החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות / הרשמה

אריק איינשטיין – זו אותה האהבה

מאת:
הוצאה: | 2006 | CD + 274 עמ'
זמינות:

0.00

רכשו ספר זה:

"אני חושב שאם נעשה את זה ביד עדינה ועם הומור, אז נרגיש אחרי זה שהיה כדאי. זה סיפור של בן-אדם אחד, קוראים לו אריק. בן-אדם אחד בארץ ישראל ומסביב לזה." אריק איינשטיין. תל אביב 2006

מקט: 4-247-1005
לאתר הספר הקליקו כאן
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה
קטע וידאו/אודיו קשור

זו אותה האהבה - ביוגרפיה בראשי פרקים - אריק אינשטיין
ספר אלקטרוני המכיל את כל השיחות בין אריק איינשטיין לעלי מוהר מתוך ה CD המקורי. השיחות משולבות בדפי הספר וגם מופיעות במרוכז בסופו.

 

הספר האלקטרוני זמין לקריאה במחשבים בלבד בדפדפן כרום באמצעות התוסף Readium

לחץ כאן להנחיות

הספר מכיל תמונות ולכן גדול במיוחד. אנא סבלנותך בעת הורדת הקובץ

computer הורד/י דוגמה חינם לקריאה במחשב 


קשה להפריז בחשיבות תרומתו של אריק איינשטיין, אמן שיצר ותרם רבות להוויה הישראלית במוזיקה, בתיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע, איש נערץ וצנוע, שהאהבה אליו מלכדת אנשים, גילאים וקהלים כבר למעלה מ-40 שנים.
הספר "זו אותה האהבה - אריק אינשטיין, ביוגרפיה בראשי פרקים" מבוסס על עשרות שעות שיחה מוקלטות של עלי מוהר עם אריק איינשטיין ומזמין את הקורא להתלוות למסע שאריק איינשטיין עורך בארץ כבר שישה עשורים.
השירים, הסיפורים המלווים את השירים, קטעי המערכונים ותמלילי הסרטים, שפע התיעוד והתצלומים האישיים - כל אלה מנכיחים בעוצמה את חוויית החיים בישראל, לאורך השנים, על האווירה והניחוחות שלה, על מהלכיה ותהפוכותיה, אלה שאריק איינשטיין כה מפליא לגלם ולבטא.

