החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ברחל בתך הבכורה

מאת:
הוצאה: | 2016-09 | 110 עמ'
זמינות:

0.00

רכשו ספר זה:

תודה לך אבא על הרגע הזה. פתאום הרגשתי שאתה אוהב אותי, פתאום ידעתי שלא כל העולם נגדי." (עמוד 32)

כבת בכורה בביתי, אחת משישה ילדים, הייתה לי ילדות בוגרת. הוטלו עלי חובות רבים, אך מעולם לא התרעמתי,

הייתי מה שנקרא "יורמית". מאחר והרגשתי שאמי לא אוהבת אותי ורק כועסת ומענישה השתדלתי להיות תמיד ילדה טובה ולעשות כל מה שנצטוויתי, אבל מעולם לא זכיתי לקבל ממנה מחמאות אלא תמיד רק טענות.

השנים חלפו. הפכתי לבעלת משפחה משלי. משפחה מדהימה, ילדים מצוינים ונכדים עוד יותר מהממים. תהליך גידולם היה נפלא ומעצים עבורי ואני מאמינה שהרבה מן הילדות שקע בי ונבט נביטה חיובית ומפתיעה.

החלטתי לכתוב את הספר כדי לחלוק את זכרונותי בעיקר עם בני משפחתי.

ניסיתי להיות מדויקת ככל יכולתי. כל הכתוב זכרונותי שלי הם, ואינני מתחיבת לדיוק, שהרי ודאי שלא הייתי אוביקטיבית. מצאתי לשמחתי ציטוט שבא לעזרתי: "ככל שאנו מרבים להיזכר בארוע מסוים אנו מעוותים אותו יותר" (חיים שפירא, "אהבה", עמ' 22).

וכל המוסיף גורע.

מקט: 4-1293-9

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


חופש? האומנם?!

ימים אחדים של חולשה ותפקוד לקוי. לא היו לי כל אנרגיות, והייתי בריצות מתמידות, כל היום מהבית למחלקה הסיעודית ובחזרה.

כאשר התיישבתי לבסוף ליד המחשב הופתעתי מאוד.

"מה זה?" שאלתי בתימהון. קיבלתי דוא"ל מוזר מחברת נסיעות. כבר עמדתי למחוק אותו בלי לקרוא, כאשר צלצל הטלפון ומעברו השני של הקו היתה בת הזקונים שלנו, עדי.

"אמא," אמרה, "אני יודעת שאת לא מוכנה לעזוב את אבא, אבל כולנו חושבים שהגיע הזמן שתצאי לחופשה אמיתית ולכן החלטנו לקנות שני כרטיסים לברלין. אנחנו שולחים אותך עם דבורי לברלין, מתנה מכולנו. אם תסכימי לקבל את המתנה, שתיכן נוסעות. אם תסרבי, הלך הכסף. תחשבי, אמא, זו הזדמנות עבורך, יש טיסה ומלון שכבר שולמו. אין חרטה עבורנו." בחוכמתה הוסיפה: "אמא, יש עוד זמן, תחשבי, אנא אל תדחי על הסף."

הוכיתי בתדהמה. מעולם לא קיבלתי מתנה כזו. אני לא רגילה לקבל מתנות. אני תמיד מעדיפה לתת, ובפרט בשעה זו. יענקלה כל כך חולה כרגע, איך אעזוב אותו ואם... קטעתי מיד את המשך המחשבה.

בו ברגע נזכרתי בתמונה מהעבר. אני בת שמונה עשרה, עומדת להתחתן. אבא שלי, שמאוד לא אהב את יענקלה, והיה בטוח שאנחנו לא מתאימים, קרא לי ואמר שהוא מוכן לממן לנו הפלגה לאיטליה לשבוע. מאחר שחשב שניפרד במהלך הנסיעה, זה היה עדיף לו וזול יותר מגירושין.

אצלנו, בקיבוץ, היתה תקנה שאסור לנסוע לחו"ל. יענקלה לא היה יכול לנסוע וכמובן שהתכנית נדחתה.

לשמחתי גם לא נפרדנו.

