאוש בורובסקי (Tadeusz Borowski), אלי ויזל (Elie Wiesel) ועוד. הטקסט היחידי של נער/ה שזכה לפרסום רחב הוא אנה פרנק — יומן13 המתאר את הישרדותה של אנה פרנק בדירת מחבוא באמסטרדם במשך שנתיים, אבל מגלה מעט ביחס לאווירה האנטישמית ששררה באותה תקופה. על כן החלטתי לחפש את הספר ולברר את סוגיית זכויות היוצרים. באפריל 2012 התקשרתי ליד ושם, מוזיאון השואה בירושלים, וקיבלתי את מספר הטלפון וכתובת הדואר האלקטרוני של ינינה אלטמן. סברתי שזו בתה של ינינה השלס. קיבלתי את התשובה: "לא, זאת אני, מחַברת היומן". הייתה בזה מעין סגירת מעגל: מילוש, סופר שהערכתי מאוד מזה עשרות שנים; העיר שלי, קראקוב; אחד הפעילים המרכזיים של המחתרת האנטי־נאצית בלבוב, מיכאל בורביץ'; נערה שהציל, ינינה השלס (אלטמן, לאחר נישואיה); ספרון־יומן שהיה בדעתי לתרגם. הייתי משותק מהתרגשות, ואז קיבלתי מינינה אלטמן הודעה בדואר האלקטרוני. מאז הפכו חילופי המכתבים למעיין של העשרה אנושית. ינינה — אישה ששרדה בנעוריה את השואה ועברה להתגורר בישראל, הרחק מעיר הולדתה, שנמצאת בשנות השמונים לחייה, כותבת מכתבים בהירים ומלאי חיות ומתמידה בפעילות למען זכויות האדם וזכויות הכלל בפלשתינה הכבושה — נותנת למתרגם שלה שיעור בל יימחה באנושיות, נדיבות, כוח פנימי ואופטימיות. הודות לה, הודות לסבלנות של הבהרותיה, התאפשר התרגום הזה. היומן הופיע בדפוס לראשונה בפולנית בשנת 1946, בהוצאת הוועד היהודי ההיסטורי בקראקוב. הספרות בנושא הכיבוש הגרמני עוררה אז עניין רב בפולין. אנשים ביקשו לדעת מה התחולל בגטאות ובמחנות. ב־1958 תורגם היומן לגרמנית על ידי ויקטור מיקה (Viktor Mika)14 בתוך קובץ של חמישה יומנים עם הקדמה מאת ארנולד צווייג. עד 1960 יצאו לאור שבע מהדורות של הקובץ, אולם בחמישים השנים הבאות הוא עורר התעניינות מועטה בלבד. קטעים פורסמו בקבצים בצ'כית (1961),15 באנגלית (1995)16 ובצרפתית (2007).17 כעבור חמישים שנות שכחה זכה היומן להתעניינות מחודשת. חסד אריה (Hesed Arieh), אחד ממוסדות הקהילה היהודית החדשה בלבוב, בניהולה של אדה דיאנובה (Ada Dianowa), פרסם את היומן באוקראינית ב־2011, בתרגומו של אנדרי פאבלישין (Andrij Pavlishin),18 וברוסית, בתרגומו של ולדימיר קאדנקו (Vladimir Kadenko),19 עם הקדמה מאת ההיסטוריון האוקראיני ירוסלב הריצק (Jaroslav Hrytsak). פרסום זה נועד להתחבר אל התרבות והמורשת של הדורות הקודמים שחיו בעיר זו. סלביק אולחובסקי (Slavik Olchowski) עיבד את היומן למחזה Jania בשפה הפולנית. ב־2012, שבעים שנה לאחר שנכתב, זכה היומן לפרסום מלא גם במערב אירופה בשפה הקטלאנית.20 הוא יצא לאור בהוצאת Riurau Editors בברצלונה, וב- 2014 בספרדית,21 בהוצאת Hermida Editores במדריד, בתרגומו של כותב הקדמה זו. לאור הערכתו של בורביץ' ליומנה של ינינה, מפתיע שחלפו שנים רבות כל כך. בורביץ' עצמו נותר בלתי מוכר במערב ובישראל. לא פלא שהמחברת לא ידעה את נפשה מרוב שמחה לנוכח שבירת שתיקה בת שבעים שנה כמעט. ב־2015 הוציא לאור המכון ההיסטורי היהודי בוורשה את המהדורה הפולנית השנייה.22 המהדורה הנוכחית מכילה מספר עמודים שדנים ביחסים בתוך משפחתה של ינינה טרם כניסת הגרמנים ללבוב. דפים אלה הושמטו