אל הספר מצורף CD אודיו הכולל מבחר מעשרות השעות שעלי מוהר בילה עם אריק איינשטיין והטייפ; CD המאפשר למאזין לקחת חלק בשיחה אינטימית עם אריק, שנזכר, מתגעגע ומתבדח בדרכו האיינשטיינית-נונשלאנטית, שכל-כך אהובה ונוגעת. אל הסצנה האינטימית הזאת מתלווה על הפסנתר השותף הוותיק, יוני רכטר, שמביא עם האקורדים, נוסטלגיה והומור.
מתוך הספר -
עלי מוהר | עצב מחוייך, קירבה מרוחקת:
על חוכמת הקול של אריק איינשטיין
בימים אלה ממש עסוק אריק איינשטיין בעבודה על אוסף השירים החדש שלו, או בקיצור - על התקליט הבא, למרות שתקליטים כבר אין היום בשום מקום, חוץ מבאוצר המילים של אנשים שגדלו על תקליטים של אריק איינשטיין.
אם אינו בעיצומן של הקלטות, קרוב לוודאי שהוא יושב בחדר העבודה של המלחין והמפיק המוזיקלי שעמו הוא עובד עכשיו. כוס קפה - שחור, שניים סוכר, והצהרה קבועה: "אני בא רק בשביל הקפה" - סיגריה (לרוב של פלסטיק, ולעתים בכל זאת מעלה עשן), וגיטרה, שחוץ מן העט והנייר היא כלי העבודה היחיד בשלב מוקדם זה של כתיבה.
האפשרות לקבוע בביטחון שזה מה שאריק עושה "בימים אלה ממש", נסמכת על כך שזה בעצם מה שהוא עושה תמיד, כלומר, לפחות ב– 40 השנים האחרונות. יציאתו לאור של אלבום אחד היא תמיד מועד תחילת העבודה על הבא אחריו. בדרכו, הנינוחה למראית עין, אריק הוא איש עבודה; חרף נטיות נוסטלגיות–לכאורה שמהדהדות לעתים בשיחו ובלא מעט משיריו, פניו נשואות, לאמיתו של דבר, תמיד קדימה.
תכונה זו, ואורח חיים יציב וקבוע זה, הכתיבו במידה רבה גם את אופן היווצרו של הספר הזה. על אף שאריק ניחן בזיכרון ידוע לתהילה, ושמו הולך לפניו כמספר סיפורים בחסד, הוא לא גילה מעולם כל נטייה לשבת ולכתוב מה שנקרא "זכרונות": לא אנקדוטות משנות העבודה הרבות, שום "פכים קטנים" על האנשים שעימם עבד.
ראשית, מפני שעיקר עניינו היה נתון, כתמיד, לשירים החדשים שבעבודה, ושנית - וזו כבר מכשלה רצינית יותר . מפני שמנקודת ראותו אין בעצם מה לספר. הרי הכל פשוט מאוד: נפגשים, כותבים, מנגנים, מקליטים... זהו. זה כל העניין כולו, כך שמה כבר אפשר לומר עליו?
כאן המקום להזכיר אחת מתכונותיו המפורסמות ביותר של אריק איינשטיין . הצניעות. אכן, כשאדם הוא זמר כה מפורסם, נח לבסוף זרקור הפרסום גם על צניעותו... אלא שלפחות בעיניו אין לגישתו זו שום קשר לא לצניעות וגם לא להצטנעות - אין כאן אלא ראייה נכוחה של דברים כהווייתם.
ראייה נכוחה זו, האופיינית לו כל–כך, היא מהותית ביחסו של אריק איינשטיין לאירועים, מקומות ואנשים בחייו, ובמיוחד כאלה שהשנים כבר הצמיחו סביבם אגדות ו"מיתוסים" לרוב. מבחינתו, ההילה הנקשרת לעתים למושגים כמו קפה כסית, חוף מציצים, או חבורת "לול", אין לה ולא כלום עם הדברים "כפי שהיו באמת": מציאות יומיומית אפורה למדי, שאותה הוא זוכר היטב כפי שחווה אותה בזמנו, ולכן הוא מסרב - ובעצם, אינו מסוגל - לפאר ולייפות אותה.
