החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות / הרשמה

אני מזמין משטרה

מאת:
מאנגלית: יוליה אלעד-שטרנגר | הוצאה: | 2011 | 120 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

0.00

רכשו ספר זה:

כנס המחזור החמישים של בית הספר לרפואה הסתיים. רוברט ברגר אחז בזרועו של ארווין יאלום ידידו ושני הפרופסורים הקשישים ישבו לשיחת רעים מאוחרת. השיחה הזאת היתה שונה מכל המפגשים הקודמים שלהם.

בפעם הראשונה בחמישים שנות חברותם ביקש רוברט ברגר, מנתח לב נודע, את עזרתו של יאלום הפסיכיאטר כדי שיחלץ אותו מנדודי השינה ומהסיוטים שרודפים אותו .

השיחה הלילית ההיא הניבה סיפור קצר, אישי מאוד ומעמיק מאוד, שבו מתמודד יאלום עם נושא שכל חייו השתדל להתחמק ממנו: השואה. הפעם הוא נאלץ להקשיב, להגיב, לסייע – אבל גם לבדוק את עצמו ואת פחדיו הפרטיים. סיפור יוצא דופן על אנשים יוצאי דופן, על היסטוריה אישית וכללית ועל כוחה המרפא של האמפתיה

מקט: 15100612
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פתח דבר

מאת קרלו שטרנגר

בדרכי לפגוש את ארווין יאלום בביתו שבפָּאלוֹ אַלטוֹ, שנים רבות מאז פגישתנו האחרונה, נמלאתי התרגשות. אחרי ככלות הכול, מדובר באדם שמילא תפקיד מרכזי בגיבוש זהותי כמטפל ולא פחות מזה כאדם. חדר העבודה שלו נמצא במבנה קטן, מוקף עצים וטובל בירק, הסמוך לביתו, שם הוא מתגורר עם רעייתו מרילין זה חמישה עשורים. צילצלתי בפעמון ויאלום פתח את הדלת. לפני עמד אותו ארווין שהכרתי שמונה־עשרה שנים קודם לכן, אם כי דומה היה שחל בו שינוי כלשהו. אחד מסימני ההיכר הבולטים שלו הוא עיניו החומות, החמות והמלאות סקרנות. הוא מישיר מבט אל האדם העומד מולו ועיניו כמו מנסות לספוג אותו לתוכן. הגיל האט אותו, ואף על פי כן חִנו וזקיפות קומתו עודם ניכרים בו.

לספריו של יאלום התוודעתי לראשונה עשרים וחמש שנים קודם לכן, כשהייתי פסיכולוג קליני מתמחה. בימים ההם, לפני שספרו כשניטשה בכה הפך לרב־מכר, היה שמו מוכר לישראלים מעטים בלבד. למרבה הפלא, מרבית הישראלים מכירים אותו בראש ובראשונה כסופר, אף שיאלום פירסם את הרומן הראשון שלו, כשניטשה בכה, בשנת 1993, כשכבר היה בן שישים ושתיים.

הקריירה המקצועית של יאלום היתה אז בשיאה. זה לא מכבר יצא לפנסיה מוקדמת מאוניברסיטת סטנפורד, שבה שימש פרופסור לפסיכיאטריה במשך כשלושים שנה. שתי יצירות המופת הגדולות שלו, טיפול קבוצתי — תיאוריה ומעשה ופסיכותרפיה אקזיסטנציאלית — זכו במרוצת השנים לאלפי אזכורים בספרות המקצועית. הראשונה מביניהן נחשבת עד היום אחד מספרי הלימוד החשובים ביותר בתחום הטיפול הקבוצתי, והשנייה היתה לאבן דרך בתולדות המסורת האקזיסטנציאלית.

הספר פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית, הרואה אור בעברית בימים אלה, הוא יצירה רחבת היקף המשלבת בתוכה את חוויותיו של יאלום כמטפל, את רעיונותיהם של גדולי ההוגים במסורת האקזיסטנציאלית, מטולסטוי וניטשה עד סארטר וקאמי, ואת ממצאי המחקרים הפסיכולוגיים העדכניים ביותר באותה תקופה. אף שהספר כולל גם הנחיות מעשיות למטפלים, יאלום מבהיר כי תפקידו המרכזי של המטפל להתייחס למטופל באופן כן ככל האפשר ולאפשר למטופל לתת ביטוי כן לרגשותיו ולמחשבותיו במסגרת מערכת היחסים הטיפולית.

בשנת 1989 פירסם יאלום קובץ תיאורי מקרים שכותרתו תליין האהבה. על פי רוב תיאורי מקרים טיפוליים עוסקים בניתוח מעמיק של המבנה הרגשי והנפשי של המטופל. לא כך הוא הדין לגבי יאלום. הוא העמיד במוקד את מערכת היחסים הטיפולית עצמה. הוא חולק עם הקורא את רגעי הייאוש, התקווה והבלבול ונמנע מלייחס לעצמו ולדבריו חשיבות מוגזמת. באחד המקרים המתוארים בספר יאלום מספר שרק לקראת סוף התהליך הטיפולי התברר לו שהפרשנות שהציע לסיפור חייה של המטופלת היתה שגויה מיסודה.

הספרים פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית ותליין האהבה היו נקודות ציון חשובות בתהליך ההתפתחות שלי כמטפל. עוד בהיותי מטפל בתחילת דרכי חשתי שקיים פער עצום בין התיאוריות הטיפוליות ה"רשמיות" ובין המתרחש בחדר הטיפולים הלכה למעשה. והנה לפנַי מטפל והוגה מוערך, המנסח את הספק שקינן בלבי באופן ברור ומוחשי ומעודד אותי לפעול על פי תפיסת העולם המקצועית שלי, אשר החלה בד בבד לקבל תימוכין גם מכיוון המחקר האמפירי.

בשנת 1992 הוזמנתי לשאת הרצאה בקליפורניה. זמן קצר לפני מועד הנסיעה המתוכנן שלחתי ליאלום מאמר שכתבתי ומכתב שבו ציינתי כי אשמח מאוד אם יאות לפגוש אותי. כדרכי, ההחלטה לכתוב לו גמלה בלבי זמן קצר בלבד קודם לכן, והתשובה בוששה לבוא. שיערתי שיאלום לא הספיק להשיב לי.

כשהגעתי לסן פרנסיסקו טילפנתי ליאלום והצגתי את עצמי. ניכר בקולו שהוא מופתע. סיפרתי לו על המכתב ששלחתי לו והתברר שהוא מעולם לא קיבל אותו. יכולתי לחוש בהיסוסו. "אני מקווה שאינך מצפה ממני לפתור את כל בעיותיך במפגש אחד," אמר לי. ואף על פי כן קבענו להיפגש ביום שישי בצהריים. "אוכל להקדיש לך שעה," אמר.

כשהגעתי לביתו, ציפתה לי הפתעה. בחניית הבית ניצבה מכונית אלפא רומיאו מדגם זהה למכוניתי, ואף שדגם זה אינו נפוץ במיוחד בארצות הברית, גם צבען של השתיים היה זהה. "ובכן," אמרתי בלבי, "כנראה יש לנו הרבה מן המשותף."

יאלום יצא לקראתי והזמין אותי להיכנס. הקרח נשבר מיד. עד מהרה הבנתי שאנו שותפים לתחושה שהן הספרות הפסיכולוגית הן הספרות הפסיכואנליטית אינן מביאות בחשבון את אחד הגורמים המהותיים ביותר להצלחת התהליך הטיפולי: מערכת היחסים בין המטפל למטופל. יאלום סיפר שהוא חש כנטע זר בעולם הפסיכותרפיה. החוגים הפסיכואנליטיים טענו שכתיבתו שטחית ונטולת ערך טיפולי, ואילו עמיתיו באוניברסיטה עברו כולם לתחום הפסיכיאטריה הביולוגית. חייו של יאלום הכילו פרדוקס: מחד גיסא הוא הוזמן להרצות וללמד בכל רחבי העולם, ומאידך גיסא הוא חש בדידות עמוקה ונכסף לקבוצת השתייכות.

