החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

חיים יקרים אתם דפוקים

מאת:
מאנגלית: עפרה אביגד | הוצאה: | 2015-10 | 269 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

אין ספק שהחיים של קריקט צ'רפין דפוקים. הוא תקוע בבית אומנה שמנוהל על ידי נזירות באמצע-שום-מקום במדינת מיין. העבר שלו מכוער, העתיד שלו עגום ויש לו פחות משנה לפני שימלאו לו שמונה-עשרה. אז כדאי שהוא יתחיל להתארגן על עצמו. ומהר.

מאחר שהאפשרויות שלו נעות בין אגרוף מקצועני לסחר בסמים, קריקט מתחיל לחשוב שהכיוון הטוב ביותר בשבילו הוא קפיצה מקצה הצוק אל הלא-נודע. אך אז נכנסת לעולמו וינונה בידבן ומראה לו שאולי, רק אולי, החיים לא לגמרי דפוקים.

חיים יקרים, אתם דפוקים! הוא סיפור טרגי-קומי, המואר ברגעים של רכות ותקווה. הגיבורה האמיתית של הספר היא השפה הייחודית של קריקט שאין ספק כי תכבוש את לבכם במקוריות וברעננות שלה.

סקוט בלגדן גדל בפוקסבורו שבמסצ'וסטס וחי היום על החוף בקרבת קייפ קוד, שם הוא נהנה לגדל את שני בניו התאומים. זהו הרומן הראשון שלו.

מקט: 4-362-503
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1

הפסיכוֹשמוֹקים חושבים שחסר לי בורג. שהראש שלי מסובב. שהחיבורים אצלי רופפים. שיש לי פרופלור עקום. קשרים ברשת. חלודה בשרשרת.

סכנה לעצמי ולאחרים. זה מה שכתוב בתיק שלי. קראתי את כל התיקים שלי. ותאמינו לי, זה הר של חומר קריאה. ממש מלחמה ושלום, לעזאזל. בעיקר מלחמה. והייתי צריך בשביל להגיע לזה מנה רצינית של נַכלוּמְליוּת קרימינלית, אבל זה לא סיפור. אין משרד או ארון תיקים שאני לא יכול להיכנס לתוכם עם התחכום העירוני שלי. לא תמיד גרתי בארץ הפלנל ונעלי הבית, ניו אינגלנד.

אבל אני חייב להגיד לכם שאם כבר, אז דווקא חטטני המוח הם אלה שירדו מהפסים. שום דבר לא דפוק אצלי. הם סתם מדביקים לי סטיגמה של מטורלל בגלל שאני משגע להם ת'שכל. בשבילי זה בידור, בשבילם זה טירוף.

סכנה לאחרים. הם חושבים ככה רק בגלל שאני מרביץ מאז שינקתי מהציץ. אבל אצלי זה רק הגנה עצמית. אם תינוק הולך מכות על השמיכי שלו זה לא אומר שהוא קוּקוּ. זה אומר שהוא אנושי. זה אינסטינקט. דוקטֶרוֹר־טוחן־בשכל אולי לא הצטרך בחיים להתמודד עם משהו חלקלק יותר מכפית כסף עם קוויאר על מגש פלטינה, אבל זה לא אומר שאנחנו, כל היתר, שהצטרכנו לפוצץ גולגולות רק בשביל כוס חד־פעמית עם קוֹקוֹפופס, קוּקוּאים על כל הראש.

סכנה לעצמי. נו, זה כבר סיפור אחר לגמרי.

המנהל לה־צ'אנס תוקע בי את העיניים כמו אריה באנטילופה. אני שותק כבר שבע־עשרה וחצי דקות. מעניין כמה זמן הוא יכול להחזיק מעמד לפני שהוא מתנפל. מתערב אִתכם שלא הרבה.

"אני מחכה, קריקט."

אני יודע למה אתה מחכה, בן זונה מטורלל.

