החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בייבי דול

מאת:
מאנגלית: יסמין קלין | הוצאה: | 2016-12 | 276 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

היא המשיכה להתקדם. היא לא עצרה. היא לא הביטה לאחור.

לילי נחטפה מחוץ לשערי בית הספר התיכון שלה.

במשך שמונה שנים ארוכות היא היתה כלואה הרחק מהעולם. בינתיים היא הפכה מילדה לאישה. היא ילדה תינוקת.

וכעת היא ניצלה הזדמנות ונמלטה.

היא נסה על נפשה כשבתה בזרועותיה, ושבה אל משפחתה ואל החיים שהכירה פעם: אל אֶבִּי – אחותה התאומה האהובה, אל אמהּ, אל וֶס – החבר שלה מימי התיכון, ואל החופש שלה.

אבל האם ניתן לחזור לאחור?

החיים המושלמים שהיו ללילי כנערה אינם קיימים עוד. מאז שנעלמה, השתנו גם חייהם של בני משפחתה באופן שהיא לא מעלה על דעתה.

שובה וחשיפת זהותו של החוטף יזעזעו את הקהילה כולה, וברקע מתעורר החשש שהחוטף יצליח לחמוק ולא יבוא על עונשו.

בייבי דול הוא מותחן פסיכולוגי מסעיר, המתמקד בקשרים משפחתיים סבוכים וברוע העלול להסתתר מאחורי חזות תמימה, שלא תוכלו להניח מידכם עד העמוד האחרון שלו.

הולי אוברטון היא תסריטאית ("פשע מן העבר"; "ציידי הצללים"), זהו הרומן הראשון פרי עטה.

מקט: 4-99-2045
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1
לילי

למנעול משוריין יש צליל מובהק. לילי היתה מיומנת בזיהוי צלילים מסוימים: חריקת לוחות הרצפה שבישרה על בואו, העכברים המתרוצצים על הבטון ומחפשים אוכל. אבל היא תמיד נדרכה לקראת צליל הנעילה, והאזינה לחיכוך המתכתי. תמיד נדרשו לו מספר ניסיונות, כי המנעול החל להחליד, אבל בסופו של דבר היא שמעה את הנקישה — הצליל שבישר שיישארו כלואות עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה. אלא שהלילה היא לא שמעה דבר, רק דממה מחרישת אוזניים. השעות חלפו, והיא לא הצליחה להפסיק לחשוב על המנעול.

סְקַאי, ששכבה לצדה, זזה קלות ונאנחה בשנתה. לילי ליטפה את שערה השחור של בתה. מבטה השתהה על בובת הקוף הצהוב המטופש שרִיק נתן לסקאי בחג המולד. לילי תיעבה את הקוף הזה, אבל היא לא יכלה למנוע מבתה צעצוע כשגם כך לא היה להן דבר כמעט.

אבל המנעול — למה היא לא שמעה אותו?

תפסיקי כבר עם המחשבות האובססיביות ולכי לישון, לילי אמרה לעצמה. אסור לה להיות עייפה כשהוא יחזור, היא ידעה שיכעס מאוד אם תהיה עייפה. טיפשי לחשוב מחשבות אובססיביות, אבל הלילה היא לא הצליחה להפסיק. בשבועות האחרונים היא היתה מתוחה, וקיוותה שהמתח נובע מקלקול הקיבה שסבלה ממנו, אבל זה לא הסביר מדוע לא שמעה את המנעול.

הבעיה היא שריק אף פעם לא טועה. הוא מחושב מדי, זהיר מדי. אולי הוא שוב בוחן אותה. בהתחלה היו המון מבחנים, אבל היא הוכיחה את עצמה. הוא האמין שהיא שלו. היא הצליחה לשכנע אותו.