שוחחנו באריכות על היתרונות ועל החסרונות שבתחושת הבדידות הזאת. הייתי צעיר ממנו בשנים רבות, ואף על פי כן הרגשתי כמוהו. נשאתי הרצאות באינספור אוניברסיטאות ומכונים פסיכואנליטיים ברחבי העולם, ובכל זאת הרגשתי חסר מסגרת התייחסות אמיתית. "האם ייתכן שהבדידות הזאת סייעה לך לתת ביטוי ליצירתיות שלך?" שאלתי את יאלום. הוא חייך ואמר שהבדידות הזאת היא ששיחררה אותו ממאבקי הכוח המקצועיים ואיפשרה לרעיונותיו להתפתח בחופשיות. היום, לאחר עשרים שנה, אני עומד מאחורי האמירה הזאת בלב שלם.

עד מהרה התברר לי שיאלום הגביל מראש את משך הפגישה כאמצעי זהירות. "אחרי הכול," אמר לי בחיוך, "עד כמה שאני יודע, היית עלול להיות משעמם למדי או בלתי נסבל בעליל." הוא הזמין אותי להצטרף אליו לארוחת צהריים ומשם המשכנו לבית הקפה, שם פגשנו את חברו הטוב, ראש החוג ללימודי דת בסטנפורד. בסך הכול בילינו יחד ארבע שעות תמימות.

הייתי אז בתחילת שנות השלושים שלי. לא מכבר פירסמתי את ספרי הראשון ולא היססתי למתוח ביקורת על הדוֹגמות של הממסד הפסיכולוגי. ואף על פי כן, המפגש עם יאלום היה משמעותי מאוד עבורי. הידיעה שהוא תרם כה רבות לעולם הפסיכותרפיה מבלי להיות חלק מאסכולה ממוסדת כלשהי היתה לי מקור השראה.

יאלום הוא חלוץ בתחומו. בשנות השישים של המאה הקודמת הוא החל להתעמק בתחום הטיפול הקבוצתי והקדיש שנים רבות למחקר בנושא זה. יאלום גילה שיש שני גורמים העומדים בבסיס הצלחתו של הטיפול הקבוצתי: האחד הוא תחושת הקבלה והשייכות שהקבוצה מעניקה לנו, והשני הוא ההבנה שכולנו חולקים חוויה אנושית משותפת. בכוחה של הבנה זאת לנסוך בנו את האומץ להיות אדונים לגורלנו.

הספר טיפול קבוצתי סימן עבור יאלום את תחילתו של מסע ארוך ומפותל, שראשיתו בהכשרה הפסיכואנליטית שעבר. כמו שאר עמיתיו למקצוע, יאלום חוּנך לחשוב שסוד הריפוי של הפסיכותרפיה טמון בכך שהיא פותחת לפני המטופל צוהר לפנטזיות הלא מודעות שלו ולמאבקים הפנימיים המתחוללים בו. אך לדברי יאלום, כל אלה חסרי משמעות: מערכת היחסים עם המטפל היא המרפאת בסופו של דבר את המטופל, ולא התובנות מרחיקות הלכת שהמטפל מציע לו.

יאלום הרחיק לכת אף יותר בחקר מערכת היחסים הטיפולית. דוגמה לכך היא סיפורה של המטופלת שהוא מכנה "ג'יני". בתחילת התהליך הטיפולי הציע יאלום ל"ג'יני" לכתוב סיכומים על התרשמותה מן הפגישות ובהם תספר על תחושותיה במהלכן ועל הרגעים שהיו משמעותיים ביותר עבורה. במקביל, גם הוא עצמו יכתוב את רשמיו מכל פגישה. שניהם יפקידו את הדוחות שכתבו בידי מזכירתו האישית של יאלום, ומדי שישה חודשים יחליפו ביניהם את הדוחות.

