כאשר נולד מנחם, בנה הצעיר של משפחת בגין, סערה אירופה ממלחמות ומאנטישמיות, שאת תוצאותיהן הוא חש על בשרו בהשפלות ובמכות שספג לא פעם מבני כיתתו הפולנים. בהשפעת אביו, שנטע בשלושת ילדיו גאווה יהודית, הוא הצטרף לתנועת הנוער 'השומר הצעיר' ואחר־כך ל'בית"ר'. כאן הוא פגש את מי שעתיד היה לעצב את השקפת עולמו – ראש התנועה ומייסדה – זאב ז'בוטינסקי.
עם פרוץ מלחמת־העולם השנייה, נאלץ מנחם לברוח יחד עם אשתו הצעירה מוורשה הבוערת. נדודים, תלאות וגיוס כמעט בלתי אפשרי לצבא פולין החופשית היו מנת חלקו בטרם זכה לשוב לארץ ישראל – "כי אל מולדת שבים ולא באים", כפי שהחדיר בו אביו.
רק מעטים, ואפילו לא בנו הבכור, ידעו שמאחורי החזות האפרורית והלא־מתבלטת של הרב המזוקן ישראל ססובר או המשפטן החיוור דוקטור יונה קניגסהופר מסתתר המפקד הנערץ של האצ"ל, שהיה אחראי לכמה מהפעולות הנועזות נגד המנדט הבריטי. מעטים גם האמינו כי לאחר קום המדינה הוא יהפוך למנהיג כריזמטי שיסחף אחריו את ההמונים, יגיע למעמד ראש הממשלה ויוביל את ישראל להסכם שלום היסטורי עם מצרים.
בעוז ובהדר אינו ביוגרפיה אלא סיפור עלילתי. זהו סיפור חייו המרתק של בגין – אידיאליסט בעל חזון שהגשים בכל צעד שלו את ההדר הבית"רי, לוחם עז נפש ומנהיג פוליטי, אדם צנוע שמעולם לא התנשא או ביקש לעצמו זכויות יתר, ולא פחות מכך, זהו סיפור חייו של מנחם – איש משפחה מסור, יהודי חם – אדם.
גלילה רון־פדר-עמית פירסמה בין היתר סיפורים ביוגרפיים על חייהם של אישים בולטים בקורות עם ישראל בעת החדשה, וביניהם 'באור ובסתר – סיפורו של זאב ז'בוטינסקי', 'המורד – סיפורו של אברהם (יאיר) שטרן' ועוד. כמו כן פירסמה ספרים רבים לילדים ולנוער.
קטגוריות: היסטוריה וביוגרפיות, ילדים ונוער
88.00 ₪
מקט: 4-20-52324
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
א
1920
הנקישה הראשונה על הדלת היתה קלה, ונשמעה כאילו הרוח באה לביקור. הילד הצנום שעמד דום על כיסא, גופו מתוח וידיו צמודות לצידי גופו, היה שקוע כל כך בחזרה על המילים ששיננה לו אמו, עד שאוזניו לא קלטו את הרחש. גם האֵם, למרות שקלטה משהו, בחרה להתעלם. היא היתה שקועה במשימה שלקחה על עצמה, וחששה שאם דעתו של הילד תוסח, הריכוז שלו יתרופף. בימים הקרובים עמד להיערך טקס רב־משתתפים לזכר שלושים ושישה יהודים שהוצאו להורג בעיר הפולנית פינסק, ושיר הקינה שאותו למד עכשיו בנה היה אמור לעמוד במוקד האירוע.
“אל תבוא אלינו, אליהו הנביא, בליל־הסדר הָשַׁתָּא…” בקול עמוק היא קראה את השיר מגיליון נייר שהיה בידה והקפידה להדגיש כל מילה.
“אל תבוא אלינו, אליהו הנביא, בליל־הסדר הָשַׁתָּא,” הילד חזר אחריה באותו טון רציני ועצוב, “אין אצלנו סדר!” הוא המשיך מזיכרונו, “על השולחן מָרָה ירוקה במקום יין…”
הנקישה השנייה על הדלת היתה חזקה יותר. הילד סובב את ראשו לאחור. “דופקים על הדלת,” הוא אמר.
“אל תשים לב,” אמו עשתה בידה תנועה של ביטול, “בוא ננסה לחזור על הכול עוד פעם אחת, אחרונה להיום.”