גם תהליך היצירה - שלמתבונן מן החוץ עשוי להיראות כה מסעיר - זכור לו תמיד כפי שהוא נראה מבפנים, במבט שמעצם טבעו הוא מעשי, פרוזאי, יומיומי. גישה עניינית זו הצמיחה כידוע שירים למאות - וכן מערכונים, סרטים, תקליטים ותוכניות טלוויזיה - אבל לא היא החומר שממנו עשויים הזיכרונות, ולא ממנה יצמח ספר המנסה - כספר זה . לשרטט ראשי פרקים לביוגרפיה, ולהקיף יותר מארבעים שנות יצירה של זמר ויוצר מהבכירים והאהובים בישראל.
משום כך הציעה יוזמת הספר והמו"ל שלו, דניאלה די–נור, שאקיים עם אריק סדרת מפגשים שבהם, בתשובות לשאלות ובשטף השיחה, נוכל יחדיו "לחלץ", ו"לשאוב", ואולי אפילו "לדלות", לפחות כמה מן הזיכרונות והסיפורים - ואולי גם כמה מן ההשקפות והעמדות האתיות והאסתטיות - שאותם נמנע אריק מלכתוב בעצמו בטענה החזקה ש"מה כבר יש כאן לספר". מבחינתי היתה זו הצעה שאי אפשר לסרב לה, ולא רק כמי שכתב לאריק כמה שירים בעבר ואף ראיין אותו פעמים אחדות לעיתון, אלא בעיקר כמי שמוקסם משיריו וממנו מגיל תשע בערך, כלומר מן הזמן שבו עלה קולו בראשונה ממקלטי הרדיו בארץ, כששר בלהקת הנח"ל את "רוח סתיו". את מילות השיר כתב אבי, יחיאל מוהר, וזה רק העצים את הקירבה שחשתי אז אל הקול האלמוני, הערב כל–כך, שכבש במהירות לבבות רבים.
קסם המפגש הראשוני ההוא לא פג מעולם, וברבות השנים והשירים עוד נוספו לו התפעלות והכרת טובה. גם ההיכרות האישית, שבאה מאוחר יותר, לא עמעמה את הקסם הזה, כפי שיקרה לעתים; להפך - בפגישות עבודה על שירים חדשים גיליתי מה רבה היא ההשראה שמביא עמו אריק אל החדר, ומה רב הקסם שהוא מהלך גם על אלה שעובדים אתו.
זוהי נקודה שיש טעם להדגישה. גם מי שמורגל בפגישות עבודה קבועות עם אריק אינו פטור מן ההתרגשות הקלה הכרוכה בכל פגישה כזאת, כל פעם מחדש; משיחות עם כמה מן המלחינים שעבדו אתו לאורך השנים למדתי כי גם להם מוכר הרגש הזה: כשנפתחת הדלת והדמות הגבוהה ניצבת בפתח - אגב, תמיד גבוהה קצת יותר מכפי שזכרת - אי אפשר שלא להתרגש מעט: בכל זאת, אריק איינשטיין! מכל הסיבות הללו נעניתי להצעה שאין לסרב לה, וכך אירע שבין התאריכים 7.12.04 ל– 30.06.05 קיימנו עשר שיחות מוקלטות, בנות כארבע שעות כל אחת. בכולן בא אריק לביתי, הודיע בכניסתו, כמקובל, שהוא "בא רק בשביל הקפה", התעניין, כעבור שעתיים בערך, שמא הגיע כבר הזמן לרדת ולקנות שווארמה לארוחת צהריים, ושמח לשער, כעבור שעה או שעתיים נוספות, ש"זהו להיום, לא?"
בין לבין שוחחנו - על שירים ועל אנשים ועל מקומות: על בית אבא–אימא ועל "הדוד אברהם", הלא הוא ידיד המשפחה, השחקן והמשורר אברהם חלפי, שהילד אריק עתיד לבצע כה רבים משיריו וכך להפגיש את שירתו עם קהל גדול ואוהב. שוחחנו גם על המלחינים, הכותבים, והשותפים לעבודה במשך השנים; על תל–אביב שבין אצטדיון המכבייה למגרש מכבי הישן, ובין הים לגדות הירקון. תל–אביב של קולנוע "מוגרבי", ותיאטרון "האוהל", שבה, "על קילומטר מרובע" כדבריו, גדל אריק איינשטיין. בה נבטו והתפתחו אהבותיו הגדולות . לספורט, למשחק ולשירה - ובה הוא חי ויוצר עד היום.
