החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות / הרשמה

בראי השפה

מאת:
הוצאה: | 2011 | 311 עמ'
קטגוריות: עיון

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

האם שפה משקפת תרבות ברבדים עמוקים יותר מאשר מספר המילים שיש בה לשלג או לגזיזת צמר גמלים? האם שפת האם שלנו היא עדשה שדרכה אנחנו רואים את העולם? האם שפות שונות גורמות לדובריהן לחשוב מחשבות שונות? למה הומרוס כתב שהים אדום כיין? למה עבור הצרפתים הזָקָן היא נקבה, והאם המין הדקדוקי משפיע על האופן שבו דוברי השפה מתייחסים לעולם העצמים? איך יכולה השפה לעצב את חוש הכיוון של בני שבט אוסטרלי נידח ואת תפיסת המרחב שלהם?

בספרו החדש, בראי השפה, גיא דויטשר מעלה לדיון מחודש את השאלות הבעייתיות על הקשר בין תרבות, שפה וחשיבה. דויטשר לוקח אותנו למסע מסעיר ומאלף, כתוב להפליא ומלא הומור, מהומרוס לדארווין, ממגדלי השן האקדמיים ליערות האמזונס, ומוכיח ששפה אכן משקפת תרבות באופנים לא צפויים וששפת האם משפיעה על תפיסת העולם שלנו.

גיא דויטשר נולד בתל אביב ב-1969, למד מתימטיקה באוניברסיטת קיימברידג' וקיבל שם דוקטורט בבלשנות. היה עמית מחקר בבלשנות היסטורית בקיימברידג' ובמחלקה לשפות המזרח הקדום באוניברסיטת ליידן בהולנד. עכשיו הוא במחלקה לשפות, בלשנות ותרבות באוניברסיטת מנצ'סטר. ספרו גלגולי לשון יצא לאור ב-2007 בהוצאת חרגול/עם עובד וזכה להצלחה רבה.

שבחי הביקורת לגלגולי לשון:

"הספר הכי מעניין שקראתי השנה… חכם ומשעשע, ידעני ומאלף."
מאיר שלו, ידיעות אחרונות

"ספר משעשע, מחכים, שאי אפשר להניח מן היד."
רוביק רוזנטל, מעריב

מקט: 4-497-1159
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פתח דבר
מן השפה ולפנים: לשון, תרבות ומחשבה

"ארבעה לשונות נאין להשתמש בהן העולם," קובע התלמוד הירושלמי, ואלו הן: יוונית לזֶמר, רומית לקרב, ארמית לקינה ועברית לדיבור. מקורות בני־סמכא אחרים החזיקו בדעה נחרצת לא פחות על ייעודן של שפות שונות. קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, מלך ספרד והארכידוכס של אוסטריה, ששלט לא רק בחלקים גדולים של אירופה אלא גם בכמה וכמה שפות אירופיות, התגאה בכך שהוא מדבר "ספרדית עם אלוהים, איטלקית עם נשים, צרפתית עם גברים וגרמנית עם הסוס שלי."

שפתו של עם, כך מספרים לנו, משקפת את התרבות, הלכי הנפש ודרכי החשיבה שלו. על עמים החיים באקלימים טרופיים נאמר שהם עצלים כל־כך, שאין פלא שהם מפקירים על אם הדרך את מרבית העיצורים שלהם. ואין לנו אלא להשוות את צליליה הרכים של הפורטוגזית לנוקשותה של הספרדית כדי להבין את ההבדל המובהק בין שתי התרבויות השכנות הללו. יש שפות שהדקדוק שלהן פשוט לא הגיוני דיו כדי להביע רעיונות מורכבים. גרמנית, לעומת זאת, היא כלי אידיאלי לניסוח התיאוריות הפילוסופיות העמוקות ביותר, מפני שהיא שפה שיטתית במיוחד, ובזכותה ניחנו הגרמנים בחשיבה כה מסודרת. (ואולם, האם לא שומעים את צעידת הקלגסים בצליליה המגושמים ונטולי ההומור?) בשפות מסוימות אין כלל זמן עתיד: לפיכך ברור שדובריהן אינם מסוגלים להבין את מושג העתיד. הבבלים היו מן הסתם מתקשים להבין את 'החטא ועונשו' כי בשפתם אותה מילה עצמה שימשה לתיאור שני המושגים האלה. צוקי הפיורדים המחורצים מהדהדים באינטונציה התלולה של הנורווגית, ואפשר לשמוע את הל' הקודרת של הרוסית במלודיות העגמומיות של צ'ייקובסקי. צרפתית היא לא רק שפה רומאנית, אלא גם שפה רומנטית. אנגלית היא שפה מתירנית, אפילו מופקרת, ואיטלקית – אחחח, איטלקית!

שיחות סלון רבות מתהדרות באמרות כנף כאלה, שכן מעטים הם הנושאים המזמינים כל־כך והנגישים כל־כך לדיון כמו האופי של שפות שונות ודובריהן. אבל אם נעביר את ההבחנות הנשגבות האלה מן ההתרועעות החמימה של חדר האורחים לצינתו של חדר העבודה, הן יקרסו עד מהרה כסוּפלֶה של אנקדוטות אווריריות: במקרה הטוב משעשעות וחסרות משמעות; במקרה הרע גזעניות ומגוחכות. רוב האנשים אינם מבחינים כלל בין הנורווגית ההררית למישוריה האינסופיים של השוודית. הדֶנים הפרוטסטנטים החרוצים שמטו יותר עיצורים אל אדמתם הקפואה וסחופת הרוחות מכל שבט טרופי בטלן. ואם לגרמנים יש אמנם מוח שיטתי, הרי הדבר עשוי לנבוע באותה מידה מכך שהאנדרלמוסיה המשתוללת בשפתם מיצתה עד תום את יכולתם להתמודד עם יוצאי דופן נוספים. דוברי עברית יכולים לנהל שיחות ארוכות על אירועים עתידיים אך ורק בזמן הווה (אני נוסע לאילת בשבוע הבא), ולא נראה שהדבר פוגע כלל בתפיסתם את מושג העתיד. שום שפה – גם לא שפותיהם של השבטים ה"פרימיטיביים" ביותר – אינה בלתי מוכשרת מטבעה לביטוי הרעיונות המורכבים ביותר. כל פגם ביכולתה של שפה להתפלסף נובע מהעדר עגה מקצועית של מילים מופשטות, ואולי גם מהעדר כמה מבנים תחביריים, אך את אלה אפשר לשאול בקלות רבה משפה אחרת, ממש כפי שכל השפות האירופיות שאלו את ארגז הכלים הפילוסופי שלהן מן הלטינית, שמצידה קנתה אותו בסיטונות מן היוונית. אילו רק רצו, היו דובריה של כל שפה שבטית יכולים לעשות זאת בקלות בימינו, ואפשר היה לדון ביתרונות ובחסרונות של האמפריציזם והרציונליזם בזוּלוּ, או להתפלמס בסוגיות של פֶנוֹמֶנוֹלוֹגיה אקזיסטנציאליסטית בגרינלנדית־מערבית.

אילו היה נהוג ללהג על עמים ושפות רק בשעת הסעודה, היינו יכולים לפטור זאת כבידור לא מזיק, גם אם חסר בסיס. אך מתברר שהנושא העסיק גם לא מעט מלומדים נכבדים במרוצת השנים. פילוסופים בני כל הדתות והלאומים קבעו פה אחד שכל שפה משקפת את תכונותיו של העם הדובר אותה. בתחילת המאה ה־17 האנגלי פרנסיס בייקון הסביר שאפשר להסיק "מלשונם של עמים ולאומים מסקנות חשובות על טבעם והתנהגותם". "כל מה שאנחנו רואים," הסכים כעבור מאה שנה הצרפתי אטיין דה קוֹנדיאק, "מאשש את העובדה שכל שפה מבטאת את אופיו של העם הדובר אותה." בן תקופתו הגרמני יוהאן גוטפריד הֶרדֶר, טען ש"האינטלקט והאופי של כל לאום טבוע בשפתו". לעמים חרוצים, הוא אמר, "יש שפע נטיות לפעלים, בעוד שלעמים מעודנים יותר יש שמות עצם רבים שהתעלו לדרגת מושגים מופשטים". ובקצרה, "אין דבר החושף את קלסתרו של עם יותר מן הפיזיונומיה של לשונו." האמריקאי רלף וולדו אמרסון סיכם את העניין ב־1844: "אפשר ללמוד על רוחה של אומה במידה רבה משפתה, שהיא מעין אנדרטה שכל אדם בעל השפעה תרם לה, אי־אז בתולדותיה ארוכות השנים, אבן אחת."