רנדל לה־צ'אנס חושב את עצמו מומחה במשחק החיכיון, אבל הוא חובבן. אני יכול לשבת כאן כל היום. הוא תוקע בי מבט רושף. "ותוריד בבקשה את הקפוצ'ון. זה לא מנומס."

אני מוריד את הקפוצ'ון ומרים אינסטינקטיבית את היד הימנית אל הלחי הימנית. אני מדמיין את לה־צ'אנס המתרומם מושיט יד ומלטף בעדינות את הצלקת שלי. התמונה הזאת גורמת לי לצחקק בשקט.

הוא מנדנד את ראש הדובי המרופד שלו ונאנח.

לרנדל יש שיער ג'ינג'י לוהט שבגללו נראה כאילו כל הראש שלו עולה באש. הוא מפסק את התלתלים המקורזלים שלו בשביל באמצע, ותמיד זה גורם לי לדמיין שבט של כינים עבריות שעוברות בֶּחָרָבָה של הים האדום שעל הראש שלו ובורחות אל החופש שבמצח שלו.

אנחנו יושבים עוד שמונה דקות.

"אתה לא יוצא מהמשרד שלי, קריקט, עד שתגיד לי למה הכנסת למיצ'ל בֶּרק אגרוף באף הבוקר, ולמה החזקת לו את הראש מתחת למים באקווריום של המעבדה."

כבר אמרתי לו, אבל כנראה שהוא לא אהב את התשובה. "אתה לא זוכר? הוא גנב לגרגורי בּוּליוַאנט את עט המזל שלו שנראה כמו פופאי."

"למה אתה תמיד בוחר מיד באלימות? למה לא הודעת פשוט למורה?"

אני צוחק. "בדיחה טובה, רנדי."

"לא התכוונתי להצחיק אותך, קריקט. ובבקשה תקרא לי המנהל או מר לה־צ'אנס."

את בטוחה שאת לא מתכוונת "תקרע אותי", גברת לה־צ'אנס?

"נו?"

"מה נו? למה לא רצתי למורה והלשנתי על בֶּרק הדרֶעק? תפסיק לזיין לי ת'שכל."

רנדי שְמֶנדי מקשקש בפנקס שלו. עוד משהו לתיק שלי. הוא מדבר בלי להרים את העיניים.

"אתה יודע מה דעתי על הקללות שלך, קריקט."

לך תזדיין, חת'כת פסיכי. אני נשען לאחור בכיסא ומעיף מבט בשעון.

"אל תטרח לספור את הדקות היום, קריקט. אתה תהיה כאן כמה זמן שאני ארצה אותך כאן."

"כמה זמן שאני ארצה אותך כאן." קלאסי.

לה־צ'אנס המתהפך סובל מפיצול גופני. הוא ממש התגלמות "היפָה והחיה". מהצוואר ומעלה הוא יפֶה כמו מלכת יופי טרנסג'נדרית. עיניים כחולות כמו קרח, זקן מטופח לתפארת של מתרומם צמרת ושיניים מושלמות כמו קוביות לגו. מהצוואר ומטה הוא יפה כמו מלכת הג'ונגל מהאמזונס. ירכיים בעובי של גזע, תחת בגודל של ברזיל וכרס שנראית כאילו הוא בלע צב ים מגלפגוס. קשה להסתכל עליו בלי לדמיין את החריץ בתחת שלו משתרע כמו הגרנד קניון כשהוא מתכופף מעל אסלה סתומה עם מפתח שוודי ביד אחת ופומפה בשנייה.

"אני אחסוך ממך את נאום ה'אלימות היא לא פתרון', כי אני בטוח שאתה כבר יודע אותו בעל פה." לה־צ'אנס החלקלק מלקק את האגודל השמן שלו בלשון שנראית כמו חתיכת כבד נא, ופותח תיקיית קרטון. "היתה לנו שיחה כזאת בדיוק ביום האחרון ללימודים בשנה שעברה, קריקט. ואם זיכרוני אינו מטעה אותי, סיכמנו שאתה פותח דף חדש בשנת הלימודים האחרונה שלך."