כשקרא יאלום את רישומיה של המטופלת והִשווה אותם לרישומיו, הוא נמלא תדהמה. הדוחות היו שונים לגמרי, משל נכחו השניים בחדרים נפרדים. יאלום כתב על ניסיונותיו להכיר ולהבין את המטופלת ולנסח את הפרשנויות שלו כך שיוכלו לסייע לה להבין את עצמה טוב יותר. רישומיה של המטופלת, לעומת זאת, נסבו בעיקר על השאלה כיצד היא נתפסת בעיני יאלום והאם הוא מחבב אותה ומעריך אותה באמת. הפרשנויות הפסיכולוגיות שנראו לו מוצלחות במיוחד כלל לא הופיעו ברישומיה!

הדוחות שכתבו יאלום ו"ג'יני" פורסמו בשנת 1974 בספר כל יום יותר קרובים. בעצם ההחלטה לפרסם את הספר הזה נטל יאלום סיכון גדול. בימים ההם חונכו המטפלים לשמור על ניטרליות במפגש הטיפולי, להימנע מלהשיב לשאלות המטופל הנוגעות לעצמם ולראות בהן ביטוי לתשוקותיו של המטופל ולמאבקים הפנימיים המתחוללים בו. זאת ועוד: המטפלים הונחו לשמור על אנונימיות. אישיותם היתה אמורה להישאר עלומה כדי לאפשר למאווייו של המטופל ולמשאלותיו להתבטא בחופשיות וכך לאפשר את תהליך ההעברה.

בספר הזה חשף יאלום בגילוי לב את מחשבותיו ואת רגשותיו הכמוסים ביותר וסיפר בפתיחות יוצאת דופן על מעלותיו ומגרעותיו האישיות. הוא סיפר על הפרשנויות המוטעות שלו, על הקשיים, הלבטים והספקות. במילים אחרות, יאלום צייר את עצמו כאדם ולא כמכונת פרשנות.

האם החשיפה הזאת אינה מערערת את סמכותו כאיש מקצוע? האם אין בה כדי להקשות על מטופליו והאם היא עלולה לפגוע במעמדו כחוקר אמין ואחראי? מנקודת ראותו של יאלום, התשובה לכך שלילית. לטענתו, הבנתנו את התהליך הפסיכואנליטי נסמכת על תפיסות שגויות מיסודן. על הטענה הזאת הושתת הפרויקט הבא של יאלום: ניסוחה של תפיסה טיפולית חדשה.

יצירת המופת הגדולה שלו, פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית, נפתחת בסיפור מרתק: יאלום מספר על סדנת בישול שבה נכח שנים קודם לכן, בהנחייתה של קשישה ממוצא ארמני. יאלום וחבריו התבוננו בה בתשומת לב ורשמו כל פרט ופרט בתהליך. אך כשניסו לבשל את המנות הללו בעצמם, התוצאה היתה שונה לגמרי מהמקור. כעבור זמן־מה גילה יאלום את הסוד: בשעה שעוזריה של המורה נשאו את המנה אל התנור, הם הוסיפו לה באין רואה מלוא חופניים תבלינים ריחניים. ה"תוספות" האלה, מתברר, הן שעשו את ההבדל.

מוסר ההשכל, אליבא דיאלום, הוא שהתיאוריות הטיפוליות עוסקות בעיקר במתכון העיקרי ומתעלמות מן ה"תוספות", מאותם דברים קטנים שהמטפל אומר או עושה בהיסח הדעת. הגורם הטיפולי המבדיל בין טיפול מוצלח לטיפול כושל, לדברי יאלום, אינו התיאוריה המנחה את עבודתו של המטפל אלא יחסו אל המטופל.