הילד כיחכח בגרונו. “אל תבוא אלינו, אליהו הנביא…” הוא התחיל, אבל לפני שהספיק לסיים את המשפט, נשמעה נקישה שלישית, והפעם היתה עוצמתה חזקה כל כך עד שהדלת נפרצה.
“כאן גר זאב בגין?” שלושה חיילים לבושים במדי הצבא הפולני ניצבו בפתח, ואחד מהם, זה שנשא על כתפיו דרגת קצין, צעד צעד אחד קדימה לעבר האישה.
הילד זינק מהכיסא אל הרצפה, גופו הרזה כאילו הצטמק עוד יותר. הוא הביט בשלושת החיילים הפולנים ואחר כך באמו.
“כאן גר זאב בגין,” קולה של האם לא הסגיר את בהלתה, “אבל כרגע הוא לא נמצא בבית.”
“מי את, גברתי?” הקצין שאל.
“חַסְיָה אשתו,” היא ענתה.
“מתי הוא יחזור?”
“בעוד שעתיים,” נימת דיבורה היתה יבשה.
“איפה הוא נמצא?”
“בפגישה עם אנשים,” בכוונה היא נמנעה לספר שהפגישה נועדה לדון בסידורים האחרונים לקראת טקס הזיכרון לנטבחים, ושבעלה הוא היוזם והמארגן הראשי.
“מסרי לו שגם אנחנו נחזור בעוד שעתיים,” הקצין אמר, ובתנועת ראש סימן לחייליו לצאת. בחולפו על פני הדלת הוא לפת את הידית באצבעותיו ומשך אותה אחריו. הדלת נטרקה בכוח, ומעבר לה נשמע צחוק שלא נעם לאוזני הילד.
שני זוגות עיניים, זה של הילד וזה של האם, היו נעוצים בדלת שנסגרה, עד שנדם הד הצעדים.
האם היתה הראשונה שניתקה ממקומה, קיפלה את גיליון הנייר עם השיר בכתב־ידה, הניחה אותו על השולחן שהיה מכוסה במפה פרחונית ואמרה, “בוא, מנחם, הגיע הזמן לשכב לישון,” כל כך היה חשוב לה שהוא לא יחוש עד כמה היא חרדה.
“אלה היו חיילים של גנרל ליסטובסקי, נכון?” הוא התקרב אליה.
“כן,” היא הינהנה.
“גנרל ליסטובסקי נתן את הפקודה להרוג את היהודים בפינסק,” קולו הילדותי נהיה צרוד, “בגלל זה אנחנו עושים להם טקס זיכרון…”
“כן,” היא הרגישה מחנק בגרון.
“הוא שונא יהודים,” הוא המשיך.
היא שתקה.
“גם החיילים שלו שונאים יהודים…”
“כן,” היא לא היתה מסוגלת לשקר.
“מה הם רצו?” הוא שאל.
“הם חיפשו את אבא,” היא התאמצה להישמע כאילו כלום, כאילו מדובר בעניין של מה בכך, כאילו הגנרל הפולני הזה שאת שמו הזכיר מנחם אינו אנטישמי מוצהר, כאילו בשבועות האחרונים לא אירעו כאן בסביבה כמה פוגרומים נגד יהודים, כאילו חיילים כמו אלה שביקרו בדירתה זה עתה לא התנפלו שלשום על אחד מרבני העיר וגזזו בכוח את זקנו.
הילד הביט בה בעיניים פעורות. “למה הם חיפשו את אבא?” דרש לדעת.
“כשאבא יגיע, אנחנו נברר,” היא הניחה את ידה על כתפו וליוותה אותו אל חדר השינה הקטן שכל בני המשפחה חלקו.
“אני לא בטוח שאצליח להירדם,” הוא אמר.
“חשוב מאוד שתישן ותצבור כוח,” היא ענתה, “מחר אתה עומד להופיע בפני קהל רב.”
אחר כך, כששכב במיטה, מכוסה עד צוואר בשמיכה ושערותיו השחורות מפוזרות על הכר, היא ליטפה את עורפו ודמעות צרבו את עיניה. בחוץ כבר היה חושך והרוח גברה.