לא היתה לנו שום שיחה, חת'כת דפוק. אתה הטפת לי ואני ספרתי גושי צמר בשטיח.

"והנה אנחנו שוב כאן, ביום השלישי של שנת הלימודים האחרונה שלך, ואתה שוב חוזר לתרגילים הישנים שלך."

"תרגילים?" סצנה מ"משפחת סימפסון" מבזיקה לי במוח. "מצטער, מר ברנס, אבל אני לא בקטע של תרגילים בדלת האחורית. ברור שזה מחמיא לי, אולי אפילו קצת מסקרן, אבל התשובה היא לא!"

אני מגחך וחוזר לספור גושי צמר בשטיח. נראה לי שהייתי בששת אלפים תשע מאות שישים ותשע.

המנהל לה־צ'אנס צובט לעצמו את גשר האף, זה משהו שמבוגרים עושים בנוכחותי מאז שאני זוכר את עצמי. כאילו שאני עושה להם סינוסיטיס או משהו. "למען האמת, קריקט, כבר לא נשארו לנו הרבה ברירות. אִם האֵם מֶרי לא היתה יוצאת להגנתך לעתים קרובות כל כך במועצת המנהלים של בית הספר, כבר היו זורקים אותך מזמן."

מטורלל־לה־צ'אנס קם ומתגלגל לכיוון החלון, כמו שהוא עושה תמיד כשהוא מחפש איזה משפט מחץ. משהו שאני אגיב אליו.

אני מסתכל על התיק הענק שלי שמונח על השולחן. הוא מתנשא מעל המהגוני המבריק כמו המזבלה מאחורי בית הקברות של הכנסייה. הוא גם מלא באותה כמות של זבל.

רנדל מדבר אל השמשה. "יום אחד, קריקט, תצטרך להתחיל לקחת אחריות על המעשים שלך ולהפסיק להאשים את כולם או את העבר שלך בדברים הרעים שקורים לך בחיים."

החזה שלי מתכווץ והמצח שלי מתחמם. הדבריםהרעים
שקוריםלךבחיים. אתכולםאואתהעברשלך. הדברים. הרעים. שקורים. לך. בחיים.

המנהל לה־צ'אנס מסתובב אלי, מבליט ירך אחת ומשלב את הידיים על החזה הנשי שלו. "קריקט, כולנו מגיעים לשלב בחיים שבו אנחנו צריכים לשכוח את העבר ולחיות בהווה."

אז זהו, שכאן בדיוק הבעיה שלי, לה־צ'אנס, חת'כת פלצן. רצף החלל־זמן הפנימי שלי צלל לתחתית האמבטיה כשהייתי בן שמונה.

"הגיע הזמן שתתבגר, קריקט."

הגיע הזמן באמת. הפעם אתה צודק, חרטטן שכמוך. אני מרים את הקפוצ'ון ומעיף עוד מבט בגושי הצמר שצצים בכל מקום בסבך השטיח הוורוד.

עוד שתים־עשרה דקות עוברות.

לה־צ'אנס הקשקשן מרים ידיים, סוף־סוף. אבל אני חייב להגיד לזכותו שהפעם הוא החזיק מעמד יותר מהרגיל.

האֵם מרי שולפת את הגוף הענקי שלה מכיסא הפלסטיק כשֶרנדי דֶנדי מלווה אותי למשרד כדי לקחת את טופס ה"שחרור" שלי מבית הספר. היא לא נראית מרוצה. האמת היא שהיא נראית עצבנית בטירוף. ברגע שהיא רואה אותי, היא יוצאת מהמשרד בקריזה. אני הולך אחריה במרחק בטוח אל הוואן הלבן החלוד של הכלא שחונה במגרש החניה. אני לא באמת גר בכלא, אבל ככה אני קורא למקום, כי זה מה שהיה במבנה הזה לפני מאה שנה, כשנכבדי הקהילה במֵיין התלבשו כמו גנבי בקר בגרבי משי עד הברכיים ובמכנסיים מנופחים. עכשיו המקום נקרא "מעון נַאסקֵג לנערים". בזמנו זה היה בית סוהר ברמת אבטחה נמוכה, לכן הוא נראֶה כמו אחוזה ולא כמו מתקן כליאה, אבל בחיים לא תתפסו אותי קורא לבית סוהר הזה בית. המדינה סגרה את הכלא לפני עשר שנים והכנסייה הקתולית הפכה אותו ממוסד לעבריינים קלים למוסד לנערים דחויים.