מן השיחות הללו, שהוקלטו ותומללו, נערכו הקטעים המלווים את מבחר השירים שבספר, וכן הסי.די. המצורף. יש להודות כי גם אחרי ניסיון ממושך להתחקות אחרי תהליכי היצירה ודרכי העבודה של אריק, עדיין אפשר למצוא, במקומות לא מעטים בספר, את ההסבר המועדף עליו, זה שבעיניו הוא הממצה והמדויק ביותר: "...אז אמרנו יאללה, בוא ננסה... ובאמת נפגשנו, ישבנו, ניגנו... זהו, מה עוד יש כאן להגיד?..."
בתוך השיר ובו בזמן גם מחוצה לו הרבה כבר נכתב ונאמר על אריק איינשטיין, לא פעם בניגוד לרצונו. הרבה פעמים מצא את עצמו נאלץ לצאת החוצה ולהיחשף לעין הזרקורים ולעין המצלמות ולעין העיתון - יותר מדי יציאות לאדם שכולו התכנסות, יותר מדי עיניים לאדם שהצורך בפרטיות מחייב אותו לגונן עליה מפני התהילה והפרסום. קנאות זו לפרטיות מלוּוה גם בביישנות ואימת–קהל שמוּבְנות עמוק באישיותו.
"אריק לא מתראיין" היא קלישאה רווחת; אבל בעצם זו רק דוגמה לעוד "מיתוס" שאין לו שחר. האמת היא שאריק נחלץ להתראיין כחייל נאמן, אומנם לא בהתלהבות רבה, אך כמעט בכל פעם שיחסי–הציבור של אלבום חדש תובעים זאת.
וכך יש לנו כבר המון אינפורמציה על האיש הזה, שכידוע "כתבו עליו בעיתון הרבה דברים". ואולם, ראו זה פלא - דומה שכל האינפורמציה הזאת נמוגה, נמחית כלא היתה, ברגע . תמיד לא צפוי - שמפתיע אותנו מן הרדיו קולו.
הוא שר "עוף גוזל, חתוך את השמים"; הוא שר "אני ואתה נשנה את העולם"; הוא שר "אינני זוכר אם חרזו כך בשיר" . ולפתע כל מיני פרטים ביוגרפיים נראים איכשהו טפלים, שוליים לגמרי. בהיעלמם נותרים רק המאזין, השיר, והקול המוכר, שהוא תמיד קרוב ואינטימי, לעתים צעיר ובודד ומהורהר, ולרוב עצוב ומחויך בעת ובעונה אחת - זה אחד מפלאיו הגדולים . ותמיד יוצא מן הלב, ואולי גם משום כך יוצא הלב אליו.
עם השנים העמיק הקול הזה והתחספס. הוא אינו רך עוד כקולו של העלם ששר על השׂדרות, העיר והלילה הזה, ויש שהוא מר וכואב ומתריס ופגוע. אבל בכל גלגוליו הוא נותר יחיד ומיוחד בנוף שאותו הוא מלווה כבר קרוב לחמישים שנה, נוף שנשמרים בו, בלי הבדל של ישן וחדש, כל השירים, כל התקופות, כל הקולות של אריק איינשטיין, וכך גם ערב סתיו רחוק יכול להיוולד בו מחדש, כשלפתע עולה שוב מן הרדיו הקול המוכר, הצעיר לנצח: "אל תתבייש, הייה עצוב, אל תצטער אם תצטער"... הקול הזה הוא לב אמנותו של אריק איינשטיין, היסוד הפלאי, החידתי, של יצירתו.
בעולם הפזמון של היום חל שינוי במעמדו של הקול - לבטח הקול ה"יפה" במובן המסורתי של המונח - ואתו השתנה גם מקומו של הזמר המבצע. בשנים שבהן החל אריק את דרכו שררה עדיין הפרדה גמורה בין מחבר השיר למבצע, בין האלתרמנים, הארגובים והקוֹל פּוֹרטֶרים מכאן, לסינָטרות ולאיב מונטאנים בעלי הקולות הנפלאים מכאן.
כשהופיעו הבּוֹבּ דילֶנים והג'וֹן לֶנוֹנים, בשנות השישים של המאה הקודמת, השתנה המצב מן היסוד. מאז, הכותב–השר–את– שיריו עומד במרכז הבמה, והוא שנחשב ל"יוצר", בעוד שהזמר מן הנוסח הישן נתפס לא אחת כמבצע בלבד.
גישה רווחת זו מחמיצה את המימד היצירתי הטמון בביצוע, אשר בלעדיו אין לשיר קיום. אריק איינשטיין חיבר מילים לעשרות משיריו, ומתוכם עולה עולם אישי מובהק שקל להבחין בנושאים המרכזיים החוזרים ועולים בו - הוא "כותב השר את שיריו", ותרומתו בתחום זה אינה מוטלת בספק. ואולם, גם אם לא היה כותב ולוּ שיר אחד - גם אם היה מסתפק בביצוע בלבד . עדיין היה אריק איינשטיין אחד מגדולי היוצרים של השיר הישראלי - קולו מביא את השיר הזה לפסגות הגבוהות ביותר שלו.
כשמדברים על קול מתכוונים לא רק לבריטון הרחב ורב הגוונים, כי אם לכל הקשת הרחבה שכולל הביצוע: השילוב הנדיר של רגישות מוזיקלית עם חוש מדוייק לתיזמון ולעיתוי, זה השילוב שמייצר את הפיסוק - פְרֵייזינג בלעז - אותה שלמות של הרמוניה בין מילים למנגינה, אותו דיוק מופלא של מיקום המילים בתוך המנגינה, שהוא מסימני ההיכר המובהקים של אריק איינשטיין, ומיסודותיה - וסודותיה - של אמנותו.
הדיוק הזה אינו כלי טכני גרידא ואינו רק פרי אינטואיטיבי– למחצה של כישרון טבעי. הוא נובע היישר מעומק הרגש שבו חי אריק את המילים שהוא שר, ואשר אותו הוא מפליא להעביר אל השומע. הוא עושה זאת שוב ושוב, במאות שירים ובמשך עשרות שנים, וזאת מבלי לחטוא ולוּ פעם אחת בזיוף רגשי. דומה שחוש–מידה דק כחוט השערה שומר עליו = הן משטחיות של ביצוע מיופייף וריק מרגש, ובעיקר מהפרזה, מ"דביקות יתר", כפי שהוא מכנה זאת, ומפיתוי לגלוש לרגשנות. בעצם, פיתוי כזה כלל אינו אורב לו; פשוט אין דבר שמרתיע אותו יותר.
יתכן שמה שמונע מן הרגש לגלוש לרגשנות הוא איזון. למשל, איזון בין קירבה לבין מרחק: להיות בתוך השיר עד כלות, אך בה בשעה גם לעמוד איכשהו מחוצה לו, במרחק–מה, כמתבונן. כי אריק אף פעם אינו רק "רגשי". כמעט תמיד הוא גם מהורהר; גם חי את הרגע שאותו הוא שר - אבל בה בעת גם נזכר בו, לא פעם בחיוך, מתבונן בו, קצת מן הצד.
החיוך, אגב, אינו מקרי. אריק מודע היטב לנחיצותו, לחשיבותו כגורם מאזן, המכניס דברים לפרופורציה, והוא אף מתייחס לכך ישירות בספר. לעתים זהו חיוך מרומז, לא יותר מצל של חיוך, אך כשהוא מתלווה למילים של עצב, לשירים כואבים, הוא מציל אותם מכובד–ראש מופרז - מ"תהומיות" של עצב, מ"קדרות" של כאב, ובקיצור - מציל אותם מרגשנות. הומור - כך קוראים לתבלין הקטן אך החיוני הזה, ודומה כי הוא הנשק הסודי שבעזרתו מגיע אריק לאותו איזון מדויק, שהוא, כידוע, אחד מסימני ההיכר של הקלאסיקה.
אין פלא איפוא שרבים משיריו אכן הפכו לנגד עינינו לקלאסיים - קלאסיקה ישראלית שיד הזמן לא יכלה לה. אותו איזון הוא ששומר על רעננותם, על חיותם, חושף שוב ושוב את איכותם השירית הראשונית, כאילו לא עברו עליהם כל השנים הרבות האלה.
ההומור והחיוך הם גם הסיבה העיקרית לכך שהיום, בעידן ה"קאברים" (ואריק מתייחס גם לזה, כמדומה, ברגשות מעורבים), תמיד תישמע גירסתו של אריק איכשהו "נכונה" יותר, תמיד יהיה לה יתרון על פני הביצועים האחרים. דומה שגירסות ה"כיסוי" לא באמת מצליחות "לכסות" את המרחב השופע, הנוגע והמדויק שמציע המקור.
אי אפשר לדבר על ההומור של אריק מבלי להיזכר בסודאני - "מה הוא קופייץ?!" - מחידון התנ"ך של "לול", ביקֵֶה ובמרוקאי מהמערכון המבריק שממצה בדקות ספורות את כל תולדות "העלייה ארצה" של בני העדות השונות, או בשפע הדמויות והטיפוסים שאריק מגלם בסרט "כבלים", האהוב עליו במיוחד. אריק ירש את אהבת המשחק והתיאטרון מאביו, שחקן "האוהל" יעקב איינשטיין, אבל אין הוא רק בנו של שחקן - הוא שחקן מובהק בעצמו. תפקידיו בקולנוע, ב"מציצים" וב"עיניים גדולות", זכורים היטב ונגישים לצופה גם היום, אך את דרכו החל על במת התיאטרון, ב"הבימה", במחזמר המצליח "אירמה לה דוס" ובתפקידים אחרים.
אפשר שחלק מהקסם של אמנותו נובע גם מעירוב הכישרונות הזה: האוזן המוזיקלית מעשירה את השחקן שבא לבצע את מגוון החיקויים והדמויות, ומנגד, יכולת המשחק נכנסת עם הזמר אל אולפן ההקלטות. כפי שהוא עצמו אומר, הוא לא רק שר את השירים, הוא גם משחק אותם.
חתיכת תבור, חתיכת כינרת, ויין מר מענבי הנשמה
הקול, המוזיקליות וכישרון המשחק הם רק חלק מהנכסים שמביא אריק לדרכו האמנותית. נכס אחר הוא הטעם.
טעם שהוליך אותו, בחוש שאינו מכזיב ובזה אחר זה, אל צעירים אלמונים או אלמונים–למחצה כשלום חנוך, יעקב רוטבליט, מיקי גבריאלוב, יוני רכטר, שם–טוב לוי, יצחק קלפטר. בכולם זיהה את הכישרון הגדול, ובכולם נתן אמון גמור בשלב מוקדם מאוד של דרכם המקצועית, אולי אף בטרם יעזו הם עצמם להאמין ביכולותיהם. בעידודו ובהשראתו הגיע כל אחד מהם לכמה משיאי יצירתו, וכמעט תמיד אפשר לשמוע בשירים שכתבו לאריק את ההשראה שנסך בהם המפגש עמו . השראה שכמו הביאה כל אחד מהם לעמוד על קצות האצבעות של כישרונו, והפיקה מהם כמה מן השירים היפים ביותר שנכתבו במקומותינו.
בכל מפגשי היצירה האלה היה אריק, כפי שהוא מוכן להודות בדוחק, השותף המוכר והמפורסם יותר, אך גם כאן נטועה גישתו לעבודה בתחושה עמוקה של הדדיות: על עטיפות התקליטים מופיע שמו לצד שם המלחין, שווה בין שווים. לפחות לשיטתו של אריק אין כאן עניין של רוחב–לב, אלא זהו טבע הדברים: תקליט, כמו שיר, הוא תמיד פרי יצירה משותפת של כותב, מלחין ומבצע.
לאותה הימנעות טבעית מהתנשאות הצטרפה גם העובדה שעם כל הישגיו המוכרים כמבצע, הרי ככותב עמד אז אריק בתחילת דרכו, כשם שהיו חנוך, גבריאלוב, רכטר או שם–טוב לוי כשפגש אותם לראשונה. בעודו מעודד כל אחד מהם להעז ולכתוב (או, אם לחזור ולצטט, "יאללה, בוא ננסה…"), אמר זאת בה בעת גם לעצמו. בחדר העבודה, נקודת–המוצא היתה באמת שוויונית.
אריק איינשטיין הגיע אל הכתיבה אחרי שנים אחדות של פעילות. בתחילת שנות השישים עדיין חיפש לו שירים כלבבו אצל כותבים מוכרים (למשל דפנה אילת, שכתבה את רוב שירי תקליט הסולו הראשון שלו); בסופן כבר היה מעורב בכל תהליכי היצירה, כולל כתיבת המילים.
בין לבין, התרחשה אותה מהפכה עולמית ששינתה את מעמדו של הפזמון וראתה בו אמירה תרבותית וכלי לביטוי אישי אותנטי. הגבולות נפרצו, ומעתה יכלו לא רק כותבים עם גיטרה (ולעתים בלי קול) להעז ולשיר, אלא גם מבצעים ומלחינים חשו חופשיים לחבר בעצמם מילים לשיריהם. המגמה הזאת הביאה לכתיבה קול חדש - ישיר, יומיומי, דיבורי יותר. כזהו גם הקול הפשוט, האינטימי ונטול המליצות העולה מן השירים שכותב אריק איינשטיין. הוא עצמו מודע היטב להבדל בין שיריו שלו לבין שירי המשוררים האהובים עליו. באחד הקטעים שבהם הוא מתייחס לחלפי, הוא אומר: "גם אם אני אחיה 500 שנה אני אף פעם לא אביא שורה כמו 'העצבות כמו כוס היא, ובה יין מר מענבי הנשמה…' אף פעם לא!"
אבחנה נכוחה אולי, אך מצד שני, הרי לא חלפי, ואולי גם לא רוטבליט - הכותב ה"מקצועי" הבולט העובד עם אריק לאורך השנים - לא היו "מביאים" שורות כמו "צבי אומר שגשמים כאלה מזיקים לחקלאות…"; "תן לי חתיכת תבור, תן לי חתיכת כינרת…"; "ואני ציפור זקנה, נשארתי בקן…"; "קון ירקון ירקון . אי אי אי…" אלו הן שורות נפלאות בפשטותן. ליל חורף ישראלי נושב מן המילים, וצהרי קיץ ישראליים, חמים ומאובקים, נודפים מהן.
בכלל, למקום יש נוכחות עזה בשירי אריק איינשטיין, ובראש ובראשונה לתל–אביב - "תל–אביב חמה, תל–אביב צוחקת", תל–אביב של מגרש "מכבי הישן ליד קולנוע אוריון, וריח של פלאפל בא משוק בצלאל", תל–אביב של "ימי הסטנגה הכחולים, האבודים, ושקט גמור בין שתיים לארבע", תל–אביב כמחוז ילדות רחוק בין ירקון ושפת ים - כי "תמיד זה הים" ו"כנראה שנישאר כאן לתמיד, כנראה שלא נלך מכאן אף פעם"...
במילים פשוטות משרטט אריק איינשטיין את עולמו. כינוס השירים בספר ממחיש פתאום את מלאותו של העולם הזה, המפתיעה במקצת גם את מי שעקב אחריו במשך השנים. לצד התקווה הישנה לשנות את העולם, או לפחות "לטפטף טיפה", יש לא מעט תחושות של קוצר–יד, תסכול וכעס; בין שירי האהבה הרבים - לאישה, לילד, למקום - יש גם רגעי משבר ודאגה, ואילו הגעגוע המוכר נמהל לא אחת באכזבה ובחוסר אונים. אל שירים כואבים או זועמים, כמו "אנה ואנה" ו"עיתונאי קטן", מצטרף הולם "תוף בודד" של לאה גולדברג ונותן להם משנה חומרה ותוקף.
חיבור זה בין שירי המשוררים לבין שיריו שלו, רק מעיד עד כמה יצירתו של אריק איינשטיין על כל סעיפיה היא מִקשה אחת. שירי המשוררים שבחר לשיר אינם פחות "אישיים" עבורו מאלה שהוא מחבר בעצמו. הם מעניקים ליצירתו את המימד הגבוה, החמור והחגיגי שלה. גם אם דיבורו שלו ישיר ופשוט, גם אם הוא נרתע ממליצות כמו מאש - אין זה מונע בעדו להזדקק לפיוט אמיתי, ליופי ולעומק שבשירים האהובים עליו. אין לתאר את פועלו, את קולו הייחודי כיוצר, בלעדיהם. המשותף לכל השירים כולם הוא, כאמור, הטעם - לכאורה עניין פשוט ובסיסי בתכלית, אך עם זאת מסתורי למדי, בהיותו ביטוי ליסוד עמוק מאוד בנפש. הטעם הוא שהנחה את אריק איינשטיין לא רק אל ספריהם של חלפי, ביאליק, אלתרמן ולאה גולדברג, אלא גם אל השירים המסוימים שאותם בחר לשיר מתוכם: "הזמן הכפרי" ו"ערב מול הגלעד" של גולדברג, "היא יושבה לחלון" של ביאליק, "הילד נסים" של אלתרמן, "צער לך", "התוכי יוסי" או "עטור מצחך" של חלפי, אם לציין רק אחדים מהם. כך נחרתו בזיכרון - עתה כבר מתנגנות בלחן לבלי הפרד - שורות כמו "האילנות כל–כך כבדים, נושר הפרי מן הבדים"… "בעיניכם היא פרוצה ובעיני היא ברה"… "איפה אני נולדתי, יא חביב? . על מדרכות של אימא תל–אביב"… "בואי ילדה, ביום זה אווילי, לארוחת צעריים"… "עטור מצחך זהב שחור"…