אולי בגלל זה הוא שכח. מה אם הוא סומך עליה סוף־סוף? מה אם זו ההזדמנות שלהן לברוח? היו כל כך הרבה שאלות ששיתקו אותה מרוב פחד. היא עדיין ניסתה להעריך את הסיכויים כשסקאי שוב זזה, וזה כל מה שלילי היתה צריכה. היא אזרה אומץ ויצאה בזהירות מהמיטה. היא טיפסה בצעדים מדודים במדרגות העץ התלולות. בטנה התכווצה בחרדה. מה אם הוא עומד מעברה השני של הדלת? היא דמיינה אותו מחייך כמו חתול צֶ'שֵייר, מנופף באצבעו, מקמר את גבותיו באותה הבעה מחושבת ומצקצק בלשונו. בייבי דול, לא אמרתי לך מה יקרה אם לא תשמעי בקולי?

לילי היססה בראש המדרגות. מה היא חושבת לעצמה? ניסיון הבריחה האחרון שלה כמעט עלה לה בחייה. היא באמת מסוגלת להמרות את פיו? היא כמעט חזרה על עקבותיה, אבל מבטה נח על סקאי, שהקרינה תום, ולילי הבינה שאסור לה לאכזב את בתה. תעשי את זה בשביל סקאי, היא אמרה לעצמה. לילי סובבה את הידית, והדלת נפתחה לרווחה בלי שום בעיה. היא נכנסה בהיסוס לבקתת החורף המטופחת להפליא. שטיחים פרוותיים רכים כיסו רצפות מעץ אלון מלא, שולחן כתיבה עתיק ומהודר נחבא בפינת החדר, ובר עמוס ניצב בצמוד לקיר הנגדי. חדר רגיל לגבר לא רגיל בכלל.

לילי עצרה את נשימתה. רק דממה קידמה את פניה. היא העיפה מבט לעבר החלונות. אור הירח הסתנן פנימה מבעד לווילונות הלבנים העשויים משי איטלקי. עצי אורן ענקיים השתרעו לכל מלוא העין. היא שכחה מריק ומהאיומים שלו ורצה לדלת הקדמית, ופתאום היא עמדה על מפתן הדלת והשקיפה החוצה, אל המרחבים המושלגים.

בחוץ. היא נמצאת בחוץ!

היא לא יצאה החוצה כל כך הרבה זמן. עכשיו שררה דממה מסוג אחר, שונה מזו שאליה התרגלה. זו היתה שלווה נינוחה. עולם שלם נפרש סביבה, ומשפחתה נמצאת אי־שם, במרחק.

לברוח! אנחנו חייבות לברוח!

לילי נפנתה ורצה פנימה. היא כמעט מעדה כשירדה במהירות במדרגות הרעועות. היא סרקה במבטה את הארון המאולתר שבו תלו את בגדיהן וידעה שלא תמצא בו לבוש מתאים למזג האוויר החורפי.

"הבייבי דול שלי מוכרחה להיות יפה," הוא אמר ללילי כשביקשה ממנו בגדים שימושיים יותר. הפיג'מות שלהן לא יספקו הגנה רבה מפני מזג האוויר, אבל אין להן ברירה. מוטב לה לקפוא למוות ולא להפסיד את ההזדמנות הזאת. היא התקרבה לסקאי — שעדיין היתה שקועה בשינה עמוקה. לילי רצתה לצרוח, קומי! מהר! זוזי! הזמן דחק והבהלה שלה גברה. אבל היא אילצה את עצמה להמשיך לנשום כרגיל. אסור לה להפחיד את סקאי. לילי כרעה לצד בתה הישנה וניערה אותה בעדינות.

"תתעוררי, מתוקה, אנחנו צריכות ללכת."

סקאי הזדקפה באחת. מאז שנולדה היא היתה ילדה יוצאת דופן, שניחנה ביכולת מוּלדת להבין שהחיים פה למטה לא רגילים, ובכושר הסתגלות לכל נסיבות החיים. סקאי שפשפה את עיניה ומצמצה כדי לנער מעליה את קורי השינה.

"הגיע הזמן לצאת להרפתקה שלנו, אמא?"

לילי תמיד אמרה לסקאי שהם לא צריכים את העולם כי שלושתם כל כך מאושרים יחד. אבל לפעמים, כשריק לא בא לביקור, היא היתה מספרת לסקאי שיום אחד הן עוד יֵצאו להרפתקאות קסומות. לילי דיברה על נסיעות לפריז, למרוקו או לאינדונזיה — מקומות שרק קראה עליהם פעם באינטרנט או בשיעורי הגיאוגרפיה בתיכון. זכותו של כל ילד להאמין באגדות, אף על פי שלילי ידעה שאלה רק סיפורים דמיוניים.

