החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ארצי מולדתי

מאת:
הוצאה: | 2016-05 | 175 עמ'
זמינות:

32.00

רכשו ספר זה:

האם קיימת תמימות?

מתי הפכנו לפסימיים, חסרי תקווה ומושחתים?

האם הכול היה טוב יותר אז, בימים ההם, כשהיינו צעירים? האם מתישהו היה העולם מקום שנעים לחיות בו?

ויקטור ומדינתו הקטנה נולדו באותו היום והפכו לבלתי נפרדים.

ויקטור החכם וטוב המזג. המדינה הקטנה, ארץ המקלט והתקוות.

הם גדלים ומתבגרים, מפנים עורף לרעיונות ואידיאלים.

זהו סיפור חייו יוצאי הדופן והנורמלים כאחד של ויקטור, ילד פיקח, בנה של ניצולת שואה החיה עם בת זוג ששבה מגיהינום המחנות. בביתו של ויקטור החיים גועשים בעוצמה, אך חבויים שם גם שדים רדומים שבכל רגע עלולים להגיח ולהציף כל פינה. ויקטור מתבגר ופוגש באהבת חייו, בוגד ביקר לו מכול, מתייסר, מפר הבטחות ומשקר.

וממש כמו המדינה שאליה הקדיש את רוב חייו ושאותה קידש, הופך ויקטור להיות חזק וחלש, אמיץ ופחדן, נאמן ובוגד, אהוב ובודד.

״כולם מתים. כל הזמן.

אבל ויקטור עדיין מתקדם ורץ, מחיש את צעדיו וממשיך הלאה מבלי לוותר, שועט ודוהר מבלי להיעצר במסלול האינסופי. הוא לא יכול לעצור. הוא לא מרשה לעצמו להפסיק את המרוץ הצנוע והלא חשוב. הוא לא חושש או פוחד וגם לא שמח יתר על המידה, והנה זה קרה. זמנו תם.״

חנן מסר, בן לניצולי שואה, נולד, גדל והתחנך בתל אביב. לאחר הצבא טייל ברחבי העולם ובילה מספר שנים באפריקה, שם למד תכנות מחשבים. בישראל כתב למספר עיתונים ומגזינים ובשנים האחרונות חי בשוויץ ובישראל, עוסק בכתיבה ובפיתוח מיזמי אינטרנט.

מקט: 4-86-1139
לאתר הספר הקליקו כאן
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


חבלי לידה

ויקטור נולד עם הכרזת המדינה הקטנה.

בדיוק בשעה ארבע אחר הצהריים הִכה המנהיג לבן השיער עם פטיש עץ על שולחן המועצה, ווִיקטור הקטנטן נמשך בכוח לא מבוטל ממעמקי בטנה של אמו ויצא אל אוויר העולם.

הנכבדים שהשתתפו בטקס ההיסטורי החשוב התרגשו מאוד מהכרזת העצמאות שבקעה מפי המנהיג, ופרצו בשירה ספונטנית של ההמנון. אחדים הזילו דמעה ומלמלו תפילות, ווִיקטור פקח את עיניו ואת פיו חסר השיניים וצרח בקול רם. הוא לא ידע היכן הוא נמצא. עד לא מזמן שהה בחלל חמים ונוח שבו איש לא נגע בו ולא הפך אותו מצד לצד. עכשיו הכול השתנה והוא לא היה מאושר.

האנשים שחיו בארץ הקטנה וקרוביהם שמעבר לים דווקא היו מאושרים. הם שמחו מאוד באותו היום. במשך אלפיים שנים הם חיכו לרגע הזה והנה סוף־סוף הוא הגיע: החלום התגשם והפך למציאות. יש להם מדינה, ארץ משלהם שאליה שבו מגלות ארוכה וקשה.

