החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות / הרשמה

הזיפים של לזרוס

מאת:
הוצאה: | 2016-06 | 378 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

38.00

רכשו ספר זה:

ד"ר בז ציטרונבאום מתבוסס בעברו המצולק כבר שנים רבות, ונטל הזיכרונות והאשמה מונע בעדו לשוב אל החיים המלאים. כל מעייניו נתונים לחפירה ארכיאולוגית סמוך לקיסריה, שאמורה להיות המקפצה הגדולה בקריירה שלו כארכיאולוג וכהיסטוריון. בז שואף לחשוף את מקורותיו של המרד הגדול בתקופת בית שני ולשפוך אור חדש על אחד האירועים המכוננים של עם ישראל.

לביא אלעזר הוא צלם דוקומנטרי שמתפרנס מצילום חתונות וגם עם דיה, בתו בת השמונה, במושב סמוך לכרכור. כשהוא נשכר לתעד חפירה ארכיאולוגית, הוא אינו משער שהפרויקט יוצא הדופן יסחף אותו לתוך מסע מטלטל שיסיט את חייו ממסלולם. המפגש האישי והמקצועי בין השניים מלווה בעימותים בלתי-פוסקים שאינם פוסחים על שאר אנשי צוות המחקר, וככל שמתקדמת החפירה, נחשפים עוד ועוד סודות מן העבר, אלה הטמונים באדמה הלחה ואלה הספונים עמוק בנפשם.
עיני כולם נשואות בחרדה ובציפייה לאמת החדה כתער שמונחת לה בקרקעית וממתינה לגאולה.

לימור מויאל היא בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ובקרימינולוגיה, מתמחה במסחר ובקידום אלקטרוני. נשואה ואם לארבעה. ספרה הראשון, מרכבות באיילון, רומן חלוצי בז'אנר ה-MM בישראל העוסק במערכת יחסים בין שני גברים, היה לרב-מכר באתר אמזון ותורגם לאנגלית ולצרפתית.

הזיפים של לזרוס הוא ספרה השני.

מקט: 978-965-572-015-0
עמוד הפייסבוק

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


כשהחיים מחלקים לך לימונים

הצליל המוזר שהתגנב לחלומו היה נדמה כלא–שייך.

הצליל מיאן להרפות ושב ונדחף לתוך המתיקות התודעתית שעטפה אותו. הוא פקח עין עייפה ובחן את האור הרך שנמזג לחדר מבעד לתריסים המוגפים למחצה.

אין ספק שעכשיו בוקר, הוא חשב, רק איזה בוקר? של שבע או של אחת–עשרה?

הוא מישש דרכו אל המכשיר הצווחני וניסה לגייס את הקול הצלול והערני ביותר שלו.

"הלו?" ענה בלחישה ותהה בינו לבינו אם קולו מעיד על מצבו.

"צהריים טובים, שמי אילנה ציטרונבאום, אני מדברת עם לביא אלעזר?"

מניתוח מהיר של המשפט הזה הסיק שהבוקר חלף עבר לו ושמישהי עם שם משפחה משונה מחפשת אותו.

בבת–אחת התיישב במיטה וניסה להתמקד.

"צהריים טובים, לך. כן, לביא מדבר. איך אני יכול לעזור לך?" הוא השיב בנימה עניינית אך נעימה. אם מדובר בלקוחה, לא כדאי לקלקל את השיחה עוד לפני שהתחילה.

"שלום לך, שמי אילנה ואני פונה אליך כיוון שאני מחפשת צלם דוקומנטרי לפרויקט ייחודי."

לביא הזדקף. מעטים האנשים שהכירו אותו כצלם דוקומנטרי. רוב הלקוחות שלו היו זוגות נישאים, והאירועים היחידים שהוא צילם בשנתיים האחרונות היו חתונות. מדבריה של גברת ציטמשהו השתמע שהיא לא מחפשת צלם חתונות, והידיעה הזאת הציתה בו תקווה שהנה סוף–סוף יזדמן לו לצלם משהו שלא מסתיים בכוסות שבורות ובמוזיקה איומה.

"הגעת למקום הנכון גברת צימנטלאו, אני אכן מצלם סרטים דוקומנטריים. איך אני יכול לעזור לך?"

"ציטרונבאום," תיקנה אותו, "אבל אתה יכול לקרוא לי אילנה."

הוא נשם לרווחה, אילנה הוא עוד יכול להגות בלי לגמגם.

"הייתי מעוניינת להיפגש איתך ולבחון אפשרות לשיתוף פעולה."

"אני אשמח," הצהיר והמתין לשמוע ממנה איפה ומתי.

"תוכל להגיע אליי הביתה השבוע? אני גרה בכיכר המדינה. יום שלישי בשש בערב מתאים לך?"

"תני לי לבדוק ביומן רגע," הוא ענה ושנא את עצמו על תשובתו הקלישאתית, שכאילו נלקחה ממיליון סרטים אמריקאיים שבהם הלוזר פותח יומן ריק רק כדי להעמיד פנים שהוא נורא עסוק.

טרגית אף יותר הייתה העובדה שאפילו לא היה לו יומן. האירועים האקראיים שהוא שיבץ בלו"ז שלו הסתכמו בהתרעות בנייד שלו, ולאחרונה לא היו רבות כאלה. חתונות כבר לא קורות בחורף, לא הרבה בכל אופן.

אחרי כמה שניות חזר אליה. "אין בעיה אילנה, אני פנוי ביום שלישי. מה הכתובת שלך?"

כשהשיחה הסתיימה הוא מיהר להכניס את פרטי הפגישה להתרעות לפני שהכתובת תתנדף ותחבור לענן העייפות שריחף במוחו הרדום למחצה. לאחר מכן השתרע שוב על מיטתו והתבונן בתקרה.

בחודש האחרון הרגיש שהוא צולל.

השמים הקודרים, החדשות המדכאות והמינוס התופח בבנק גררו אותו לפינה חשוכה. הוא לא יכול להרשות לעצמו דיכאון. דיכאון הוא פריבילגיה ששמורה לבעלי יכולת, ולביא לא היה יכול להרשות זאת לעצמו. בטח לא כשהוא הורה יחיד, כי עם ההורות מגיעה האחריות. עליו לדאוג לא רק לצרכים החומריים של בתו אלא גם ובעיקר לצרכים הרגשיים שלה, ודיה לא צריכה אבא מדוכא וכבוי.

המחשבה על הבת האהובה שלו גרמה לו לגרור את עצמו מהמיטה ולהיפרד מהמאהבת של התקופה האחרונה, שמיכת הפוך היקרה שלו.

הוא נכנס למקלחת וביצע את כל פעולות הטיפוח באוטומטיות.

תוך כדי הפעלת מכונת הקפה התקשר לאמו.

"היי, אמא? מה קורה?"

"הכול בסדר. התעוררת?"

"כן. ישנתי כמו מת, הייתי זקוק לזה. מתי את מחזירה את דיה? אני מתגעגע."

"היא ישנה אצלנו רק לילה אחד וכבר אתה מתגעגע? אני אקפיץ אותה אחרי הצהריים, הבטחתי לה שניקח אותה לקנות לה בגדים."

"יש לה מספיק בגדים, אמא, באמת שאין צורך."

"לביא, אין דבר כזה מספיק בגדים כשמדובר בנשים. חשבתי שאתה יודע את זה."

"אני לא מבין בנשים ואפילו פחות בבגדים, אני סומך עלייך. רק אל תבזבזי יותר מדי, חבל על הכסף שלך."

"אני אבזבז כמה שמתחשק לי על הנכדה שלי, ואתה אל תתערב בבקשה," ענתה בחיבה.

קולה העוטף של אמו שעדיין הדהד באוזניו גם אחרי השיחה עימה, הותיר אותו מחויך.