מנחם פיהק. מפעם לפעם נעצמו עיניו, אבל הוא חזר ופקח אותן, כאילו ניסה לגייס את כל כוחותיו להישאר ער, אולי קיווה שיחזיק מעמד עד שאביו יחזור. “מה את חושבת שהם יעשו לו?” שאל את אמו.
“אני לא יודעת…”
“יכול להיות שהם ירצו להרוג אותו כמו שהרגו את היהודים בפינסק?”
“אני מקווה שלא.”
“החיילים הפולנים לא טובים אלינו,” הוא מילמל.
“ששש…” היא לחשה.
“למה הם שונאים אותנו?”
“כנראה משום שאנחנו שונים. הם נוצרים ואנחנו יהודים.”
מנחם התהפך ונשכב על הצד, והיא חשה צביטה של כאב בלב. לא ככה קיוותה לגדל אותו. לא ככה התכוונה שיעברו עליו שנות ילדותו. כאשר יצא לאוויר העולם, באותו ערב שבת בשנת תרע”ג (1913) בחודש אב, ב-י”ג בחודש, ארבעה ימים אחרי יום האבל על חורבן בית־המקדש, נדמה היה לה שלידתו מבשרת תקווה חדשה. מנחם קראו לו, גם כי נולד בשבת “נחמו”, וגם כי איחלו לו שיביא נחמה לבני עמו, שבזכות חזונו של בנימין זאב הרצל הנערץ, רבים מהם כבר עסקו בתכנון מהלכים מעשיים לשיבה לארץ־ישראל.
האם מישהו היה יכול לנחש אז כי תוך שנה ישתנה העולם שינוי קיצוני כל כך? האם מישהו היה יכול להכין אותה לכך, ששנותיו הראשונות של מנחם יהיו שונות כל כך משנותיהם הראשונות של אחותו הבכורה רחל ואחיו הרצל? והרי כל הסימנים הצביעו על כך שחיי בני משפחת בגין עומדים להיות נוחים יותר.
הנה, באותה תקופה הם עברו לדירה מרווחת ברחוב גוגול בעיר בריסק, וחדר מיוחד הוקצה לאורחים הרבים שאהבו לבוא, לשחק שחמט עם בעל הבית ולדון בענייני העם היהודי ובסיכוייו לזכות במדינה משלו. ואפילו משרתות היו להם. שתיים. ובטקס ברית־המילה של מנחם רב העיר הוא ששימש כסנדק, ובכך הביע את ההערכה הרבָּה שרחש לאב המאושר, שהקדיש את רוב זמנו לפעילות ציבורית.
והנה בתוך פחות משנה פרצה המלחמה, שצברה תאוצה והיתה למלחמת־העולם הראשונה, ובריסק, שבאותם ימים היתה תחת שלטון רוסי, התמלאה בצבא רוסי.
“אני לא שקטה…” חסיה אמרה אז לבעלה ושילבה את ידה בידו של מנחם הפעוט שהחל לצעוד את צעדיו הראשונים, “מה יקרה אם הגרמנים יגיעו הנה?”
“הצבא הרוסי יהדוף אותם,” זו היתה התחושה הכללית של תושבי העיר, וזאב האמין בה, “המלחמה לא תגיע אלינו.”
“מלחמות תמיד מביאות אסונות ליהודים,” היא אמרה כאילו לעצמה.
“נקווה שזאת לא תהיה ארוכה,” הוא ניסה להרגיע.
אבל התקוות התבדו הרבה יותר מהר משאפשר היה לצפות, ועוד בטרם הגיעו הגרמנים לבריסק, כבר נאלצה משפחת בגין לעזוב את הבית המרווח. קודם נעצר זאב. הרוסים שנקלעו למצוקה, אחרי שהתברר להם כי הצבא הגרמני חזק יותר מכפי ששיערו, האשימו את היהודים בשיתוף פעולה עם האויב. זאב, שהיה מוּכָּר כפעיל בקרב הקהילה, נשפט וגורש. עם שני ילדים קטנים ותינוק, חסיה בגין החליטה לא לקחת על עצמה סיכונים ולהישאר לגור לבד. היא עברה אל הבית שניצב על גדת הנהר. זה היה ביתו של חמיה, דויד אלעזר, אביו של זאב. אבל גם את הבית הזה הם נאלצו לעזוב, כי המפקדה הצבאית הרוסית החליטה לפנות את כל האזרחים מהעיר.