בכוונה מההוצאה הראשונה ב־1946. ינינה מספרת בהם שאביה היה עצור בבית הסוהר בתקופת המשטר הסובייטי. מוציאים לאור בפולין באותם ימים העדיפו לוותר על המידע הזה. לפני מותו הפקיד בורביץ' את כתב היד בארכיון של מוזיאון בית לוחמי הגטאות. שם מוספרו הדפים והטקסט פורסם באתר המוזיאון ברשת. בסוף הספר מובאים שירים שחיברה ינינה במחנה הריכוז, שירים שבמובן מסוים הביאו להצלתה. הם הופיעו בקובץ שהתפרסם בפולין ב־1947.23 Guillem Calaforra Foios, July 2015 כרוניקה לבוב נוסדה במאה ה־13 על ידי נסיכים רוטנים (אוקראינים) כעיר מסחרית על צומת דרכים. התיישבו בה רוטנים (אוקראינים), פולנים, יהודים (שמוצאם כנראה ממלכת הכוזרים ומביזנטיון), ארמנים וגרמנים. מאז 1340 נכללה לבוב בממלכה הפולנית. 1772–1919 פולין מחולקת בין רוסיה, פרוסיה ואוסטריה. לבוב נכללת בקיסרות האוסטרו־הונגרית תחת השם לֶמברג. 1914–1918 מלחמת העולם הראשונה. אוסטריה מפסידה במלחמה. 1919 קרבות בין פולנים, אוקראינים ורוסים על שטחי אוקראינה. החלק המערבי של אוקראינה ובכללו העיר לבוב נכבש על ידי הפולנים. היהודים ניטרליים במאבקים האלה. אולם הפולנים חושדים ביהודים שהם תומכים באוקראינים, ועורכים בהם פוגרום. כדי להסביר את עמדת היהודים, נוסד עיתון יהודי־ציוני בשפה הפולנית, חווילה (Chwila, שפירושו בפולנית "רגע"). הנריק השלס, אביה של ינינה, נמנה על עורכי העיתון. בשנות השלושים הוא משמש כעורך הראשי. 1919–1939 בלבוב 50%–55% מהתושבים הם פולנים, 30%–35% יהודים (כ־110,000 איש) ו־15%–20% אוקראינים. בסביבה הכפרית הרוב אוקראינים. 23.8.1939 הסכם מולוטוב־ריבנטרופ בדבר חלוקת פולין בין גרמניה לרוסיה. 1.9.1939 הצבא הגרמני פולש לפולין. פרוץ מלחמת העולם השנייה. הנריק השלס נמלט מפולין. 17.9.1939 הצבא הסובייטי נכנס ללבוב. הנריק מחליט לחזור ללבוב. הוא נתפס על ידי שומרי גבול סובייטים ונאסר. כעבור שנה וחצי הוא משתחרר ממאסרו. 22.6.1941 מבצע ברברוסה: גרמניה תוקפת את ברית המועצות. עם נסיגתה, הכוחות הסובייטיים מציתים את כל בתי הסוהר בעיר. רוב האסירים נספים. 30.6.1941 כוחות גרמניים, ביניהם הגדוד האוקראיני "נכטיגל" (זמיר), שחייליו לבשו מדי ורמאכט, ואיינזאטס קומנדו (יחידות מיוחדות), נכנסים ללבוב. 30.6.1941–3.7.1941 הפוגרום הראשון. בפוגרום נרצחים 4,000 יהודים, ביניהם אביה של ינינה. נרצחים גם אנשי רוח פולנים לפי רשימות שהוכנו מראש. 8.7.1941 מתפרסם צו המחייב יהודים מגיל 14 לענוד על זרועם סרט לבן עם מגן דוד כחול. 22.7.1941 מתפרסם צו בדבר הקמת היודנראט. ד"ר יוזף פַּרנַס הוא ראש היודנראט הראשון ואדולף רוטפלד הוא סגנו. מטילים על היודנראט לאסוף כופר של 20 מיליון רובל תוך שבועיים. 25.7.1941–27.7.1941 פוגרום פטלורא. במהלך הפוגרום נרצחים 2,000 יהודים, ביניהם הדוד של ינינה. רוב בתי הכנסת מועלים באש. ספטמבר 1941 מוקמים מפעלים תעשייתיים צבאים (DAW) ברחוב ינובסקה. 2.10.1941 מוקם מחנה הריכוז יאנובסקי. ד"ר פַּרנַס, ראש היודנרט הראשון, מוצא להורג בעקבות סירובו לספק לגרמנים גברים צעירים למחנה הריכוז. אדולף רוטפלד מתמנה כראש היודנרט. 