האם מרי־ממותה משתחלת בקושי למושב ומשפדת אותי במבט זועם. יש לה פנים גדולות ועגולות עם נהרות ורידים ונקיקי קמטים. יש לה שיער שיבה מבולגן, מצח כמו מסך קולנוע ועצמות לחיים כמו של קתרין הפבורן. האמת היא שכרגע היא מזכירה לי את המלכה אלינור מהסרט "אריה בחורף". "המלחמה הולמת אותך, קריקט. אני תמיד מעודכנת; אני עוקבת מרחוק אחרי כל מעשי הטבח שלך."

אין מה לעשות, אני מת על סרטים ישנים.

הדבר היחיד אצל האם מרי שלא מסתדר עם הגיל שלה זה העיניים. יש לה עיניים מבריקות, נוצצות וצעירות, כאילו שהיא עשתה השתלת עיניים. כשהיא כועסת, העיניים שלה תופסות אותך כמו אגרופים מפלצתיים. היא אף פעם לא משתמשת בידיים כדי שתקשיב לה, וזה טוב, כי היא מסוגלת לחנוק שור. האם מרי־מגדל־פיזה מתנוססת לגובה של יותר ממטר שמונים ונראה לי שיש עליה לפחות מאה ארבעים קילו מתחת לגלימה המאיימת שלה. אי־אפשר להתעלם ממנה כשהיא בסביבה. יש לה נוכחות. היא ממש פלנֶטה עם כוח משיכה משלה. אבל בסופו של דבר, מה שמושך אליה את הבנאדם אלה העיניים שלה.

האם מרי־ממורמרת־ברמות טורקת את הדלת של הוואן כל כך חזק עד שאני מופתע שהחלונות לא מתנפצים. היא מתניעה את הוואן בכמה פמפומים נמרצים של הדוושה, ואז מזנקת ממגרש החניה. היא לא מדברת עד שאנחנו יוצאים משטח בית הספר. "נמאס לי מזה לגמרי, קריקט. אנחנו בשבוע הראשון של הלימודים, בשם שמים. השבוע הראשון!" הגלגלים חורקים כשהיא פונה לרחוב הראשי. "אתה בשנה האחרונה עכשיו. קיוויתי שהשנה הזאת תהיה שונה. מתי זה ייגמר, קריקט? בבקשה תגיד לי: מתי זה ייגמר?"

"ברגע שכל אחד מהמטומטמים במקום הזה יראה את עצמו כמו שהוא באמת."

האם מרי דוחפת את יד הגורילה שלה מול הפרצוף שלי ומורידה את מגן השמש. בצד הפנימי יש מראה. "כדאי שתתחיל לעבוד על זה כבר עכשיו!"

זה היה טוב, האם מרי־מראה־מבריקה. אני מעלה בחזרה את מגן השמש ומצחקק.

"לא עכשיו, קריקט. שלא תעז להתחיל עכשיו. אני כל כך רותחת שאני מסוגלת לירוק. ותוריד את הקפוצ'ון הארור הזה."

אני מוריד את הקפוצ'ון. "את לא רוצה לשמוע את הצד שלי?"

"שמעתי את הצד שלך כבר אלף פעם. וזה תמיד אותו סיפור."

האם מרי־מריו נוהגת כמו אסיר נמלט. אורנים חולפים בצדי הכביש כמו כתם מטושטש. נראה שהיא לא שמה לב לסכנה, או שלא אכפת לה. היא עושה פניות חדות במהירות ובפראות. אני מפחד שהיא תהפוך את הוואן ותהרוג את שנינו. אני שוקל לשחרר את חגורת הבטיחות.

