החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

עסקים פורחים באוויר

מאת:
הוצאה: | 2005 | 92 עמ'
זמינות:

30.00

רכשו ספר זה:

מהו פשר הדחף ליזום, ליצור, להצליח ולהשפיע על אנשים?

דוד לוי, עורך דין במקצועו, מתאר את חוויותיו וניסיונותיו האישיים מסיפורי העסקים הקטנים של ימי ילדותו ונערותו, כמו גם את תובנותיו מימי בגרותו.

בהומור ובשנינות הסוחפים את הקורא, דוד יוצר מפגש עם חוויות ותובנות אלו עם עצמו.

זהו ספר מסע והתבוננות עצמית של המחבר, מילדות בודדה וחולמת ועד לבגרות מפויסת ואוהבת.

מקט: 965-90739-0-9
לאתר הספר הקליקו כאן
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


 הניסיון המוטורי הראשון שלי

בשנות השישים היפות והפסטורליות, מכוניות לא היו חזון נפרץ בסביבת מגורי. לאבי, שהיה נהג מונית במקצועו, הייתה מונית ששימשה אותו בעבודתו. מכיוון שמיעטתי מאוד לראות את אבי בתקופת ילדותי, עקב ״עיסוקיו״ הרבים (עבודה, הימורים, בארים) מיעטתי לראות את מונית ה״דיסוטו״ השחורה והמבריקה שהייתה בבעלותו. עד היום זכור לי ריח הפלסטיק המתחמם בשמש במכונית של אבי, הריח שאפף את המושבים, הדלתות ולוח השעונים; ריח משכר שמפתה אותך להיכנס פנימה, להתרווח בתוך המכונית וליהנות מהחוויה החושנית של הנסיעה.

בדיעבד, ייתכן כי הכמיהה העזה שלי באותה תקופה לנסיעה במכונית בכלל ובמונית של אבי בפרט, הייתה בעצם משאלה בלתי מושגת לקבלת האהבה שכה חסרה לי מצידו של אבי. הפעמים היחידות בחיי שאבי חלק עמי את חוויית הנסיעה במכונית – בדרך כלל בנסיעות קצרות – היוו עבורי חוויה מדהימה ומרגשת. בנסיבות אלו אפשרי כי ריח מושבי הפלסטיק המתחממים בשמש, שעטף אותי בעת כניסתי למונית, היווה עבורי תחליף לחיבוק אב חם שמעולם לא קיבלתי בילדותי.

את רכבו של אבי זכיתי, כאמור, לראות רק פעמים ספורות, ממילא לא התאפשר לי ליהנות מנסיעה בו אלא לעיתים רחוקות. אשר על כן, נקל להבין את המשיכה העזה שהייתה לי לחוויית הנסיעה במכונית. מובן שנפשי הילדותית חשקה במכונית פרטית משלי, מכונית שאוכל לנהוג להנאתי ביום שטוף שמש ולהסתתר בה מהגשם ביום סגריר.

מכיוון שלא היה אפשר באותה תקופה לרכוש בארץ מכונית צעצוע, כל שנותר היה לבנות מכונית כזאת בעצמך.

הניסיון הראשון שלי בבניית כלי רכב קשור דווקא ב״קורקינט״. כל שנדרש לבנייתו היו שני לוחות עץ צרים ושטוחים שנלקחו מאתר בנייה, שני מסבים שנמצאו בערמת גרוטאות ושימשו כגלגלים, וברזל ששימש כציר לכידון וחיבר את המשטח של הקורקינט לכידון האנכי. הבנייה הייתה פשוטה, ובסיומה יכולתי להפליג בנסיעה על הקורקינט בכל רחבי השכונה, לשמוע את קולות שקשוק המסבים וליהנות מתנועתו החלקה והזורמת. קשה לתאר את תחושותי בעת הרכיבה על הקורקינט. ילד בן תשע הרוכב להנאתו על כלי תעבורה משלו שנשלט לחלוטין ברצון בעליו, מחליק על פני כבישים ושבילים, כלי הנושא את כל משקל גופי ללא מאמץ, ומבלי שאצטרך להפעיל כוחות מיותרים; תחושות של חדווה והתמוגגות התפשטו בכל חלקי גופי.

אז למדתי לראשונה כי

כלי הרכב השונים מסבים לנו, בני-האדם, הנאה,

כאשר הם מאפשרים לנו לנוע במהירות ממקום למקום,

ללא הפעלת מאמץ כלשהו

ותוך תחושת שליטה מענגת.

בניית הקורקינט הייתה אך שלב ראשון לקראת בניית המכונית הנכספת. בכיתה ד׳ חיפשתי דרך לבניית כלי תעבורה בעל ארבעה גלגלים; מכונית שאוכל להתיישב בתוכה, להיות ספון בה ולנוע בה להנאתי. מובן שהדרך הירידה לממש את הרעיון הייתה לבנות מכונית מקרשים. מייד נרתמתי למשימה: הכנת פלטת עץ אשר שימשה כרצפת המכונית, אליה חוברו ארבעה גלגלים מעגלת תינוקות. השניים הקדמיים חוברו לציר שהיה יכול לנוע שמאלה וימינה; אל הציר חובר הגה ישן שנמצא בתוך מכונית מפורקת בשדה קרוב, וכדי להתגונן מפגעי מזג האוויר ושאר רעות חולות בניתי חדר קטנטן מקרשים על גבי משטח העץ.

למען האמת, המוצר המוגמר דמה יותר לצריף מאשר למכונית… אבל בינינו, אם הצריף הזה הגשים את כל הציפיות ובנוסף לזאת נסע על גלגלים, אז מה זה חשוב?

ברור שעל מנת שאפשר יהיה לשווק את המוצר הזה ברמה מסחרית, היה צורך להשקיע יותר בגימור, אך מאחר שבשלב זה לא היו לי שום תכניות שיווק, הייתי מדושן-עונג ב״צריף על גלגלים״. בתוך המכונית התקנתי כיסא ישיבה ואפילו יריעת ניילון שהוצמדה לחלק האחורי ושימשה כחלון לצריף או למכונית (בחר לפי רצונך).

כך תם ונשלם כלי רכב לתפארת, מוכן לנסיעת המבחן הראשונה. מובן שניתן היה לנהוג ב״צריף הנוסע״ בירידות בלבד, כיוון, שלהזכירכם, לא היה לו מנוע. כך מצאתי את עצמי מטפס במעלה הרחוב, גורר אחרי את פאר היצירה על מנת להגיע לראש העלייה כדי לגלוש במורד הכביש ללא כל מאמץ. בשיא העלייה התיישבתי בתוך הצריף/מכונית, אחזתי בהגה ויצאתי לי לנסיעתי העצמאית הראשונה. דומה היה הדבר יותר לעגלון המוביל עגלה מאשר לנהג מכונית; אך באותם רגעים כשהמכונית התגלגלה במורד בעוצמה, היה זה הדבר האחרון שעניין אותי. באמצע המורד התפצל הכביש, מצד אחד – פנייה חדה ימינה ומצד שני – המשך ישר במורד הכביש שהתחלתי לגלוש בו. חיפשתי אתגר ועניין בנסיעה ולכן סובבתי את ההגה ימינה בצורה חדה. העגלה אכן נשמעה לפקודתי, התגמשה ופנתה ימינה, אבל הצריף, שכלל לא היה גמיש, המשיך בנסיעה ישר, וכך נפרדו דרכינו: אני, ההגה והגלגלים פנינו ימינה לעבר השכונה החדשה שהייתה בתהליכי בנייה, והחלק העליון של המכונית-צריף, המשיך בנסיעה ישר. עוד הספקתי להעיף לאחור מבט מלא צער ואכזבה, ולראות את הצריף פרי עמלי, עומד זנוח ונטוש במלוא הדרו בתחתית המורד.

באותו יום למדתי –

כאשר אתה עושה פנייה חדה בחיים,

לא מן הנמנע שתשאיר חלק מהחלום שלך מאחור.

עוד למדתי כי

גם כשהפרויקט מתפרק,

יש להמשיך ולנוע קדימה,

מכיוון שאנו יודעים מה אנו משאירים מאחור,

אך איננו יודעים מה נפגוש בעיקול הבא של חיינו.

תחושה דומה של אכזבה הייתה מנת חלקי, כאשר בסיום לימודי המשפטים פניתי, ככל עמיתי לספסל הלימודים, לחפש משרד עורך דין כדי להתמחות בפרקטיקה משפטית. אחד המשרדים הראשונים שבו רואיינתי שייך היה לעורך דין ותיק, בעל מוניטין, ששימש בעבר שר בממשלה. הריאיון נקבע לי חודש מראש והתרגשתי מאוד לקראתו, שכן הייתי חדור מוטיבציה להצליח במקצועי החדש באחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים.

ביום המיועד הגעתי לריאיון לבוש בחולצת ׳לקוסט׳ חדשה, לא צעקנית, בצבע כחול כהה, כיאה למשפטן מכובד. נכנסתי לפגישה עם עורך הדין הוותיק. השיחה בינינו הייתה קצרה מאוד והתמצתה בשאלה אחת ובתשובה אחת. הבוס המיועד שאל אותי: ״במה עוסק אביך?״ התכווצתי בכיסאי ונפח האוויר שתפסתי קטן באותו רגע בעשרים אחוזים לפחות. המום מהשאלה עניתי לו בקול משתנק: ״נהג מונית״, ובזה הסתיים הריאיון, עוד טרם ביקש לדעת את שמי, ציוני, כישורי או דעותי.

כשירדתי לרחוב, פוסע לאטי, פגוע ומבויש, הרהרתי בעורך הדין ״המכובד״ ועל כך שמעולם לא שמעתי על ראיון עבודה כה קצר אשר לימד כה מעט על המרואיין וכל כך הרבה על המראיין.

בסופו של דבר התקבלתי להתמחות אצל עורך דין אחר, אשר ניהל משרד עורכי דין בינוני בגודלו. תקופת עבודתי אצלו הייתה אחת התקופות היפות בחיי, לא רק בשל החוויה האינטלקטואלית שבלימוד רזי המקצוע, אלא אף בשל החיבה, החום והעידוד שקיבלתי ממעבידי.

עקב ההערכה ההדדית שנוצרה בינינו, מאמני ורעייתו הזמינו אותי לארוחות ערב בביתם, שם פגשתי ושוחחתי עם חבריהם, עורכי דין ידועים, פוליטיקאים וידידים אחרים.

לימים, כאשר הרהרתי בתקופת התמחותי, חשבתי לעצמי מה היה קורה אילו עורך הדין הראשון, השר הבכיר לשעבר, היה מקבל אותי להתמחות במשרדו וזאת חרף אישיותו הבלתי נחמדה, בלשון המעטה. איזו תקופת התמחות נפלאה הייתי מפסיד. או-אז אמרתי לעצמי בסיפוק איזה בר מזל אני שאבי הוא נהג מונית ולא פקיד ממשלתי בכיר, למשל.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עסקים פורחים באוויר”