8.11.1941 בשטח השכונה היהודית, בין הרחובות זאמרסטינובסקה ושפיטאלנה, מרכזים את רוב האוכלוסייה היהודית בעיר. במעבר מתחת לגשר פלטבנה (הנקרא "גשר המוות") מוצאים להורג כ־ 5,000 איש. פברואר 1942 אדולף רוטפלד מת מהתקף לב. הנריק לנדסברג יורש את תפקידו כראש היודנרט. מרץ–אפריל 1942 במהלך ה"אקציה על גורמים א־סוציאליים" (על פי רשימות שמיות של אנשים שקיבלו סיוע מהקהילה) נשלחים 15,000 איש למחנה ההשמדה בלז'ץ. מועצת הרבנים התנגדה למסירת שמותיהם של הנזקקים. 24.6.1942 "אקציית בזק". תוך 12 שעות מגורשים 6,000–8,000 איש. 10.8.1942–31.8.1942 ה"אקציה הגדולה" המכונה גם ה"אקציה של חודש אוגוסט". קרוב ל־50,000 איש מלבוב והסביבה נשלחים לבלז'ץ. במהלך האקציה נספתה רוב משפחתה של ינינה. 1.9.1942 הנריק לנדסברג, ראש הקהילה, ואחד־עשר שוטרים יהודים נתלים על מרפסות בניין הקהילה. ינואר 1943 הגטו הופך למחנה יהודים, "יולאג". מוסדות הקהילה נסגרים ועובדי הקהילה נרצחים. 2.6.1943–16.6.1943 חיסול הגטו בלבוב. מות אמה של ינינה. ינינה מסתננת לתוך מחנה יאנובסקי, שם נמצא הריכוז האחרון של יהודי לבוב וגליציה. 13.10.1943 בעקבות בקשתו של הסופר והמשורר מיכאל בורביץ', המחתרת הפולנית ז'גוטה מסייעת לינינה להימלט מהמחנה. חברי המחתרת נותנים לה מחברת ועיפרון ומבקשים שתכתוב כל מה שהיא זוכרת. רשימות אלו, "בעיני בת 12", מתורגמות בספר שלפנינו. 19.11.1943 חיסול מחנה יאנובסקי. לבוב מוכרזת כנקייה מיהודים. מרץ 1944–עד סוף המלחמה ינינה שוהה בבית היתומים של יאדוויגה סטשלצקה בפורונין שבהרי הטטרה בדרום פולין. 24.7.1944 הצבא הסובייטי כובש מחדש את לבוב. התושבים הפולנים מועברים לפולין, בעיקר לאזורים במערב פולין שהגרמנים גורשו מהם. מעריכים שבין 100,000 ל־150,000 פולנים הועברו מלבוב. העיר לבוב מאוכלסת מחדש על ידי אוקראינים ורוסים (ביניהם יהודים רבים מרוסיה) שנמשכו אליה בגלל שפע הדירות שהתרוקנו. 2.1946 העיר לבוב נכללת ברפובליקה האוקראינית של ברית המועצות בהתאם להסכמי יאלטה. שמה החדש הוא לביב (Lviv). 1 המועצה לעזרה ליהודים המכונה ז'גוטה הורכבה על ידי ממפלגות השמאל הפולניות והיהודיות, שהדומיננטית ביניהן הייתה המפלגה הסוציאליסטית הפולנית (PPS). המועצה נתמכה על ידי הממשלה הפולנית הגולה בלונדון. 2 מארישיה הוכברג־מריאנסקה (מרים פלג): עיתונאית, פעילה בז'גוטה, טיפלה בילדים יתומים, אספה עדויות, עבדה בישראל ביד ושם. פרסמה ספרים כגון: מאריה הוכברג מריאנסקה ונוח גריס (עורכים). ילדים מאשימים. תל אביב: אבישלום, 2010; מרים פלג (מריאנסקה) ומרדכי בן צבי. מחוץ לחומות הגטו בקראקוב הכבושה. ירושלים: יד ושם בשיתוף יוצאי קראקוב, 1987. 3 Janina Hescheles. Oczyma dwunastoletniej dziewczyny. Wojewódzka Żydowska Komisja Historyczna w Krakowie, 1946; Kolegium Redakcyjne: Michał Borwicz, M. Hochberg-Marianska, Józef Wulf. 4 Pieśń ujdzie cało…Antologia wierszy o Żydach pod okupacją niemiecką, Michał Borwicz, (ed.). Warszawa/Łódź/ Kraków, 1947, pp. 270–273. 