מתכון לבחזרה לאי השטן המצרכים 10-15 בני משפחה , סבים סבתות דודים ודודות שנרצחו על ידי הנאצים. 1 אימא ששרדה […]
Six numbers
בארץ חוגגים את יום העצמאות. מישהו כתב בפייסבוק, “וואלה, ישראל את בת 63 ועדיין כל אחד רוצה לדפוק אותך”. אני מנסה לגנוב כמה דקות של חגיגיות, לדחוף דריסת רגל קטנה לשייכות. אני מתקשרת לכל מי שאני יכולה לאחל חג שמח. אני שומעת את הרחש והפצפוצים של האש האוחזת בפחמים, צלצולים של כלי בית, ומריחה בשר שרוף אצל אלה העסוקים ב”על האש”, או שקשוק מפתחות וטריקת חלונות ודלתות אצל אלה שממהרים למישהו ש”עושה על האש”. השיחות קולניות וקצרות, “אהלן! חג שמח! יאללה להתראות.”
אני יכולה להמשיך במסורת. בכל יום שלישי ברביקיו בבר של לס בריסאס. הפה שלי מתמלא רוק, ניסיתי כבר בעבר, החיות היו פחות או יותר בנות המחזור שלי והירקות נראו כמו הפרצוף שלי בבוקר אחרי לילה של שתייה. לעומת זאת יין הבית היה צעיר מאוד ושובב, אולי מענבים שנבצרו לילה לפני, עדיין הדיפו ניחוח של הרגליים שדרכו אותם והחמרמורת נמשכה עד החגיגה הבאה. נראה שאוותר על ארוחת הגורמה ואלך לעבוד במלון “הנסיכה של לנזרוטה”.
היה שבוע נהדר כשגוני ובעלה יוני הגיעו בחודש שעבר לחגוג אתי את יום ההולדת השישים. האהבה והחום כמו נווה מדבר. כל כך התרגשתי לפני שהם הגיעו, קניתי ליוני את הגרפה וסלט התמנון בפלפלים ושמן זית שהוא טרף בביקור הראשון אצלנו. בדקתי בדאגה כמה פעמים ביום את שיח הוורדים, שחלילה הוורדים לא ייבלו או ינשרו לפני שהם יגיעו.
בחוץ, בחניה של לס בריסאס, בזמן הפרידה, לא ידעתי את נפשי. הפאניקה, האומללות, הבדידות הארורה הזדחלו להן מכפות רגליי ועד קודקודי. עמדתי ליד הפיאט השכור שלהם והתפללתי שהוא לא יתניע. כששמעתי את הרעש הנורא של המנוע, עדיין נאחזתי בידית של הדלת, רציתי להידחק פנימה, להתחנן, לצרוח, “בבקשה, בבקשה אל תעזבו אותי, בבקשה.”
כשהפיאט נעלם משדה הראייה שלי, התיישבתי על גדר האבנים בחניה השוממה, חשתי את החום הכבד בצהרי אוגוסט בלוויה של דוסון ואת הקור המצמרר בשדה התעופה של ארסיפה כשתמי וגוני היו בדרכן בחזרה לארץ אחרי הלוויה. לדממה הרועמת פלש קולה העמוק של נינה סימון, “Every time we say goodbye I die a little”.
אחר כך תהיתי אם יש לי מספיק אלפרליד.3 האופציה הקיימת רוממה את רוחי, הובילה אותי לבר של רוני ומורין בלס קסיטאס, הקומפלקס השכן. אחרי כמה וודקה מרטיני הפאניקה גלשה לה מהקרקפת ונעצרה כבדה ועמומה בחזה. איזו הקלה, זאת מכרה ותיקה ונאמנה, שמלווה אותי בחלק הארי של חיי.
*
במרפסת של הבר מדליקים את הפחמים ומוציאים את הבשרים לברביקיו. העשן והריח נישאים עד לפטיו וחודרים דרך הדלת הפתוחה פנימה, לתוך הבית. משה דיין ביללות של “יש!!” מתגלגל במהירות שיא מעץ הבוגנוויליה, קופץ מעבר לגדר וטס לכיוון הבר עם פרח בוגנוויליה ורוד תקוע לו באוזן, לחגוג את יום העצמאות. אני נכנסת פנימה וסוגרת אחרי את הדלת. בסלון ליד הדלת תלוי הפורטרט של דוסון שציירתי לפני עשרים ושבע שנים. אני מנגבת באצבע אבק שהצטבר על המסגרת ומחייכת אליו, “האפי יום עצמאזוז” — הגרסה שלו ליום עצמאות שמח.