טעמו של אריק ניכר בכל פרט ופרט - מהרכב הנגנים בכל שיר ועד לבחירה בשתי זמרות צעירות, יהודית רביץ וקורין אלאל, ללוותו ב"עטור מצחך"; הטעם הוא המקנה ליצירתו את סגנונה, את ייחודה, ואפשר אף לומר - את כבודה.
הוא גם שמוליך את התפתחותה ממלחין צעיר למשנהו, אינו מניח לאריק לקפוא על שמריו, וחוזר ודוחק בו שוב ושוב להמשיך ולהתחדש, להוסיף ולחבור אל כישרונות חדשים כמו ארקדי דוכין ומיכה שטרית, ואחריהם ברי סחרוף ופיטר רוט, שעימם כתב והפיק את אלבומיו האחרונים.
נופו וזמנו של מקום
עם תחיית השפה והתרבות העברית בארץ, בתחילת המאה הקודמת, לקחו על עצמם טובי המשוררים את המשימה להרחיב את שדה התרבות העברית: ביאליק, טשרניחובסקי, שלונסקי, אלתרמן - כולם תרגמו אינספור יצירות ממיטב ספרות העולם, כתבו גם לילדים ולעיתונות, ערכו, כתבו פזמונים ופרסומות, ובכל מגוון הפעילות העשיר הזה עסקו - מעבר לעניין הפרנסה - מתוך להט לתרום לכינונו המהיר של מערך תרבותי עשיר בעברית.
אי אפשר שלא להיזכר בתופעה מרשימה זו כשבוחנים את מגוון פעילותו של אריק איינשטיין ואת היקפה. הוא אומנם אינו פועל מתוך אותה תחושת ייעוד שתוארה כאן, לפחות לא במודע ובמוצהר; את שירי ארץ ישראל הקליט, לדבריו, "לא כדי להנציח", אלא "סתם מפני שנעים לי לשיר אותם". ואולם, גם בלא כוונה "לתרום", ו"לכונן", התוצאה מרשימה מאוד בערכה הסגולי ובהיקפה.
בספר הזה שוכנים זה בצד זה שירי ארץ ישראל הקלאסיים לצד שירים חדשניים ופורצי דרך, שהיו עם השנים לקלאסיקה; נמצאים בו שירי משוררים, ולידם שירי ילדים, שנעשו אומנם, כפי שמעיד אריק, "בגובה העיניים", אך היה זה גובה המבט שלו ושל יוני רכטר, שני אנשים לא נמוכים מכל בחינה. לחניו של רכטר, כמו ביצועיו של איינשטיין, מעידים על הרצינות והעומק של יחסם לילד ולעולמו.
כל המרכיבים האלה - ועימם הסרטים, תוכניות "לול", החיקויים ושפע הטיפוסים - יוצרים חיזיון רחב להפתיע, שהוא מפעלו של איש אחד. נדמה שאין עוד בארץ יוצר שמסֵפר היצירה שלו נשקף קטע כה רחב מנופו ומזמנו של המקום הזה. זהו ספר המשתרע על פני יותר משבעים שנה - משנות העשרים של המאה הקודמת עד ימינו, והוא מקשר בין ביאליק, חלפי, אלתרמן וגולדברג, לבין ברי סחרוף, יהלי סובול ופיטר רוט.
שותפים רבים חברו ליצירת החיזיון הזה, כפי שאריק אינו נלאה מלחזור ולהדגיש; ואולם בסופו של דבר, מה שאיפשר אותו וברא אותו הם כוח היצירה, חוכמת הלב וחוכמת הקול של אריק איינשטיין.
עלי מוהר, תל–אביב, 2006

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.