כעבור כמה דקות היא דוהרת על החצץ בשביל הגישה לכלא ובולמת בכל הכוח. הוואן מחליק ונעצר בתוך ענני אבק. אני שולח יד לידית של הדלת.

"שלא תעז להזיז את התחת הדחלילי שלך מהרכב." היא שולפת את המסה העצומה שלה מתוך המושב וטורקת את הדלת בצד שלה. אני רואה אותה בועטת בחצץ ומנופפת בידיים לכל הכיוונים כמו משוגעת. היא צורחת כמו מטורפת אבל אני לא מצליח להבין את המילים. לא משנה. אני יודע בדיוק מה היא אומרת כי זה תמיד אותו דבר. בחיי — האם מרי־צרור־ירי התפוצצה סוף־סוף.

היא מסמנת לי בנפנופי ידיים לצאת מהוואן ואני הולך אחריה לאסם. בפנים חשוך ומלא צללים. שאני אמות — אם הייתי גנגסטר הייתי חושב שהאם מרי־מאפיונרי הולכת לכסח לי את הצורה בנוסח "יש לי בשבילו הצעה שאי־אפשר לסרב לה."

היא מתהלכת מצד לצד מול כלובי האחסון מברזל כמו נמר עצבני בגן חיות. היא מעסה את הרקות ונאנחת.

"כמה זמן אתה כבר כאן, קריקט?"

אני מתלבט אם לעשות צחוק ולהגיד משהו כמו, מה זאת אומרת? הרגע הגענו לכאן, אבל מחליט לוותר כי היא בקריזה יותר מהרגיל. "הגעתי לכאן…"

"תסתום את הפה, קריקט. זאת היתה שאלה רטורית, בשם אלוהים. אני יודעת מתי הגעת לכאן. לעזאזל, אני יודעת טוב מאוד מתי הגעת לכאן, כי מאז אני סובלת את השטויות שלך כל יום. שמונה שנים, קריקט. שמונה שנים." היא ממשיכה להתהלך מצד לצד.

אני נשען על כלוב מתכת. יש לי הרגשה שאני אצטרך להיות כאן לא מעט זמן.

"כשרק הגעת זה היה משהו אחר. היית בסך הכול ילד קטן. ילד קטן, פגוע ומפוחד. אז הלכת מכות כי זה כל מה שהכרת. ככה הצלחת לשרוד בבוסטון. אבל עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה לקחים, כל כך הרבה…" היא קופאת כאילו המוח התחמם לה יותר מדי. היא משפשפת את כפות הידיים המחוספסות הענקיות שלה כמו מדען מטורף. הידיים שלה מזכירות לי כפפות אגרוף. אולי היא מחממת אותן כדי להשתמש בהן עלי. "אתה יודע מה, קריקט? אם במקרה לא שמת לב, אתה כבר לא בן תשע. נשארו לך עוד שמונה חודשים עד שתהיה גבר. "

שמונה חודשים. טיק־טק, טיק־טק. החזה שלי נמעך כאילו חול משעון חול נשפך ונערם עליו.

"ואתה כבר לא גר בשכונת עוני בבוסטון. אתה גר כאן. במיין. בקהילה קטנה ומתורבתת בין אנשים שאכפת להם ממך. לא למדת כלום בשמונה השנים האלה?"

אני לא מעז לענות כי אולי גם השאלה הזאת רטורית.