יש רק בעיה אחת בתמימות הדעים הבינלאומית המרשימה הזו: היא קורסת ברגע שההוגים עוזבים את העקרונות הכלליים ומתחילים להרהר באיכויות המסוימות של שפות מסוימות, ובמה שהאיכויות הלשוניות האלה עשויות לגלות לנו על המעלות (או המגרעות) של עמים שונים. ב־1889 השתתף ברטרנד ראסל בן השבע־עשרה בשיעורי הכנה מזורזים בלונדון לקראת בחינת הכניסה לטריניטי קולג', קיימברידג'; אחת המשימות הייתה לכתוב חיבור שכותרתו היא הציטטה של אמרסון שהובאה לעיל. ראסל השיב בפנינים אלו: "אנו יכולים לחקור את אופיו של עם מתוך הרעיונות ששפתו מיטיבה להביע. צרפתית, למשל, כוללת מילים כגון spirituel [רוחני] או l’esprit [רוח], שבאנגלית אנחנו יכולים להביע אך בקושי; מכאן אנו למדים, והתבוננות בפועל מאששת זאת על נקלה, שלצרפתים יש יותר esprit, והם יותר spirituels, מהאנגלים."

קיקרו, לעומת זאת, הסיק מהעדרה של מילה בשפה את המסקנה ההפוכה בדיוק. בחיבורו 'על הנואם' מ־55 לפנה"ס, הוא פותח דיון מעמיק בהעדרה של מקבילה יוונית למילה הלטינית ineptus (שפירושה "גס רוח" או "חסר טקט"). ראסל היה מסיק שנימוסיהם של היוונים הם כה חסרי דופי, שאין להם כל צורך במילה שתתאר ליקוי שאינו קיים. בעיני קיקרו, העדרה של המילה דווקא הוכיח שהפגם כה נפוץ בקרב היוונים, שהם אפילו לא מבחינים בו.

שפתם של תושבי רומא עצמה לא הייתה תמיד חסינה מפני ביקורת. אלף ומאתיים שנה אחרי קיקרו סקר דנטה אליגיירי את הדיאלקטים של איטליה בחיבורו 'על צחות לשון הדיבור', והצהיר כי "שפתם של הרומאים אינה דיאלקט כי אם עגה מאוסה… ואין זה פלא, שכן בין כל האיטלקים הם מתבלטים גם בכיעור של התנהגותם ושל הופעתם החיצונית."

איש לא יחלום לומר דברים דומים על הצרפתית, שאינה רק רררוֹמנטית ורררוּחנית אלא גם, כמובן, התגלמות הבהירות וההיגיון. אנו מסתמכים כאן על בני סמכא לא פחות מהימנים מאשר הצרפתים עצמם. מבקר הספרות הנודע פרדינן בּרוּנטייר סיפר ב־1894 לחברי האקדמיה הצרפתית, בנאום לכבוד היבחרו למוסד המהולל הזה, שצרפתית היא "השפה ההגיונית ביותר, הצלולה ביותר והשקופה ביותר שעלתה אי־פעם על שפתיו של בן אנוש." ברונטייר, מצידו, הסתמך על שורה ארוכה של מלומדים, לרבות וולטר שקבע במאה ה־18 שסגולותיה המיוחדות של השפה הצרפתית טמונות בבהירותה ובארגונה. וולטר עצמו חב את התובנה הזו לתגלית מרעישה שמקורה מאה שנים לפני כן, ליתר דיוק ב־1669. חוקרי הדקדוק הצרפתים במאה ה־17 חיפשו במשך עשרות שנים תשובה לשאלה מדוע צרפתית היא הבהירה שבין שפות העולם, ומדוע, כפי שהתנסח אחד מחברי האקדמיה, התברכה הצרפתית בבהירות ודיוק כאלה, שכאשר מתרגמים אליה משפה אחרת דומה שהכתוב עובר פרשנות מנהירה. בסופו של דבר, אחרי שנים של עבודה מאומצת, היה זה לוּאי לֶה לבּוּרר שגילה ב־1669 כי התשובה היא הפשטות בהתגלמותה. מחקרי הדקדוק הקפדניים שלו גילו כי בניגוד לדובריהן של שפות אחרות, "אנחנו הצרפתים שומרים במשפטינו במדויק על סדר המחשבה, שהוא סדרו של הטבע." לא ייפלא אפוא שהצרפתים לא מסוגלים להיות עמומים. כפי שקבע ההוגה המאוחר יותר אנטואן דה ריבארוֹל: "מה שלא ברור יכול להיות באנגלית, איטלקית, יוונית או לטינית," אבל "ce qui n’est pas clair n’est pas français" [מה שלא ברור, זה לא צרפתית].

אולם לא כל מלומדי העולם התאחדו מאחורי הניתוח הזה. הוגים נכבדים לא פחות – רובם, ראו זה פלא, מחוץ לצרפת – השמיעו דעות סותרות. הבלשן הדני הנודע אוטו יֶספֶּרסן, למשל, הסביר בשנת 1905 שאנגלית עולה על צרפתית בהיבטים רבים, לרבות היבט ההיגיון, שכן בניגוד לצרפתית, אנגלית היא "שפה מתודולוגית, אנרגטית, עניינית ומפוכחת, שאין לה חיבה יתרה לגינוני טקס ולהידור, אך היא מחבבת עד מאוד עקביות לוגית." יספרסן מסכם: "כַּשָׂפָה כך האומה."

מוחות דגולים הניבו יבול נאה עוד יותר כשהתקדמו מהשאלה איך השפה משקפת את אופי דובריה לשאלה הגדולה ממנה: איך השפה משפיעה על תהליכי המחשבה של דובריה. בנג'מין לי וורף, שנחזור אליו באחד הפרקים בהמשך, הלהיב דור שלם כאשר טען שמנהגנו לחלק את העולם לעצמים (כמו אבן) ולפעולות (כמו נפילה) אינו שיקוף אמיתי של המציאות אלא רק חלוקה שנכפתה עלינו על־ידי הדקדוק של שפתנו. לפי וורף, שפות אינדיאניות, המצרפות את הפועל והמושא למילה אחת, מחילות על העולם "תפיסה מוֹניסטית", ולכן דובריהן אינם מבינים את ההבחנה שלנו בין עצמים לפעולות.

דור אחד מאוחר יותר, ב־1975, טען ג'ורג' שטיינר בספרו 'אחרי בבל' ש"מוסכמות התנועה־קדימה בדקדוק שלנו" – או במילים אחרות, קיומו של זמן עתיד בשפתנו – הן־הן המעניקות לנו תקווה לעתיד ומצילות אותנו מניהיליזם, ואפילו מהתאבדות המונית. "אילו הייתה מערכת הזמנים שלנו שברירית יותר," אמר שטיינר, "אולי לא היינו שורדים." (ללא ספק נחה עליו רוח הנבואה: עשרות שפות שאין בהן זמן עתיד נכחדות לאחרונה מדי שנה).

