החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות / הרשמה

אהבה בין הגלים

מאת:
הוצאה: | 2016-12 | 300 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

"אני לא רוצה אהבה יציבה וקבועה בלי התרגשויות. אני רוצה גבר שיפוצץ לי את כל החושים, שיגרום לי לרעוד רק מלחשוב עליו, שרק עצם הנוכחות שלו לידי תספיק כדי שאני ארצה לקפוץ עליו ולסחוב אותו איתי למיטה הקרובה ביותר. אני לא יודעת אם אי פעם אתאהב שוב בצורה כזו, אולי באמת אני מאלו בני המזל או חסרי המזל, תלוי איך מסתכלים על זה, שזוכים לחוות אהבה כזו רק פעם בחיים. אני רק יודעת שאני לא רוצה להתפשר על פחות, גם אם זה אומר להישאר רווקה.״

כששירה, נערה אילתית בת שבע עשרה בחופשת קיץ, שעובדת על היאכטה ״מאיה״ במרינה של אילת, פוגשת את אסי, הסקיפר הלוהט של היאכטה ״קריסטל״, היא מתאהבת בו מיד ובאופן טוטאלי. זו בשבילה אהבה ראשונה ובלתי נשכחת על רקע ההרים האדומים והנופים הקסומים של מפרץ אילת, אבל עבור שניהם זו אהבה בזמן הלא נכון, במקום הלא נכון. שירה המאוהבת מוכנה לזנוח את כל תכניותיה לעתיד תמורת עתיד משותף עם אסי, אך אסי, המבוגר יותר והמפוכח יותר, אינו ממהר לוותר בקלות על העתיד שהוא התווה לעצמו.  לאסי יש תכניות אחרות, שבהן אין לשירה מקום. הוא נוסע לחפש את מזלו בארצות הברית.

כשהקיץ נגמר והפרידה בלתי נמנעת, שירה שבורת הלב חוזרת ללימודים ומנסה להתגבר על כאבי הלב ועל הפרידה. שירה מקווה שעם הזמן האהבה הראשונה הזו שלה תהפוך ללא יותר מאשר חלום רחוק, אך אין לה שום מושג שאהבת הקיץ הקצרצרה הזו עומדת להפוך לה ולאסי את החיים על פיהם, ויותר מפעם אחת, כאשר הגורל מתערב שוב ושוב, חוזר ומפגיש אותם ברחבי העולם ועל פני זמן, עד שיגיע הזמן הנכון, והמקום הנכון.

אהבה בין הגלים הוא ספר הביכורים של שרון, אחריו יצאו לאור בהוצאת היהלומים של ביבוקס – חסר מנוחה, מהלך מסוכן, דד-ליין ועל המסלול. הספרים של שרון זכו להצלחה רבה וכבר בשבועות הראשונים ועד היום מככבים ברשימות רבי המכר של הליקון, אתר ביבוקס ועיתון הארץ.

מקט: 001-2850-007

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


חלק ראשון

*

יולי 1998

בחורה בת שבע עשרה. שיערה ארוך, שאטני ומתולתל, יחפה, רזה וגבוהה, עם גיטרה על הגב, מסתובבת על החוף באילת ומחפשת עבודה. זו אני.

יש לי הרבה חלומות, אחד מהם הוא לעבוד בקיץ על יאכטה, והחלום הכי גדול שלי הוא להגשים את כל החלומות שלי.

כחלק מהתכנית הגדולה, ביקרתי הבוקר במרינה, ומצאתי מודעה תלויה על השער המוביל למפרץ העגינה: "דרוש איש צוות לעבודת קיץ על היאכטה ״מאיה״- בול בשבילי.

לצערי באותה שעה המעגן היה כבר ריק מספינות, וגם ה״מאיה״ כבר לא הייתה במעגן.

היאכטות יוצאות מדי בוקר לעבודתן, מפליגות במפרץ אילת, וחוזרות אחרי הצהריים אל מנוחתן בין מזחי העץ של המרינה.