הגוף של האם מרי עטוף בשחור וחבוי בצללים, אבל הידיים שלה בוהקות באור שמש שמציף אותן בקרן אור דקיקה. היא מסתכלת למטה על הידיים שלה וממלמלת, "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו." היא משלבת ידיים ותוקעת בי מבט רצחני בהבעה שנעה בין זעם לתדהמה. "אולי במידה מסוימת זאת אשמתי, קריקט. אולי לא דאגתי שתהיה מספיק עסוק. כמו שאומרים, הבטלה היא אם כל חטאת." היא טופחת לעצמה על המצח. "דבר ראשון, בשלושת הימים שאתה מושעה אתה תכתוב חיבור בן חמש מאות מילים על איזשהו נושא מהברית החדשה. אתה תגיש לי אותו לא יאוחר מיום חמישי בבוקר לפני שתחזור לבית הספר." היא נושמת כמה נשימות עמוקות ומגרדת את הסנטר האימתני שלה. "אתה תעביר עותק גם לאחות אליזבת, ראש המגמה ללימודי דת, ועותק אחד למונסניור דוֹבְּרי, מנהל הבית. ואתה תכתוב מכתבי התנצלות לשלושתנו, וגם למנהל לה־צ'אנס ולתלמיד שתקפת."

כן, ממש. יש לך הרבה הזיות, האם מרי־פטריות־הזיה?

"ואתה מרותק עד להודעה חדשה. אתה לא מוציא אפילו חצי רגל מהמתחם, חוץ מאשר ללכת לבית ספר. בינתיים אני אחשוב על עוד דרכים להעסיק את הידיים הבטלניות שלך."

היא הולכת לאורך כלובי האחסון ומטלטלת כל דלת כדי לוודא שהיא נעולה. בקצה המרוחק של האסם היא מסתובבת. הגלימה השחורה הארוכה שלה מתמזגת ברקע, וכשהעיניים היוקדות שלה נדלקות, הראש שלה נראה כמו מנורת דלעת. "בכל קהילה אחרת, קריקט, כבר מזמן היו מעיפים אותך מבית הספר לצמיתות. אבל לתושבי נאסקג יש לב טוב. אכפת להם מהנערים שחיים כאן. הם רוצים לעזור להם. הם רוצים שהם יצליחו. וזו הכרת הטובה שלך על הנדיבות שלהם. אתה צריך להתבייש. אני מתביישת בשבילך."

היא מסתובבת ויוצאת מהדלת האחורית.

רעש מלמעלה מבהיל אותי. אני מרים את הראש ורואה את תחזוקן יורד בסולם מהמתבן, סליל של חוט חשמל תלוי לו על הזרוע. הוא לובש סרבל עבודה ואני מבחין בשרירי הזרוע הבולטים ובכתפיים המפותחות שלו. הוא בכושר רצחני בשביל זקן כמוהו.

ברגע שכפות הרגליים שלו נוגעות בקרקע הוא מנגב את המצח במטפחת. קורי עכביש משתלשלים מהשיער האפור המסולסל שלו. "לעזאזל. חם שם למעלה."

"מגיע לך, בגלל שהקשבת בלי רשות."

"לא הקשבתי בלי רשות. באתי לקחת כבלי חשמל, ובדיוק אז האם מרי התפרצה לכאן, והיא היתה כל כך מוטרפת מכעס שלא העזתי להפריע לה."

"נשמע שאתה מפחד ממנה."

העיניים של תחזוקן בולטות ומתרחבות כמו ביצים. "ועוד איך אני פוחד ממנה. אשת האלוהים הרתחנית הזאת חותמת לי על הצ'ק כל חודש." הוא דוחף את המטפחת לכיס.

תחזוקן אחראי לתחזוקה בכלא. הוא עושה את כל העבודות שהאם מרי־מתקמצנת לא יכולה להלביש עלי. שרברבות, חימום, נגרות, דברים כאלה. השם האמיתי שלו הוא מר קוֹקבֶּרְן, אבל הפירוש של זה הוא זין שרוף, ופשוט לא מנומס לקרוא למישהו ככה.

"אתה צריך עזרה?" אני שואל.

"זה יהיה נהדר, אם יש לך זמן."

"לא דחוף לי להיכנס פנימה ולפגוש שוב את האם מרי־מורא."

"אני מבין אותך." הוא לוקח ארגז כלים משולחן העבודה ומושיט לי אותו. "בוא. אני הולך להחליף את מערכת החשמל בבית הסירות. אתה מוזמן לטפס על הגג ולהעביר לי את החוט החדש."

"וואו. תודה."