"כן, אפרוח, הגיע הזמן, אבל אנחנו חייבות להזדרז."

סקאי הרימה את קוף הפרווה המטופש ואחזה בו בחוזקה. לילי היססה. היא לא יכלה לשאת את המחשבה שייקחו איתן משהו שריק נגע בו.

"סקאי, אנחנו חייבות להשאיר פה את הקוף שלך."

עיניה של סקאי נפערו, והיא נענעה את ראשה בנחרצות.

"אני לא יכולה, אמא, הוא חייב לבוא איתי."

"אמא תקנה לך חבר חדש, אני נשבעת."

סקאי היססה, אבל היא לעולם לא תמרה את פיה של אמא שלה. היא השכיבה את בובת הפרווה באומץ מתחת לשמיכה ונפרדה ממנה בנשיקה רכה. לילי הלבישה את סקאי בכמה זוגות של מכנסי פיג'מה ובשלושה סוודרים עד שהיתה עטופה היטב. היא לקחה שמיכת פוך צמרירית וכרכה אותה סביב כתפיה של סקאי.

"תחזיקי אותה, טוב? אל תעזבי."

"טוב, אמא."

כשסקאי היתה מוכנה, לילי לבשה כמה זוגות מכנסי טייטס מתחת לפיג'מה שלה. ידיה רעדו בפראות. היא חששה שהוא יחזור בכל רגע, אבל המשיכה לנשום ולהגיד לעצמה שאם תישאר רגועה הן יצליחו לצאת מפה.

שתיהן היו מוכנות, אבל ללילי נותרה עוד משימה אחת. היא מיהרה לפינת החדר ושחררה את אחד מלוחות הרצפה הרופפים. היא הרימה פיסת נייר בלויה — המכתב שכתבה לפני שנים רבות, כשעוד היתה ילדה, ואם לתינוקת טרייה. הדפים הצהיבו מרוב יושן, אבל הכתב עדיין היה קריא. כל מילה נכתבה בשקידה רבה. אם זו מלכודת, אין ללילי סיכוי. היא ידעה שהעונש יהיה קטלני, אבל היא היתה מוכרחה להאמין שאולי סקאי עוד תוכל להינצל.

לילי לקחה את המכתב ותחבה אותו לכיס מכנסי הפיג'מה של סקאי.

"את זוכרת את החוקים של אמא להרפתקה הגדולה?"

"אם תגידי לרוץ, אני צריכה לרוץ בלי לעצור ובלי להסתכל אחורה, למצוא שוטר ולתת לו את זה."

"ואיך תדעי שהוא שוטר?"

"הוא ילבש מדים והוא ישמור עלי."

"את יודעת שאת המלאך המושלם של אמא, נכון?"

סקאי חייכה אליה באומץ, ולילי הרימה את בתה בזרועותיה.

גופה של סקאי היה זעיר, כמו ציפור. נדמה היה שהיא חסרת משקל. הן עלו במדרגות באטיות, ולילי מצאה את עצמה מביטה למטה, מעבר למעקה, ובוחנת את החדר הזה, שבו גרה בשמונה השנים האחרונות — כארבעים מטרים רבועים, עם קירות טחובים וכהים. גיהינום עלי אדמות, פשוטו כמשמעו. עם כל צעד שעשתה על גרם המדרגות החורקני היא נשבעה שלעולם לא תחזור לכאן. היא לעולם לא תיתן לו להחזיר אותן הנה. היא שבה ופתחה את הדלת, והן נכנסו לבקתה. כעבור שניות ספורות הן היו בחוץ.

שערה של לילי התנפנף ונחבט ברוח הקרה. פניה צרבו מרוב קור. סקאי התנשמה בתדהמה וניגבה את לחייה, כאילו תוכל לסלק כך את הקור. היא נצמדה לצווארה של לילי וגופה רעד בפראות תחת המתקפה האכזרית של החורף. אבל לילי התענגה על הרגע הזה. השלג חרק מתחת לסוליות נעלי הבית שלה, והיא בקושי הצליחה להכיל את האושר שמילא אותה.