תקופה ארוכה של נדודים התחילה. את מקומה של הדירה תפסה עגלה וכל הרכוש הועמס עליה. לפי מצב המלחמה הם עברו ממקום למקום, כשהם ישנים לעיתים על העגלה, לעיתים מתחתיה, עד שהגיעו אל יער, ובזכות יחסם הידידותי של כמה חיילים גרמנים ניתנה להם אפשרות להתמקם בביתו הנטוש של שומר סכר שנמלט.
ואף על פי כן, ולמרות שמבחינת הילדים היו אלה ימים רגועים לכאורה בחיק הטבע, ומנחם הפעוט הפך אפילו לחביבם של החיילים שומרי הסכר, חסיה לא חדלה לשאול את עצמה מתי הסיוט הזה ייגמר. האם כך תחלוף ילדותו של מנחם? האם במקום לבקר בגן־ילדים וללמוד בבית־ספר מסודר, חבריו יהיו חיילים גרמנים שהופקדו לשמור על סכר?
חסיה קמה. לרגע נדמה היה לה שהיא שומעת את צעדיו של בעלה. היא הקיפה את המיטה והביטה החוצה מבעד לחרכי התריס. ייתכן שאלה החיילים הפולנים שהחליטו להקדים? אנחת רווחה נפלטה מגרונה, כשהתברר לה שהרחוב שומם. לא היה שם איש. זה היה כנראה רק דמיונה, או אולי היתה זו השריקה של הרוח.
היא התכופפה מעט והקשיבה לנשימתו העמוקה של הילד. הוא ישן שינה רגועה וחיוך רך נפרש על פניה. מי היה מאמין שהילד הזה כבר חווה על בשרו שתי מלחמות? קודם היתה המלחמה העולמית, שבה נכבשה בריסק הרוסית על ידי הגרמנים, ובסופה חזרה לידי הרוסים. ואחר כך פרצה המלחמה בין רוסיה לפולין, שבה נכבשה בריסק הרוסית על ידי הצבא הפולני.
“אנחנו לטובת הרוסים או לטובת הפולנים?” מנחם שאל, אחרי שהם חזרו הביתה לבריסק והתאחדו שוב עם האב.
“אנחנו לטובת היהודים,” היא זכרה את תשובתו של זאב לילד, “היהודים חייבים לדאוג לעצמם. הם לא יכולים לסמוך על הגויים.”
“כן,” הילד שבאותם ימים נכנס לשנתו השישית הינהן בראשו, “אבל בין הרוסים לפולנים, אנחנו לטובת הרוסים או לטובת הפולנים?” השאלה הזאת לא חדלה להציק לו, וכאשר הוא ישב במטבח עם החייל הרוסי שהסתפח יחד עם כמה מחבריו אל הדירה הקטנה, ושמע ממנו סיפורים על חייו, היה נדמה לו שהנה נמצאה התשובה.
רוסיה היא כבר לא אותה רוסיה של התקופה שבה הוא נולד. זו גם לא אותה רוסיה, שנציגיה גירשו את אביו מעירו והפרידו אותו מבני משפחתו. מהפכה התחוללה בה. הצאר, ששלט בעמו ביד רמה, הורד מכיסאו. פועלים פשוטים תפסו את השלטון והם דורשים שבית־המלוכה יחוסל ועימו יבוטלו המעמדות המרוממים את בני האצולה.
“ואתה יודע מה עוד?” שאל החייל את הילד.
“מה?” היא זכרה את העיניים הסקרניות שמנחם נעץ בו.
“בין מנהיגי המהפכה יש הרבה יהודים רוסים,” החייל דיבר בהתלהבות גלויה. “אנחנו נביא שוויון לכל העולם, ולא משנה לנו לאיזו דת אתה שייך!”
“אני חושב שאני תומך במהפכה,” מנחם הריע, והיה אפשר לראות בפניו איך התלהבותו של החייל סוחפת אותו. מצא חן בעיניו הסיכוי שיהודים יוכלו להשתלב באותה מהפכה, שאת פשרה לא הבין, מבלי שיפגעו בהם בגלל דתם.
“הנה, אפילו סוניה היא יהודייה והיא משלנו,” החייל המשיך והסביר, כנראה ביקש לחזק עוד יותר את החלטתו של האוהד הצעיר שהצליח לגייס.
“איזה סוניה?” לרגע נראה מנחם כאילו הוא לא מבין.