ועכשיו, שוב הצעה שאינני יכולה לקבל. איך אעזוב את יענקלה, זה פשוט לא יתכן. האם בכלל אהיה מסוגלת ליהנות לבדי בחו"ל? החלטתי שלא אענה עדיין, אחכה זמן מה ואחשוב.

נשכבתי על המיטה בניסיון לרכז את המחשבות ולערוך טבלת בעד ונגד. לפתע נשמעה דפיקה עדינה בדלת. מי זה יכול להיות?

פתחתי את הדלת ובפתח עמדה אישה קשישה, לא מוכרת לי. היא לא הייתה דיירת בכפר שלנו. הלבוש שלה גם לא היה ישראלי. מי זאת יכולה להיות? נבהלתי אולם הייתי קשובה וחיכיתי למוצא פיה.

ברגע שסגרה את הדלת החלה לדבר: "רחל, די, תניחי ליענקלה כבר. אני לא יכולה לסבול את העטיפה שאת כורכת סביבו. הוא כבר ממש לא יכול לנשום בגללך."

"מי את?" שאלתי, מופתעת ומוקסמת.

"אני מבקשת ממך להרפות ממנו." היא לא ענתה על שאלתי, ולאחר מכן הסתובבה וסגרה את הדלת אחריה.

נותרתי קפואה במקומי, המומה וחסרת אונים. מיהרתי לצאת בעקבותיה אבל היא פשוט נעלמה.

חזרתי למיטתי ונרדמתי מיד.

בבוקר ניסיתי להזכר בפרטים ולא הצלחתי. זכרתי את הדמות אבל לא הצלחתי לשייך אותה למישהו שאני מכירה.

נותרתי במבוכה גדולה. מה זאת אומרת להניח ליענקלה? מה זאת אומרת שאני חונקת אותו? האומנם? ואני חשבתי שאני מיטיבה אתו.

מועד הנסיעה התקרב. סיפרתי ליענקלה שקבלתי מהילדים מתנה – טיול, והוא עודד אותי לנסוע וגם הביע תקווה שאהנה. התייעצתי עם האחות, עם הרופאה ועם העובדת הסוציאלית. כולן עודדו אותי לנסוע והאחות אמרה: "אני מאמינה שהוא יחכה לך ואם נראה שיש הדרדרות במצבו נזעיק אותך חזרה."

הילדים הבטיחו לבוא לבקר אותו ואני החלטתי שאני נוסעת.

השבוע בברלין מאוד העצים אותי. לא האמנתי עד כמה אוכל לשים את כל הדאגות בצד, לטייל, להכיר אנשים, לדבר גרמנית בהנאה רבה ואפילו לקנות דברים מסוימים, וכמובן מתנות לילדים.

הצלחתי אפילו לא להתקשר הביתה מתוך ידיעה שאם תהיה בעיה כבר יודיעו לי.

שמחתי שעשיתי זאת, ודבורי, שהיא למעשה בת מאומצת אצלנו בבית, היתה בת הזוג המתאימה והמופלאה ביותר.

אגרתי כוחות, ראיתי עולם והייתי מאושרת.

כשחזרתי הביתה ויענקלה ראה אותי, הוא פרץ בבכי.

מעולם לא בכה, מאז שהכרתיו. בספרו "והילד בוכה" הוא מספר שנדר נדר לא לבכות לעולם. "ילדים בוכים, מבוגרים לא יודעים לבכות," כך כתב.

וכשראה אותי, הוא, יענקלה, אהובי, ממש בכה בדמעות, ושאל: "למה עזבת אותי?"

עניתי שהרי דיברנו על כך. והוא חזר ואמר: "אבל מדוע לכל כך הרבה זמן? את הרי יודעת שאינני יכול לחיות בלעדייך." בקושי החנקתי את הדמעות והבטחתי לו שיותר לא אעזוב אותו לעולם.

ואומנם לא עזבתי. כרגיל, עמדתי בהבטחתי.

אבל הוא עזב אותי.

  1. :

    מקסים מקסים מקסים

הוסיפו תגובה