"זהו זה, אפרוח! זו ההתחלה של ההרפתקה הגדולה שלנו!"

אבל סקאי לא הקשיבה. היא בהתה בתימהון בים האינסופי של אבקה לבנה שהשתרע לפניהן.

"אמא, מה זה הדבר הלבן הזה?" הבקשה היחידה שריק נענה לה היתה ספרים. הן למדו על דפוסי מזג האוויר ועל עונות השנה — קיץ, חורף, סתיו, אביב. אבל איך סקאי היקרה והמתוקה אמורה להבין באמת מהו שלג אם מעולם לא ראתה אותו? איך ילד שגדל בחדר האיום ההוא, ללא חלונות, אמור להבין משהו בנוגע לְעולם שלא ניתן לראות אותו, לגעת בו או להרגיש אותו? לילי רצתה להסביר לסקאי, לתת לה הזדמנות להתענג על החוויות החדשות האלה, אבל לא היה להן זמן.

"בלי שאלות, אפרוח. כשאני אומרת לך לעשות משהו, את חייבת לעשות אותו."

לילי לא נהגה לדבר בחריפות שכזו, אבל לא היה לה זמן להתעכב על כך. סקאי השתתקה, ולילי החלה לצעוד.

היא אילצה את עצמה להתעלם מהצללים המאיימים שהטילו עצי האורן. לילי החישה את צעדיה. היא סירבה להביט לאחור, על הבקתה הסתמית. הליכתה הפכה לריצה קלה, ואז היא החלה לרוץ במהירות. רגליה כאבו, השרירים היו חלשים מחוסר שימוש, אבל היא נאבקה בכאב. הוא התגמד לעומת כל מה שכבר סבלה. לבה של לילי פעם בפראות גדולה כל כך, שהיא חשבה שיתפוצץ. זמן רב חלף מאז שהתאפשר לה לרוץ, אבל עד מהרה היא נזכרה באימוני הריצה למרחקים ארוכים. היא כמעט שמעה את קולו של המאמן סְקרוֹבֶן אומר לה, "תמצאי קצב, את הקצב שנכון לך."

לילי התעלמה מהחתכים שחרצו על פניה ענפים סוררים ושיחים סבוכים. היא איבדה את תחושת הזמן בשעה שעשתה את דרכה במשעול המכוסה צמחייה. היא המשיכה לרוץ עד שהגיעו למה שנראה כמו הכביש הראשי. לילי צמצמה את עיניה וניסתה לקרוא את השלט שנראה במרחק. כשהתקרבה אליו היא התנשמה בתדהמה וקפאה על מקומה. כביש שתים־עשרה. לילי הבינה, בחלחלה הולכת וגוברת, שהיא נמצאת במרחק כשמונה קילומטרים מביתה. שמונה קילומטרים!

כשעיכלה את זה, חשבה שהיא יוצאת מדעתה. התחשק לה לצנוח על ברכיה ולצרוח מרוב זעם ותסכול. אבל היא לא יכלה לעשות את זה. תתרכזי ברגע הזה. שום דבר לא חשוב מלבד הרגע הזה. רגל אחרי רגל, היא אמרה לעצמה.

היא הביטה בסקאי, שייבבה בגלל הקור. "את כזו ילדה אמיצה! אמא כל כך גאה בילדה האמיצה שלה!"

כאב לה לראות את סקאי סובלת, אבל החושך היה הישועה שלהן והיא לא יכלה לבזבז זמן. למרות הקור והמצוקה של סקאי, לילי הבינה שהיום הוא יום מרהיב. עברו יותר מ־3,110 ימים מאז שחוותה יום כזה. זה היה משחק מטופש שנהגה לשחק עם אֶבִּי, אחותה התאומה. הן החלו לסמן "ימים מרהיבים" כשהיו בכיתה ז'.