“סוניה שלנו,” החייל לחש והצביע על אישה שישנה על מזרן ליד הקיר. גם היא היתה רוסייה שהסתפחה לדירת המשפחה יחד עם החיילים. היו לה תווי פנים קשוחים וקול עבה.
חסיה לעולם לא תשכח איך בבת־אחת השתנתה הבעתו של בנה. הוא הביט בחייל, אחר כך הביט בסוניה הישֵנה, ואחר כך הביט באמו.
“אם ככה, אני חושב שאני כבר לא תומך במהפכה,” הוא אמר, קם ועזב את המטבח. הוא יצא מהבית אל החצר ושוטט בה שעה ארוכה, והיא ידעה שברגע זה הוא חווה אכזבה קשה.
הוא לא אהב את סוניה. הוא סלד מקולה העבה, אבל עוד יותר סלד מהדברים שהיא נהגה לומר בנוכחות כל בני הבית. סוניה הזאת יכלה לדבר בנשימה אחת על אחוות עמים ועל הוצאות להורג של אנשים. בכל הזדמנות היא חזרה והדגישה, שמבחינתה אין לה שום בעיה לירות במי שנחשד בהתנגדות למהפכה. כשהיא היתה מזכירה את המילה “לירות”, היא היתה מותחת את האגודל ואת האצבע המורה של ידה הימנית ומדמה את ידה לאקדח. “טוטוטו!” היא היתה מכוונת את האקדח המדומה אל מנחם הילד וצוחקת בקול רם, וחושפת שני טורי שיניים צהובות מעישון סיגריות.
הנה היא שוב שומעת רחש. הפעם היא ממש משוכנעת שאלה הצעדים של החיילים הפולנים. על קצות בהונותיה, כדי לא לעורר את הילד, חסיה יוצאת מהחדר וסוגרת את הדלת. במטבח היא ניגשת אל החלון ושוב מביטה החוצה מבעד לחרכי התריס. גבר ואישה חולפים על פני החלון וממשיכים לצעוד, ומעבר לקיר אדם משתעל שיעול צרוד.
חסיה מתיישבת ליד השולחן ומשלבת רגל על רגל. מה קרה לזאב שהוא משתהה כל כך? הרי פרטי הטקס כבר סוכמו ונותר רק לסגור את הקצוות. היא מביטה בשעון התלוי על הקיר ומחוגיו מאשרים את השערתה, שהפגישה היתה אמורה כבר להסתיים. ייתכן שהחיילים עצרו את זאב בדרך, ועד הבוקר היא לא תוכל לדעת מה עלה בגורלו.
קצב פעימות ליבה מתגבר ונשימותיה עכשיו מהירות. אחרי שהפולנים ניצחו במלחמה את הרוסים, האסונות שבאו על היהודים רק הלכו והתרבו. השם הזה שהזכיר מנחם, גנרל ליסטובסקי, עורר אימה אצל כולם. אפילו ילדים כבר פחדו ממנו. אמרו עליו שהוא אנטישמי מסוכן. סיפרו שבכל מקום שבו הוא נמצא עם חייליו, מתרחש פוגרום, ועל פי פקודותיו חיילים פולנים טובחים ביהודים. היהודים האלה שהוצאו להורג בעיר פינסק היו חפים מפשע. העלילו עליהם שהם שיתפו פעולה עם הרוסים נגד הצבא הפולני. “כאשר הגנרל הזה יגיע עם החיילים שלו לבריסק,” זו השמועה שעברה מפה לאוזן, “אנחנו נהיה בצרה צרורה.”
“למה כולם תמיד מאשימים את היהודים שהם מרגלים לטובת האויב?” מנחם רצה לדעת.
“כי אנחנו שונים,” זאב השיב לו.
“בסדר, אבל מה הקשר בין הדת השונה שלנו לבין ריגול לטובת האויב?” מנחם לא הבין.
“כנראה נוח לאנשים שיהיה להם שעיר לעזאזל קבוע,” זאב אמר, “אבל כשאנחנו נגשים את חזונו של הרצל ונקים מדינה משלנו, אף אחד לא יוכל להאשים אותנו בדברים כאלה.”