אבל לא היה להם זמן רב לחגוג בשמחה את הולדת המדינה החדשה ולצאת במחולות ברחובות הערים. התושבים האחרים של הארץ הקטנה ואחיהם, שחיו בארבע המדינות שמסביב, החליטו לצאת מיד למלחמה. הם לא השלימו בשום פנים ואופן עם העובדה שהעולם החליט לתת חלק מהארץ הקטנה למישהו אחר מלבדם. הם רצו לכבוש את כל שטח האדמה הזעיר ולגרש ממנו את ויקטור שרק נולד ואת בני עמו. הם גם רצו להטביע אותם בים.

איטה לא חגגה את הולדת המדינה החדשה וגם לא את הולדת התינוק החדש. אמנם איש לא נלחם בה או רצה לגרשה ממיטת בית החולים שבה שהתה, והיה לה כל הזמן לשמוח ולהתרגש מהבן שהביאה לעולם, אבל היא לא ידעה כיצד להיות שמחה. היא לא ידעה הרבה דברים שנשים צעירות בגילה אימצו לעצמן כטבע שני, מבלי להקדיש לכך מחשבה או זמן.

כשאיטה היתה בת שבע עשרה, לפני שלוש שנים וחצי בלבד, היא שקלה שלושים קילוגרמים ורעדה ללא הפסק בכל גופה. היא לא דיברה עם איש במשך חמש שנים. אפילו לא עם החיילים הרוסים שהופיעו לפתע פתאום משום מקום ושִחררו את מחנה הריכוז.

איטה התחילה לדבר רק כשהגיעה לארץ החדשה שלה, אבל לא עשתה את זה הרבה. מדי פעם הוציאה מפיה מילים בודדות או משפטים ספורים. היא העדיפה לשתוק ולהאזין לאנשים, להשתדל להבין מי הם בדיוק, על מה הם חושבים ומה הם רוצים מהחיים בכלל, וממנה בפרט. כשוִיקטור נולד התאמצה לדבר יותר, אבל ויקטור הקטן התקשה להבין את כל מה שאמרה ועשתה, למרות שכבר אז רצה לדעת את הכול.

ויקטור היה זאטוט סקרן.

הוא רצה להבין מדוע איטה לא ישנה בלילות כמו שאר בני האדם. הוא גם רצה לדעת למה היא נרדמת באופן פתאומי בכל מקום ובכל שעה משעות היום, כאילו שהיתה מכשיר רדיו או מאוורר שנותק לפתע פתאום מזרם החשמל. היא נרדמה כמעט בכל מקום: ליד השולחן כשהאכילה את ויקטור הקטן במזון התינוקות שריסקה והכינה במיוחד בשבילו, תוך כדי קריאת העיתון בסלון, בעת רביצה חסרת מעש על הכורסה שבמרפסת הגדולה אשר השקיפה על הרחוב, ואפילו כשישבה להשתין בשירותים. ויקטור רצה להבין דברים נוספים כמו מדוע כשלובש מדים נקרה בדרכם — חייל טירון, כבאי קשיש ואפילו סתם נער מזוודות בפתח בית מלון — איטה קפאה. זה היה מוזר והפחיד מאוד את ויקטור הקטן, שרצה ליילל ולבכות ולזחול על המדרכה, לצבוט ולמשוך את איטה מחלום הבלהות שתקף אותה בהקיץ. אבל מהר מאוד הבין שאינה מגיבה לדבר וכל מה שנותר לו לעשות היה להמתין עד שתתאושש ותנער קצרות את ראשה, תאחז בחוזקה בכף ידו ותמשיך איתו בדרכם, כאילו דבר לא אירע.

אבל כל זה קרה אחר כך. בינתיים היה ויקטור בן שעות מספר בלבד, ואיטה שכבה במיטה ללא תנועה, מנסה להבין לאן נעלמו כל השלדים המהלכים שהקיפו אותה במשך שנים ארוכות — אלו שגרו איתה בצריף ועבדו ואכלו ומתו לְיָדה ללא הרף, מבלי להשמיע קול. איטה הרגישה נורא. מעולם לא היתה חלשה כל כך ומרוקנת.

איטה הגיעה לארץ הקטנה היישר ממחנה העקורים שביבשת הישנה.