"וכשנגמור נעשה אימון קצר. מה אתה אומר?"

"בטח. אני מוכן לעשות הכול בשביל לדחות את הבלתי נמנע."

הוא מגחך.

בית הסירות זה מקום מגניב. תחזוקן משפץ אותו מהיום שהגעתי לכאן. יש שם המון חלונות גבוהים ומקושתים מלמעלה ותקרות גבוהות ומקומרות כמו בכנסייה. המבנה גדול יותר מרוב הבתים בנאסקג. יש שם אפילו מסילות על הרצפה כדי שיהיה אפשר לגלגל סירות החוצה מהדלת האחורית ישר לתוך הים. תחזוקן אמר לי שלפני שהכלא היה כלא, הוא היה בית פרטי של איזה טייקון עשיר נורא מתעשיית העץ.

תחזוקן סידר לי חדר כושר בבית הסירות לפני שמונה שנים, אחרי שראה אותי בפעם הראשונה הולך מכות רצח בחצר בית הספר. בניגוד לאם מרי, לא היתה לו שום בעיה שאני הולך מכות, אבל כן היתה לו בעיה שאני "הולך מכות כמו פרחח רחוב דפוק." אני לא יודע בדיוק איזה מטקטיקות הרחוב שלי הפריעה לו יותר — שהכנסתי ליריב שלי לבֵנה במצח או שנשכתי את היריב שלי בתחת כשהוא ניסה להתרחק בזחילה.

תחזוקן הוא קפדן. הוא התאגרף בצבא. כל מה שאני יודע על אִגרוּף למדתי ממנו. הוא אומר שהוא זכה בכל מיני אליפויות כשהוא היה צעיר, ואני מאמין לו כי הוא מכסח לי את התחת בכל פעם שאנחנו מתאמנים.

אני מוריד את הטבעת שלי ומשפשף את האותיות המוזהבות העבות BC. אני דוחף אותה לכיס. אני מוריד אותה רק באימון.

"קדימה, שירלי."

תחזוקן קורא לי בשמות של בנות כשאנחנו מתאמנים. אולי הוא חושב שזה נותן לי מוטיבציה, אבל לי זה רק מזכיר ריאיון שראיתי פעם בטלוויזיה. שדר ספורט שאל את אלוף העולם ג'ורג' פורמן מה דעתו על כל הקללות שאנשים אומרים לפני תחרויות אגרוף וג'ורג' אמר לו, "לא מעניין אותי איך אתם קוראים לי, רק אל תקראו לי מאוחר לארוחת הערב." זה ממש הצחיק אותי. אני מסכים אתו לגמרי.

תחזוקן מנופף ידיים באוויר כמו איזה מאסטר הודי מיסטי שמנסה להפנט אותי. הוא לובש כפפות אימון שנראות כמו כפפות בייסבול. הן מיועדות לספוג מכות, לא לתת מכות, אבל זה לא מפריע לו להכניס לי איתן מכות. והן קשות בקצוות, אז זה כואב. לעזאזל, המכות של תחזוקן יכאבו בטח גם אם הוא יקשור לאגרופים שלו בובות פרווה.

הוא מתחיל להכניס לי אגרופים לראש בחצי מהירות.

כיף לראות את תחזוקן מתחמק ומתפתל כשאנחנו מתאמנים. התנועות שלו חלקות וחינניות, ובו בזמן גם חזקות. הוא מתנועע ומתפתל כאילו יש לו עצמות מנחשי גומי.

הוא מכניס לי אגרוף מהיר במצח. "שימי לב, פֶּגי־סוּ. תזכרי על מה התאמַנּו כל הקיץ. תסיטי את המכות שלי בגלגולי כתפיים. תגלגלי ימינה כשאני מכניס ימנית ושמאלה כשאני מכניס שמאלית. קדימה, דורותי. גלגלי. באסטר פּיצווֹלֶר הוא חת'כת בן זונה גדול. את לא יכולה להרשות לעצמך לחטוף את האגרופים שלו ישר לפרצוף. תגרמי לו להחטיא, תגרמי לו לשלם על זה."