בהמשך מגדיל יאלום לעשות ומציע תיאוריה רחבה המגדירה את המבנה המארגן של ה"תוספות" הללו. הוא טוען שאנחנו פועלים בהשפעת ארבעה מניעים בסיסיים או תֵמות מרכזיות. בראש ובראשונה עלינו להשלים עם עובדת היותנו בני תמותה. כולנו מנהלים את חיינו בצלה המאיים של הידיעה שזמננו קצוב, שכל רגע שחלף, כל הזדמנות שהוחמצה, כל החלטה שהתקבלה לא ישובו עוד לעולם.

התמה השנייה היא המודעוּת לחירות. אנחנו משקיעים מאמצים רבים בניסיון להסביר לעצמנו ולאחרים מדוע אין לנו בררה אלא לפעול כפי שאנו פועלים. ואף על פי כן, בכל רגע ורגע יש לנו האפשרות לבחור אחרת, לשאת באחריות למעשינו ולהבין שכולנו בעצם בני חורין.

התמה השלישית היא הבדידות האקזיסטנציאלית שאנו נדונים לה מעצם קיומנו. ואולם אנחנו עושים כל מאמץ להימנע מהמודעות הזאת לבדידותנו ותולים את הגדרתנו העצמית במערכות היחסים שלנו עם האחרים המשמעותיים בחיינו. בד בבד אנו עושים כמיטב יכולתנו להקיף את עצמנו באנשים שאותם כמעט איננו פוגשים, ומשתמשים בהם לצרכינו מבלי להכיר בהיותם בני אדם בזכות עצמם. במאמצינו להימלט מתחושת הבדידות, אנו דנים את עצמנו לחיים חסרי אותנטיות.

התמה הרביעית היא הצורך האנושי במשמעות. כולנו אוחזים בתפיסות עולם המגדירות מה הם הדברים ההופכים את החיים לבעלי ערך: כסף, הצלחה, אהבה, נאמנות, שייכות, אמונה דתית. אך אף אחת ממערכות המשמעות שלנו אינה בחזקת אמת מוחלטת; כולן יצירות מעשה ידי אדם. ואף על פי כן אנו מסרבים להכיר בכך שכל מערכת משמעות, כמו גם עצם הבחירה בה, שרירותית מיסודה.

בסופו של דבר, כל ארבע התמות הללו נגזרות מעובדת חיים אחת: האדם הוא בעל החיים היחיד המודע למותו והבוחר כיצד לנצל את הזמן העומד לרשותו. ואולם, לטענתו של יאלום, איננו מסוגלים לשאת את עומקה של האחריות הזאת ואת עוצמתה. איננו מסוגלים להפנים את האמת הפשוטה שאיננו בני אלמוות. על כן אנו מתאמצים כמיטב יכולתנו להימנע מהמודעות למוות, לחירות, לבדידות האקזיסטנציאלית ולמעמדה השרירותי של המשמעות.

בשנים שבהן כתב יאלום את יצירותיו הגדולות החלה המסורת האקזיסטנציאלית להיעלם מנוף הפסיכותרפיה הממוסדת. הדגש ששמה התפיסה האקזיסטנציאלית בממד הטרגי של החיים האנושיים נתפס כמנותק מרוח הזמן, וגדולי ההוגים של האסכולה הפסיכואנליטית, מלבד יוצאים מן הכלל, נמנעו מלקיים דו־שיח כלשהו עם המסורת הזאת. אך במבט לאחור, ניסיונותיו של יאלום לשמר את המסורת האקזיסטנציאלית ולהפוך אותה לזרם מרכזי בפסיכותרפיה השיגו את מטרתם. בעשרים השנים האחרונות זכתה הפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית לתימוכין רבים בספרות המחקרית יותר מכל תיאוריה פסיכודינמית אחרת. כיום נראה שהיא עתידה להפוך לתיאוריה שלטת בתחומי חקר האישיות והפסיכולוגיה החברתית.

מה הם ביטוייה של התפיסה האקזיסטנציאלית בחדר הטיפולים, הלכה למעשה? משימתו של המטפל, לדעת יאלום, לקרוא למטופל להכיר בחירותו, בהיותו בן תמותה, בבדידותו האקזיסטנציאלית ובשרירותיות של מערכות המשמעות שלו. על פי תפיסתו של יאלום, מקורה של הנוירוזה הוא בהתכחשותו של האדם לאחריותו לגורלו. אם רצוננו לחיות חיים מלאים ובעלי ערך, עלינו להכיר בחירותנו ולזנוח את התירוצים הבין־אישיים, החברתיים והמטאפיזיים המונעים מאיתנו להודות בקיומה.

אין בנמצא מתכון מדויק המדריך את המטפל כיצד לסייע למטופל לפעול להשבת חירותו. כל מה שבאפשרות המטפל לעשות הוא להמתין לרגע שבו מערכת היחסים עם המטופל תהיה אותנטית דיה, לרגע שבו המטופל יאזור אומץ ויאמר, "אני מי שאני, וזאת הדרך שבה אני רוצה לחיות את חיי."

"אני מזמין משטרה"

לקראת הפגישה עם יאלום בפברואר 2010 הכנתי רשימת שאלות ארוכה ומפורטת. בנוסף הבאתי עמי את מכשיר ההקלטה שרכשתי במיוחד לכבוד האירוע, וליתר ביטחון הפעלתי גם את הרשמקול המובנה במכשיר הטלפון הנייד שברשותי.

ואולם כעבור פחות מעשר דקות הבנתי שאין לי עוד צורך בשאלות שהכנתי. הבנתי שהסיפור מאחורי כתיבת הסיפור "אני מזמין משטרה" מעניין לא פחות מסיפורו של הגיבור, ד"ר רוברט (בוב) ברגר עצמו. ארווין פתח ואמר שהסיפור עוסק בהתגברות על הדחקה במפגשו המחודש של בוב עם זיכרונות השואה שאותם הדחיק במשך חיים שלמים. אך מדבריו של יאלום עלה שהתגברותו שלו על הדחקה היא חלק בלתי נפרד מהסיפור: נראה שיאלום עצמו סבל כל חייו מפוביה קשה מנושא השואה. עם זאת ניכר היה שכתיבת סיפורו של בוב היתה צעד ראשון בדרכו הארוכה של יאלום אל שורשו של הפחד הזה. והנה, זמן קצר אחר כך החל יאלום לשקוד על כתיבת ספר המגולל את סיפור חייו של שפינוזה, ובמקביל — את סיפורם של הנאצים שהחרימו את כתבי שפינוזה בזמן מלחמת העולם השנייה.

יאלום לא היה יכול לעשות זאת אלמלא נענה לאתגר לכתוב את סיפורו של ברגר. ראשית, בשל הפוביה שלו מנושא השואה. שנית, בשל יחסו האמביוולנטי כלפי זהותו היהודית. עד מהרה צללנו אל מעמקי סוגיית יחסיו המורכבים של יאלום עם יהדותו. הוא דיבר על נושא זה באומץ ובגילוי לב יוצאי דופן. הוא איפשר לעצמו להיות מופתע מהמחשבות ומהרגשות שעלו בו, להרהר בדברים מחדש ולהתבונן בנפשו מזווית חדשה. וכך, בהדרגה, הבין יאלום שכתיבת סיפורו של בוב ברגר פתחה לפניו צוהר לממדים ולהיבטים חדשים בזהותו היהודית. בשלב זה היה ניכר שתפקידי כמראיין הסתיים ושאני משמש כעת זָרָז למסעו של יאלום לנבכי נפשו.

ברגע כלשהו החל יאלום לספר לי, בפתיחות האופיינית לו, על האופן שבו הוא חוֹוֶה את הזקנה. הבנתי שהשיח על זהותו היהודית הגיע לסיומו, ושהתעקשותי להמשיך בריאיון עלולה לחבל במהלכה הטבעי של השיחה. כעבור זמן־מה הצטרפה אלינו אשתי יוליה. אך לפני שפנינו ללכת הזמין אותנו יאלום להיכנס לביתו ולהכיר את רעייתו מרילין. אגב הסיור שערכו לנו השניים בביתם, הם סיפרו לנו על סוגיה המעוררת ביניהם מחלוקת קשה. מרילין טענה שאינה מוכנה עוד לחיות בבית עמוס לעייפה ספרים שאין בהם שימוש. היא סיפרה כיצד דרשה מארווין למסור ספר אחד כל אימת שהוא רוכש ספר חדש. ארווין מצדו סיפר כיצד הוא עומד עמה על המקח בכל פעם מחדש. בדרכנו החוצה בישרו לנו בני הזוג שבכוונתם להגיע להרצאה שהוזמנתי לשאת באותו ערב באוניברסיטת סטנפורד בנושא קבלה עצמית אקטיבית באמצע החיים מנקודת ראות אקזיסטנציאלית. שמחתי מאוד שנפלה בחלקי ההזדמנות לחלוק את רעיונותי עם האיש שהשפיע במובנים רבים כל כך על חיי, כמו גם על גיבושם של עצם הרעיונות שעליהם התבססה הרצאתי.

כשאני חושב על המפגש המחודש שלי עם ארווין יאלום, אני חש שיאלום מייצג תרבות העומדת כיום על סף כליה. הוא דוגמה חיה לאידיאל ההוגה רחב האופקים, הבקיא במחקר אמפירי לא פחות מִשהוא בקיא בספרות ובפילוסופיה. גם היום, בעשור השמיני לחייו, יאלום הוא אדם תאב דעת השואף להעמיק את הבנתו בנושאים מגוונים במקביל לעבודתו עם מטופלים.

מה רחוקה דמותו מדמות המומחה צר האופקים היודע הרבה כל כך על תחומים מצומצמים כל כך, שהאקדמיה המודרנית שמה אותו לאות ולמופת! התרבות העכשווית, כמו גם הקהילייה האקדמית, מביטות בפסיכולוגיה בפרספקטיבה צרה מאי־פעם: כתחום מחקר שתפקידו לייצר נתונים אמפיריים אשר יובילו לפיתוח שיטות טיפול ייעודיות. רק מעטים מהסטודנטים שלנו, המתקשים היום יותר מאי־פעם לעמוד בדרישות המוטלות עליהם, נחשפים למכלול הידע שהוא תו ההיכר של אנשים בשיעור קומתו של יאלום.

אין בכוונתי להאדיר את התפיסה ההומניסטית של הפסיכולוגיה ולהמעיט בערכה של התפיסה המדעית. כמו כן אינני מבקש להקל ראש במחקר המתחקה אחר מקורותיה הנוירו־ביולוגיים של נפש האדם. אין עוררין על חשיבותו של המדע האמפירי המדוקדק כאמצעי לאישוש תיאוריות. הפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית שואבת את השראתה מתורות ביולוגיות ואבולוציוניות, ואנו מייחלים לרגע שבו ממצאי המחקר הביולוגי יאששו ויעשירו את ממצאי הפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית.

כנגד זה, ברצוני לטעון שאין גישה אחת הלוכדת את עושרה של החוויה האנושית בשלמותה. על הפסיכולוגיה לשלב את הידע הביולוגי שנצבר לאורך השנים בתיאוריות המבקשות להסביר את הכוחות התרבותיים וההיסטוריים המעצבים את החוויה האנושית. שומה על המטפלים, כמו גם על חוקרי הפסיכולוגיה, להיות בקיאים דיים בנתונים, בתיאוריות ובידע שנצברו במגוון רחב של תחומים. תרבותנו הולכת ומתרחקת מאידיאל הנאורות והתבונה המגולמות בדמותו של יאלום; מהחשיבה נטולת היומרות, החפה מכל דוגמטיות, המוקדשת לעזרה לזולת ולהוראה לא פחות משהיא מוקדשת לחיפוש האמת. ולאידיאל הזה אין כל תחליף.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אני מזמין משטרה”