אני מתיישבת על החוף, כפות רגליי שקועות בחול השורט, ממתינה עד שה״מאיה״ תחזור כדי לגשת אליה ולהציג את מועמדותי לעבודה.

זו תקופת החופש הגדול, והחלפתי לחודשיים את הנוף המדברי הירחי האהוב עליי כל כך של הפנימייה, בנוף ההרים האדומים והים הכחול של אילת, עיר הולדתי.

חלף רק שבוע מאז התחיל החופש הגדול, אבל אני כבר מתגעגעת לפנימייה, כי אני לא מסוגלת להיות יותר מדי בבית, סגורה בין קירות, ופה על החוף, בין הצדפים והגלים, אני מרגישה הכי בבית, והרעיון לחיות כמה שבועות על הים קוסם לי מאוד.

אני מבלה שעה ארוכה בישיבה על החוף, עוקבת בעניין אחר תנועת הספינות הקרבות לעגינה במרינה, צופה מרחוק בערגה בימאים המתרוצצים על הסיפונים, מירכתיים עד חרטום, מושכים חבלים, מגלגלים מפרשים, שוטפים ציוד ומקפלים.

לאחר שנדמה כי ההמולה במרינה מעט שוככת, והתיירים הרבים שירדו מהספינות התפזרו לאיטם אני קמה והולכת על הטיילת לכיוון המרינה.

אני יודעת שלעבוד על אונייה זו עבודה קשה, שהיאכטות יוצאות וחוזרות מדי יום עמוסות לעייפה בתיירים שרוצים לחוות קצת את מנעמי הים האדום, אבל עבודה קשה אף פעם לא הפחידה אותי.

אני צועדת יחפה על המרינה בין היאכטות העוגנות, סיפוני העץ שלהן מבריקים בשמש הקופחת.

בקצה המעגן אני מוצאת אותה, מתנודדת לה לאיטה במי המפרץ הצוננים, מבהיקה בלובנה.

זו יאכטה גדולה מאוד, ספונת עץ, בעלת שלושה סיפונים נרחבים, ירכתיה קשורים למזח בחבלי עגינה כבדים, וגשרון צר תחום בחבל משני צידיו מוביל מהמזח אליה.

אני מטפסת עליה ולקראתי יוצא גבר מבוגר עם זקן בן כמה ימים, וכרס ענקית המשתפלת מעל מכנסיו.

״אפשר לעזור לך, חמודה?"

״אתה מחפש איש צוות לעבודה? כי אם כן, מצאת.״ אני מודיעה לו.

לפי החיוך שלו אני רואה שהוא אוהב את התעוזה שלי.

״אני חיים, הסקיפר, הקפטן של הספינה. ומי את אם אפשר לשאול? יש לך ניסיון בעבודה על ספינות? זה לא מתאים לכל אחד, את יודעת.״

״קוראים לי שירה,״ אני מציגה את עצמי, ״בבית צוחקים עלי שעוד לפני שלמדתי ללכת כבר הייתי על סירות.״

״טוב אז אנחנו יכולים להיות בטוחים שמחלת ים אין לך.״ הוא צוחק.

״וגם אין לך מה לדאוג בקשר לניסיון,״ אני מוסיפה, ״אני משיטה מפרשיות מגיל שמונה בערך.״

״העבודה כאן קשה מאוד,״ הוא מספר לי ״שעות ארוכות. בעצם אין לנו שעות, אנחנו עובדים וחיים על הספינה. צריך לבצע הרבה עבודות תחזוקה וניקיון, צריך הרבה סבלנות לאנשים, וצריך גם קצת ידע בבישול, יש לנו טבח על האונייה, אבל לפעמים גם הוא צריך קצת עזרה.״

״מתאים לי,״ אני מחייכת, ״אני מנקה מצוין, וגם מבשלת לא רע. התקבלתי?״

״אני מבין שאת אילתית?״ הוא שואל, משפשף את סנטרו המזוקן.