בנמל של הארץ החדשה קיבלו את פניה ניצולים חדשים וּוָתיקים, שאחזו בשלטים בשלל שפות ובירכו את הפליטים שעברו דרך ארוכה ומלאת תלאות עד שזכו להגיע לארץ המקלט. האנשים שנולדו או גרו שנים רבות בארץ הקטנה לא באו לקבל את פני איטה וחבריה למסע. אחר כך, באחד מערבי הקיץ החמים שהעבירו במרפסת דירתם הגדולה, סיפרה איטה לוִיקטור, שגדל בינתיים מעט, שהוותיקים, אלו שהקימו ויישבו לפני שנים רבות את הארץ החדשה, הרגישו שהם בני אדם טובים יותר ממנה ומחבריה שניצלו מההשמדה. חלקם אף זלזלו בהם, וכינו אותם בשמות גנאי כמו "סבון" ו"אבק אדם".

איטה התקדמה בכבדות. חול הים הרך ורעש הגלים המהפנט, האדמה היציבה אחרי ימים כה רבים על סיפון האונייה ובליל השפות, הבכי וההתרגשות שבאוויר — כל המוכר והשונה שהתערבבו להם יחדיו לעיסה כבדה ומבלבלת, השאירו את איטה תשושה וחסרת אונים. היא עמדה בקצה טור קטן של פליטים מול שלט שבירך אותם בגרמנית ולפני לַייבוש, בחור גבוה ורזה עם עיניים בוערות בתשוקת חיים ושיער שהלבין כשלג כשהיה בן עשרים. לייבוש היה שמח ועמד שם כשחיוך גדול מרוח על פניו. עוד אונייה הגיעה בשלום לנמל. הנוסעים אמנם היו עייפים ומבולבלים אך כולם היו בריאים ושלמים, וזה מה שהיה חשוב. הוא החל לחלק לעומדים מולו חצי כיכר לחם טרייה, בקבוק מים קרים, שתי ביצים קשות, שתי עגבניות אדומות ועסיסיות ושני תפוזים אמיתיים. כשכולם סיימו לאכול ולשתות, בירך לייבוש לשלום את הנוכחים בגרמנית מדויקת ונקייה ושידך בין החדשים, שרק הגיעו, לוותיקים, ואלה לקחו אותם לבתיהם כדי להדריכם ולדאוג לכל מחסורם, עד שיהיו מוכנים להסתדר לבדם בחייהם החדשים. כשכולם התפזרו ורק איטה, לייבוש והאונייה נשארו לבדם, הרים לייבוש בזהירות את המזוודונת הקטנה שאיטה הביאה איתה ואמר בשקט בגרמנית, ״בואי בבקשה איתי, גברתי הצעירה.״

כבר מהיום הראשון שהעבירו יחדיו תחת קורת גג אחת נדמה היה שהם מסתדרים מצוין. לייבוש לא שאל את איטה שאלות על העבר, וגם לא כעס או התלונן במשך ימים שלמים שבהם איטה לא פצתה את פיה ולא הבחינה בקיומו כלל. הוא חי את חייו החדשים עם איטה בדיוק כפי שחי לבדו את חייו הישנים.

לייבוש היה עקר בית מושלם. הוא מילא את הבית במזון משובח ובירקות ופירות טריים, ניקה ובישל והכין ארוחות טעימות, ולא התעצל גם לכבס ולגהץ. גם איטה לא שאלה את לייבוש שאלות כמו לאן נעלם מדי ערב לשעתיים או שלוש, ומהיכן היה לו כסף לקנות דירה כל כך גדולה ולהביא לה כל לילה פרחים יפים ויקרים או חפיסות של שוקולד תוצרת חוץ.