באסטר "פּיטבּוּל" פיצוולר הוא כוכב פוטבול שמציק לחבר'ה הצעירים שגרים אתי בכלא כשאנחנו בבית הספר. אני לא סובל מי שנטפל לקטנים כך שזה רק עניין של זמן עד שנגיע למכות. הדבר היחיד שאפשר לזקוף לזכותו זאת החברה המלאכית שלו, וינוֹנה בּידַאבַּן. בחיים אני לא אבין מה היא מוצאת בו. אבל היא בטח לא בעד ההצקות שלו, כי הבוקר, כשתקעתי את הראש של בֶּרק הדרֶעק לתוך האקווריום, היא הסתכלה עלי כאילו אני איזה רוצח המונים.

תחזוקן משגר שמאליות וימניות לכיוון הראש שלי. אני מתפתל שמאלה וימינה, מנסה לספוג את האגרופים שלו בכתפיים במקום בסנטר.

"תסובבי את כל הגוף, לא רק את הכתפיים. מכף רגל ועד ראש. קדימה, תזיזי את הרגליים, שילה."

אני מנסה להזיז את הרגליים אבל מרגיש כמו ג'ירף על סקטים בהשוואה לתנועות של תחזוקן.

"אלוהים, קריקט. אתה כל כך מגושם, אתה עוד עלול להסתבך ברגליים בחוט של טלפון אלחוטי."

אני מנסה לא לצחוק כשהכפפה שלו חולפת בזמזום ליד הראש שלי.

"תתכופפי מהברכיים, לא מהמותניים. אם תתכופפי מהמותניים, מה יקרה?" הוא מכניס לי סנוקרת לסנטר. "זה מה שיקרה. תתחמקי אחורה וימינה ואחר כך קדימה ושמאלה. יופי, ילדה. למעלה ולמטה, לא רק מצד לצד. אם תזוזי רק מצד לצד, את יודעת מה יקרה?" הוא מכניס לי אגרוף למצח ביד ימין ישרה. "זה מה שיקרה."

אנחנו מתאמנים חצי שעה ותחזוקן לא סותם את הפה לרגע. והוא לא מפסיק להכניס אגרופים. כמו שאמרתי, הוא בכושר רצחני בשביל זקן כמוהו.

"טוב, מספיק להיום, לוסי." הוא מכניס לי מכה בצד של הראש. "אלוהים, אני מזיע יותר מזונה בכנסייה."

אני מוריד את הכפפות ושוטף את מגן השיניים בכיור.

תחזוקן משחרר את האבזמים בכתפיות הסרבל שלו ומנגב את החלק העליון של הגוף. הכרס שלו בולטת אבל לא נראית שמנה. נראה כאילו הוא מסתיר איזה עשר תבניות אפייה מתחת לעור השוקולד שלו.

הוא זורק אלי את המגבת המסריחה שלו. "אני הולך הביתה. נראה מה הזקנה שלי הכינה לארוחת ערב. אני כל כך רעב שהייתי יכול לאכול אפילו תחת של בובת סמרטוטים." הוא טופח על הבטן המצלצלת שלו. תחזוקן תמיד צוחק מהבדיחות של עצמו, גם כשהן לא מצחיקות.

הוא מהדק את הכתפיות של הסרבל והולך.

אני נשאר בבית הסירות כדי להרוג זמן עד שיחשיך. לא דחוף לי לפגוש את האם מרי־מרשעת.

אני קופץ בחבל ומדמיין את וינונה בּידאבּן יושבת רגל־על־רגל על שולחן העבודה של תחזוקן, מלפפת את השיער השחור שלה על האצבע כמו שהיא עושה בשיעורי מתמטיקה. היא תוקעת בי מבט שואל כאילו אני איזו משוואה טריגונומטרית בלתי פתירה. אני עוזב את החבל, מושך אותה אל הגוף המיוזע שלי ועונה לשאלה שלה בנשיקה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חיים יקרים אתם דפוקים”