״כן, אני הבת של שמש הגדול.״

״וואלה? איזה יופי, אני מכיר את אבא שלך שנים, עוד לפני שהוא נהיה מנהל המרינה. תני לי רק לוודא איתו בטלפון שזה בסדר שתעבדי פה, ומבחינתי התקבלת.״

עוד באותו ערב אני עוברת לגור בתא קטנטן על סיפונה של היאכטה, אותו אני חולקת עם ליאור, בחורה שעובדת גם היא על הספינה.

*

עם הזריחה ליאור זורקת אותי מהמיטה בקריאת ״בוקר טוב,״ רועמת.

״קדימה ילדה, לעבודה.״ היא מכריזה ואני לובשת גופייה ומכנסיים קצרים ועולה איתה אל הסיפון.
בימים הבאים אני לומדת לסדר את הספינה לקראת האורחים שבאים להפליג איתנו, לקשור אותה למזח כשאנחנו מתקרבים לעגינה במרינה, ולשטוף את הציוד בסוף כל יום עבודה.

הספינה מתוחזקת באופן קפדני, ומדי יום אנו מושחות בלכה מיוחדת את משטחי העץ המבריקים שלה, רוחצות ומבריקות את כל מעקות המתכת, ושואבות אבק בסלון ובכל התאים.

בכל יום ג׳ינו הטבח מכין ארוחת צהריים לכל האורחים.

הוא מלמד אותי לתפעל את המטבח ולהכין סלטים ושניצלים למאתיים איש.

מדי יום אנו יוצאים לשתי הפלגות לפחות, יש ימים שבהם יוצאים גם להפלגה שלישית, ולפעמים גם להפלגת לילה. הסיור הימי שלנו הוא קבוע פחות או יותר, מדי יום אנו משיטים את האורחים שלנו לביקור בגבול – מצריים, ערב הסעודית וירדן, ומגישים להם ארוחת צהריים מושקעת מעשה ידיו של ג'ינו, ובימים מיוחדים, ניתן אפילו לשחות עם דולפינים, הנוהגים ללוות אותנו במהלך ההפלגות, משתעשעים בשובלה של הספינה.

בערבים, לאחר סיום העבודה, ליאור מכירה לי את דיירי הספינות האחרות, העוגנות בשכנות ליאכטה שלנו.

המרינה היא כמו שכונה אחת קטנה, בה כולם מכירים את כולם, ומנהלים חיי חברה פעילים מאוד – כמעט בכל ערב, לאחר סיום העבודה, אנו נפגשים עם צוותים מאוניות אחרות לערב של שתייה וקלפים, או ארוחת ערב משותפת.

אתמול למשל הלכנו, ליאור ואני, לשתות קפה על סיפונה של ה״אמור״ שעוגנת לידינו, והערב הצוות של ה״אורין״ שעוגנת מצדנו השני, מוזמן אלינו לארוחת ערב.

אחרי שבועיים במרינה אני כבר מרגישה בבית, כאילו גרתי על הספינה מאז ומעולם.

בכל ערב, בסיום יום העבודה, כשאני מפנה ערימות של שקיות אשפה מהספינה לפחי הזבל בקצה המרינה, אני מקפידה לערוך ביקורי נימוסין אצל שוכני הספינות העוגנות בסמיכות אלינו. בין שיחות החולין היומיות והחלפת החוויות ההדדית, הדרך אל פחי הזבל ובחזרה מתארכת.

*

באחד הערבים בסיום העבודה, בעוד קולות המוזיקה מהמועדונים של אילת נשמעים מרחוק, אני יוצאת יחפה מהיאכטה כהרגלי לזרוק את האשפה בפח הגדול שמחוץ למרינה.

אני נאבקת בשקיות הכבדות, מאבדת את שיווי המשקל וכמעט מועדת על הגשרון המוביל לאדמה הבטוחה של המרינה.

יד חזקה נשלחת לעברי, אוחזת בזרועי ותומכת בי.

"צריכה עזרה?"