לא מזמן חולל פילוסוף אחד מהפכה במחקר ההיסטורי של שושלת טיוּדוֹר כשחשף את הגורם האמיתי לקרע בין הנרי השמיני לבין הכנסייה הקתולית. המהפכה האנגליקנית, הוא קובע, לא נבעה מרצונו הנואש של המלך ביורש, כפי שהניחו קודם, וגם לא הייתה תרגיל ציני שנועד לחלוב את אוצרותיה ורכושה של הכנסייה. למעשה, התיאולוגיה האנגליקנית נולדה באורח בלתי נמנע מתוך צורך דחוף של השפה האנגלית: הדקדוק האנגלי, אשר עומד באמצע הדרך בין הצרפתית לגרמנית, דחף את הלוך הרוח הדתי באנגליה בכוח שאין לעמוד כנגדו לעבר אמצע הדרך בין קתוליות (צרפתית) לפרוטסטנטיות (גרמנית).

* * *

בטענותיהם הבסיסיות על שפה, תרבות ומחשבה, נדמה שהמנות העיקריות של ההוגים הגדולים לא תמיד עלו בהרבה על הפרפראות של ההוגים הקטנים. לאור היסטוריה כל־כך לא מפתה של תקדימים, האם יש בכלל תקווה לחלץ מהדיון משהו שיש בו טעם? אחרי שנסנן את כל התיאוריות הלא מוּכחות והלא מבוססות, המופרכות והמגוחכות, האם נמצא משהו נבון לומר על היחסים בין שפה, תרבות ומחשבה? האם השפה משקפת את תרבותה של חברה בדרך עמוקה, החורגת מאנקדוטות טריוויאליות בדבר מספר המילים שיש בה לשלג, או לגזיזת צמר גמלים? ושאלה טעונה עוד יותר: האם שפות שונות יכולות ליצור אצל דובריהן דרכי מחשבה שונות?

בעיני מרבית החוקרים הרציניים בימינו התשובה לכל השאלות האלה היא לא באל"ף רבתי. ההשקפה הרווחת כיום בקרב בלשנים היא שהשפה היא בעיקרה אינסטינקט, או במילים אחרות, שיסודותיה של השפה מקודדים בגֶנים שלנו והם זהים אצל כל בני המין האנושי. כמו שקבע נועם חומסקי בטענתו המפורסמת, אילו היה מדען ממאדים נוחת על כדור־הארץ, הוא היה מסיק שכל עמי העולם דוברים דיאלקטים שונים של אותה שפה. ביסודן, גורסת התיאוריה, כל השפות חולקות אותו "דקדוק אוניברסלי", אותם מושגים בסיסיים, אותה דרגה של מורכבות מערכתית. ההיבטים החשובים היחידים של השפה, או לפחות היחידים הראויים למחקר, הם אפוא אלה המראים כי השפה היא ביטוי של טבע אנושי מוּלד. ולבסוף, רוב החוקרים תמימי דעים שאִם שפת האֵם שלנו משפיעה בכלל על הדרך שבה אנו חושבים, הרי שכל השפעה כזו היא זניחה, אפילו טריוויאלית – ושביסודו של דבר כולנו חושבים באופן דומה.

עם זאת, בעמודים הבאים אנסה לשכנע אתכם, אולי בניגוד לאינטואיציה הראשונית שלכם, ולבטח בניגוד להלוך הרוח האקדמי האופנתי, שהתשובה לכל השאלות הללו היא – כן. בעתירה הזו בזכות התרבות, אטען שהבדלים תרבותיים אכן משתקפים בשפה בדרכים עמוקות, ושגוף גדֵל והולך של מחקרים מדעיים מהימנים מספק כיום עדויות מוצקות לכך ששפת האם שלנו משפיעה על הדרך שבה אנו חושבים ותופסים את העולם. אבל רגע לפני שאתם מַגלים את הספר הזה למדף האזוטריה, ליד ספר מתכוני הדיאטה של השנה שעברה והמדריך לשיפור מערכת היחסים עם דגי זהב, אבטיח לכם מראש שלא נבזבז את זמננו בפטפוטי סרק משום סוג. לא נכפה השקפות מוֹניסטיוֹת על שום עולם, לא נמריא אל נושאים נשגבים כמו השאלה לאילו שפות יש יותר esprit, ולא נצלול אל תעלומות כמו השאלה אילו תרבויות הן "מעמיקות" יותר. הבעיות שיעסיקו אותנו בספר זה שונות בתכלית.

למעשה, תחומי התרבות שיעניינו אותנו נמנים עם הרובד הארצי ביותר של חיי היומיום, והיבטי השפה שניתקל בהם שייכים לרבדים הבסיסיים ביותר של הדיבור היומיומי. שכן מתברר כי הקשרים המשמעותיים ביותר בין שפה, תרבות ומחשבה מסתתרים במקומות הלא צפויים ביותר, באותם מקומות שבהם השכל הישר אומר לנו שכל התרבויות וכל השפות זהות לחלוטין.

ההבדלים התרבותיים ברבדים הגבוהים יותר, שאנו מבחינים בהם מייד – הבדלים בטעם המוזיקלי, בנורמות המיניות, בקודים של לבוש או בנימוסי שולחן – הם במידה רבה מלאכותיים, בדיוק משום שאנו מוּדעים להם כל־כך: אנחנו יודעים שפורנוגרפיה היא רק עניין של גיאוגרפיה, ואין לנו כל אשליה שעמים ברחבי העולם חולקים אותם טעמים במוזיקה, או אוחזים במזלג באותה צורה. אך התרבות מטביעה חותם עמוק יותר בדיוק היכן שאיננוּ מזהים אותה, היכן שהמוסכמות שלה נחקקו בצורה כה עמוקה במוחות צעירים נוחים להשפעה, עד שבהתבגרותנו אנו רואים בהן משהו אחר לגמרי.

כדי שהטענות האלה יהפכו מובנות יותר, ראשית עלינו להרחיב את המושג "תרבות" הרבה מעבר למובנו המקובל בחיי היומיום. מהי תגובתכם הראשונה כשאתם שומעים את המילה "תרבות"? שקספיר? רביעיות כלי מיתר? זקירת הזרת בזמן לגימת ספל תה? ברור שהדרך שבה אנו מבינים "תרבות" תלויה במידה רבה בתרבות שאנו באים ממנה, כפי שחושפת הצצה מהירה בשלוש עדשות מילוניות:

Culture: cultivation, the state of being cultivated, refinement, the result of cultivation, a type of civilization.

תרבות: תִרבות, הֱיוֹת מתורבת, עידון, תוצאה של תִרבות, סוג של ציוויליזציה.

Chambers English dictionary

Kultur: Gesamtheit der geistigen und künstlerischen Errungenschaften einer Gesellschaft.

תרבות: סך ההישגים האינטלקטואליים והאמנותיים של חברה.

Störig German Dictionary

Culture: Ensemble des moyens mis en œuvre par l’homme pour augmenter ses connaissances, développer et améliorer les facultés de son esprit, notamment le jugement et le goût.

תרבות: כל האמצעים שאדם מפעיל כדי להרחיב את הידע שלו, לפתֵח ולשכלל את כישוריו השכליים, ובמיוחד את הבנתו וטעמו.

מילון ATILF (צרפת)

יש שיגידו שרק דברים מעטים מאששים טוב יותר את הסטריאוטיפים המוכרים על שלוש תרבויות אירופיות חשובות מאשר הדרך שהן מבינות את המושג "תרבות" עצמו. האין ההגדרה במילון צ'יימברז התגלמות האנגליוּת? חובבנית למדי ברשימה המסרבת להתחייב של מילים נרדפות, חומקת בנימוס דיפלומטי מכל הגדרה מביכה? ומה גרמני יותר מן ההגדרה הגרמנית? יסודית עד יאוש, שכלתנית מדי, כותשת את המושג בדייקנות נטולת חן. ואשר להגדרה הצרפתית: בומבסטית, אידיאליסטית להחריד, ואובססיבית בכל הנוגע לטעם.

אך כאשר אנתרופולוגים מדברים על "תרבות", הם משתמשים בַּמילה במובן שונה למדי מכל ההגדרות הללו, ובמשמעות רחבה בהרבה. המונח המדעי "תרבות" צמח בגרמניה באמצע המאה ה־19, אך נוסח לראשונה במפורש על־ידי האנתרופולוג האנגלי אדוארד טיילור ב־1871. טיילור פתח את ספרו רב־ההשפעה 'תרבות פרימיטיבית' בהגדרה הבאה, שמצוטטת עד היום כמעט בכל מבוא לנושא: "במובנה האתנוגרפי הרחב ביותר, [תרבות] היא אותה מערכת מורכבת הכוללת ידע, אמונה, אמנות, כללי מוסר, חוקים, מנהגים ושאר כישורים והרגלים שהאדם רוכש מעצם שייכותו לחברה." תרבות נתפסת כאן כמכלול התכונות האנושיות שאינן תוצאה של אינסטינקט, או במילים אחרות, כמילה נרדפת לחינוך במחלוקת הישנה בין "טבע" ל"חינוך". תרבות מקיפה אפוא את כל ההיבטים של התנהגותנו שהתפתחו כמוסכמות חברתיות ומונחלים בלמידה מדור לדור. מדענים לפעמים מדברים אפילו על "תרבות של שימפנזים" כאשר קבוצות מסוימות של שימפנזים משתמשות במקלות ואבנים בצורה שונה מקבוצות שכנות, וכשאפשר להוכיח שהידע הזה הועבר באמצעות חיקוי ולא דרך הגֶנים.

מאליו מובן שהתרבות האנושית מסתכמת בדרך־כלל בקצת יותר ממקלות ואבנים. אך לסוג התרבות שיעסיק אותנו בספר זה אין קשר לאמנות גבוהה, להישגים אינטלקטואליים מזהירים או לעידון חסר רבב בטעם ובגינונים. אנו נתמקד באותם מאפיינים תרבותיים יומיומיים הטבועים כה עמוק במוחנו, עד שאיננוּ מזהים אותם ככאלה. בקיצור, היבטי התרבות שנחקור כאן הם אלה שמוסווים כטבע אנושי.

השפה כמראָה

האם השפה היא אחד ההיבטים האלו? האם היא יצירה של התרבות או ירושה של הטבע? אם נציב את השפה כמראָה לדרכי החשיבה, מה ישתקף בה: הטבע האנושי או המוסכמות התרבותיות של החברה שלנו? זו השאלה שתעמוד במרכז חלקו הראשון של הספר.

במובן מסוים, דומה שעצם הצגת השאלה מוזר למדי, משום שהשפה היא מוסכמה תרבותית שאינה מתיימרת להיות אלא מוסכמה תרבותית. יש שפע שפות ברחבי העולם, וידוע לכל שהשפה שילד לומד היא בסך הכל תוצאה שרירותית של התרבות שנולד לתוכה. זאטוט בוסטוני יגדל וידבר אנגלית בוסטונית משום שנולד לתוך סביבה בוסטונית, לא משום שיש לו גֶנים בוסטוניים. ופעוטה בבייג'ין תדבר בסופו של דבר סינית מנדרינית מפני שגדלה בסביבה מנדרינית, ולא בשל נטייה גנטית כלשהי. אם נחליף בין התינוקות, הילדה הבייג'ינית תגדל לדבר אנגלית בוסטונית מושלמת, והילד הבוסטוני יגדל לדבר מנדרינית מושלמת. מיליוני הוכחות מהלכות מאששות עובדה זו.

יתר על כן, ההבדל הבולט ביותר בין שפות הוא שהן בוחרות שמות שונים, או תגים שונים, למושגים. וכמו שכולנו יודעים, תגים אלה אינם מתיימרים להיות דבר מלבד מוסכמה תרבותית. פרט לכמה מקרים זניחים של אונומטופיאה, כמו קוקיה, כאשר התג כן מנסה לשקף את טבע הציפור שהוא מתאר, הרוב המכריע של התגים הוא שרירותי. וֶרד, גם בכל שם אחר, ריחו עודו דוּצֶ'ה, אֶדֶס, זוֹאֶט, סלאדקה, סוֹד, הוֹש, מקֵאָה, מאגוּס, דוֹלצֶ'ה, נְגוֹט, ואפילו מתוק. התגים משתייכים אפוא כדת וכדין לתחום השיפוט של כל אחת מהתרבויות השונות, ואין בהם כמעט דבר מן הטבע.

אך מה קורה כשמנסים להביט עמוק יותר מבעד לראי השפה, אל מעבר לרובד המלאכותי של התגים, אל המושגים האורבים מאחוריהם? האם המושגים מאחורי התגים העבריים "ורד", "מתוק", "ציפור" ו"חתול" שרירותיים כמו התגים עצמם? האם הדרך שבה השפה מפלחת את העולם למושגים אף היא אינה יותר מאשר מוסכמה תרבותית? ושמא הטבע הוא שקבע עבורנו את הגבול המבחין בין "חתול" ל"כלב", או בין "ורד" ל"ציפור"? אם השאלה נדמית מעט מופשטת, הבה נעמיד אותה במבחן מעשי.

דמיינו שאתם משוטטים בפינה נידחת של ספרייה אירופית ישנה, ונתקלים במקרה בכתב־יד מתפורר מהמאה ה־18, שנדמה כי לא נפתח מרגע שהונח שם. הוא נקרא 'הרפקתאות באי הבודד סִיפְת', ומתברר שהוא מתאר בפרוטרוט אי מסתורי ושכוח אל, שהמחבר טוען שגילה. אתם מדפדפים בו בידיים רועדות ומתחילים לקרוא פרק שנקרא 'עיון נוסף בלשון הסיפתית ובו מתוארות תכונותיה המשונות'.

עוד ביושבנו לסעוד אזרתי עוז לשאול לשמם של עצמים מסוימים בלשונם; והאנשים הנכבדים הללו ניאותו להשיבני דבר. עם זאת, חרף מאמצי הכבירים ללמוד, הדבר היה כמעט למעלה מכוחי, שכן מכלול הדעת והגות הלב של האנשים הללו הריהו סגור ומסוגר בפני הבחנות הנראות לנו טבעיות לחלוטין. כך, למשל, אין להם בלשונם מילה המביעה את המושג ציפור כפי שהוא מוכר לנו, ואין בה בשפתם אף לא מונח לרעיון וֶרֶד. תחת זאת, סיפתית מקצה מילה אחת, וִיפּוֹר, לתיאור כל הוורדים הלבנים והציפורים שחזותיהן אינם אדומים, ומילה נוספת, צֶרֶד, היא מקצה לתיאור כל הוורדים שאינם לבנים והציפורים שחזותיהן אדומים.

לאחר כוס היין השלישית הותרו חרצובות לשונו של מארחי, והוא החל לדרוש בפנַי אגדה נאה הזכורה לו מימי ילדותו: איך הוִיפּוֹר והצֶרֶד מצאו יום אחד את סופם האומלל: "צֶרֶד בהיר כנף ווִיפּוֹר צהוב־דִבשי נתיישבו להם על ענף גבוה ופצחו בציוצים. או־אז החלו להתפלמס ביניהם, שירתו של מי מן השניים נאה יותר. משלא הגיעו לכלל תמימות דעים, הציע הצֶרֶד כי ילכו לשאול בעצתם של הפרחים משובבי הלב והנפש בגינה לרגלי העץ. ללא שיהוי פרשו כנפיים וצללו מטה אל וִיפּוֹר ריחני וצֶרֶד אדום שזה עתה החל להנֵץ, לבקש בשפלות רוח את דעתם. הוִיפּוֹר הצהוב זמרר מלוא גרונו, והצֶרֶד הרעיד את האוויר בשרקוקיו. שוד ושבר, לא הוִיפּוֹר ולא הצֶרֶד עלה בידם להבחין בין הקדנצוֹת הקוצפות של הוִיפּוֹר לסלסוליו המרטיטים של הצֶרֶד. חמתם של הזמרים הגאים לא ידעה גבול. הצֶרֶד עט בחרי אף על הצֶרֶד האדום ותלש את עלי כותרתו, והוִיפּוֹר הצהוב, גאוותו חבולה אנוּשות, תקף את הוִיפּוֹר ללא רחם. בן רגע נותרו שני השופטים מעורטלים מכל עלה, הוִיפּוֹר לא עוד ריחני והצֶרֶד לא עוד אדום."

מארחי האדיב, שהבחין במבוכתי, הטעים עתה את מוסר ההשכל בנפנוף נמרץ של אצבעו: "זכור אפוא: בל תתרשל בהבחנה בין וִיפּוֹר לצֶרֶד!" הבטחתי לו בהן צדק כי אעשה לשם כך מאמץ עילאי.

מה דעתכם על המסמך יקר הערך הזה? האם זהו יומן מסע נשכח של מגלה ארצות אמיץ או ספר המשך ל'מסעי גוליבר'? אם בחרתם בסיפורת, זה ודאי מפני שההיגיון הבריא אומר לכם שהדרך שבה השפה הסיפתית מבחינה לכאורה בין מושגים היא משוללת כל יסוד, ושבלתי טבעי בעליל לצרף ציפורים אדומות חזה וּורדים לא לבנים למושג אחד, צֶרֶד, ולערום ציפורים אחרות יחד עם ורדים לבנים למושג שני, ויפּוֹר. ואם ההבחנה הסיפתית בין צֶרֶד לוִיפּוֹר אינה טבעית, הרי שהחלוקה העברית בין ציפור לורד חייבת להיות במובן מסוים טבעית. ההיגיון הבריא אומר, אם כן, שבעוד ששפות יכולות לחלק תגים בצורה שרירותית לגמרי, הן לא יכולות לפעול באותה שרירותיות ביחס למושגים העומדים מאחורי התגים. שפות לא יכולות לצרף יחד קבוצות שרירותיות של עצמים תחת אותו תג, מפני שמין ימצא את מינו. כל השפות מוכרחות לסווג את העולם בדרך שמכנסת יחד דברים הדומים זה לזה במציאות – או לפחות באופן שבו אנו תופסים את המציאות. טבעי אפוא להתייחס לסוגים שונים של ציפורים באמצעות מושג אחד, אך בלתי־טבעי לכרוך יחד במושג אחד קבוצה מקרית של ציפורים וקבוצה מקרית של ורדים.

למעשה, אפילו מבט חטוף בדרך שבה ילדים רוכשים שפה מוכיח שבמושגים כמו "ציפור", "חתול" ו"כלב" יש משהו טבעי. ילדים שואלים כמעט את כל השאלות שאפשר להעלות על הדעת (וגם את אלה שאי־אפשר להעלות על הדעת). אך האם שמעתם אי־פעם ילד שואל: "אמא, זה כלב או חתול?" ככל שתפשפשו בזיכרונכם קשה להניח שתיזכרו בילד ששאל "איך אני יכול לדעת אם זה ציפור או ורד?" גם אם צריך תמיד ללמד ילדים את התגים למושגים אלה בשפת החברה שלהם, אין צורך להסביר להם איך מבחינים בין המושגים עצמם. די בכך שפעוטה תראה כמה תמונות של חתול בספר תמונות, ובפעם הבאה שתיתקל בחתול, גם אם יהיה ג'ינג'י ולא אפרפר, גם אם תהיה לו פרווה ארוכה יותר, זנב קצר יותר, עין אחת בלבד, ורגל אחורית חסרה, היא תזהה אותו כחתול ולא ככלב, ציפור או ורד. הדרך האינסטינקטיבית שבה ילדים תופסים מושגים כאלה מראה שהמוח האנושי מצויד מלידה באלגוריתמים רבי־עוצמה לזיהוי תבניות, אלגוריתמים המכנסים עצמים דומים בקבוצות. מושגים כמו חתול או ציפור מוכרחים, אם כך, לעלות בקנה אחד עם היכולת המולדת הזו לסווג את העולם.

* * *

עד כאן הגענו אפוא לתשובה פשוטה לשאלה אם השפה משקפת את התרבות או את הטבע. ציירנו מפה מסודרת, וחילקנו את השפה לשתי טריטוריות נפרדות: מחוז התגים ומחוז המושגים. התגים משקפים מוסכמות תרבותיות, ואילו המושגים משקפים את הטבע. כל תרבות חופשייה להעניק תגים למושגים כראות עיניה, אך המושגים מאחורי התגים האלה נוצרו בהתאם לתכתיביו של הטבע. יש יתרונות רבים בחלוקה הזו. היא בהירה, פשוטה ואלגנטית; היא מספקת מבחינה רגשית ואינטלקטואלית; ואחרון חביב, יש לה אילן יוחסין נכבד המגיע עד אריסטו, שכתב במאה ה־4 לפנה"ס כי למרות שיש הבדלים בין צלילי הדיבור של לאומים שונים, המושגים עצמם – או כמו שהוא כינה אותם, "חוֹתָמֵי הנשמה" – הינם זהים עבור כל בני המין האנושי.

האם עשויות להיות התנגדויות למפה הזו? רק אחת: הקשר שלה למציאות קלוש בלבד. הגבול המסודר שהתווינו הוא אולי מלאכת מחשבת של קרטוגרפיה, אך לרוע המזל אינו מייצג נאמנה את יחסי הכוחות האמיתיים על הקרקע. שכן למעשה, התרבות שולטת לא רק בתגים, אלא גם יוצאת ללא הרף לפשיטות נועזות מעבר לגבול אל טריטוריות שאמורות היו להיות נחלת אָבוֹת של הטבע. בעוד שההבחנה בין מושגים מסוימים, כמו "כלב" ו"חתול", משורטטת בבהירות כזאת על־ידי הטבע עד שהיא חסינה במידה רבה בפני מתקפותיה של התרבות, הרי שמוסכמות תרבותיות מצליחות להתערב בענייניהם הפנימיים של מושגים רבים בדרכים שלעיתים נדמה שהן מתגרות בשכל הישר. בפרקים הבאים נראה עד היכן חודרת התרבות לתוך ארץ המושגים, וכמה קשה לפעמים להשלים עם מצב עניינים זה. אך בינתיים אנו יכולים לצאת לסיור מהיר בכמה מהמאחזים שכבשה התרבות מעבר לגבול.

ראשית, חשבו על מחוז הרעיונות המופשטים. מה קורה כשאנו עוזבים את העצמים הפיזיים הפשוטים כגון חתולים, ציפורים או ורדים ומתקדמים אל מושגים מופשטים כמו "ניצחון", "הגינות" או "דווקא"? האם גם מושגים אלה מוכתבים על־ידי הטבע? שמעתי פעם מישהו באנגליה שאמר בגאווה: "The Germans have no mind!". למעשה, כוונתו הייתה שלגרמנים אין מושג יחיד, עם תג יחיד שתואם בדיוק לטווח המשמעויות של המושג האנגלי mind. לפני שיציף אתכם פרץ שמחה לאיד על דלותה של השפה הגרמנית, חשבו על כך שבעצם גם בעברית אין מושג כזה. אם תשאלו מילון דו־לשוני איך לתרגם mind לעברית, הוא יסביר לכם באורך רוח שזה תלוי בהקשר. תקבלו רשימה של אפשרויות, כגון:

נפש (נפש בריאה בגוף בריא = a sound mind in a sound body)

זיכרון (פרח מזיכרונו = slipped his mind)

דעה (שינה דעתו = changed his mind)

דעת (יצא מדעתו = lost his mind)

רוח (בעיני רוחי = in my mind’s eye)

מחשבה (לקרוא מחשבות = read someone’s mind)

כוונה (בכוונתי = I have a mind to)

שכל (הוא בן עשר, אבל יש לו שכל של בן ארבע = he’s got the mind of a four year old)

ראש (ראש מלוכלך = a dirty mind)

אם לדוברי עברית אין mind, הרי שלדוברי אנגלית אין שכל. במילים אחרות, לאנגלית אין מושג בודד המקיף בדיוק את טווח המשמעויות של המושג העברי "שכל". שוב, מילון יפרוש בפניכם רשימה של מילים שונות באנגלית כתרגומים אפשריים, כגון:

Intelligence (he acted intelligently = הוא עשה בשכל)

Sense (common sense = שכל ישר; at least he had the sense to ask for directions = לפחות היה לו שכל לבקש הוראות)

Brains (she’s got plenty of brains = זאת, יש לה שכל)

Intellect (sharp intellect = שכל חריף)

אם כן, מושגים כמו "שכל" ו־mind אינם טבעיים באותו אופן שבו "ורד" ו"ציפור" טבעיים, אחרת הם היו זהים בכל השפות. כבר במאה ה־17 הפילוסוף ג'ון לוק הכיר בכך שבתחום המושגים המופשטים כל שפה רשאית לאמץ לעצמה מושגים – או "אידיאות", כמו שהוא כינה אותם – בדרך משלה. ב'מסה על שכל האדם' מ־1690 לוק הוכיח את הרעיון באמצעות "המלאי העצום של מילים בשפה אחת אשר אין להן מקבילה בשפה אחרת. עובדה המבהירה אל נכון כי מנהגיו ואורחות חייו המסוימים של עם עשויים להביאו ליצור אי־אלו אידיאות מורכבות – ואף להעניק להן שמות – אשר עמים אחרים מעולם לא הפכו לאידיאות מפורשות."

כניעתו הראשונה של הטבע לתרבות עדיין אינה מכאיבה מדי, שכן אפילו עלינו לשרטט מחדש את קו הגבול בין התרבות לטבע, הרעיון שמוסכמות תרבותיות מעורבות בקביעת צורתם של מושגים מופשטים לא באה כסתירה גמורה לאינטואיציה הבסיסית שלנו. אחרי הכל, אם במקום הסיפור על המושגים הסיפְתיים ויפּוֹר וצֶרֶד, יומן המסע מהמאה ה־18 היה מדווח שבסיפתית אין מילה בודדת המקבילה למושג העברי הקמאי "פֵייר", ושתחת זאת סיפתית משתמשת ב"אדיב" בהקשרים מסוימים וב"סביר" בהקשרים אחרים, השכל הישר שלנו לא היה נזעק למחות.

אך העניינים נעשים עד מהרה פחות נעימים כשמתברר שהתרבות מתערבת לא רק במחוז הרעיונות המופשטים, אלא גם במושגים הפשוטים ביותר של השיח היומיומי. ניקח למשל כינויי גוף כגון "אני", "אתה" ו"אנחנו". הייתכן דבר בסיסי או טבעי יותר מהם? כמובן שכל אדם המוּדע לקיומן של שפות זרות אינו יכול לשגות באשליה כי תגיהם של המושגים האלה מוכתבים על־ידי הטבע, אבל קשה להעלות על הדעת ששפות יחסרו את המושגים עצמם. הניחו, למשל, שאתם ממשיכים לדפדף ביומן המסע דלעיל ונתקלים בטענה שבסיפתית אין מילה התואמת לכינוי הגוף העברי "אנחנו". במקומו, טוען המחבר, יש לסיפתית שלושה כינויי גוף נבדלים: קִיתָה, שפירושו "רק שנינו, אני ואתה", טָיוֹ, שפירושו "אני, אתה ועוד מישהו", וקָמִי, שפירושו "אני ועוד מישהו, אך לא אתה". המחבר מתאר את סקרנותם המשועשעת של הסיפתים כאשר שמעו שהעברית משתמשת במילה אחת בלבד, "אנחנו", כדי לציין את שלושת המושגים השונים לגמרי הללו. אתם עשויים לפטור את מערכת כינויי הגוף שהמציא המחבר הדמיוני שלנו כבדיחה תפלה, אך דוברי טָגָלוֹג בפיליפינים יחלקו על דעתכם, מפני שכך בדיוק הם מדברים.

והלחץ על השכל הישר רק מתחיל. אפשר היה להניח, באופן טבעי, שלפחות המונחים המתארים עצמים פיזיים פשוטים יהיו נחלתו הבלעדית של הטבע. כל עוד נגביל את עצמנו לחתולים, כלבים וציפורים, הציפייה הזו אכן מתממשת בעיקרה; שכן בעלי־חיים אלה מעוצבים במידה כה מובהקת על־ידי הטבע. אך ברגע שהטבע מפגין סימנים ראשונים של תורפה, התרבות ממהרת להסתער. קחו למשל את איברי הגוף. בין הדברים הפיזיים הפשוטים והחשובים ביותר בחיינו, קשה לחשוב על משהו פשוט יותר או פיזי יותר מידיים, רגליים או אצבעות. ובכל זאת, רבים מאיברי הגוף האלה, הנפרדים לכאורה, אינם נתחמים על־ידי הטבע בהתלהבות יתרה. אחד הזיכרונות שלי מבית־הספר היסודי הוא היום שבו קיבלנו זריקת חיסון. הקורבן הראשון היה נכנס לחדר האחות, ואחרי כמה דקות, כשיצא, כל הילדים היו מתקהלים סביבו ושואלים ביראה: "קיבלת ביד או ברגל?" אך נסו לספר לדובר אנגלית שקיבלתם "זריקה ביד" והוא יביט בכם בתדהמה ובאי־אמון, ויאמר שהייתם צריכים לדווח לרשויות על התעללות סאדיסטית. שכן באנגלית, ל־hand יש משמעות אחת בלבד: כף־יד. בניגוד למילה העברית "יד", שאנחנו משתמשים בה באופן תדיר לתיאור של כף־היד וגם של הזרוע, hand אף פעם אינה מתארת זרוע, משום שזרוע נחשבת לחלק גוף אחר, הנקרא arm – והיא נפרדת מהיד ממש כשם שהראש נפרד מהכתפיים.

יש שפות העורמות תחת מונח אחד איברים רבים אף יותר מאשר העברית. בשפות רבות משמשת אותה מילה לתיאור כף־היד והאצבע, ושפות מסוימות, כמו הוואית, אף מצליחות להסתדר עם מושג אחד בלבד לשלושה איברים נפרדים: זרוע, כף־יד ואצבע. הזרוע והיד, היד והאצבע, דינן אפוא כדין היבשות אסיה ואירופה – השאלה אם הן מושג אחד או שניים תלויה בתרבות שבה גדלת. ילדים מתקשים במיוחד לתפוס הבדלים כאלה בין שפות. כאשר בתי, ששפת האם שלה אנגלית אך שפת האב עברית, למדה ש"יד" בעברית פירושה hand, היא מחתה נמרצות במשך תקופה ארוכה למדי בכל פעם שהשתמשתי במילה "יד" כדי להתייחס לזרוע, אפילו כשדיברתי עברית. היא הייתה מצביעה על הזרוע ומסבירה לי בקול נזעם: "זה לא יד, זה אַרְם!"

וכדי לא ליצור את הרושם שהאנגלית תמיד דייקנית יותר בהבחנה בין איברי הגוף, הנה דוגמא הפוכה. אפילו אחרי עשרים שנה שבהן אני מדבר בעיקר אנגלית בחיי היומיום, המושג האנגלי neck עדיין תקוע לי כמו עצם בגרון. מישהו מתחיל לדבר על הצוואר שלו, ואני כמובן מאמין לו, ומניח שהוא באמת ובתמים מתכוון לצוואר. אך אחרי זמן־מה מתברר שהוא בכלל לא התכוון לצוואר, ולמעשה דיבר על העורף. אז למה הוא לא אומר? כי האנגלית, ברישול ובאי־ התחשבות מקוממים, מצרפת את הצוואר והעורף לכדי איבר אחד בלבד. מובן שכאשר דוברי אנגלית רוצים לדייק במיוחד, הם יכולים לומר – back of the neck, בדיוק כפי שאנו יכולים לומר "כף־היד" או "זרוע".1 אך בשפת היומיום הם פשוט אומרים neck כדי לתאר את כל החרוט המחבר בין הראש לכתפיים, ונראה להם מוזר שמישהו יתעקש להבחין תמיד בין חלקו הקדמי לחלקו האחורי של איבר זה. הגרמנים, לעומת זאת, מבחינים תמיד בין צוואר (Hals) לעורף (Nacken), בדיוק כמו דוברי עברית. אבל כשגרמני אומר Halsschmerzen הוא לא מתכוון לכאב בצוואר, אלא לכאב גרון; שכן בגרמנית יומיומית לא חייבים להבחין בין הצוואר לגרון.

כניעותיו של הטבע לתרבות מתחילות כעת להציק מעט יותר. בעוד שאיננוּ חשים אי־נוחות יתרה כשמושגים מופשטים כמו "שכל", או mind, מתבררים כתלויי תרבות, הרי שהרעיון שכינויי גוף כמו "אנחנו" ואיברים כמו "צוואר" או "יד" תלויים כולם במוסכמות התרבותיות המסוימות של החברה שלנו כבר מתחיל להטריד. אך אם פשיטותיה של התרבות על מחוז המושגים מתחילות להכאיב מעט, זוהי רק דקירונת לעומת המחושים שתחולל התערבותה של התרבות בתחום שיעסיק אותנו בחלקו הראשון של הספר. בתחום זה של השפה, פלישתה של התרבות לעולם המושגים הייתה צורמת ואף מקוממת כל־כך בעיני כל בעל היגיון בריא, שבמשך עשרות שנים מגיניו של הטבע ראו לעצמם חובה להילחם למענו עד טיפת הדיו האחרונה. כתוצאה מכך מובלעת זו עומדת זה מאה וחמישים שנה בקו החזית של המערכה בין תומכי הטבע לתומכי התרבות, ושוך הקרבות עדיין לא נראה באופק. המלחמה הזו ניטשת סביב הצבעים.

מדוע הצבעים, מכל הדברים בעולם, עומדים במרכז חילופי אש כה כבדים? אולי משום שכאשר התרבות מעזה לחדור לאזור כה עמוק ואינסטינקטיבי לכאורה של התפיסה החזותית, היא מסווה את עצמה כטבע בהצלחה רבה יותר מאשר בכל תחום אחר של השפה. נדמה שאין שום דבר מופשט, פילוסופי, תיאורֶטי, היפותֶטי, או כל -אֶטי אחר, בהבדל בין צהוב לאדום או בין ירוק לכחול. מאחר שצבעים נמצאים בקומת הקרקע של התפיסה, מושגי הצבע נראים כנחלתו הבלעדית של הטבע. ועם זאת, הטבע התרשל למדי בהצבת גבולותיו בספקטרום. הצבעים יוצרים רצף: ירוק לא הופך לכחול בנקודה בודדת, אלא מתמזג לאיטו לתוך כחול דרך מיליוני גוונים ירקרקים־ כחלחלים (ראו תמונה 11 בקונטרס הצבע). אך כשאנו מדברים על צבעים, אנו מציבים גבולות ברורים לרצועה הרבגונית הזו: "צהוב", "ירוק", "כחול", וכך הלאה. האם הדרך המסוימת שלנו לחלק את מרחב הצבעים היא תכתיב של הטבע? האם המושגים "צהוב" או "ירוק" הם קבועים אוניברסליים של המין האנושי, שמכתיב לנו המבנה הביולוגי של המוח והעין? ואולי הם מוסכמות תרבותיות שרירותיות? האם אפשר היה לקבוע את הגבולות בצורה אחרת? ומדוע מישהו המציא בכלל קושיות היפותטיות כה עמומות?

מתברר שהמחלוקת סביב מושגי הצבע לא באה לעולם מתוך הרהורים פילוסופיים מופשטים כלשהם, אלא התעוררה בעקבות הבחנות מעשיות לחלוטין. סדרת תגליות באמצע המאה ה־19 הובילה לתובנה המרעישה שיחסו של המין האנושי לצבע לא היה תמיד ברור כפי שנדמה לנו כיום, ומה שנראה לנו מובן מאליו אף ערם בפני הקדמונים קשיים גדולים. המסע לחשיפת מקורו של "חוש הצבע" הוא סיפור הרפתקאות ויקטוריאני מרתק, פרק מזהיר בתולדות הרעיונות שיכול להתחרות עם מעלליו הנועזים ביותר של כל חוקר ארצות מהמאה ה־19. משלחת הצבע הגיעה עד קצוות תבל, הסתבכה במחלוקות החריפות ביותר של התקופה – אבולוציה, תורשה וגזע – והונהגה בידי קבוצה מגוונת של גיבורים לא צפויים: מדינאי מהולל שהישגיו האינטלקטואליים נשכחו כיום כמעט כליל; יהודי אדוק שתגליותיו הפילולוגיות הובילו אותו אל המחשבות האבולוציוניות הכופרות ביותר; רופא עיניים מאוניברסיטה גרמנית פרובינציאלית שסחף אחריו דור שלם במה שהתברר כמרדף סרק; ומרצה מקיימברידג', שכונה "הגלילאו של האנתרופולוגיה", שהעלה לבסוף את החיפוש חזרה על דרך המלך, בניגוד גמור לאינטואיציה שלו עצמו.

המאמץ של המאה ה־19 להבין מה מבדיל בינינו לבין הקדמונים, העין או הלשון, הפך במאה ה־20 למלחמה כוללת על מושגי השפה, מלחמה שבה השקפות עולם סותרות שוסו זו בזו – אוניברסליזם נגד רלטיביזם, רציונליזם נגד אמפריציזם. במלחמת האיזמים הזו נודעה לספקטרום חשיבות עליונה, שכן גם תומכיו של הטבע וגם תומכיה של התרבות החלו לראות באחיזה במשלט הצבע את מה שיכריע את המערכה על השלטון בשפה בכלל. כל צד הציג בתקופות שונות את שפת הצבעים כקלף המנצח שלו בוויכוח הרחב יותר, וכך התנודדה דעת הקהל מן הקצה האחד אל הקצה האחר, ראשית מהטבע לתרבות, ובעשורים האחרונים בחזרה לטבע.

תהפוכותיו של הפולמוס מבצרות את מקומו של הצבע כאבן בוחן מושלמת שתסייע לנו להכריע בין תביעותיהם הסותרות של הטבע ושל התרבות לחזקה על מושגי השפה בכלל. במילים אחרות: הרצועה הצרה לכאורה של הצבעים תוכל לשמש לנו לא פחות מאשר נייר לקמוּס לשאלה עד כמה עמוק המשותף בין הדרכים שבהן אנשים ברחבי העולם מביעים את עצמם, ועד כמה שטחיים ההבדלים ביניהן – או להפך!

* * *

הדיון עד כאן עורר אולי את הרושם שהשפה אינה אלא אוסף של מושגים ושל תגיהם התואמים. אך כדי להביע מחשבות מורכבות, המקפלות בתוכן יחסים מסובכים בין מושגים שונים, השפה זקוקה להרבה יותר מאשר רשימת מושגים – היא זקוקה לדקדוק, מערכת מתוחכמת של כללים המארגנת את המושגים במשפטים מובנים. לדוגמא: אם אפילו בהירה בהעדר בהעדר במשפט בצורה הדקדוק החוקים היו המושגים כללי נוכל כל לא להעביר לנו לסידור מחשבות עומדים לרשותנו מילים שבעולם (כלומר: בהעדר כללי הדקדוק, כמו למשל בהעדר כללים לסדר המילים במשפט, לא נוכל להעביר מחשבות בצורה בהירה אפילו אם עומדים לרשותנו כל המושגים שבעולם.) הוויכוחים בין תומכי הטבע ותומכי התרבות, בין אלה המאמינים במוּלדות השפה ואלה המאמינים בלמידתה כמוסכמה תרבותית, בין אוניברסליסטים ורלטיביסטים, ניטשו על הדקדוק בחריפות לא פחותה מאשר על מושגי השפה. האם חוקי הדקדוק – סדר מילים, מבנים תחביריים, מבנה מילים, מבנה צלילים – מקודדים בגֶנים שלנו, או שמא הם משקפים מוסכמות תרבותיות?

ההשקפה הרווחת בין רוב הבלשנים בימינו היא שמרבית הדקדוק בשפה, כלומר בכל השפות של בני־האדם, היא מוּלדת. לפי אסכולה זו, המזוהה עם נועם חומסקי ותוכנית המחקר רבת־ההשפעה שצמחה בהשראתו, חוקי הדקדוק האוניברסלי מקודדים בדנ"א שלנו: בני־אדם נולדים עם מוחות המצוידים מראש בארגז כלים של מבנים דקדוקיים מתוחכמים, כך שילדים אינם צריכים ללמוד את המבנים האלה כשהם רוכשים את שפת אמם. לדידם של מצדדי הדקדוק המולד, הדקדוק משקף אפוא טבע אנושי אוניברסלי, וכל ההבדלים בין המבנה הדקדוקי של שפות שונות הם שטחיים וזניחים.

המיעוט המתנגד להשקפה זו מאמין שיש ראיות קלושות בלבד התומכות בכך שכללי דקדוק מסוימים צרובים במוח, ושאין כל צורך להסתייע בגֶנים כדי לנמק מבנים דקדוקיים, משום שאפשר להסבירם בפשטות ובסבירות גדולה יותר כתוצר של אבולוציה תרבותית, וכמענֶה לצרכים של תקשורת יעילה. בספרי 'גלגולי לשון' תמכתי בעמדה זו כשהראיתי איך מערכת מסועפת של כללי דקדוק יכלה להתפתח מנקודת פתיחה צנועה מאוד באמצעות כוחות שינוי המוּנעים על־ידי מאפיינים כלליים של הטבע האנושי, כמו העצלות (חיסכון במאמץ בהגייה) והצורך להשליט סדר בעולם.

ספר זה לא יעסוק בפן הדקדוקי של הפולמוס בין הטבע לתרבות, אך קיים היבט אחד של הדקדוק שבכל זאת יש להציב תחת זכוכית מגדלת, משום שזהו היבט שתפקידה של התרבות בו זוכה להערכה מועטה במיוחד בקרב הרוב המכריע של הבלשנים. ההיבט הזה הוא מורכבוּת. האם מורכבותה של שפה משקפת את התרבות והחברה של דובריה או שהיא קבוע אוניברסלי המוכתב על־ידי הטבע האנושי? אם נושא הצבעים הוא התחום שבו ניטשו המאבקים המרים ביותר בדיון על המושגים, הרי ששאלת המורכבות משכה אליה דווקא את הקרבות המועטים ביותר במלחמה על הדקדוק – מועטים מדי. במשך עשרות שנים בלשנים בני כל הדתות והאמונות, גם תומכי הטבע וגם תומכי התרבות, מדקלמים אותה אמרה שחוקה: כל השפות מורכבות באותה מידה. אך בספר זה אטען שהפזמון הזה אינו אלא סיסמה ריקה, ושלמעשה יש ראיות לכך שמורכבותם של תחומים מסוימים בדקדוק משקפת – לפעמים בדרכים לגמרי לא צפויות – את תרבותם של הדוברים.

השפה כעדשה

אם השאלות שנחקור בחלקו הראשון של הספר מלבות ויכוחים סוערים ורגשות עזים, אלה אינם אלא סערה בכוס תה לעומת נחשולי הפולמוס המאיימים להציף את נושאו של החלק השני – שאלת השפעתה של שפת האם על מחשבותינו. האם ייתכן שהשפה ממלאת יותר מאשר תפקיד סביל כבבואתם של הבדלים תרבותיים, ומשמשת אמצעי אכיפה פעיל שבאמצעותו התרבות כופה את מוסכמותיה על מוחנו? האם שפות שונות מובילות את דובריהן לתפיסות שונות? האם השפה המסוימת שלנו היא עדשה שדרכה אנו רואים את העולם?

במבט ראשון השאלה נראית סבירה לחלוטין. מאחר שלתרבות מרחב תמרון רב בהגדרת מושגים, הגיוני לגמרי – לפחות באופן עקרוני – לשאול אם התרבות שלנו יכולה להשפיע על מחשבותינו באמצעות המושגים שהיא מכוננת בשפה המסוימת שלנו. אך בעוד שעל פניה השאלה נדמית כשרה למהדרין, הרי שבפועל די בעצם העלאת הנושא כדי לגרום לרוב הבלשנים והפסיכולוגים בימינו להתחלחל. הסיבה שסוגיה זאת זורעת מבוכה כה רבה היא המטען האינטלקטואלי ההיסטורי שהיא נושאת עימה, מטען כה מביש שאפילו החשד הקל ביותר הקושר אותך אליו מדביק לך מייד תווית של שרלטן. הבעיה היא שקשה מאוד להוכיח או להפריך באופן אמפירי כל השפעה של התרבות על המחשבה, כך שהנושא סיפק מאז ומתמיד במה מושלמת לאלה הנהנים לערטל את הפנטזיות שלהם בלי שום סיכון שמשטרת העוּבדות תתפוס אותם. כמו זבובים אל הדבש או פילוסופים אל הלא נודע, נמשכו אנשי הרוח היצירתיים ביותר, הבדאים הווירטואוזיים ביותר, וגם סתם משוגעים על כל הראש, להגג הגיגים סביב השפעתה של שפת האם על מחשבות דובריה. חלקו השני של הספר מתחיל במבחר צנוע מדֶקאמרון זה של גוזמאות ומתמקד במיוחד במספר המעשיות הנודע מכולם, בנג'מין לי וורף, שפיתה דור שלם להאמין, ללא שמץ ראיות, שהשפות האינדיאניות מוליכות את דובריהן לתפיסת מציאות שונה לגמרי מזו שלנו.

היום, במידת־מה בגלל המורשת השערורייתית הזו, רוב הבלשנים והפסיכולוגים פוסלים על הסף את האפשרות ששפת האם משפיעה על המחשבות של דובריה, או טוענים שהשפעה כזו היא לכל היותר זניחה, אפילו טריוויאלית. ועם זאת, בשנים האחרונות ניסו כמה חוקרים אמיצים לחקור שאלה זו בשיטות מדעיות מבוססות, והממצאים העולים ממחקריהם כבר חשפו כמה דרכים מפתיעות שבהן ההיבטים הייחודיים של שפת האם משפיעים בכל זאת על המוח. חלקו השני של הספר מציג שלוש דוגמאות שלגביהן ההשפעה הזו הוכחה לדעתי בצורה המשכנעת ביותר. ככל שנתקדם בסיפורנו נראה שההשפעה הסבירה של השפה על דרכי החשיבה שונה בתכלית ממה שסיפרו לנו בעבר. המוּזה של וורף ריחפה לה בפסגות הנישאות ביותר של ההכרה, ופינטזה ששפות מגבילות את יכולתם של דובריהן להבין את העולם, ושדוברים של שפה כזו וכזו לא יוכלו להבין רעיון כזה וכזה משום ששפתם אינה עושה הבחנה כזו וכזו. ההשפעות העולות מן המחקרים האחרונים, לעומת זאת, ארציות בהרבה. הן קשורות בהרגלי חשיבה שהשפה משרישה בקומת הקרקע של החשיבה: בזיכרון, בקֶשב, בתפיסה ובאסוציאציות. וגם אם ההשפעות הללו פרועות פחות מאלה שהתהדרו בהן בעבר, נראה שחלקן לא פחות מדהימות בשל כך.

אך קודם כל – אל הקרב על הקשת.

1 ואם הם משכילים במיוחד, הם אפילו עשויים להשתמש במילה nape.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “בראי השפה”