תל אביב, 1984. יום חמישי בערב, אני חוגגת את סיום קורס התכנות המייגע במכללת “סיון”. מצוידת בדיפלומת מתכנתת מחשבים אני מגיעה לכוסית אחרונה ל”פרינס אוף וולס”, פאב אנגלי בכיכר מלכי ישראל. הפאב מלא ואני קצרת רוח, “Is there any chance to get a fucking drink here?”.
ממול אני רואה זקן אנגלי מביט בי משועשע. כשאני חוזרת בקול רם על הדרישה שלי הוא עומד לצדי, “Why does a nice young lady like you have to use such a bad language?”
אני מביטה בו. זקן, מתקרב לחמישים, אבל חתיך! רזה, תמיר עם צדעיים כסופים וקמטוטי צחוק משגעים. אני מרימה גבה, “Well, if you don’t like it you can fuck off as well”.
כשהוא פונה ללכת אני מפטירה במהירות שאני חוגגת את הדיפלומה שלי ואני צמאה. הוא מסתובב, החיוך שלו ממיס והקמטוטים עמוקים יותר, מרתקים. הוא קורא לברמן, “Gideon, give this young lady a drink before she ruins your bar”.
כמה שעות אחר כך הפאב סגור, דוסון ואני שתויים, יושבים על המדרכה ומקשיבים למזרקה. אחרי דקה של שתיקה שהוא קורא לה “A pregnant pause” (שתיקה מעוברת), הוא שואל מה אני רוצה לעשות עכשיו. אני גומעת את המשקה שלי ומתחילה את נאום החברות המטומטם שלי. משהו כמו שהיה לי ערב מאוד נחמד, שעדיף שככה זה יישאר, אני בצד הטוב של שנות השלושים שלי, נישאר חברים טובים, ללא סקס, כי סקס הורס חברות ובלה.. בלה… בלה.
דוסון מחייך, מניד ראש בהשלמה ובקול שתוי, צרוד ובמבטא כבד אומר שהוא מסכים בתנאי אחד, אני חייבת להתחייב, הוא לא מחלק את החברות שלו לכל עובר אורח. אם אני רוצה להיות חברה שלו והוא מתקשר אלי, נגיד למשל מאלסקה, כי הוא צריך עזרה, אני חייבת לבוא. ואני, בהבעה של ‘קטן עלי’, משיבה שאין שום בעיה, אני אהיה על הטיסה הראשונה לאלסקה. אנחנו גם סוגרים את העסקה בלחיצת יד. היד שלו גדולה, חמה ומחוספסת, יד של חרט.
השתיקה הפעם ארוכה. רק המזרקה והנשימות שלנו. פנס הרחוב מאיר את הצדעיים הכסופים, קמטוטי הצחוק שלו שחורים ואני לוחשת, “Kiss me”.
והוא אחרי דומייה קצרה, “What about the friendship?”.
ואני שואלת, “Fuck the friendship?”.
הוא מפנה את ראשו אלי, הזרועות שלו על הכתפיים שלי, כשהוא מחייך אני מסניפה ריח נפלא של ברנדי, סיגריות ואפטרשייב. הקול שלו עמוק יותר, צרוד יותר, “No problem”.