אני מרימה את מבטי אל מושיט העזרה הלא צפויה, ופוגשת במבט מאיר פנים ובחיוך צחור שיניים. עיניי מטיילות על פניו, על עצמות לחיו החדות, אל עיניו החומות הבוערות, המוקפות בריסים שכל בחורה תהרוג עבורם, ושיערו החום הצרוב בפסים בהירים מהשמש. הוא גבוה, בעל כתפיים רחבות ומותניים צרות, וחזה רחב.

מבטי נודד אל הפס הדק של השיער הגולש מחזהו ונעלם אי שם לתוך מכנסי הגלישה שלו…

"את בסדר?״

הוא מחייך ואני מזדקפת, מתנערת ותופסת את עצמי.

האם אני בסדר?

"תודה." אני אומרת בחיוך, "אשמח לעזרה. אני שירה, אני עובדת על ה"מאיה," אני מסתובבת ומצביעה על היאכטה הגדולה שעומדת מאחורי ושכמעט נפלתי ממנה באלגנטיות חיננית אל זרועותיו.

"נעים מאוד להכיר אותך, שירה." הוא עונה לי בחיוך ממיס לב, לוקח מידיי את השקיות הכבדות, ומתחיל לצעוד קדימה.

"ומי אתה?" אני שואלת בדרך למכולת האשפה בקצה המרינה, ״אתה עובד פה במרינה? חשבתי שאני כבר מכירה את כולם."

"אני אסי – אסף." הוא מוסיף בחיוך, "אבל בשבילך אסי. אני הסקיפר של היפיפייה הזו."

הוא מצביע בסנטרו על יאכטה גדולה העוגנת בקצה המעגן החיצוני, המיועד לעגינה של הספינות הגדולות ביותר בלבד, כמו ה"מאיה".

"קוראים לה "קריסטל״ כמו אשתו של ג'ייק מ'שושלת' – זוכרת את הסדרה הזו ששודרה כשהיינו קטנים? אני מאשדוד במקור – מאיפה את?"

"אני אילתית." אני עונה.

"מקומית, איזה כבוד." הוא עונה בקריצה וכשהוא משליך את כל השקיות למכולה הגדולה הוא זורק לי מעבר לכתפו – "אני בדרך ל"ספירל"- רוצה לבוא לשתות איתי משהו בפאב?"

"לא יודעת אם יתנו לי לשתות," אני מגחכת, "אני רק בת שבע עשרה, זה קצת לא חוקי."

"רק בת שבע עשרה?" הוא נדהם, "ואני עוד שואל אותך אם את זוכרת את ׳שושלת׳. איך תזכרי, בטח היית רק תינוקת אז,״ הוא מוסיף בחיוך ״איך זה יכול להיות שאת עובדת פה, את לא קצת צעירה מדי? בטח מתחילים איתך כל הזמן."

"עם קצת קומבינות סידרתי לעצמי עבודה." אני מספרת, "אבא שלי מנהל את המרינה, שמש הגדול, אם אתה מכיר אותו."

"מכיר אותו?" הוא צוחק, "מי לא מכיר אותו? גברת, איתך אני לא מסתבך."

הוא מחייך אליי.

"בת שבע עשרה, אני לא מאמין." הוא אומר, ומוסיף בקריצה

"לילה טוב מתוקה. רוצי מהר הביתה. ביער הזה יש זאבים ולא כולם נחמדים כמוני."

הוא מנפנף בידו לשלום ומתרחק לכיוון הפאב "ספירל", ששוכן בדיוק בכניסה למרינה, ומשמש פאב הבית ומקום מפלט לכל הימאים העובדים ומתגוררים על הספינות במרינה העמוסה.

*

יום רודף יום, אסי מקפיד לעבור מדי יום בסמוך ל"מאיה" ולנפנף לי לשלום, ואני מחכה לרגעים האלה.

בסוף כל יום לעת שקיעה, בעת שהיאכטות חוזרות למעגן מעוד יום עבודה מפרך, כשאני שוטפת את כל הציוד ממי הים המלוחים, אני מרגישה שהוא מביט לעברי מעל סיפונה של ה"קריסטל" בקצה המרינה ואני מסמיקה.

*

יולי עובר, אוגוסט מגיע והלילות חמים מאוד. כל כך חמים שקשה לי לישון בתא הקטן מתחת לסיפון, המצויד במאוורר בלבד.

אני לוקחת כרית ושמיכה ועולה לסיפון העליון.

השמיים זרועי הכוכבים משרים עליי שלווה, אך אני מצליחה להירדם.

בדרך כלל קולות מיתרי המפרשים המתנגשים בתרנים של היאכטות במרינה מרגיעים אותי, והתנודות הקלות של היאכטה על הגלים הקטנים, המתנפצים על סלעי שובר הגלים, המנענעים את גופי בתנועה שלווה כמו בערסל מרדימים אותי מיד, אבל לא הלילה, כיוון שמחשבות על אסי הגבוה והשרירי מעסיקות אותי ואיני מצליחה לסלק אותן.

מרחוק נשמעים קולות המוסיקה מהפאבים ומהמסיבות שבחוף.

אני רואה את אסי יוצא מהיאכטה שלו בג׳ינס ובחולצה מכופתרת, בניגוד מוחלט למכנסי הגלישה שהוא תמיד לובש, ואוחז בידו בקבוק יין – אולי יש לו דייט עם מישהי, או אולי הולך למסיבה?

כרגיל הוא מסתכל לכיוון היאכטה, לכיווני.

״היי,״ אני מנפנפת אליו מרחוק והוא מחייך.

הוא מתקרב, חוצה את הגשרון המוביל לספינה, חולץ את הנעליים על משטחי העץ ועולה לסיפון העליון. הוא מתיישב לידי ואני מחייכת אליו.

"למה את לא ישנה?" הוא שואל, "היה יום קשה, ראיתי שיצאתם לשלוש הפלגות היום – את לא עייפה?"

"עייפה." אני עונה, "אבל כל כך חם בתא שאני לא מצליחה להירדם."

אני מסיטה את השיער מצווארי ומרגישה את מבטו עליו, נע עליי, רך ומלטף.

משהו קורה בינינו, אבל הוא קוטע את הרגע ומסיט את מבטו לעבר הים.

"לאן אתה הולך?" אני מנידה בראשי לעבר בקבוק היין המונח בינינו על המזרן.

"אני מוזמן למסיבת יום הולדת אצל חברים בבית, אבל כשיצאתי מהיאכטה וראיתי שאת יושבת פה לבד בשעה כזו מאוחרת, התחשק לי להצטרף אליך. מזג האוויר כל כך נעים עכשיו,שאני חושב שאני מעדיף להעביר את הזמן הזה איתך, פה מתחת לכוכבים, במקום במסיבה. רוצה כוס יין?"

"בטח." אני מחייכת.

"תחלמי גברת." הוא מרים גבה ומחייך, "את רק בת שבע עשרה, חכי קצת! בשבילך רק קולה."

הוא מדלג למטבח מתחת לסיפון וחוזר עם בקבוק קולה ועוד כמה דברים לפיקניק לילי – גבינות, לחם ופירות.

"אסי," אני צוחקת כשאני רואה אותו מטפס לסיפון העליון עם כל השלל הזה בידיו, "דגת את כל מה שמצאת במקרר? ג'ינו יהרוג אותי מחר בבוקר אם השארת לו בלאגן במטבח."

"אל תדאגי," הוא צוחק, "תגידי לג'ינו שיתעסק איתי, וחוץ מזה מחר צפויות להיות ארבעים מעלות צלסיוס לפחות – יהיה לו חם מדי מכדי לכעוס עליך. ספרי לי קצת על עצמך,״ הוא מבקש ״את לומדת באילת?״

״לא״ אני עונה, ״אני לומדת בפנימייה בשדה בוקר, בבית ספר ללימודי הסביבה. קצת לומדים, הרבה מטיילים, בעיקר טיולי שטח, מסעות במדבר.״

״שמעתי על המקום הזה,״ הוא אומר לי, ״שמה גדלים פריקים ארוכי שיער, יחפים, שמסתובבים עם שארוולים מסיני וגיטרות על הגב, לא?"

"בדיוק!" אני עונה בחיוך, "קלעת בול! זו אני, נעים מאוד."

"איך כל המדבר הזה מסתדר לך, ילדת ים אילתית שכמוך?" הוא מקנטר אותי.

"מסתדר," אני עונה, "אני ילדת טבעי פראי, וטבע זה טבע, אם זה הים או המדבר. אני צריכה מרחבים."

אני בוחנת אותו במבטי, מסוקרנת, "ומה איתך? איך נהיית סקיפר? אתה צעיר מאוד. רוב הסקיפרים האחרים במרינה מבוגרים ממך בהרבה."

הוא מתרווח לאחור על המזרן, נשען על אמות ידיו ואומר לי "אני כבר לא כזה צעיר, ואל תשכחי שאני אשדודי, כל החיים אני חי על הים או לידו. את כל השנים בבית ספר יסודי העברתי בים ולא בבית ספר. ההורים שלי כמעט שהתייאשו ממני, אז הם שלחו אותי ללמוד בבית הספר לקציני ים בעכו, שם נדבקתי בחיידק האהבה לשייט. בצבא שירתתי בחיל הים, על 'דבור' – זו ספינת מלחמה כזו בדיוק."

הוא מצביע על ספינת חיל הים, העוגנת במעמקי המפרץ כחצי קילומטר מאיתנו.

"למעשה, שירתתי פה, באילת. השתחררתי מהשירות בקבע לפני כמה שנים ונשארתי בעיר. אני אוהב מאוד את אילת."

הוא מביט לעבר הגלים.

"ומה הלאה?" אני שואלת: "יש לך תכניות לקנות יאכטה?"

"אני לא יודע, לא חושב כל כך רחוק. בינתיים אני נהנה מהחיים. אולי יום אחד אתמסד, אולי אלך ללמוד באוניברסיטה. כרגע זה רחוק ממני מרחק שנות אור.

אני מתכנן בסוף הקיץ לנסוע לאמריקה, מחכה לי עבודה כסקיפר על יאכטה שעוגנת כרגע

בסן-חואן בפוארטו ריקו. משם נצא לכמה חודשים לקריביים."

"החברה שלך לא תתגעגע אליך?" אני זורקת את החכה.

"באיזו עדינות עשית את זה," הוא מחייך, "ולשאלתך, לא, אין לי אף אחת רצינית כרגע."

מה זה אומר? שיש הרבה אבל שום דבר לא קבוע? שאין אף אחת? אני לא מעזה להמשיך ולשאול.

"אז את מעדיפה לישון על הספינה ולא בבית עם ההורים?" הוא שואל ואני מהנהנת.

"למה?"

"אני בחורה עצמאית, מגיל ארבע עשרה אני בפנימייה, ולא מתאים לי שפתאום בחודשיים של הקיץ אצטרך לתת דין וחשבון להורים שלי עם אני יוצאת, ומתי אני חוזרת. הם יכולים להיות מאוד נודניקים, וזה מתיש." אני מסבירה בחיוך והוא צוחק, "ואיך אפשר לישון בבית בין קירות, במיטה רגילה, כשיש לי כזו מיטה נוחה פה."

אני משתרעת לכל אורכי על המזרנים הכחולים, "מזגן עם אלף כיווני אוויר, והנוף הכי יפה בעולם." אני מחווה בתנועת יד רחבה לעבר הים הגדול והפתוח המשתרע לפנינו.

״לגמרי מבין אותך.״ הוא אומר ונשכב גם הוא על המזרן לצדי, ״אני מרגיש אותו דבר. הים בשבילי זו תחושת חופש אין-סופית. כשאתה על הים, פתוחות בפניך אפשרויות בלתי מוגבלות. וזו כמובן לא עבודה שגרתית." הוא צוחק, ״אין שולחן משרדי, אין עבודה משמונה עד חמש ולא צריך להעביר כרטיס בסוף היום. זו לא עבודה, זו דרך חיים״.

*

אנו מדברים ומדברים, ראשנו קרובים זה לזה על המזרנים הרחבים, בלי ששמנו לב השחר כמעט מפציע, והשמיים הולכים ומתבהרים סביבנו.

אסי זורק מבט מהיר אל שעון הימאים המשוכלל על פרק ידו ואומר "הזמן עף כשנהנים. אני בן עשרים ושבע, בחיי שלא חשבתי שיהיו לי כל כך הרבה נושאי שיחה משותפים עם בת שבע עשרה."

"אולי תפסיק כבר לחזור על זה שאני בת שבע עשרה," אני מתיישבת, "מה זה משנה הגיל שלי בכלל? אני זה לא הגיל שלי."

"זה לא משנה?" אסי מזדקף לישיבה לצדי, ומביט בי במבט בוחן ובעיניים נוצצות.

הוא שואל אותי בהרמת גבה, "התנשקת פעם?"

"ברור שהתנשקתי כבר פעם," אני מתרעמת, מנערת את תלתליי, "מה אתה חושב, שחיכיתי רק לך?"

חיוך איטי עולה על פניו, ואני מיד מחייכת בעצמי, מבינה שהוא נהנה לעקוץ אותי, קצת להוציא אותי מהכלים.

אני נזכרת בנשיקה הראשונה שלי, לפני שנה במועדון של השכבה, עם רוני, שלומד בשכבה מעליי.

זה היה מביך, ודי מגעיל למען האמת, כזה רטוב וחודרני, ולא הבנתי מה הוא עושה שם עם הלשון? בודק לי את כל הסתימות?

ואני חושבת, בעודי מסתכלת על אסי שיושב לידי ומחייך אלי – מעניין איך זה יהיה להתנשק עם גבר אמיתי, לא עם ילד.

אני מחליטה להיות מעט נועזת. אני מרימה את מבטי אליו, ואצבעי מתחילה לטייל על חזהו כלפי מעלה. לבי הולם במהירות, בפחד ובהתרגשות.

"מה את עושה?" הוא שואל, מבטו המהופנט עוקב אחר ידי המטיילת מחזהו אל לחיו, ממשיכה לעלות עד שאני משקעת את אצבעותיי בשיערו הסתור, הארוך, החום והעשיר. הוא לא עוצר אותי, וזה מעודד אותי להמשיך.

"מה אתה חושב שאני עושה?" אני עונה בלחש, מביטה לתוך עיניו, מרגישה את הלמות לבו כאילו הוא פועם בחזה שלי.

החום שלו עוטף אותי, המציאות סביבי נעלמת. הוא לא נשאר אדיש למגעי. הוא מהדק את הלסת שלו, כאילו מתחוללת מלחמה פנימית בתוכו, והוא נכנע לה לבסוף.

אני מקרבת את ראשי אליו, מקווה שהוא ייקח פיקוד וינשק אותי כבר, כי אני לא ממש יודעת מה לעשות. הוא לא מאכזב אותי.

הוא מרכין את ראשו ומלטף את שפתיי בנשיקה עדינה, מצמיד אליי את שפתיו ומפעיל קצת יותר לחץ, לשונו מלטפת בעדינות את השפה התחתונה שלי. אני פותחת את השפתיים ונותנת ללשונו להיכנס, נרעשת מההרגשה של הלשון שלו המלטפת את שלי.

הוא קוטע את הנשיקה, מרים את הראש ומתנשם.

"שירה, זה לא לעניין," הוא לוחש אליי.

"דווקא אני מרגישה שזה מאוד לעניין." אני מתנשמת, צוללת לתוך עיניו. אני רוצה עוד.

הוא עוצם את עיניו ומנשק אותי שוב, ללא עכבות הפעם, נשיקה עמוקה, ידו מתהדקת על גבי התחתון, מצמידה אותי אליו.

אז על זה הסיפור, על זה כולם מדברים. וואו. גניחת תשוקה עמוקה ובלתי רצונית נפלטת משפתיי ולפתע הוא מסיים את הנשיקה, קופץ ממקומו כאילו נשך אותו משהו, ונעמד ליד מעקה הספינה.