5 מיכאל (מיכל) בורביץ' (מיכאל מקסימיליאן בורוכוביץ, פסבדונים "איליאן") היה סופר ידוע בקראקוב עוד לפני מלחמת העולם השנייה. בין השנים 1941–1943 היה פעיל בעבודה מחתרתית במחנה יאנובסקי בלבוב. ספר שיריו מאותה תקופה, היכרות עם המוות, יצא לאור בוורשה ב־1946 בהוצאת Wiedza. חבריו מהמפלגה הסוציאליסטית בקראקוב הצילו אותו כשהצליחו להבריחו מהמחנה. בשנים 1943–1945 היה פעיל בשורות הפרטיזנים. אחרי המלחמה יסד בורביץ' את הוועדה ההיסטורית היהודית בקראקוב, שהוציאה לאור סדרת ספרים דוקומנטריים ובכללם גם ספרים פרי עטו. מאוחר יותר סיים בורביץ' דוקטורט בסוציולוגיה באוניברסיטת סורבון בפריז. 6 הכוונה היא לפיאסקי, שטח חולי, צמוד למחנה הנשים, שבו נערכו הוצאות המוניות להורג. 7 זיוטה רישינסקה: פעילה בז'גוטה. נתפסה ונכלאה במחנה הריכוז פלאשוב ובאושוויץ. קיבלה את אות חסידי אומות העולם. 8 יאדוויגה סטשלצקה ייסדה בית יתומים בוורשה והסתירה בו ילדים יהודים ונשים יהודיות שעבדו בו כמטפלות. אחרי המרד בעיר ורשה ב־1944 עבר בית הילדים הזה לפורונין. 9 גייאם קאלאפורה (Calaforra Guillem) למד פילולוגיה קטלאנית וספרדית באוניברסיטה של ואלנציה וקיבל תואר דוקטור מהאוניברסיטה היאגילונית בקראקוב. הוא חיבר מספר ספרים בקטלאנית וכן תרגם לקטלאנית ספרים מאנגלית, גרמנית, ספרדית, צרפתית ופולנית. 10 צ'סלאב מילוש (Czeslaw Miłosz), חתן פרס נובל לספרות. 11 Michel Borwicz, Écrits des condamnés à mort, sous l’occupation allemande (1939–1945). Presses Universitaires de France, Paris, 1954; Gallimard, Paris, 1996. 12 Ibid. Presses Universitaires de France, Paris, 1954, pages 243–244; Gallimard, Paris, 1996, pages 391–392. 13 פרנק, אנה. אנה פרנק — יומן. אור יהודה: כנרת־דביר, 2007. 14 Im Feuer vergangen.Tagebücher aus dem Ghetto. Berlin: Rütten & Loening, 1958, pp. 299–356. 15 Jaromír Hořec (Ed.). Deníky dětí: deníky a zápisky z koncentračních táborů. Prague: Naše vojsko, 1961, pp. 135–157. 16 Laurel Holliday (Ed.). Children in the Holocaust and World War II: Their secret diaries. New York / London/ Toronto: Pocket Books, 1995, pp. 67–72. 17 Catherine Coquio & Aurelia Kalisky (Ed.). L’Enfant et le Génocide. Témoignages sur l’enfance pendant la Shoah. Paris: Éditions Robert Laffont, 2007, pp. 331–345. 18 Яніна Гешелес. Очима дванадцятирічної дівчинки. Переклав Андрій Павлишин. Kiev: Дух і літера, 2011. 19 Янина Хешелес. Глазами двенадцатилетней девочки. Перевод Владимира Каденко. Kiev: Дух і літера, 2011. 20 Janina Hescheles. Amb els ulls d’una nena de dotze anys. Barcelona: Riurau Editors (Jaume Ortolà), 2012. 21 Janina Hescheles. Con los ojos de una nina de doce anos. Madrid. Hermida Editores, 2014. 22 Janina Hescheles. Oczyma dwunastoletniej dziewczyny. Żydowski Instytut Historyczny im. Emanuela Ringelbluma, Wydanie Krytyczne Prac Centralnej Żydowskiej Komisji Historycznej. Warszawa, 2015. 23 Michał Borwicz (Ed.). Pieśń ujdzie cało… Antologia wierszy o Żydach pod okupacją niemiecką. Warszawa, Łódź, Krakow, 1947, pp. 270–273.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בעיני ילדה בת שתים-עשרה”