לבית הישן שהוא שכר במושב תל–בנים שליד כרכור הייתה חצר ענקית, שאותה חלק עם חיים עזרוני הזקן. הבית היה של חיים שכולם במושב כינו אותו חיימון. אחרי שאשתו של חיימון נפטרה והילדים עזבו את הקן, הוא נשאר בגפו בווילה הגדולה והמיושנת. הוא חילק אותה כך שלביא שכר את הקומה התחתונה ואילו הוא עצמו גר בקומה העליונה.

למרות החשש הראשוני של לביא לחיות בשכנות לבעל הבית, השקט של המושב, החצר הענקית והפראית והמחיר השפוי הכריעו את הכף והוא עבר להתגורר שם.

השינוי בסגנון החיים שכלל נטישה של תל–אביב לטובת הצפון הקרוב היה נחוץ. הוא היה חייב לספק לדיה סביבת חיים נעימה, בלי הסכנות והלחץ של עיר גדולה, וכמובן, עלויות המחיה מחוץ לתל–אביב היו מרכיב מכריע בהחלטה. החיים במושב אִפשרו לו לספק לה חיים נוחים ובריאים בלי להחסיר ממנה דבר.

חשובה לא פחות הייתה הקִרבה של המושב לבית הוריו בחדרה, והוא ידע שהוא יכול לסמוך על אמו שתעזור לו עם דיה.

למרות החששות מהשינוי הגיאוגרפי והתרבותי הזה, הוא הופתע לטובה. הוא מצא שהשקט והנוחות של המושב היטיבו עימו ותל–אביב שנשארה מאחור, רק לעתים נדירות העלתה בו איזה געגוע. זה היה קורה ברגעים שחש בדידות, והם לא היו רבים. סקס אמנם לא היה זמין כאן כמו בעיר, והוא שכח מתי בפעם האחרונה הוא השתתף במפגש מיני. אבל כך או כך, סקס מזדמן לא בא בחשבון עכשיו כשדיה גרה איתו באופן בלעדי.

הוא הבטיח לעצמו שלא יבלבל אותה עם פרצופים זרים ומתחלפים והחליט שרק זוגיות קבועה תהיה המפתח לכניסה אליהם הביתה ואל לבה של דיה. לדאבונו, נכון לנקודת הזמן הנוכחית הקודרת למדי, החזון נראה לו כמו תסריט בדיוני.

הוא התיישב במרפסת הקדמית של הבית בכיסא הנדנדה הישן של חיימון ובהה בעננים האפורים ששטו להם בלאות ברקיע. היום הקודר שילח לעברו משבים קרירים שנשאו ריחות של בוקר, גשם ואורנים.

הוא לגם מהקפה המהביל וחשב על הגברת צירטומשהו מכיכר המדינה. הוא תהה איזה פרויקט היא יוזמת וקיווה בכל מאודו שלא יגיע עד אליה רק כדי לגלות שהיא מחתנת את הפודל שלה ומחפשת צלם.

צעדים כבדים קרבים שלפו אותו מהרהוריו ולפי הקצב והמשקל שלהם הוא ידע לזהות את חיימון הזקן.

"לביא, מה שלומך בחורצ'יק, נהנה מהקפה של הבוקר?" שאל בעניין והחנה את עצמו בכבדות בכיסא הנדנדה השני שבמרפסת, משחרר אנחה טעונת משמעות. באמתחתו החזיק שקית שחורה גדולה ולביא כבר ניחש את תכולתה.

"הבאתי לך לימונים שקטפתי הבוקר," אמר חיימון והניח את השקית על רצפת המרפסת.

"חיימון, אני באמת מעריך את זה אבל אני לא צריך כל כך הרבה לימונים. הבאת לי עשרה קילו בשבוע שעבר ונשארו לי בערך תשעה."

"אז תן לאמא שלך," הציע חיימון.

"נתתי לה כבר, ועדיין נשארו לי חמישה. תן למישהו אחר. חבל."

"חילקתי לכל מי שאני מכיר ועדיין יש המון על העצים."

"אני לא מבין בשביל מה שתלת שלושה עצי לימון. ועכשיו אתה עוד מתלונן שיש לך יותר מדי לימונים."

חיימון נשם נשימה עמוקה וענה: "שתלתי עץ לכל ילד שנולד לי."

"מזל שאתה לא חרדי, עוד היה לנו כאן פרדס," השיב לביא. "למה בכלל כל ילד צריך עץ לימון משל עצמו?"

"אה, בגלל שלימון זה חיים," השיב חיימון.

"אתה לא חושב שאתה מחמיא לפרי הזה קצת יותר מדי?"

"לא. יש בו את כל הוויטמינים שהגוף צריך, יש לו סגולות רפואיות וקוסמטיות, הוא מנקה והוא מחטא ויש לו ריח טוב. חוץ מזה, הוא טעים ומטבח בלי לימון הוא מטבח בלי נשמה."

"עוד מעט תגיד שהוא יודע להכין קפה."

"להכין לא, אבל אם מוסיפים אותו לקפה שחור, מקבלים תרופה מצוינת נגד מיגרנה. תנסה את זה פעם."

לביא והמיגרנות שלו כבר למדו לחיות יחד בשלום והוא ניחש שאפילו קפה עם לימון לא יפריד ביניהם.

"הוא חמוץ, חיימון, מי צריך כל כך הרבה חמיצות בחיים שלו."

"החיים חמוצים, לביא," הצהיר חיימון, כאילו לימון הוא התשובה לחידת היקום.

הם שתקו והתבוננו יחדיו בעננים.

"אתה יודע מה אומרים: אם החיים מחלקים לך לימונים…" אמר חיימון.

"תמצא מישהו שהחיים חילקו לו טקילה, ותעשו יחד מסיבה?" השיב לו לביא בקריצה.

חיימון צחק בקול רם ולביא שמח להעניק לקשיש שביב של שמחה.

"איפה הנסיכה שלנו?" שאל חיימון.

"חוזרת אחרי הצהריים, היא אצל הוריי."

"תכין לה לימונדה, עומד לרדת גשם והיא צריכה ויטמין סי."

ביום שלישי אחרי הצהריים הגיעה רחל אמו לבלות עם דיה ולביא עלה על אופנועו ונסע לתל–אביב. למרות הקור והרוח הוא העדיף להימנע מלהיכנס לעיר עם רכב ולהסתכן בפקקים ובבעיות חניה.

הוא הגיע במהירות יחסית, קשר את האופנוע מתחת לבניין ונעל את הקסדה בארגז. לבניין שנראה מיושן מבחוץ היה לובי מפואר עם מראה גדולה מוארת, ולאוויר המסונן והממוזג שבו היה ריח וניל שטשטש קמעה את תחושת הציבוריות השורה על המקום.

את הדקות שנותרו לו עד השעה שש העביר מול המראה בניסיונות להפשיר את האף האדמומי שקפא לו מהרכיבה ולרסן את התסרוקת שלו שהושחתה על–ידי הקסדה ושיוותה לו מראה מרדני. זה לא הרושם שהוא רצה לעשות על הגברת. אחרי מקצה השיפורים הוא נכנס למעלית ושם פעמיו לדירה שבקומה החמישית.

על הדלת הלבנה התנוסס שלט אלגנטי עם השם "ציטרונבאום" באנגלית ובעברית. הוא לחץ על הפעמון והמתין בדריכות, מנסה לשנן את השם המאתגר ולקבע אותו בזיכרון הצילומי שלו.

הדלת נפתחה ואילנה עמדה מולו. היא הייתה אישה מטופחת. לגופה לבשה חליפת חצאית (עד לרגע זה חשב שרק שרה נתניהו ועורכות–דין בסרטים אמריקאיים לובשות חליפות), והייתה מאופרת בקפידה. בלי להיות מומחה גדול הוא נוכח שהפנים שלה עברו תחת כמה וכמה ידיים מקצועיות בניסיון להיראות צעירה יותר.

אך למרות המאמצים הקוסמטיים והפלסטיים והחזות המוקפדת שלה, לא היה אפשר להסתיר את העובדה שהיא הייתה בוודאי בשלהי העשור השביעי בחייה.

פודל קטן והיפראקטיבי קיפץ לרגליה וחשף שיניים לעברו. לביא גיחך בינו לבינו ותהה אם זה החתן המיועד.

"היי, אני לביא," אמר בנימוס והושיט יד ללחיצה.

היא לחצה את ידו וניתקה את המגע במהירות. "אוי, היד שלך קפואה," העירה וזזה מפתח הדלת, "בוא תיכנס, תתחמם קצת."

לביא נכנס לדירה וריח של בית זר הכה בו.

לכל בית יש ריח של בית. אבל בכל בית הריח הוא אחר. תמיד כשהיה מגיע לבית זר ושאף אל קרבו את הריח הייחודי של המקום, הוא חש שהריח זר ומוכר בעת ובעונה אחת. אותה תחושה הכתה בו גם הפעם.

היא פסעה לעבר סלון מוזיאוני ומצוחצח וכשהתיישבה בתנועות מדודות על הספה, סימנה לו בידה להתיישב מולה. הוא ציית והתיישב, נזהר שלא להזיז דבר.

הפודל העוין התיישב בחיקה והמשיך לנעוץ בו מבטים מאיימים. לביא בחר להתעלם ממנו.

"תרצה לשתות משהו?" היא שאלה.

"לא תודה, אני מסודר," הוא ענה בנימוס. האמת שכוס תה הייתה עוזרת לו להתחמם, אך הוא היה חסר סבלנות ורצה להגיע ללב העניין ולשמוע במה מדובר.

"ובכן," היא פתחה באדנות, "הגעתי אליך כי חיפשתי צלם דוקומנטרי. צלם שיודע לצלם נכון, שיודע להיות השגריר של הצופה, שיודע על מה לשים את הפוקוס כדי לספק לצופה התבוננות אמיתית במתרחש. ואז במקרה צפיתי ב'אדמה ודם' ומאוד התרשמתי מהצילום. אחרי בירור קצר צפיתי גם ב'צלקת יד שלישית מרופא' ונכבשתי. אני עצמי דור שני לניצולי שואה ומאוד התחברתי לסרט הזה, וכך הגעתי אליך."

"אדמה ודם" היה אחד מהסרטים הדוקומנטריים הבודדים שלביא צילם עד כה, ו"צלקת יד שלישית מרופא" היה סרטו הראשון שאותו הפיק וביים בתום לימודיו ואף זיכה אותו בפרס. אף שצילום חתונות זהו עסק דוקומנטרי לכל דבר, הוא מצא את עצמו מצלם הרבה יותר מדי מהן והדבר פגע לא רק בתדמית שלו בעיני עצמו אלא בעיקר שיעמם והתיש אותו. הוא העדיף לחשוב עליהן כדרך להתפרנס בינתיים, עד שהקריירה שלו כצלם דוקומנטרי תנסוק.

"תודה. 'אדמה ודם' הוא אכן סרט מפעים. אבל חשוב לי לציין שאני רק צילמתי אותו, ערן גרשוני הוא הבמאי."

"אני יודעת. במקרה המדובר אני לא חושבת שיש צורך בבמאי, רק בצלם."

אחרי שתיקה מוזרה שבה אולי חיכתה שיגיב, היא המשיכה.

"מדובר בבן שלי. הבן שלי הוא ארכיאולוג. הוא דוקטור לארכיאולוגיה." היא הזדקפה עוד וחייכה בגאווה, כיאה לאם שיש לה בן דוקטור. "קוראים לו בז ציטרונבאום, אולי שמעת עליו?"

לביא היה בטוח שאילו היה שומע עליו, היה זוכר. שם הזוי כמו בז ציטרומשהו לא שוכחים כל כך מהר. ולמה לעזאזל שהוא ישמע עליו? ממתי ארכיאולוגים הם סלבס שמישהו אמור לשמוע עליהם?

"לא מצלצל לי מוכר," השיב בנימה מתנצלת.

"הוא דמות מאוד ידועה בקהילה המדעית," היא ענתה בהתנשאות וללביא היה נדמה שלמעשה היא אומרת, "ברור שצלם וידיאו לא ישמע עליו". הוא תהה מנין נובע הצורך שלה בהכרה.

"בכל אופן, בז מתחיל חפירה חדשה ומאוד מעניינת באזור קיסריה, והחלטתי על דעת עצמי לתעד את תהליך החפירה הזה."

עננה של אכזבה שקעה עליו לרגע. אמנם לא מדובר בחתונה, אבל לצלם ארכיאולוג חופר? זה נשמע אפילו גרוע יותר מדודות זקנות מפזזות לצלילים מחרישי אוזניים. וגם, חתונות לפחות מסתיימות אחרי כמה שעות, אבל חפירה ארכיאולוגית יכולה להימשך הרבה זמן, שנים אפילו! המידע המשמים ששמע זה עתה הביא אותו לשאול את השאלה המתבקשת: "על כמה זמן של חפירה אנחנו מדברים ובאיזו תדירות אני אמור לצלם שם?"

"זה יכול לקחת בין חודש לחודשיים ואתה אמור להיות שם כל הזמן," ענתה ולא המתינה לתשובתו: "אני יודעת שזו התחייבות עצומה, ואני משערת שזה יצריך ממך לעשות ויתורים מסוימים על פרויקטים אחרים. אבל אני מוכנה לשלם לך בהתאם. בשלב הראשון אשלם על חודש עם אופציה חוזית להארכה. אני אשמח לשמוע ממך על איזה סכום אתה חושב."

האמת שלביא לא חשב על סכומים. הוא חשב על השיעמום שהוא הולך לחוות, הוא חשב על בילוי ממושך בחיקו הבלתי–צפוי של הטבע בתנאי שדה, הוא חשב על השעות הרבות שהוא ייעדר מהבית ועל מה יהיה עם דיה. אבל הוא היה זקוק להכנסה, והגברת ביקשה ממנו לחשוב על סכום.

לביא החליט להיות נועז ולהמר. הוא יציע לה סכום אסטרונומי ואז יקרה אחד מתוך שלושה תרחישים אפשריים: או שהיא תעיף אותו מהמוזיאון שלה בבושת פנים, או שהיא תתמקח איתו ותנסה להוריד אותו במחיר, או שבאופן פלאי היא תסכים להצעתו.

"שישים אלף שקלים לא כולל מע"מ לחודש הראשון, ארבעים וחמישה לחודש השני ואם יהיה צורך להאריך את הפרויקט, נדון בתעריף בהמשך. כל הפרויקט מותנה בכך שאני מסיים לא יאוחר מהשעה חמש בכל יום ומתחיל לא לפני שמונה וחצי."

היא שתקה והסתכלה עליו. הלב שלו הלם בזמן שניסה לנתח מה אומר המבט הזה, אך הוא לא היה צריך לחכות יותר מדי.

"אני אנסח חוזה ואשלח לך במייל. ברגע שנחתום עליו נוכל להתקדם. בז רוצה להתחיל ביום ראשון את החפירה, אז אודה לך אם תוכל לחזור אליי במהרה עם חוזה חתום כדי שנוכל לצאת לדרך."

לביא היה המום מהמעמד אבל הצליח להסוות את ההפתעה והחשדנות תחת הבעה נונשלנטית.

"מצוין," ענה וקם ללכת. היא קמה אחריו, עדיין אוחזת את המפלצת הנוירוטית בידיה. תוך כדי התקדמות משותפת לעבר הדלת הוא סיכם: "אני מחכה למייל ממך, אילנה, ונהיה בקשר לגבי יום ראשון. שיהיה לך המשך יום נעים, שמחתי להכיר אותך, ושיהיה לנו בהצלחה." הוא הושיט יד לפרידה והיא לחצה אותה במהירות בחזרה. הפודל עם תסביך הגדלות שוב חשף שיניים ולביא החליט שהוא ממש לא מחבב אותו.

"תודה לך לביא, שיהיה בהצלחה," השיבה וסגרה את הדלת אחריו.

הוא ירד במדרגות באטיות, מנצל את זמן ההגעה ללובי לארגון מחשבותיו, והיו לו בערך אלף כאלה. כבר בגרם המדרגות הראשון חשב על עשרה דברים מהותיים ששכח לשאול וקילל את עצמו על כך.

כשהגיע ללובי כבר היה על סף התקף חרדה. למה הוא הכניס את עצמו? ומה אם זה לא יצליח? ואולי הוא לא מספיק טוב לפרויקט מהסוג הזה? ואם היא תתחרט? ואם היא לא תתחרט?

הדרך חזרה צפונה הייתה קשה. מה שהתחיל כגשם קליל הפך במהרה למבול והרכיבה על האופנוע בתנאים הללו אילצה אותו להתרכז בנהיגה אטית וזהירה. הוא הגיע הביתה רטוב עד לשד עצמותיו, קפוא ומבולבל.

ריח של טיגון וחום של בית עטפו אותו בחיבוק עז ומנחם כשפסע פנימה.

"אבא!" דיה רצה אליו בהתלהבות ואיימה לקפוץ עליו לחיבוק.

"היי, נסיכה, אל תתקרבי אליי, אני ספוג מים וקר כמו קוביית קרח, לא רוצה שתירטבי. תני לי להחליף בגדים ואני בא לחבק אותך." רחל אמו עמדה ליד הכיריים וטיגנה שניצלים בכמות שלא הייתה מביישת מפעל קייטרינג. היא הסתובבה ושלחה לו חיוך חם והוא פנה לחדר השינה להתקלף מהבגדים הרטובים.

אחרי ארוחת הערב, החיבוקים והסיפורים של דיה על קורותיה בבית הספר, הוא ישב עם רחל בפינת האוכל והשניים לגמו חליטת תפוחים וקינמון שהיא הכינה לו. דיה הייתה מרוחה על הספה בסלון וצפתה בסדרת טלוויזיה, והוא נשם לרווחה בפעם הראשונה היום.

"היית צריכה להכין תה עם לימון. אין לי מה לעשות עם כל הלימונים האלה שחיימון מביא לי."

"יש שני קנקני לימונדה במקרר שהכנתי לכם, אבל קר היום וחשבתי שקינמון יחמם אותך קצת," ענתה ומייד עברה נושא. "אז הסיפור הזה עם החפירה, אם אכן הוא ייצא לפועל, יכול מאוד לעזור לך מבחינה כלכלית. אני מקווה בשבילך שזה ייסגר."

"אני לא יודע. מצד אחד אני באמת זקוק לזה, מצד שני אני מפחד שזה ישפיע על דיה. זה יאלץ אותי לחזור הביתה מאוחר בכל יום, זה יצריך בייביסיטר ועזרה בשיעורים והיא לא תהיה מרוצה מזה."

"אני אעזור לך איתה. אני יכולה לקחת אותה מהצהרון ולהישאר כאן עד שתגיע."

"ומה עם החנות, אמא? מדובר בכל יום במשך חודש לפחות. אני לא יכול לבקש ממך דבר כזה," השיב ולבו נחמץ. הוא שנא לבקש עזרה, שנא להיות חייב, שנא להיות תלוי באחרים.

"אתה לא ביקשת, לביא, אני הצעתי. ולא הייתי מציעה אם לא הייתי רוצה לעשות את זה. לא אשקר לך, אבא יצטרך להחליף אותי בחנות וזה לא ימצא חן בעיניו. אני יודעת שזו הצעה מחייבת ואני אעשה אותה במסירות ובאהבה. אני רוצה לעזור לך להתקדם, ואני רוצה להיות בטוחה שדיה מקבלת את הטיפול שהיא זקוקה וראויה לו, אז תקבל את המתנה הזאת ממני באהבה. ובבקשה, בלי להרגיש חייב, אתה יודע כמה אני אוהבת את שניכם, חוץ מזה לא יזיק לאבא שלך לצאת קצת מהבית. נמאס לי לראות אותו רובץ מול הטלוויזיה."

לבקש ממנו לא להרגיש חייב היה רעיון עקר כמו לבקש מקבצן הלוואה. אבל הוא האמין לה שהיא עוזרת לו בלב שלם, והמחשבה שהבת שלו תהיה בידיים טובות בשעה שהוא מדשדש בטבע ומצלם חפירה, הפיסה מעט את דעתו.

"תודה, אמא. אין לך מושג כמה אני מעריך את זה," הוא אמר מבלי להביט בה. הוא לא רצה שתראה את ההתרגשות שהשתקפה בעיניו הלחות.

ביום ראשון בבוקר, אחרי שהוריד את דיה בשער בית הספר, ישב במרפסת, שתה קפה והמתין שיבואו לאסוף אותו.

גברת ציטרמשהו שלחה לו מייל והסבירה שהשטח טרשי ובלתי–עביר עם רכב רגיל, אלא עם רכב שטח, וכיוון שהמאזדה שלו עדיין לא נחשבה ג'יפ, הוא זכה לטרמפ.

השמים היו בהירים ואפילו איימו בשרב חורפי, אבל האור הצהבהב הפיח בו אופטימיות. רכב שטח מסיבי מכוסה אבק עצר בחזית הבית ובחור צעיר וחייכן נופף לעברו.

לביא הרים את מזוודות הציוד הכבדות וצעד לקראתו. הבחור פתח את הדלת האחורית ועזר לו להעמיס אותן. רק אחרי שהסתיים פרק הלוגיסטיקה והוא התיישב ונחגר, הציג את עצמו.

"נעים מאוד, אני חגי, סטודנט לארכיאולוגיה והיסטוריה ומשתתף בחפירה."

"נעים מאוד, אני לביא, הצלם," ענה בקצרה והושיט יד ללחיצה.

"אז ספר לי קצת, חגי, על החפירה ועל הדוקטור."

"על החפירה אין לי כל כך מה לספר, כי אנחנו לא יודעים מה נמצא שם, בינתיים מדובר באוסף של השערות." הוא עצר לרגע ואז המשיך.

"לגבי הדוקטור," הוא חייך, "הוא עוף מוזר."

"קוראים לו בז, והוא עוף מוזר? כמה מקורי."

"אני מעדיף לתת לך להתרשם ממנו בעצמך," אמר חגי ומשהו במבט המסתורי והמחויך למחצה הדאיג את לביא.

חגי סיפר לו על החפירה, בעיקר מידע כללי. הוא אחד משלושה סטודנטים שעוזרים לבז בחפירה במסגרת התזה שלהם. הם מתארחים בקיבוץ הסמוך לאתר החפירה, הסדר שהאוניברסיטה ארגנה כדי להקל על הצוות להגיע בכל בוקר בזמן כי כולם גרים באזור המרכז.

לביא ניסה לברר מה רמת העבירות של השטח והציע להגיע באופנוע במקום להטריח אותם עם טרמפ מדי בוקר. הסיבה האמיתית הייתה פחות הטרחה שלהם ויותר העצמאות שלו וחוסר הרצון שלו להיות תלוי באחרים.

שביל העפר המפותל שהתחיל במתינות, כזו שאפילו המאזדה הייתה מתמודדת איתו, הפך עד מהרה למאתגר. גושי סלע גדולים הזדקרו אל תוך נתיב הנסיעה ואילצו את חגי לתמרן בקושי רב ביניהם. האדמה הטרשית הייתה מרובת מהמורות ורבודה בצמחייה ובסלעים בגדלים שונים. הנוף האורבני נותר מאחוריהם, וככל שנעו מזרחה הוא השתנה והפך פראי יותר. שטחי חורש טבעי בתוליים נפרשו לנגד עיניו והוא נדהם לגלות עולם שלם שלא ידע על קיומו, שהשתרע כפסע מביתו.

חלפו עוד כמה דקות עד שהגיעו למה שכנראה היה אתר חפירות ארכיאולוגי. לביא דמיין זאת אחרת לגמרי. הוא חשב על שטחים גדולים של עפר חפור, על חרסים מבצבצים מתוך האדמה, על כלי עבודה פזורים בשטח, על קבוצה של פועלים שחופרים ועורמים תלי חול.

הוליווד זלגה לו לדמיון וסרטי אינדיאנה ג'ונס עיצבו בתודעתו את הדימוי של אתר חפירות, אבל הקשר בין הדמיון למציאות היה מקרי בהחלט, ולאו דווקא לרעה.

אזור החפירות היה מצוי במעין קרחת יער רחבה מוקפת בחורש טבעי. הם חנו לצד ג'יפ נוסף והתקדמו בהליכה כמה עשרות מטרים לעבר האתר.

שטח אדמה מלבני באורך של כעשרה מטרים סומן בחבלים מתוחים וחופת ברזנט אפורה הייתה מתוחה מעליו וסיפקה צל נעים. סביב האזור המגודר עמדו שולחן מתקפל עמוס בציוד טכני, ספרים, מפות ותרמוס, ועל האדמה לידו, סמוך לערימת כיסאות פלסטיק, נחו צ'ימידנים, כלי עבודה שונים עדינים יותר ועדינים פחות, מגשים רחבים בעלי תחתית רשת גסה לסינון עפר ותריסר דליים שחורים מאובקים, מעוטרים במדבקות עם אותיות באנגלית. כשהתקרב ללב המתחם ראה שבתוך המלבן מתוחים שני חבלים מוצלבים שחילקו למעשה את השטח לרבעים שווים. בכל אחד מהרבעים הוצמד לחבל שלט קטן עם אות באנגלית שסימן את הרבע.

"אנחנו עובדים לפי אזורי חפירה. לכל אזור יש חופר אחד שמקפיד לקטלג את הממצאים בהתאם לנקודה המדויקת שבה הם נמצאו. כל ממצא נרשם, מצולם ומתועד."

ההסברים והתמונה הכללית הרגיעו קצת את לביא. החרדה שאפפה אותו בימים האחרונים שככה מעט לנוכח המציאות הלא–מאיימת.

תחושת הרוגע הזאת לא נמשכה זמן רב, כיוון שהדבר הבא שראה הציף את כל הפחדים שלו מחדש. דוקטור בז ציטרונבאום, האיש והאגדה, פסע לעברו בצעדים מהירים ונחושים והבעה טרודה ובלתי–מרוצה על פניו.

"איחרתם!" הוא ירה בכעס לעבר חגי והסטודנט האומלל פתח במסכת התנצלויות והסברים (לאיחור של שבע דקות!), שבמהלכה הספיק לביא לבחון את הדמות שניצבה מולו. הוא היה גבר גבוה ורחב כתפיים, זקוף ומאיים. מכנסי הג'ינס שלבש נראו כאילו נרכשו בחנות יד רביעית, נעלי הפלדיום שלו היו מאובקות כל כך שהיה קשה להבחין היכן הן נגמרות ומתחילה האדמה תחתן. כפתור חסר בחולצת הפלנל המשובצת והמרופטת שלו, זימן הצצה לטריקו נטולת צבע מוגדר. הפנים שלו היו שעירות, והזקן והשפם ופאות הלחיים הארוכות שיוו לו מראה של איש זאב, אך לא נראה שהייתה זו הצהרה אופנתית, אלא ביטוי חזותי למה שנראה כמו "נשחקה לי סכין הגילוח באפריל ומאז לא הספקתי לקנות חדשה", וניכר היה בו שהעובדה הזאת לא ממש העסיקה אותו. מתחת לכובע המרופט והמשונה שהוא חבש, כזה עם שוליים מגולגלים ושרוך, הסתתרה רעמת שיער בצבע חום בהיר (או חום כהה עטור שכבת אבק, לביא לא היה בטוח), מעל אפו הישר והסמכותי הביט בו בזעף זוג עיניים ירוקות נִציות. הגבות שלו היו רחבות ושידרו גבריות. צלקת רחבה ששיסעה את הגבה השמאלית בגסות רק חיזקה את הרושם. את מצחו חרשו שני קמטים עדינים שלא הסגירו גיל אלא מזג. להביט בו, חשב לעצמו לביא, היה כמו להביט בקיר בלי דלת או חלון.

לביא שנא את דוקטור בז צטרונבאום מהרגע הראשון שראה אותו.

"אתה הצלם? לביא?" הוא שאל כמוודא את המובן מאליו.

"כן, זה אני, נעים מאוד." לביא הושיט יד לעברו אך לא זכה ללחיצה בחזרה.

במקום זאת הדוקטור ענה: "היד שלי מאובקת. אני בז, אני האחראי פה על החפירה. אני לא אוהב איחורים. חשוב לי להגיד מראש שיש כמה כללים שהם מבחינתי ייהרג ובל יעבור."

"אין בעיה, אני אשמח לשמוע מה הכללים," ענה לביא המום ומבולבל בעודו מושך בחזרה את ידו המושטת במבוכה.

"אני לא אוהב איחורים, אני דורש ציות מלא מכל חברי הצוות, אני דורש מכל אחד לבצע את המשימות שלו בצורה מיטבית מבלי להפריע לאחרים וזה כולל אותך."

חגי זרק לעבר לביא מבט שכולו אומר "תנחומיי". אף שציפה לפגוש עוף מוזר, לביא לא חשב שיפגוש עוף דורס. האיש היה דוחה ומתנשא כל כך עד שהמילים נעתקו מפיו. ושתיקות ממש לא אפיינו אותו.

"או–קיי, אני אציית ואשב לי בפינה בשקט, המפקד," השיב בסרקזם מעודן. זו ההתרסה היחידה שעלתה על דעתו.

אבל התשובה רק עצבנה את האיש עוד יותר. "אני לא המפקד שלך, אני הבוס שלך. ואת ההתחכמויות האלה תשאיר למי שמעוניין בהן, וזה לא אני. עכשיו בנוגע להופעה שלך."

לביא הביט בו מופתע, ואם לא היה מהדק את שרירי הפנים, הלסת שלו הייתה נשמטת לנוכח עזות המצח של האיש. הופעה? אז עכשיו הטיפוס הזה מעז להתערב לו בלבוש? מי הוא חושב שהוא, לעזאזל? אך עוד בטרם הספיק לביא לנסח תגובה הולמת, האיש המשיך.

"אנחנו עובדים בשטח. סנדלי הטבע האלה לא יהיו פה מחר. נעליים סגורות, גבוהות ואטומות. אנחנו עומדים להרים פה שכבות אדמה ולהעיר כל מיני זוחלים וחרקים זועמים שיחפשו על מי להוציא את הכעס ואין לי זמן לרוץ למיון עם הכשות. לגבי מכנסיים…"

הוא הסתכל על הג'ינס השחורים והצמודים למדי שלביא לבש, ואז הסתכל על הפנים של לביא ושוב על הג'ינס והמשיך: "הטייץ שלך לא מתאים לשטח, ג'ינס או דגמ"ח עבים שלא אכפת לך שייהרסו."

טייץ? לביא חשב. האיש הזה אמיתי?

"אולי זה הזמן להזכיר לך שאני לא חופר איתך, דוקטור, אני הצלם."

"אם אתה חושב שאתה תעמוד מרחוק ותעשה בייביסיטר למצלמה על חצובה, תחשוב שוב. בשביל זה אני לא צריך צלם. אנחנו חופרים, ואתה איתנו. אם צריך לרדת על הברכיים כדי לצלם מקרוב חשיפה של פריט, אז אני מצפה שזה מה שתעשה, וטייץ לא יתאים פה," ירה בכעס.

"אלה לא מכנסי טייץ," לביא ירה בחזרה ומייד הצטער. מכל התשובות שבעולם שהוא יכול להשיב לענק השעיר, זה מה שיצא מפיו?

"ולגבי החולצה," בז המשיך בשלו אך הנמיך קצת את הטון, "שרוולים ארוכים וכזו שלא אכפת לך להרוס. והכי חשוב − כובע. אתה לא מגיע לכאן בלי כובע."

בדיוק כשלביא חשב שהנזיפה הסתיימה, בז המשיך: "יש לך עשר דקות לארגן ציוד ולהיות מוכן. אנחנו מתחילים."

עשר דקות? הוא יתארגן בשלוש רק כדי להראות לשמוק הזה. הוא היה כל כך עצבני עד ששקל להסתלק. אבל אז חשב על הכסף, ועל דיה, ועל כך שהוא בלי רכב. אם יסתלק משם ברגל הוא ילך לאיבוד ביער וימות ולא ימצאו את הגופה שלו במשך חודשים. אבל הוא בעיקר חשב שללכת זו תבוסתנות, והוא לא מתכוון להתנהג בתבוסתנות שוב. מספיק פעמים בחייו התקפל, פרש, ברח, חדל, נכנע. הוא שנא את מצבת הפעלים שאומרת חולשה. ועכשיו יותר מתמיד, כשהוא ההורה היחיד של דיה, הוא חייב להראות לה שהוא חזק, יציב. חייב לתת לה דוגמה אישית. והוא לא ייתן למתנשא הזה לשבור אותו.

לביא ניגש בנחישות למגרש החניה הארעי ופרק את הציוד מהרכב.

חגי עקב אחריו ממרחק בטוח ליד הג'יפ וכשלביא הגיע לשם וניסה להסדיר נשימה ולהירגע, הצטרפו אליהם בחורה צעירה אדומת שיער וחייכנית ובחור לבקן נמוך וממושקף.

"היי, אני מיכל סלע, סטודנטית של הטרול. רציתי לוודא שעברת בשלום את המערכה הראשונה."

"נעים מאוד, צור שוורץ," הבחור הושיט יד שנענתה מייד מצדו בלחיצה אמיצה. לפחות מישהו מוכן ללחוץ את ידו אחרי העלבון של בז, הוא חשב.

הוא לחץ יד גם לבחורה ואפילו גייס למענה חיוך קלוש מבעד לענני הכעס והעלבון. היא הייתה מתוקה, והיא הייתה בצד שלו. "נעים מאוד, אני לביא הצלם, ושק החבטות החדש של לוציפר."

היא חייכה אליו בחזרה. "הלוואי שהייתי יכולה להתנחם בשק חבטות חדש שאולי היה מקל עלינו קצת, אבל לטרול יש די רוע בשביל כווווולם. תשתדל לא להתעמת איתו. תעשה מה שהוא אומר ותשמור מרחק. במלחמה איתו אין לך סיכוי לנצח. אף אחד אף פעם לא מנצח אותו."

"את שוכחת שאני לביא, מלך החיות. הוא בז, סתם עוף דורס אוכל נבלות. אולי עוד אפתיע," לביא ניסה לפרק את המתח בעזרת הומור.

היא צחקה. "אם כבר התחלת עם דימויים של חיות, אז אולי כדאי לך להביא בחשבון כמה עובדות. בז הוא אחד מהעופות הדורסים הבודדים שצד קורבנות חיים ולא אוכל נבלות."

"טוב לדעת, אז הוא ילעס אותי חי לפני שיבלע. אני מרגיש הרבה יותר טוב עכשיו."

"לא רק זה," המשיכה, "בזים נחשבים לעופות האינטליגנטיים ביותר והאכזריים ביותר, ובמיתולוגיה המצרית הבז הוא מלך העופות ומסמל את כוחה של השמש."

"תודה על המידע, ממחר אני מגיע לכאן עם שכבה עבה של קרם הגנה, בנוסף לשכפ"ץ. עוד משהו שאני צריך לדעת?"

"לא נראה לי, פשוט תימנע מחיכוכים איתו ותביא בחשבון שחוקי הטבע לא חלים עליו. בכל מקרה, אנחנו כאן. הכאב והאימה מתחלקים בין כולנו," היא קרצה והוא מייד חיבב אותה.

בזווית העין ראה את בז מתבונן לעברם בדריכות. שפת הגוף שלו אמרה מלחמה.

מנין נובעת העוינות שלו? שאל את עצמו ומייד גם נזף בעצמו. למה זה בכלל צריך לעניין אותו מנין. כל עוד היא מופנית כלפיו, הוא בבעיה. כל שנותר לו לקוות היה שיעבור את היום הזה מבלי להיות מורשע ברצח.

הם פרקו את הציוד קרוב לאזור החפירה ולביא התחיל לארגן את המצלמה. הוא ניסה להיראות שליו, אבל הספירה האימתנית לאחור בת עשר הדקות האיצה בו להזדרז.

בז התקרב ופנה אליו ולביא נבהל לרגע. "תציב אותה על חצובה כאן," הצביע על אזור בשולי האתר, "הסצנה הראשונה תהיה מונולוג שלי על רקע מתחם החפירה. אני אסביר בכמה מילים את הפרויקט."

לביא ציית ומיקם את החצובה בנקודה שנראתה לו מתאימה לצילום תקריב, אבל כזה שיכלול את כל האתר ברקע, וכשסיים הכריז: "אני מוכן, בוס."

בז פסע ונעמד מול המצלמה. הוא נע במקומו באי–נוחות, לא בטוח לגבי המיקום שלו והמתין להוראות מלביא. ניכר בו שהוא שונא להיות נתון לחסדיו של אחר, בעמדת נחיתות שערערה את הסמכות שלו.

לביא שמח לראות אותו ממתין ומתפתל. היה זה עונג בלתי–צפוי לענות את האיש האימתני הזה והוא השתהה בנתינת ההנחיות רק כדי למתוח את הרגע.

"לעמוד פה? אפשר להתחיל?" שאל בז.

לביא בקושי התאפק מלהגיד לו לקחת צעד אחד אחורה ולראות אותו מועד על החבלים. "בסדר גמור. תן לי רגע לכוון את המצלמה ולכוון תאורה."

הוא התקרב אליו עם מד האור שלו ומיקם אותו סמוך לפניו. בז קפא. לביא זיהה מייד את החרדה מקרבת–יתר.

הוא חזר לעמוד מאחורי המצלמה. "או–קיי. אפשר להתחיל. טייק וואן. טרי, טו, וואן, אקשן!"

בז הזדקף, עטה מבע רציני ופתח בהסבריו.

"כאן, מאחוריי, פרושה תעלומה. תחת שכבות של אבק וזמן, קבורים זיכרונות ורגעים פועמים של היסטוריה שממתינים להיחשף.

"קיסריה, העיר העתיקה והמיוחדת ששוכנת לחופי הים התיכון, קילומטרים ספורים מאיתנו, שזורה בהיסטוריה של היהדות, של הארץ ושל העם שחי בישראל.

"הסברה המקובלת בין ההיסטוריונים היא שפה מאחוריי, נחים שרידיהם של מחסני התחמושת של הורדוס. אבל אני סבור שאנו עומדים לגלות משהו אחר, משהו שיהיה משמעותי הרבה יותר וישפוך אור על אחד האירועים החשובים והמכוננים בתולדות העם היהודי, המרד הגדול שהביא לחורבן בית שני.

"כאן, בקיסריה, החלה התסיסה של היהודים, כאן נולד הרעיון לצאת למרד נגד הרומאים, וכאן אני מקווה לחשוף את מה ששימש בסיס הפעילות של המחתרת היהודית בתקופת המרד הגדול במאה השנייה לספירה."

הוא עצר והמשיך להביט במצלמה.

"קאט!" לביא צעק והרים מבט המום לעבר האיש. "וואו," הוא מחא כפיים וחייך, "הוליווד החמיצה כוכב. אינדיאנה ג'ונס, שים לב, ציטרונבאום מאחוריך!" הוא קיווה בלבו שהפעם הצליח להגיד את השם הארור בלי טעויות.

בז הסתכל עליו נבוך ולא הגיב. אחרי רגע שאל, "לא צריך לצלם שוב?"

"השתגעת? זה היה מצוין. התשוקה שלך לכלום הזה שתכף יהיה בור, ממש העיפה פה את הסט." הוא התכוון לדבריו, אבל הם נשמעו די פרובוקטיביים והדוקטור הפנה לו את גבו והתחיל ללכת לעבר הסטודנטים שהמתינו להוראות.

לביא עמד גם הוא והמתין להוראות, והשמש שהאירה במלוא עוזה כבר לא הייתה חורפית במיוחד. כובע יכול להיות רעיון מצוין, חשב.

"אנחנו מתחילים לחפור," צעק בז לעברו, "תמשיך לצלם בזווית הזאת עם החצובה. אני לא מצפה שנמצא משהו בשכבה הראשונה, אבל חשוב שיהיה חומר גלם לסרט."

לביא הנהן, וידא שהמצלמה קולטת את הפעילות במתחם בזווית רחבה והביט בהם בשעה שהתחילו להזיז את הכלים והדליים משולי האתר אל מרכזו.

עובדי האתר עשו את מלאכתם במקצועיות וניכר שהתהליך מתוכנן בקפדנות ומתנהל בהתאם. אף שלביא לא הבין דבר וחצי דבר בארכיאולוגיה, הוא הופתע מדברי הפתיחה של בז, שהצליחו לעורר בו סקרנות ועניין. אולי היו אלה התשוקה וההתרגשות שנלוו לדברי הדוקטור. הוא דיבר על החפירה ועל הפרויקט כמו חתן שעומד להפשיט את רעייתו הטרייה בליל הכלולות.

לרגע חשב לביא שהגילוי שלשמוק הזה יש גם צד רך ואנושי, מרענן, אבל אז נזכר שגילויי האנושיות האלה הופנו לבור שטרם נחפר והוא חשב שעצוב שזה מה שמעורר את האיש, חלקת אדמה שאולי מחביאה בבטנה כדים שבורים.

בעודו שקוע בהרהורים הרגיש לביא שהמוח שלו מתבשל בשמש. הג'ל שמרח בבוקר כדי לעצב את התסרוקת רק הגביר את החום והוא התחיל להזיע ולחוש אי–נוחות. אבל המצלמה הייתה מוצבת מחוץ לאזור המוצל והשמש הקופחת לא עשתה לו הנחות. הוא הוציא את משקפי הרייבאן מכיסו והרכיב אותם.

בז יצא לפתע מהאתר ודילג במרץ מעל החבלים לעבר השולחן המתקפל. הוא התכופף לעברה ושלף מתוכו משהו, נטל בקבוק מים קרים מהצידנית וצעד לעברו.

"קח," הושיט ללביא כובע ב' צה"לי מקומט ומאובק ובקבוק מים קטן, "יש לי מספיק דברים לדאוג להם. אני מצפה שמחר תגיע מאורגן יותר. אני לא רוצה לראות אותך בלי כובע, ברור?"

"כן דוק," לביא ענה בהכנעה ובז הזעוף נראה כאילו בכוונתו לומר עוד משהו, אך התחרט ושב על עקבותיו.

לביא הופתע. הוא אמנם ננזף שוב כאילו היה ילד קטן ומרדן, אבל כובע ומים היו בדיוק מה שהוא היה צריך ובז ידע ודאג לו. איך הוא יכול לכעוס עליו עכשיו? מחשבות סותרות תקפו אותו לפתע, כמו מפגש בין חמוץ למתוק, ולרגע לא הבין מה הוא מרגיש.

הוא ניסה לתת לאי–הבהירות הזאת לחלוף, אך היא ליוותה אותו לאורך כל היום הארוך מאוד שעוד ציפה לו.

הנבירה הנחושה בארון הישן שבחדר האורחים סחפה את לביא למסע בזמן שלא תכנן לעשות, אבל הוא היה חייב לאתר את כובע האקוברה האוסטרלי שלו שסוף–סוף, אחרי שנים של אפסון עמוק, נזקק לו, וכך קרה שהוא נתקל בשלל חפצים שכבר מזמן שכח מקיומם. אלה הזכירו לו רגעים שאת חלקם לפחות קיווה לשכוח. הגיטרה הישנה הייתה הראשונה שבהם והוא חייך כשאחז בצוואר החלק שלה ונזכר בערבים בקיבוץ בשנת השירות שלו לפני הצבא, אבל אז נזכר גם בפרידה הכואבת מאנדי בתום המסע לאוסטרליה. היא הייתה איתו גם ביבשת הרחוקה, הגיטרה שלו, אלא שאז היא ידעה לנגן צלילים של עצב וסוף. מאחוריה רבץ שק שינה ישן עם כתמי זימה יבשים שלא נמצא לו שימוש כבר שנים ארוכות, ולמרות זאת הוא לא היה מסוגל להשליך אותו. הצ'ימידן הישן והמקומט בהכנעה בעקבות שנים ללא שימוש היה הבא בתור. הצ'ימידן שהיה הארון, המחסן, הכרית והבית שלו במשך שנים, שכב עכשיו כאבן שאין לה הופכין בתחתית הארון ולבו נחמץ. לראות אותו היה כמו לפגוש חבר ישן ששכחת להתקשר אליו בשנים האחרונות ועכשיו ממש לא נעים לך להיתקל בו פתאום. ואז סוף–סוף הוא מצא אותו, את כובע האקוברה החום והמשופשף שאנדי נתן לו במתנה כשהם נפרדו. גם הוא היה ספוג בזיכרונות טובים ורעים, אבל עכשיו הוא היה נחוץ לו.

לביא חבש אותו והביט במראה הקבועה בדלת הארון הישן. השיער החום החלק שלו התארך וכבר כיסה את האוזניים, אבל הוא חיבב את חוסר המשמעת שלו ואת המראה הנערי ששיווה לו. לביא בחן את דמותו הנשקפת אליו במראה וניסה לנחש כיצד הוא נראה בעיני אחרים. כיצד ראה אותו היום בז כשציווה עליו להיפטר מהטייץ. הוא תהה אם הוא נראה הומו. הוא היה בטוח שלא. הוא היה גבר יפה בעל תווי פנים עדינים וחושניים ועיני דבש גדולות ומלאות רגש, אבל למרות העדינות הוא לא היה נשי, בכך היה בטוח. הוא טרק את דלת הארון והסיר את הכובע, כועס על עצמו שהוא בכלל טורח להקדיש מחשבה לאיש הדוחה שערער אותו.

להפתעתו, הוא חש צורך עז להוכיח את עצמו, לא לספק לבז שום עילה להתעמר בו או לא לחבב אותו. הוא לא פחד ממנו ולא פחד לאבד את הפרויקט. היה זה דווקא רצון בלתי–מוסבר לרצות אותו, לעזור לו, אולי להכיר אותו. הוא לא הבין למה הוא מרגיש ככה, ותלה את ההסבר במזג המרצה שלו ובצורך הבלתי–מתפשר שלו בהרמוניה. דיסהרמוניה העיבה עליו ונטתה לשתק את היצרים האמנותיים שלו. הוא חשש שאם לא יצליח לקיים מאזן כוחות בריא ונכון עם בז, הדבר יפגע ביכולת שלו לבצע כראוי את עבודת הצילום. הוא רצה להתרכז במשימה ולא לתת לרעשי הרקע של התנגשויות בין–אישיות להעכיר את האווירה ולהשפיע על איכות עבודתו.

דיה כבר ישנה כשהוא ארגן את הציוד ליום המחרת. הוא מצא מכנסי ג'ינס ישנים שהתחבאו עמוק בארון. בתל–אביב, הוא לא לבש את המכנסיים האלה בשל היותם גדולים ורפויים, עכשיו הם היו בדיוק מה שצריך. סווטשרט חאקי עם ציור של מצלמה ומתחתיה הכיתוב Born to Shoot. הוא קיווה שהמשפט הדו–משמעי לא יהיה נועז מדי לטעמו של הרודן.

הוא שלח מסרון לבז.

לביא: אגיע מחר עם האופנוע, אין צורך לאסוף אותי בבוקר.

התשובה הגיעה מהר מהצפוי.

בז: מה לגבי הציוד?

לביא: את חלקו השארתי בג'יפ, וחלק אביא איתי בארגז.

הפעם לא נענה בתשובה, אבל כשכבר היה במיטה, חצי רדום,

הוא שמע צליל של הודעה נכנסת שהגיעה מבז.

בז: סע בזהירות.

היום השני היה קל יותר.

לביא הגיע מצויד כהלכה ואפילו בז, לאחר שסקר אותו במבטי העוף הדורס שלו, לא מצא בו כל דופי.

הוא אפילו הצטייד בסנדוויצ'ים ובשני בקבוקי לימונדה גדולים.

צור הביא רמקולים וחיבר אותם לנייד שלו. הפלייליסט שלו היה סביר, ואף שבז שילח לעברו מבטים של אי–שביעות רצון, הוא לא נשבר ודאג לליווי מוזיקלי לאורך כל יום העבודה.

בצהריים התכנסו כולם מסביב לשולחן, מיוזעים ומאובקים לארוחה בצוותא. לביא חיבב את הסטודנטים ובמשך היום ניהל עימם שיחות קצרות, החליף בדיחות והשתדל לייצר אווירה חברית ונעימה בקרב חברי הצוות. הם מצדם שיתפו איתו פעולה ונראה שהם מחבבים אותו ואת הנוכחות המרעננת שלו באתר, אבל כל ניסיונותיו לדובב את בז לשיחת חולין עלו בתוהו.

בז היה שקוע בעצמו, בחפירה ובניסיונות עקרים לדמיין שאין איש סביבו. הזעף ואי–שביעות הרצון שלו ניכרו בו בבירור. הוא לא עשה כל ניסיון להסתיר אותם, מפני שאף אחד מהנוכחים לא עניין אותו במיוחד.

בכל זאת, בשעה שהסבו לאכול, הוא נטל ידיים בזריזות, הוציא סנדוויץ' מהתיק שלו והצטרף אליהם.

"איך בכלל החלטתם לחפור דווקא כאן?" שאל לביא את שלושתם. הם הסתכלו לעברו ולא ענו. אולי חיכו שבז יסביר, אבל כשבז המשיך לנגוס בכריך שלו ולא נידב מידע, מיכל לקחה על עצמה את ההסבר.

"היו אמורים לבנות פה פארק מים גדול. הנוהל הוא שהיזם צריך להזמין נציג של רשות העתיקות לבדוק את השטח לפני שהוא רוכש את הקרקע מהמִנְהל. הוא חשש שבאזור כזה, השופע ממצאים ארכיאולוגיים, המיזם ייתקע אם יימצא משהו, שלא לדבר על הנזק הכלכלי שהיה נגרם לו. נראה שהיו לו חושים טובים כי הפקח הארכיאולוגי שהגיע לעשות את הסקר גילה את האתר הזה."

הם המשיכו לאכול בדממה, מרוכזים איש–איש בארוחתו, בשעה שפו פייטרס זעקו את pretender מבעד לרמקולים. צור הפר ראשון את השקט המבורך.

"קצת הומואית החולצה שלך," הוא אמר ולביא נחנק מביס הכריך הלעוס למחצה בפיו. זה העניק לו כמה שניות לחשוב על תשובה הולמת להצהרה הגסה והבלתי–צפויה.

"משונה שאתה אומר את זה. כשקניתי אותה לא עלה בדעתי שיש בה משהו הומואי, אבל עכשיו כשציינת את זה, אני אקפיד ללבוש אותה לעתים קרובות יותר," הוא ענה בחיוך ובלבו חשב שאם מרימים לו להנחתה, הוא לא יחמיץ את ההזדמנות לצאת מהארון. במוקדם או במאוחר זה הרי יגיע, ולדידו מוקדם עדיף תמיד.

מבטו של בז היה כל כך עז, שלביא הרגיש שהוא קודח לו חורים בעור. העיניים הירוקות שלו היו פעורות והמבט המופתע קפא על פניו. לביא התבונן בו בחזרה וניסה לפענח מה הוא רואה. כשהיה נדמה לו שזיהה גועל, השפיל את מבטו והרגיש שהביס האחרון עולה בגרונו וגל של בחילה שטף אותו.

המחשבה שבז נגעל ממנו הציפה אותו, אבל בד בבד גם הקלה עליו. לפחות עכשיו תהיה לאיש סיבה אמיתית לשנוא אותי, חשב בלבו.

אחרי עוד כמה רגעים שקטים ומביכים צור החליט כנראה שמופע האימים שלו טרם הסתיים ועלה להדרן. "אז יש לך בן–זוג?" הפעם הצליח לביא לא להיחנק והתחיל לחשוב על תשובה הולמת, אבל מיכל הזדרזה לצאת להגנתו.

"אולי תניח לו בשקט, צור? אם בא לך להתחיל איתו, תעשה את זה אחרי האוכל ותפסיק להביך אותו כאן ליד כולם. אתה כזה חסר טקט לפעמים שזה נורא. זה מגיע כבונוס עם לבקנות?"

"לבקנות, חוסר טקט והומוסקסואליות. חבילת פרימיום," צור השיב בשנינות ונגס בכריך שלו. היא עיוותה את פניה בלעג.

בז היה נבוך וניכר בו שהוא משתוקק שהפסקת האוכל תסתיים כבר. חגי היה משועשע מהמעמד ולביא חש שהוא חייב להשקיט את הגלים ולהשיב את ההרמוניה שהוא חשב שכבר השיג הבוקר.

"האמת היא שאין לי מישהו כרגע. אבל אני גם לא ממש מחפש."

"זה בגלל שאני לבקן או בגלל שאני חסר טקט?"

"זה בגלל שזה לא הזמן," לביא ענה והתחיל לאסוף את האשפה מהשולחן, מאותת בכך לכל הנוכחים שהחגיגה נגמרה.

אחרי שכולם חזרו לעמדותיהם באתר החפירה, מזג לביא לימונדה לכוסות חד–פעמיות והגיש אותן לחופרים.

בז היה האחרון. הוא הביט בחשדנות בכוס ואז בלביא.

"מה זה?" הוא שאל.

"לימונדה. כמו מה זה נראה לך? ואני מבטיח לך שלמרות שהפיתוי היה גדול, לא הרעלתי אותה."

בז התעלם מההערה ושאל: "יש בזה סוכר?"

"זו לימונדה, ברור שיש בזה סוכר. לימון, סוכר ומים."

"לא תודה," ענה וחזר למעדר שלו, מתעלם מלביא.

"מה יש לך נגד סוכר? לימונדה בלי סוכר היא חמוצה," לביא אמר, כמעט בכעס.

בז הזדקף, נעץ את המעדר באדמה בתנועה חדה, היישיר מבט לעבר לביא וענה ללא היסוס:

"לפעמים חמוץ זה כל מה שיש, וגם כל מה שצריך."

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הזיפים של לזרוס”