הנה הוא! עכשיו כבר אין מקום לטעות. חסיה מזהה את צעדיו וממהרת לפתוח את הדלת. עטוף במעיל צמר כהה הוא מתקרב אליה, מביט בה במבט תמה, וניכר בהבעתו שהוא אינו מבין מדוע היא נראית נסערת כל כך. היא שולחת לעברו את ידה. כשהיא נוגעת בזרועו של בעלה ומאיצה בו להיכנס הביתה, היא מבחינה בשלושת החיילים ההולכים וקרבים אל הבית.
בבוקר מנחם מזנק ממיטתו בבהלה. יחף הוא ניגש אל מיטת הוריו. קצב פעימות ליבו מהיר וגופו הרזה רועד מקור וגם מאֵימה. איפה אבא? המיטה ריקה. ייתכן שבזמן שהוא ישן שינה עמוקה וחלם חלומות נעימים, חזרו שלושת החיילים הפולנים ואסרו אותו?
אנחת רווחה פורצת מגרונו, כשהוא מוצא את אביו יושב במטבח ושותה תה. “מה קרה?” הוא שואל.
“הכול בסדר,” זאב מחייך אליו.
“אבל החיילים…” מנחם ממלמל.
“החיילים הלכו,” אביו לוגם מהתה.
“מה הם רצו?” מנחם שואל.
“לאסור אותי,” האב עונה.
“אבל אני רואה שלא אסרו אותך,” מנחם לא מבין.
“נכון,” האב מאשר.
“איך זה?” מנחם מתפלא.
“לא היתה להם פקודת מעצר,” האב מסביר, “לכן סירבתי ללכת איתם.” ומפיו נשמעים הדברים פשוטים כל כך, כאילו בכלל לא מדובר בחייליו של הגנרל האנטישמי, שרק לפני יומיים הובילו שני יהודים לכיכר העיר והצליפו על גבם בשוט משום שהעזו לדרוש ריבית על כספים שהלוו לפולנים.
מה שנשמע פשוט כל כך מפיו של זאב, הפך לשיחת היום בעיר וקיבל תוקף של עלילת גבורה שממנה ראוי לכולם לשאוב דוגמה: איך הוא עמד שם בפתח ביתו, זאב בגין, יהודי גאה שקומתו זקופה וצווארו מתוח, והחיילים הודיעו לו שבאו לאסור אותו, וככה, בביטחון ובאומץ לב, ובלי להניד עפעף, הוא חייך אליהם חיוך רגוע ושאל בקול צלול, “ופקודת מאסר יש לכם?”
והם, למרות שיכלו להתנפל עליו ולפגוע בו, נדהמו כל כך מעוצמתו ומביטחונו, שלא העזו לנוע. הם הביטו במבוכה זה בזה, ואחד מהם אפילו שלח את ידו אל הכיס, כאילו חיפש איזה טופס, אולי בדרך נס קפצה לתוך כיסו איזו פקודת מאסר. ואחר כך כשפקודה לא נמצאה, הם משכו בכתפיים והודו, “לא, אין לנו פקודת מאסר.”
ועוד לפני שזאב הספיק להסביר להם שללא פקודת מאסר הוא לא מתכוון ללכת איתם, הם הסתובבו לאחור והסתלקו. והוא חיכה כמה שניות, אולי ביקש להיות בטוח שאכן הם לא מתכוונים לחזור, ואז נשא את עיניו אל השמיים והודה לקדוש־ברוך־הוא שהושיע אותו.
“אל תבוא אלינו, אליהו הנביא, בליל־הסדר הָשַׁתָּא,” עכשיו, מוקף בקהל רב, עמד מנחם על כיסא שניצב על הבמה, ובקול צלול ועמוק דיקלם את שיר הקינה, ולא טעה אפילו פעם אחת, ולא השתהה וגם לא גימגם, “אין אצלנו סדר. על השולחן מָרָה ירוקה במקום יין…”
מאחורי אמו שניצבה מולו וחייכה אליו חיוכים מעודדים, הוא ראה את הממחטות שנשלפו ואת הדמעות שזלגו מעיניהם של האנשים, וכאשר סיים וירד אליה, הגיעו לאוזניו גם הדברים שנלחשו:
“הילד הזה יגיע רחוק,” אמרה אישה אחת.
וגבר שחבש מגבעת השיב לה:
“אין מה לדבר, הוא ירש את העוצמה של אביו.”
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בעוז והדר – סיפורו של מנחם בגין”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות