החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות / הרשמה

על עליזה גלקין-סמית

עליזה גלקין־סמית, מטפלת באמנות, ציירת ופסלת, מפליאה ביכולתה לחדור אל נפש האדם. מפרי עטה ראו אור: עונות (כרמל 2002), יער הפלאות (חלונות 2005). מועדון יום השישי (גוונים 2007), עורכת ספרותית (צבעונים 2007), ליל (קונטנטו דה-סמריק 2013), מונולוג של איש שמן ... עוד >>

על כורחי

מאת:
הוצאה: | 2016-12 | 418 עמ'
זמינות:

39.00

5 מתוך 5 מבוסס על מדרג אחד
(חוות דעת אחת)
רכשו ספר זה:

מה עושה אישה חסרת מקצוע ואם לשלושה, שמתאלמנת ונותרת עם משק עמוס חובות, כשהיא נאלצת להתמודד לבדה עם חוסר האמון ביכולותיה? היא משנה את שמה ומתחילה לחיות. מעקרת בית כנועה היא הופכת לחקלאית. בעל כורחה היא לוקחת חלק בגיבוש קבוצה של תושבים, שאינם מוכנים להשלים עם מִפגעים הממררים את חייהם ועם הריקבון במוקדי הכוח המקומיים, השולח זרועות גם אל רשויות המדינה. בהמשך הדרך היא מגלה שצדק הוא רק שם של כוכב אבל ונוס, אלת הכרמים, הגנים והאהבה, נוטה לה חסד.

מקט: 001-2750-001
מסת"ב: 978-965-565-233-8

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק 1: סוף עידן

לו היה זה הסיפור שלי בלבד, אני מניחה שהיה מסתכם בשנה ההיא, ובכמה שורות: נולדתי פעם, לפני ארבעים ושש שנים, ילדתי שלושה ילדים, בעלי מת (בלי שהרגיש בכך) לפני שש שנים ומאז אני עובדת קשה מבוקר ועד ערב. חטאי היחיד אינו המאהב שלי – כך הוא מעדיף לחשוב על עצמו – שאיתו אני נפגשת אחת לשבוע, אלא קריאת רומנים רומנטיים. לאלה אולי אפשר גם להוסיף את ההתמכרות למחשב. היתרון בחיי הוא שאין בבית איש שיעיר לי עליהם הערות נבזיות ולכל האחרים, יהיו אשר יהיו, אני לא מאפשרת להתערב בהם.

הסיפור מתחיל בכפר בלתי ידוע ונידח ששמו, הֲדָיות, הוא אולי הייחוד היחידי שבו. החיים, כפי שגיליתי בעל כורחי, גוררים אותך לכל מיני כיוונים לא צפויים. מותו בטרם עת של בעלי היה מסוג הדברים האלה. ולא היה זה מוות הרואי, שבזכותו יכולתי לחיות בכבוד, אלא מוות טיפשי, שבמידה רבה סימל את הווייתו של אברום עד יום מותו. הוא השאיר אותי עם משק עלוב, חובות ושלושה ילדים מפונקים עד כדי פרזיטיות.

כשאני חושבת עליו אני נזכרת בכמה דברים. קודם כול בפניו (נדרשתי לזהות את גופתו אף על פי שהרופא שהוזעק היה רופא המשפחה, שהכיר אותו טוב ממני). משהו דומה לתמיהה שיווה להם לאחר מותו מראה אחר, חכם יותר משהיה באמת. אולי כי הוא מת בדיוק ביום האחרון של המילניום והבין משהו שנשגב מבינתי. בכל אופן זה מקל עלי לזכור כמה שנים עברו מאז מותו ולגחך, כי אברום פחד מהתאריך הזה פחד מוות. ובצדק.

ואני נזכרת איך בנסיעה מבית-הכנסת לבית-הקברות שאלתי את עצמי, מי היה האדם הזה שאני קוברת כעת עם שארית חיי? וכשהתעשתי חשבתי שאני הולכת לקבור לא את שארית חיי אלא רק את עשרים ושתיים השנים האחרונות לצדו, ושעלי לחזור להיות מה שהייתי קודם, לפני גיל שמונה עשרה שבו, בטמטומי, לא רק שנכנסתי להיריון אלא גם המשכתי להחזיק בשניהם. בעובר ובאברום.

ואני נזכרת בפינת בית-הקברות ובשלושת הילדים שלי – שלנו ליתר דיוק – שכל אחד מהם הקריא בית מתוך שיר שחיבר וגעה בבכי יחד עם הקהל. אחריהם הפליא לעשות חבר הנהלת הכפר, שפצח בנאום הלל משתפך: "חברי היקר אברום, היקר ללבי, לו ידעת כמה אתה כבר חסר…" וכו' וכו' וכשגמר שלף טישו מכיסו, מחה את עיניו והודה בניד ראש לאבלים, שכולם הנהנו בתגובה ומלמלו משהו.

כמעט התפרצתי. אם היה יודע כמה אתה אוהב ומעריך אותו פתאום, האם זה היה מחזיק אותו בחיים? חבר יקר וקרוב שכמוך, מתי בכלל דיברת איתו בזמן האחרון? אבל שתקתי. האישה שהייתי בימים ההם בדרך כלל לא אמרה כלום. ראש המועצה גמר לברבר והרב המקומי נעמד במקומו, להלל ולשבח את האיש החשוב, הצדיק, שכולנו נרגיש בחסרונו. לבית-הכנסת הוא ללא ספק יחסר, חשבתי. בדרכו הוא היה אדם מאמין ולא הפסיד שום הזדמנות לבלות שם עם הקבועים, שאף אחד מהם לא היה אדם ישר או טוב לב במיוחד, ושהגיעו בימי שישי ובשבתות להתפלל ולרכל. הוא התנדב להיות גבאי והלוואי שהיה מטפל כך במשק שלנו או עוזר בניקיון הבית כפי שטרח שם.

ואני נזכרת איך באמצע הלוויה, נירה, חברתי הטובה מילדות, שגרה לידי, דחפה מרפק חד לתוך מותני וסיננה מבין שיניה, "תמחקי את החיוך הזחוח הזה מהפרצוף. את שומעת, נֶלי? תעמידי פנים. לא יקרה לך כלום אם תעמידי פנים כמו כולם."

נֶלי אינו שמי האמיתי ונירה הסכימה לקרוא לי כך רק אחרי שהתחננתי, ורק כשאף אחד לא שמע. אברום היה מקרה אבוד. לא היה סיכוי שיבין למה רציתי לשנות את שמי ולכן לא התעקשתי.

ההלוויה היתה רק ההקדמה לשבעה. הצבועים, התנים והשועלים מלחכי הפנכה, החנפנים והרמאים, קטנים כגדולים, ישבו אצלי בבית, זללו וסבאו והשליטו מנהגי אבלות ותפילות שאינם לרוחי. שתקתי. יש ילדים, יש הורים שנותרו בחיים, יש קרובים, צריך להתחשב בהם. איך יכלה נירה לומר שאני לא מעמידה פנים? הרי רוב ימי עשיתי זאת ובהצלחה לא קטנה.

"מה את הולכת לעשות?" שאלה כשנשארנו, רק שתינו, מאוחר בלילה בסוף השבעה. "אין לך מקצוע, אין לך תמיכה כלכלית."

"יש לי חברה טובה וזו כבר התחלה מצוינת."

"זה נכון, אבל לא מספיק כדי להניח אוכל על השולחן. אל תתחמקי מהנושא. את חייבת לחשוב על ההווה וגם על העתיד. יש לך שלושה ילדים."

"הם כבר סוסים גדולים, הגיע הזמן שיתחילו לחשוב על החיים ויעזבו אותי בשקט. לפחות שני הגדולים. הם בני יותר משמונה עשרה." היה משהו מרגיע בכך שיכולתי לומר לה הכול והיא קיבלה אותי כפי שהייתי באמת, לא כפי שנראיתי כלפי חוץ.

"תהיי רצינית. את רוצה ששאול יעזור לך?" שאול היה בעלה, מנהל חשבונות וחקלאי-לשעבר.

"בטח. אני חייבת להתחיל להתארגן ולראות מה קורה."

שאול ישב ובדק עם מנהל החשבונות של הכפר והגיע אלי מהמזכירות, מזועזע. "אולי תקראי גם לאחים של אברום? צריך לראות מה עושים. חובות יש לך מפה ועד הודעה חדשה. את לא תצאי מזה. אולי תמכרי את המשק? שמעתי שהמחירים עלו בזמן האחרון, התל-אביבים התחילו לגלות את האזור. אני מניח שתוכלי לקנות דירה קטנה, לא רחוק מפה, ועם השקעה נכונה של יתרת הכסף, פלוס הכנסה קטנה מעבודה כלשהי, תוכלי להסתדר."

"לא מוכרת ולא בַּטיח. איזו עבודה? לאן אלך? לחדרה?"

"אחרת אני לא רואה איך תצליחי להסתדר. ובחדרה יש מקומות נחמדים. תוכלי להיות קרובה לאימא שלך ולמשפחה שלה. חדרה ונתניה זה עשר דקות."

רציתי לענות שזו עוד סיבה לא למכור ולא לעבור, אבל הוא לא נירה, שלה אני יכולה לומר הכול, אז שתקתי. ישבתי יום ועוד יום, בוהה בחשבונות המונחים לפני ומתפלאת וכועסת על עצמי, שלא ידעתי מה קורה ושלא רציתי לדעת.

בינתיים החלו הטורפים להתעורר וללטוש עיניים אל נחלתי. לכאורה, אחרי מותו של אברום הנחלה עברה לרשותי אלא שהיו כאלה שחשבו אחרת והעריכו שאני לא מסוגלת לחשוב או לנתח את המצב. הראשונים היו שני אחיו של אברום, משה ויששכר. איכרים מכובדים ומבוססים שהקימו שותפות ורצו עוד אדמות והקצאות מים. הם ניסו לשכנע אותי שהם עושים לי טובה בכך שהם מסכימים בכלל לקבל את האדמות שלי, שהרי ממילא לא אצליח לטפל בהן. הם ישלמו את המסים עליהן, יתנו לי עוד כמה פרוטות לדונם וכמובן יאפשרו לי להמשיך לגור בביתי באין מפריע עד ש… את המילה המפורשת מוות לא העזו להזכיר.

סירבתי וכשהחלו להרים את הקול גירשתי אותם מהבית. שמעתי את הקללות העסיסיות מתעופפות אלי מבחוץ.

אחרים בכפר התחנפנו, כמו שאומרים אצלנו, וצצו פתאום עם הצעות מלאות כל טוב. "ואם כך…" "ואם תסכימי לזה…" "ואולי נעשה סוג של הסכם רק בינינו…"

והיו הילדים, שרצו שאמכור את המשק כי הם כבר גדולים, ואין סיכוי שיגורו בכפר המשעמם. בנימין, שקיבל את שמו מאברום חסר הדמיון כי היה בן הזקונים, רצה עכשיו, בגיל שבע עשרה, לחיות בתל-אביב לפני הגיוס. הבכור למד כלכלה באוניברסיטה (שאול שכנע אותו) והבת עדיין שירתה בצבא וחלמה להיות דיילת. האפשרויות שייפתחו בפנינו בעיר הגדולה אם נמכור את המשק ונהיה "מיליונרים-על-בטוח" סחררו את ראשיהם.

"את יכולה לעבוד בחנות בתל-אביב, או בסופר, או אפילו כמטפלת. ואני לא אצטרך לגור במעונות המגעילים," נאם בכורי.

"רעיון מעולה. זה מה שעשית הכי טוב עד עכשיו. לטפל במשפחה, לגדל אותנו," הוסיפה בתי היקרה.

ניפצתי את תקוותיהם. "תשכחו מזה. לא הולכת לשום מקום ולא מטפלת בתינוקות של אף אחד. חבל למכור. רוב הכסף ילך להחזרת חובות. עדיף שתחשבו איך תוכלו לעזור לי."

והם, לא רק שלא חשבו איך לעזור לי אלא עיקמו את האף. אתה צעיר רק פעם אחת והם לא מתכוונים לבזבז את זמנם על הכפר העלוב הזה, בטח שלא על חקלאות, שהיא לא יותר מעבודה קשה שצוברת חובות. לא היה לי ספק שדודיהם היקרים, משה בעיקר, עודדו את כיוון החשיבה הזה.

  1. 5 מתוך 5
    5 מתוך 5

    :

    זה עתה סיימתי את הספר "על כורחי".

    הספר מאלף ומעביר את החוויות של חיים בצל שחיתות בצורה יפה שחוספת את פניה האמיתיים. החיים בכפר שקט הופך למרקחה בעיקבותיה. הספר כתוב קולח ובצורה זורמת.

    נראה כי מתאים מאוד לרוח התקופה בה אנו חיים.

הוסיפו תגובה