הוא מסדיר את נשימתו במשך כמה דקות, עומד ובוהה בים השחור הנפרש לפנינו.

אני מרימה אצבעות בוחנות אל שפתיי, ממששת אותן.

הן נפוחות ורכות ורטובות משפתיו, ואני מרוגשת כמו שלא הייתי מעולם.

המבט שלי לא נעלם מעיניו, מפתה אותו, והוא מתרחק ואומר: "שירה, את עוד ילדונת, ואני גבר. איזה שטויות אני עושה? אבא שלך יהרוג אותי. מגיע לי שהוא יהרוג אותי. אני הייתי הורג אותי."

אני מתחילה לצחוק, צחוק כזה משוחרר של תלתלים וים.

"מה את צוחקת?" הוא מגחך, "ברצינות, אבא שלך מפחיד אותי. ויאללה ביי – עוד מעט כבר בוקר, כל הצוות יתחיל להתעורר בקרוב. אני יוצא להפלגה מוקדמת, ושנינו לא ישנו כל הלילה בטיפשותנו." הוא אומר ומחייך, ואני מחייכת גם.

"אבל ברצינות שירה," הוא ממשיך, "לא יודע מה עבר לי בראש, ואני מבקש סליחה, אבל אני מפסיק את זה, כי זה לא מתאים. נהניתי לדבר איתך, היה כיף, אבל את צעירה מדי.

לא הייתי צריך לנשק אותך, וזה לא יקרה שוב, אני מבטיח לך."

הוא מסתובב והולך.

אני מדלגת אל ירכתי סיפון השיזוף, נשענת על המעקה ומביטה למטה, מחכה לראות אותו יורד מהספינה אל המזח. כשהוא עולה על הגשרון וצועד לעבר המרינה אני צועקת אחריו בשובבות, "אני לא מצטערת." אבל הוא לא מסתובב, רק מנופף לי בידו מאחורי ראשו ונעלם לכיוון ה"קריסטל".

*

לא ראיתי אותו במשך כל השבוע שלאחר אותו לילה. לא על סיפון היאכטה שלו ולא במרינה בין ההפלגות. אני די בטוחה שהוא מתחמק ממני.

כל השבוע לא הצלחתי להוציא את זכר הנשיקה שלנו מהראש – שהיתה שונה לגמרי מהנשיקה הראשונה שלי.

כשרוני נישק אותי אז במועדון של השכבה, אני זוכרת שחשבתי, "זהו זה? זה כל הקטע? על זה כל הרעש והבלגאן? זה די דוחה וזה לא בשבילי." וכבר למחרת, כשהוא השתרך אחרי בדרך לבית הספר עם חיוך של כלבלב מאוהב על הפנים, בישרתי לו בכל העדינות שיכולתי, שאת היחסים בינינו נשאיר בגדר ידידות בלבד.

עם אסי זה היה כל כך שונה.

הרגשתי את המשיכה העזה הזו למישהו, שאת מתה שהוא כבר ייגע בך, ואת הפרפרים בבטן.

כבר שבוע שאני לא מצליחה לחשוב עליו בלי לחייך.

*

בערב אנחנו עורכים ערב צוות על הספינה: חיים, הסקיפר השמן שלנו מחיפה, שבורח בכל קיץ לחודשיים מהאישה והילדים ויורד לעבוד באילת, ג׳ינו הטבח, שנראה כאילו הוא ברח מסרט פיראטים סוג ז׳, וליאור, שהכי קרובה אלי בגיל. ליאור היא בחורה קטנה וקומפקטית עם מיליון תלתלים, שהשתחררה מהצבא לא מזמן וברחה הישר לאילת. בשבילה זו הייתה חלופה טובה יותר מאשר לגור בדירת שני חדרים צפופה עם עשרת אחיה ואחיותיה.

אילת היא עיר המקלט של כולם. גם אני בורחת, אני חושבת. נמלטת ממקומות סגורים, צריכה את הרוח בשיערי כדי שהמחשבות יוכלו לעוף גבוה, נשמה חופשייה.

מעניין ממה אסי בורח.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אהבה בין הגלים”