לילה אחד לייבוש לא חזר. לאחר כתשעה חודשים נולד ויקטור ונולדה גם המדינה הקטנה. כעבור כמה שנים רצה ויקטור לדעת למה אין לו אבא כמו לשאר הילדים בגן, ולמה הם אומרים שאמא שלו משוגעת שלא עושה כלום עם חייה, מלבד לבזבז כסף רב שהשאיר לה בעלה, אשר ברח על נפשו משום שהיתה ניצולת שואה מטורפת. איטה חייכה אליו וליטפה את ראשו בחיבה. "כל בני האדם," אמרה ומיד הסתייגה: "לא, לא, לא כולם, אבל רוב בני האדם הם אנשים רעים מיסודם ובדרך כלל גם טיפשים." היא גם אמרה לו שהוא צריך תמיד לסמוך רק על עצמו ולא לבטוח באף אחד, ושהוא מוכרח ללמוד לחשוב בצורה עצמאית. שעליו להקשיב היטב לְמה שאנשים מבקשים ורוצים שיעשה, ורק אז, רק אחרי שיבין מדוע הם אומרים את מה שהם אומרים, עליו להחליט. אם מה שהאנשים רוצים ממנו עלול להזיק לו או לפגוע באנשים אחרים, הוסיפה איטה, הוא חייב לעמוד על שלו ולעשות תמיד־תמיד רק את מה שהוא חושב שנכון לעשות.

ויקטור היה צעיר מכדי להבין באותו הרגע את מה שאיטה אמרה, אבל זכר כל מילה ומילה. וכשאמרה לו לבסוף שהילדים שבגן חמודים אבל טיפשים וגם ההורים שלהם הם אידיוטים שלא מבינים כלום — הוא נרגע.

למחרת החזירה הגננת את ויקטור הביתה באמצע היום עם פלסטר גדול המכסה את מצחו ותחבושת לבנה הכרוכה סביב זרועו השמאלית.

"הוא התנפל לפתע על ארבעה ילדים בגן וכולם יצאו בשן ועין מהמפגש," סיפרה הגננת בפנים חיוורות. איטה חיבקה את ויקטור בחוזקה וליטפה את שיערו. היא חייכה ושתקה בזמן שהגננת אמרה שאינה מבינה מה בדיוק קרה שם, והיתה גאה בילדה הקטן שהגן על אמו מפני רכילות מרושעת.

לאיטה ולוִיקטור לא היו חברות או חברים, מלבד קלרה.

איטה לא רצתה להכיר אף אחד. היה לה נוח לחיות לבד — רק היא ווִיקטור שלה. מובן שרצתה שגם לייבוש יהיה לצידה, אבל הוא נעלם ואיטה הגיעה לתחנת המשטרה שבשכונת מגוריה והודיעה על נעדר. השוטר חמוץ הפנים שרשם את ההודעה לא התרשם ממה ששמע. רק כשהרים את מבטו המשועמם מיומן התחנה וראה אישה צעירה ויפה לפניו, חייך חיוך עצוב והסכים לגלות לה סוד הידוע לכל השוטרים. "אין לך מה לדאוג," הבטיח. "רוב הנעדרים חוזרים הביתה תוך שבוע ימים."

השוטר לא סיפר לה מה קורה לנעדרים שאינם חוזרים. הוא חשב שהיא צעירה מכדי להתמודד בשלב כה מוקדם בחייה עם בשורות רעות.

איטה לא הכירה איש מחבריו או מבני משפחתו של לייבוש. היא גם לא שאלה אותו מעולם אם יש לו בכלל חברים ומשפחה, ואם אכן יש לו, מדוע אינו מציג אותם לפניה. איטה הבינה רק כעת, באיחור מה, שהיא לא ידעה כמעט דבר על האבא של בנה, זה שלקח אותה תחת חסותו מהרגע הראשון שבו כף רגלה דרכה בארץ החדשה. היא לא הכירה כלל את האיש שדאג שתוכל להמשיך ולחיות ללא דאגות כלכליות עד יום מותה. היא לא התעניינה מספיק בחבר היחיד שהיה לה בחייה, זה שבחוכמה ובקלות מצא את הדרך להבטיח שתמשיך לחיות מבלי להתייאש או להיכנע. הוא דאג שלעולם לא תיתן למחנות הריכוז להשתלט על נפשה המצולקת והמקועקעת בזיכרונות של מוות וביעותים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ארצי מולדתי”