מרהיב היא מילה שנכללה ברשימות אוצר המילים שלמדו. הגדרה: יפה באופן בלתי רגיל ומרשים. אבּי — שנולדה שש דקות לפניה — היתה מעריצה אובססיבית של אוֹפְּרָה ושל תפיסת העולם הקלילה שלה. בעצתה של מנחת תוכנית האירוח, אבּי הכינה לוח שנה כדי לסמן בו את הימים המרהיבים שלהן. וכך הכול התחיל: היום שבו שתיהן התקבלו לנבחרת הריצה של בית הספר, היום שבו שתיהן עברו את מבחן הנהיגה המעשי, ישבו על מכסה המנוע של הג'יפ שלהן ליד דֶרי קְוִוין, אכלו גלידת בננה ספליט וחגגו את העובדה שהן סוף־סוף מבוגרות. ואז הגיע היום המרהיב ביותר, שבו וֶס הזמין את לילי לסרט. לילי היתה הראשונה מבין שתיהן שהוזמנה לדייט, אבל אבּי עזרה לה להתכונן, לבחור את הבגד המושלם ולהתאפר. כשווס אסף את לילי, היא חששה שהיום המרהיב שלה לא יתממש. הוא שתק והיה מתוח וממש לא כמו הבחור המצחיק והמשוחרר שבו היתה מאוהבת במשך מחצית משנת הלימודים. "אתה בסדר?" היא לחצה עליו, "בטוח? מה קרה? אתה יכול לדבר איתי."

וס התרגז ואמר לה שהוא ממש לא בסדר. אבא שלו נעצר בגין נהיגה בשכרות. הוא ניסה להעמיד פנים שהעניין לא חשוב.

"אני לא יודע למה אני מופתע, אני אמור להיות רגיל להתנהגות המחורבנת שלו. זה טיפשי. אני לא רוצה להרוס את הערב. בואי, אנחנו נפסיד את הטריילרים." לילי עצרה אותו לפני שיצא מהרכב.

"הטריילרים לא מעניינים אותי וזה לא טיפשי. ספר לי מה קורה." וס נראה אסיר תודה. "באמת?"

לילי הנהנה. אף סרט הוליוודי לא יכול להתחרות ברגע ההוא. הם ישבו בטנדר של וס והוא הסביר שהמשיכה של אביו לטיפה המרה רק גברה מאז שאמו נפטרה. הוא ניסה להקפיד לשלם את כל החשבונות ולוודא שאביו לא יפסיד ימי עבודה, אבל זה התיש אותו. אבל הוא לא רצה לדבר רק על עצמו. הוא שאל את לילי שאלות על חייה והקשיב לה כשדיברה על קרבתה לאבּי וסיפרה עד כמה היא חוששת שהוריהן עומדים להתגרש. הם שקעו בדיבורים והחמיצו את הסרט, ולילי כמעט איחרה לחזור הביתה בזמן. היא היתה המומה. עד אז היא הרגישה כל כך בנוח רק עם אבּי. כשלילי חשבה שהערב לא יכול להיות מושלם יותר, וס רכן ונישק
אותה. עד מהרה חייה של לילי הפכו לרצף בלתי נגמר של ימים מרהיבים.

לילי המשיכה לרוץ וייצבה את סקאי בזרועותיה, אבל לא הצליחה להפסיק לחשוב על אותה שנה מרהיבה שבילתה עם וס. יום שלישי ההוא בחודש ספטמבר היה ההפך הגמור ממרהיב, כמובן. למעשה, הוא היה מחורבן לגמרי. היא עדיין נעזרה בקביים אחרי שנקעה את הקרסול בתחרות הריצה הראשונה שלה. היא דיברה בטלפון עם וס עד שעה מאוחרת ושכחה לגמרי ללמוד לבוחן בכימיה. היא ידעה שנכשלה בגדול. לילי דידתה אל הלוֹקֶר של אבּי ועמדה לקטר ולספר איך דפקה לעצמה את הממוצע. אבּי לא טרחה להסתיר את כעסה.

"איפה הסוודר השחור שלי? אמרת שהחזרת אותו ללוקר שלי," אמרה אבי.

"נכון. לבשת אותו בשבוע שעבר אחרי האימון."

"לא נכון. איזה זין, איבדת את הסוודר שלי, זה שאני הכי אוהבת, נכון? ידעתי שתאבדי אותו!"

לילי הכחישה בתוקף שאיבדה את הסוודר, אבל אבּי לא האמינה לה. היא קראה ללילי שקרנית והסתכלה עליה בזעם. פניה היו אדומות והיא קפצה את שפתיה לשני קווים דקים באופן שתמיד עצבן את לילי. לילי החזירה לה מבט זועם. הריב היה בלתי נמנע.

"את כזו דפוקה," אמרה אבּי.

"ואת כזו מושלמת, נכון?" ענתה לילי. היא שנאה את ההתנהגות של אבּי, כאילו היתה ישו שקם לתחייה, רק כי היא גדולה ממנה בשש דקות.

"מה שתגידי. אני בחיים לא אשאיל לך יותר שום דבר."

"אבּי, לא איבדתי אותו, באמת!"

"את אף פעם לא מודה בטעויות שלך. את כזו כלבה, חושבת רק על עצמך. החיים היו הרבה יותר קלים בלעדייך!"

אבּי הסתלקה משם בכעס. לילי ידעה שאבּי תיקח את המכונית, כי זה היה תורה לנהוג בה, אבל לא היה לה אכפת. היא העדיפה לתפוס טרמפ עם וס או להתקשר להורים שלה מאשר להקשיב לדברי התוכחה המטופשים של אחותה בגלל סוודר שלילי ידעה שהחזירה לה.

אדם זר עלול היה לחשוב שהן אמרו דברים נוראים, אבל כך תאומים רבים. הוויכוחים שלהן היו חסרי משמעות. רגע אחד הן החליפו עלבונות אכזריים, ורגע לאחר מכן התכרבלו יחד על הספה בסלון, בדקו את עמודי הפייסבוק שלהן ותכננו תוכניות לסוף השבוע. בכל ערב אחר לילי היתה חוזרת הביתה, צונחת על הספה לצדה של אבּי והריב היה נשכח. איך יכלה לדעת שהיום ההוא יהיה הפעם האחרונה שיתראו? היא לא יכלה לִצפות את מה שעתיד לקרות. איש לא יכול היה לצפות זאת.

זרועותיה של לילי כאבו עכשיו. היא ייצבה את סקאי, נישקה אותה ולחשה לה מילות עידוד. לילי הקפידה להתרחק מהכביש הראשי והתכופפה בכל פעם שראתה פנסי מכונית מתקרבת. בקרוב יצטרכו למצוא דרך להתחמם, אחרת הן עלולות לסבול מהיפותרמיה. ללילי לא היה מושג כמה זמן עבר מאז שהחלה לרוץ, אבל היא שיערה שהן קרובות. היא עברה את העיקול ולפתע נעצרה נשימתה. הנה הוא — שלט "ברוכים הבאים לקְרֶסְטֶד גְלֶן". במשך שנים רבות לילי שנאה את השלט הזה. היא שנאה את משמעותו — יום נוסף שבו תישאר תקועה בפרוורים. היא רצתה גורדי שחקים וקצב קדחתני של עיר גדולה. היא רצתה בתי קפה, ברים של נרגילות ופאבים קטנטנים שבהם ברמנים היפסטרים מוזגים גִינֶס ללא הפסקה. היא חלמה לראות הצגות אוף־ברודוויי ולערוך קניות בחנויות יד שנייה. היא דמיינה לעצמה איך תמצא עבודה שתאהב. היא ראתה את עצמה מתגוררת עם אבּי בלוֹפְט בוֶוסט וילג', ואת שתיהן מגלות יחד את ניו יורק. "התאומות רַייזֶר כובשות את מנהטן" — זה היה חלום הילדות שלהן. הן הכינו לוחות השראה וחלמו בהקיץ על עיצוב הלופט שלהן. קרסטד גלן היתה ההפך הגמור מניו יורק. לילי התבדחה ואמרה שזה המקום שאליו חלומות מגיעים כדי למות. היא מעולם לא תיארה לעצמה שהחזרה לפה תמלא אותה באושר עצום כל כך, אבל השלט הנהדר שראתה אמר לה שהן כמעט הגיעו הביתה. היא הגבירה את הקצב ולחשה לסקאי שהכול יהיה בסדר. תמשיכי לרוץ, לילי חשבה, פשוט תמשיכי לרוץ.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בייבי דול”