הלילה הזה נמשך שלושה ימים, בדירה הקטנה שלו ברמת יצחק, עם הפוגות קצרות של שינה, הפוגות ארוכות של אהבה וצחוק. ההומור של האיש הזה בלתי נדלה, הסיפורים שלו כל כך מצחיקים, המימיקות שלו, החיקויים שלו הם מופע סטנד אפ מטורף. בילדותו כשהוא היה נער מקהלה, אמו, משנודע לה שהוא במקום ללכת לכנסיה הלך לראות את “אות זורו”,4 רצה אחריו עם מקל, מאיימת שתחרוט על גופו את האות של זורו. ואני רואה איכרה קטנה עם סינר ונעלי בית רצה, מנופפת בזרד יבש ועקום בשבילים של הכפר. הוא מספר לי על הג’ולה שהוא הכניס לאוזן של הסוס שהוביל עגלת ירקות ופירות. אני רואה את הסוס כשהוא צוהל, מנער בפראות בראשו להוציא את הגולה, את העגלה ההפוכה, תפוחי עץ אדומים, תפוזים כתומים ובצלים זהובים מתגלגלים במורד הרחוב. כשאני שומעת דפיקות על התקרה באמצע הלילה דוסון מסביר לי שלשכן מלמעלה יש פרוטזה, באמצע הלילה כשהוא הולך לשירותים הוא לא מרכיב אותה, הוא קופץ על רגל אחת. באמצע הסקס, כשהמיטה מקפצת יחד אתנו, הרגליים שלה דופקות בקצב על הרצפה, דוסון פורץ בצחוק, “ההוא למעלה בטח השתין במיטה, הוא חשב שהוא בדרך לשירותים.”
השיחות שלנו מתנהלות באנגלית. למרות שהות של למעלה מעשר שנים בארץ, אוצר המילים שלו בעברית מסתכם במספרים, ימות השבוע, כמה מילים כמו שלום, תודה רבה, עבודה, כן, לא, רגע ומשום מה גם מברשת. הביטוי החביב עליו הוא “מה פתאום” והוא משתמש בו לעתים קרובות בלי קשר למשמעות שלו. הוא מביט על הכוס הריקה שלי ואומר, “You gave it a real ma pitom”.
ביום ראשון בבוקר הזרועות של דוסון שוב על הכתפיים שלי, המבט שלו חודר, “בלי חרטות?”
לוקח לי שנייה לאסוף את עצמי, זה נשמע לי כמו “היה טוב וטוב שהיה”. ואני מביטה על הרצפה ומשיבה בקלילות, “אני אחשוב על זה בחופשה שלי, אני נוסעת היום לאילת.”
זרוע אחת שלו על הכתפיים שלי, ביד השנייה הוא מרים את הסנטר שלי ומאלץ אותי להביט בו ,”למה שלא נחשוב על זה יחד?”
ואני נושמת לרווחה. הוא מציע שניפגש ביום חמישי באילת. ביום חמישי אני מחכה לו בפאב “האריה האדום”, במרכז התיירות של אילת. הוא מאחר. כשאני רואה אותו נכנס לפאב הוא נסער, סוקר בדריכות את הקהל, אני מרימה יד והוא לידי, אני נמסה מהשמחה שמקרינות הפנים הנאות שלו, הוא נושם בהקלה, “את פה, אני כבר שעתיים מסתובב כמו משוגע בכל הפאבים מסביב, חשבתי שטעיתי בפאב, חשבתי שהתחרטת, קבענו בחמש.”
אני מנידה בראשי, “קבענו בשבע.”
והוא בעקשנות, “אני בטוח שקבענו בחמש.”
אני מחקה אותו, “אני בטוחה שקבענו בשבע.”
אחרי שתיקה קצרה חיוך רחב מתפשט על הפנים שלו, “זאת המריבה הראשונה שלנו.”
הוא מתיישב ואוחז בידיים שלי, “העיקר שאת פה, ישו המתוק, כמה שאני רוצה אותך.”
ואני גוערת בו, “הי נער מקהלה, אל תישא את שם ישו לשווא.”
הוא מביט בי ישר בעיניים, הלחישה שלו איטית, נמוכה יותר, “זה לעזאזל לא, תאמיני לי שזה לא לשווא.”
דוסון מזמין בירות ואני מחייכת, “חשבתי שתרצה ללכת.”
“רוצה, רוצה, אבל גם צמא, חיפשתי אותך שעתיים.”
הבירות שלנו עדיין חצי מלאות, דוסון משאיר כסף על השולחן ואנחנו פותחים בהליכה מהירה שהופכת לריצה, מגיעים למלון “הסלע האדום” מתנשמים, ותולים על הדלת של החדר את ה”לא להפריע”.
אחרי יומיים אנחנו יוצאים להפלגה עם מוריס, ידיד ותיק שלי שמגיע בחברת שתי פצצות הולנדיות, הן ואני משתוללות על הסיפון חשופות חזה, שותות יין ישר מהבקבוקים. דוסון שרוף ועקוץ עם חיוך שיכורים מרוח מאוזן לאוזן. כשאני מתיישבת על הברכיים שלו הוא מנשק אותי על המצח, “אני לא רוצה להתעורר.”
אני מנשקת עקיצה של יתוש על העפעף שלו, “גם אני.”
למחרת אני לוקחת אותו למסעדה אתיופית ברחוב האלמוגים, המסעדה של טולדי. בעבר כשחזרתי מחו”ל, עבדתי אצלו בבר. העבודה הכי קלה שהיתה לי, היא התבטאה פחות או יותר בלסבול את החיזורים של טולדי, לשתות ולעשן את הצינגלה שטולדי היה מכין במטבח. כשהמשטרה פשטה על המקום טולדי הצית את המטבח, האש אחזה גם בו, מאז טולדי נראה כמו ציור אבסטרקטי בחום וורוד. בדרך למסעדה גברת אחת שואלת אותנו איך להגיע לרחוב אילות, דוסון מחייך אליה, מביט בשעון ואומר, “רבע לשתיים” וממשיך ללכת. הוא מביט על הידיים הרועדות שלו ואומר שהוא כנראה ייאלץ לוותר על המרק כמנה ראשונה. במסעדה בדרך לשירותים, טולדי מושיט לו ג’וינט. דוסון יושב אומלל עם הג’וינט הדלוק בשירותים של טולדי. הוא לא רוצה לעשן, הוא מעולם לא עישן, הוא חושב שג’וינט אחד הופך אותך לנרקומן, הוא לא רוצה להעליב את טולדי, הוא פוחד שהוא יאכזב אותי. והוא מתחיל לעשן, השירותים מתמלאים עשן כבד, העיניים שלו שורפות, הוא מרגיש מחנק בגרון, הוא שואף ושואף והג’וינט הארור לא נגמר. הוא לא יודע שהוא לא אמור לעשן את כל הג’וינט לבד, כשהוא שומע דפיקה בדלת וטולדי צועק, “Man! forget me Don’t”.
הוא מתפרץ מהשירותים אפופי העשן הסמיך, סמוק, דומע ומשתעל ומעביר בהקלה עצומה לטולדי את הג’וינט. כשהוא חוזר לשולחן הוא לוחש לי בצרידות, “המנומר הזה מנסה להרוג אותי.”
דוסון מכנה אותי “Six Numbers” כי אני הזכייה שלו בלוטו. שבועיים אחרי שחזרנו מאילת, אנחנו נפרדים בשדה התעופה, הוא נוסע לאנגליה, לחתונה של הבת שלו. כשמכריזים על קריאה אחרונה לנוסעים הוא מחבק אותי שוב ולוחש, “סיקס נאמברס, רק לעשרה ימים.”
אחרי עשרה ימים, אני מחכה לו בשדה. ארבע בבוקר, אני בפאניקה, סוקרת בדריכות את כל היוצאים ואין סימן לדוסון. אני רואה את צוות המטוס במדים הכחולים גוררים מזוודות קטנות ואין סימן לדוסון. אני ממתינה בעקשנות באולם הענק והריק נלחמת בספקות המרושעים, מסרבת לבכות. את שקיות הדיוטי פרי אני שומעת לפני שאני רואה אותם, דוסון וסויני, הקולגה שלו מתעש. כפי שהם נראים בקבוק אחד או שניים בתוך השקיות ריקים. הביטחון עיכב אותם. תחקרו את דוסון למעשיו בארץ, לביקורים החוזרים ונשנים. תייר רגיל לא מגיע עם מזוודה שמכילה רק כלי רחצה ומעבד מזון, שהוא הביא לקולגה שלו. הוא מסרב, הוא חתם על סודיות, אסור לו לגלות איפה הוא עובד ומה הוא עושה. לאחר ויכוחים ארוכים ואין קץ שאלות, סויני מתפרץ במבטא הקוקני שלו, “אנחנו עובדים בשביל תעש, בונים טנקים להרוג ערבים.”
אני רצה לזרועות הפתוחות שסוגרות עלי והוא לוחש לי, “סיקס נאמברס, אני יודע שאני זקן מדי בשבילך, כל מה שאני מבקש זה עשר שנים אתך, לפני שאני אתחיל להתפורר, אחרי זה לא אכפת לי, אני אתפורר אסיר תודה ומאושר.”
כשאני מזייפת, “Hello love, hello happiness, bye bye loneliness”,5 דוסון נראה כמו סובל מכאב שיניים, “בתנאי אחד, שלעולם לא תשירי לי שוב.”
הוא דוחה בכמה ימים את החזרה שלו לעבודה, אנחנו מבלים במסעדות ופאבים. דוסון טוען שאהבה צריכה קהל. ערב אחד ב”פרינס” הוא נאנח, “אני חושב שמחר אני אלך לעבוד.”
אני מחסירה פעימה, מנקה את הגרון, עדיין הקול שלי לא ממש, “מתחיל להימאס לך?”
והוא, “לכולם פה נמאס לשמוע אותי מספר עלייך כל הזמן, הם לא רוצים להקשיב יותר.”
ואז הוא מוסיף בצחקוק, “לעומת זאת, בתעש יש לפחות שלוש מאות עובדים שעוד לא סיפרתי להם.”
כשהוא חוזר למחרת בערב מהעבודה, הוא מצביע על החלון הקטן בכניסה שפונה למסדרון, “מעולם לא תיארתי לעצמי שמנורה קטנה דולקת בחלון קטן יכולה לגרום לי כל כך הרבה שמחה.”
כשהוא חוזר ממשמרת לילה אני שומעת, “הביטו, מישהו ישן במיטה שלי.”
מאז הוא מכנה אותי גם “גולדילוקס”.6 יום ראשון אחד, כשאני מתקשרת למנהל שלו בתעש להודיע לו שמר סימונדס סובל מקלקול קיבה חמור ולא יוכל להגיע לעבודה הוא עונה לי, “גולדילוקס, תגידי בבקשה למר סימונדס שאם תוך שעה הוא לא פה אני מגיע ונותן לו סיקס נאמברס כאלה שהוא לא ישכח בחיים, ושום דובים לא יעצרו בעדי.”
הוא לא הספיק להתפורר, השנים רק היטיבו עמו. במשך אחת עשרה השנים של הרבה אהבה וצחוק, כאב וצער, הזמן עמד מלכת. קברנו את דוסון ב־Isla del Diablo — בחור בתוך הקיר, במספר 419 בקומה העליונה. כמעט כל אחד אמר שיש לו נוף מהמם, ואני אמרתי שדוסון שונא גבהים, האקרופוביה שלו היתה גדולה משלי, הוא שנא לטוס, הוא טען שהוא גבוה מדי לטעמו. גם לא היה אכפת לו מהנוף. “אתה לא יכול לאכול את זה, אתה לא יכול לשתות את זה.” אף על פי שבאילת כשראה לראשונה את ים סוף הוא נדהם, “המים כל כך צלולים… כמו ג’ין.”
מרים גלס – :
אני משתפת אותכם בחוויה שלי, את "בחזרה לאי השטן", קראתי בנשימה עצורה. מאוד מאוד אהבתי אותו,כאילו הסופרת נתנה לי להכנס לחייה. בכיתי איתה וצחקתי איתה, ובחלקים גדולים מאוד הזדהתי. בקיצור ממליצה בכל הלב לקרוא את הספר!
עדינה בר-אל – :
חיים מסחררים של ציירת היפית
אניה וייס סימונדס – בחזרה לאי השטן
גוונים, 2016
על גב הספר מציגה המחברת את עצמה כ"היפית גריאטרית, משחקת, מציירת כותבת ושותה. נודדת הלוך וחזור ממקום למקום…" ההגדרה הזו כבר מסגירה את העובדה ששקט ושלווה לא יהיו מתוארים בספר זה, אשר שם הדמות הראשית הוא כשמה של המחברת.
בתשתית מונחת תחושה של פגיעות. אניה, או חנה בשמה העברי, היא בת לניצולי שואה עם הסימפטומים האופייניים ל"דור שני", וגם היתה לה החווייה הלא-תמיד חיובית להיות ילדה עולה חדשה בארץ. רבים מבני דורה יכולים להיכלל בהגדרות אלו, אך נראה שאצלה גרמו נתונים אלו לאי שקט תמידי בחייה, לחיפוש בלתי פוסק של משהו לא מוגדר, אולי אושר. העלילה אינה נעה באופן כרונולוגי, אלא בקפיצות בין הזמנים, בין הווה, עבר קרוב ועבר רחוק, כאשר הקטעים קשורים זה לזה באופן אסוציאטיבי.
אחד הקטעים המרגשים בספר מתאר פגישה בינה לבין אימהּ, כשהיא מנסה לספר לה מה חשה בילדותה. בגיל עשרים ושש היא מגיעה לבית האם בהוד השרון.
"אני מגיעה מאילת לביקור, בגלבייה בדואית רקומה וכפכפים. […] היא מביטה בי, בגדים שלי, בפנים שלי שלילות ללא שינה, סמים ושתייה כבר החלו לתת בהן את אותותיהם ונאנחת, 'מה קרה לילדה הטובה שלי? לאניצ'קה שלי? כזאת אניצ'קה!' אני שותקת, מרוכזת בנקודה נסתרת על הקיר ממול, ואחרי כדקה אני אומרת בשקט, 'מה קרה לאניצ'קה? […] היא רצתה שידאגו לה, היא רצתה שגם לה יחכו על הכביש אם איחרה לשוב, שיתלבטו או לא ירשו לה לצאת לטיול מתוך דאגה לשלומה, שיבקשו לראות את התעודה שלה, שיתרגשו במבחנים שלה. שיפסיקו להגיד לה כשהיא מבקשת משהו, אפילו משהו פעוט ביותר, כמה היא אנוכית ולא מתחשבת, רק דורשת ולא מעריכה את מה שעושים בשבילה. כמה קשה לאימא ואבא'." (עמ' 89-90).
והיא ממשיכה ומזכירה לאימהּ את הניצול המיני שעברה בילדותה על ידי קרוב משפחה, ואת התגובה שקיבלה מהוריה: "'נארשקייט, איזה ששטויות את ממציאה?' כי זה מה שאמרת לי אז כשחזרתי הביתה וסיפרתי לך ולאבא. ואבא גיחך במבוכה, ושניכם יצאתם מהחדר והשארתם אותי לבד עם העלבון. למה לא האמנתם לי? אף פעם לא שיקרתי לכם. איך יכולתי להמציא דבר כזה? אפילו לא ידעתי מה הפדופיל המסריח עושה, רק ידעתי שזה רע, שזה אסור." והאם מגיבה: "אני לא זוכרת שום דבר כזה." (עמ' 91).
יש לה ניסיונות ללמוד במסגרת אקדמית ובקורסים שונים, אך היא אינה מתמידה, לא נשארת במקום אחד אלא נעה בין המקומות. בארץ היא מתגוררת בהוד השרון ובאילת; ונוסעת לארצות שונות בחו"ל לשהיות קצרות וארוכות. מקום של קבע כמעט היא מוצאת לה בעיירה פלאיה בלנקה באי לנזורטה, אחד האיים הקנריים. שם היא מתגוררת בקומפלקס לס בריאס ומתפרנסת מציורי פורטרטים של תיירים וקריקטורות. זה עיסוקה גם במקומות נופש אחרים, בבתי-מלון ובבארים.
היא משתדלת להפוך את הווילה ששכרה בפלאיה בלנקה לבית, עם גינה מטופחת, אבל חוסר השקט ממשיך. היתה לה אהבה גדולה בחייה, וזו נגדעה עקב תאונה בה נספה אהוב ליבה, טרגדיה שהיא מתקשה להתגבר עליה.
הכתיבה של וייס סימונדס קולחת, שזורה בפרטים רבים. היא מתארת מגוון של דמויות באופן ציורי ביותר. ריבוי הדמויות, הקפיצות ממקום למקום והמעברים מזמן לזמן, גורמים לקורא לחוש כמו על סחרחרת, עד כי יש לו צורך לעשות פסקי זמן בקריאה. אבל כתיבה מסחררת זו היא הנותנת את התחושה של הדמות הראשית, שחייה ממש לא היו על מי מנוחות. קשה לדעת אם זה מבחירה אישית, כתוצאה מאופייה הסוער, או בניסיון שלה לפצות את הילדה שנפגעה.
פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" גיליון 1176, 8 בספטמבר 2016.
ניר פלג – :
כשאתה ניגש לספר הזה, רואה את הכריכה המקורית וקורא את הצד האחורי של הכריכה אתה לא באמת מבין לאן נכנסת.
יש גם בכריכה האחורית וגם בקדמית משהו קצת שונה, אפילו מוזר ומרתיע בתור התחלה.
אישה עם סיגריה וכוסית משקה מסתחבקת עם שון וחתול שחור על רקע אדום אפרורי.
גם מרתיע וגם מסקרן.
הצד האחורי של הכריכה לעומת זאת מביא לנו סיפור חיים שלם בצורת מתכון וזה מקורי ואפילו מעלה חיוך.
אבל אם צוללים לתוך הספר ולרגע מתעלמים מההחלטות המקוריות על כריכת הספר מגלים ספר שנון מאוד שמהול בהרבה עצב, אובדן וכאב. אבל באותה המידה יש בו המון חיים והמון בחירות לעצמאות ולרצון לחופש מכל מה שכובל אותנו.
האמנם אפשר להשתחרר מהעבר ומכל מה שכובל אותנו?
אניה היא בת להורים ניצולי שואה.
יש לה אחות אחת ואניה חיפשה את עצמה כל חייה מחוץ לחממת הוריה.
הציור תמיד היה מפלט עבורה.
מקום בטוח, מקום לשחרור וזה ליווה אותה בכל תחנה בחייה.
כשאניה הכירה את דוסון בבר היא התאהבה בו, דבר אשר לא מצא חן בעיני הוריה שלא אהבו את הרעיון שאניה תגור עם גוי.
דוסון מכנה את אניה six numbers את הזכיה שלי בלוטו.
באי השטן, אי ששייך לאיים הקנריים דוסון נהרג כעשור לאחר מכן בתאונת דרכים ושובר את אניה לרסיסים.
אניה מחליטה לאחר כמה שנים לחזור שוב לאי השטן ומחפשת את עצמה מחדש.
במהלך חיפושיה ונדודיה אניה פוגשת אנשים שונים ומעניינים ומתיידדת וחווה חוויות.
האמת היא שהייתי רוצה לכתוב עוד על הספר המקורי הזה אבל הייתי רוצה שהקורא יחווה לבד את הסגנון הייחודי של המחברת.
יש בספר זה הרבה דמיון ורגש מתפרץ.
סיפור חיים לא שגרתי של אישה מיוחדת שעברה לא מעט.
מערכת יחסים מורכבת עם ההורים וחיפוש אחר המקום הנכון עבור כל אחד מאיתנו אם יש דבר כזה מקום נכון.
ספר ביכורים מעניין ושונה.
נהניתי מקריאתו.
סיון מש – :
"I am homesick for a place I am not sure even exists, one where my heart is full and my soul is understood." (Unknow)
הציטוט הנוכחי מופיע בספר, ולכן בחרתי בו כדי להתחיל את הסקירה, נוגע היטב בנקודה של הגיבורה – אניה.
אניה היא הבת הקטנה של הוריה ניצולי השואה. תמי היא אחותה הבכורה.
לאניה היה חסר אהבה מהוריה, והיא לא הלכה בתלם כמו אחותה הבכורה, אניה נדדה ממקום למקום עד שהיא הרגישה שלמה ומצאה אהבה בגוי אנגלי, דוסון.
הוריה לא אהבו את זה שהיא מאוהבת בגוי, אך אניה ודוסון עזבו את ישראל להולנד ולאי השטן.
אניה הכירה את דוסון בבר כשהייתה צריכה באותו רגע משקה. היא סיימה ללמוד קורס במכללת "סיון" ויש לה דיפלומה של מתכנתת מחשבים.
דוסון בן ה-50, חתיך רזה, עובד בתעש ומכנה את אניה "Six Numbers" כי היא הזכייה שלו בלוטו, והוא רוצה לבלות איתה, אך זה לא הכינוי היחיד שהוא מכנה אותה, יש גם "גולדילוקס", ומסתבר שהוא לא היחיד, גם הבוס שלו קורא לה ככה.
"גולדילוקס, תגידי בבקשה לאדון סימונדס שאם תוך שעה הוא לא פה אני מגיע ונותן לו סיקס נאמברס כאלה שהוא לא ישכח בחיים. ושום דובים לא יעצרו אותי." (עמ' 21).
11 שנה אחרי, דוסון נקבר בחור בתוך הקיר, 419 בקומה העליונה. באי השטן.
האי הצפוני של האיים הקנריים, לנזרוטה. מורכב מהרי געש שהתפרצו פעמים רבות לפני מאות שנים וכיסו אותו בבזלת שחורה. וכך יצא לו הכינוי מספרדית, "Isla del Diablo" –
"אי השטן".
אחרי שאניה פוטרה מחברת המחשבים שעבדה, ואחרי שהייה בארץ של 11 שנים, היא מחליטה לחזור לאי השטן. היא בת 56 בורחת מבדידות ועם עשרים אלף אירו בבנק.
אניה נודדת ממקום למקום, ומציירת בין אם זה פורטרטים או קריקטורות, שותה ומעשנת ופוגשת חברים חדשים, ישנים.
בספר יש הרבה דיאלוגים מצחיקים ולא רציתי שהספר ייגמר לי. מאוד נהניתי לקרוא אותו.
יש 4 חלקים: פרולוג, חלק ראשון, חלק שני, אפילוג.
אל תתנו לכריכה ולתקציר בגב הכריכה להרתיע אתכם, הכריכה תואמת לתוכן, והתקציר מיוחד, לא נתקלתי בתקציר כזה לאחרונה.
ספר ביכורים של אניה וייס סימונדס – שאפו.
מומלץ בחום רב!!!
"אני יודעת שאת חושבת שלא אהבתי אותך, שלא הייתי אמא טובה כשהיית קטנה, אני הרי התייתמתי בגיל ארבע עשרה, לא ידעתי להיות אמא לילדה בוגרת. אני התבגרתי לבד במלחמה." (עמ' 96).
בתיה וייס – :
קראתי את הספר איך שהוא יצא לאור – פשוט ציפיתי לו בכיליון עיניים כי לפני כן קראתי תכנים שכתבה הסופרת בפייסבוק שאהבתי מאוד. הספר סחף אותי מידית ועד שלא סיימתי אותו לא הנחתי אותו מידי, הזדהיתי עם הסופרת עת ספרה על ילדותה ועל קשריה עם אמה ובכיתי אתה ברגעים מסוימים. יכולת התיאור שלה היא נפלאה ואתה מרגיש כאילו הכרת אישית כל אחת מהדמויות המופיעות בספר, וכאילו חווית אתה ביחד את כל ההתמודדות שלה עם החיים על החלקים היותר טובים והפחות טובים. יש לה חוש ההומור אדיר ובחלקים רבים בספר צחקתי עד כאבי בטן – ובחלקים אחרים,למרות שהסופרת מתארת את רגשותיה וחולשותיה בקלילות היא נגעה בכל נימי נפשי. אני ממליצה על הספר מאוד מי שיתחיל לקרוא לא יוכל לעזוב אותו.
לאה בלי – :
אניה יקרה! לא בכדי מהללים אותך ואת הכתיבה שלך כל יום הכיפור לא יכולתי לעזוב את ספרך שהביא אותי לכל מיני מקומות ואירועים בחיי. צחקתי, בכיתי, כאבתי וכל הזמן שאלתי את עצמי מניין שאבת כוח ואומץ לכתוב ולפרוש שם את כל חייך כמו במפת דרכים מדויקת להפליא מבלי להסתיר דבר אין לך מושג כמה אני מעריצה את אומץ ליבך נטעת גם בי את האומץ לכתוב את חיי ללא כחל וסרק ולהביא אותם בפני הקורא בלי שום בושה, או פחד. תודה לך אניה