החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

דרך הייסורים של הגוף

מאת:
מפורטוגלית: יעל סגלוביץ | הוצאה: | 2016-01 | 104 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

29.00

רכשו ספר זה:

ליספקטור, הסופרת הברזילאית־יהודייה, היא "קוסמת שמהפנטת את הקוראים"; היא "מגדולי המספרים בכל הזמנים" – כך אִפיינו אותה המבקרים בארץ לאחר שהופיעו שניים מספריה בעברית (בספריה החדשה). והמבקרת הפמיניסטית הלן סיקסו כתבה עליה ספר שבו טענה שהיא "הסופרת הגדולה ביותר במאה העשרים", הניצבת "במדרגה אחת עם קפקא".

והנה – במאי 1974, בשיא תהילתה בברזיל, שלוש שנים לפני שכתבה על ערש־דווי את הנובלה 'שעת הכוכב', יצירת המופת האחרונה שלה, מפרסמת ליספקטור 13 מעֵין־סיפורים, שאת כולם כתבה לדבריה תוך ימים אחדים, לפי הזמנת העורך שלה. זה ספרון שהיא מכריזה עליו בפתחו שהוא "זבל" ולא ספרות, וכי תתבייש אם ילדיה יקראו אותו.

האנטי־סיפורים הפרובוקטיביים האלה קוראים תיגר על הפוריטניוּת, על התקינות הספרותית ועל התקינות הפוליטית־מגדרית כאחד. הם גם מתגרים במי שמייחסים חשיבות גדולה מדי לספרות (חשובים ממנה החיים). הספר נראה כמין פארודיה מקניטה על כתיבה פורנוגרפית מצד אחד, ועל סיפורים עשויים היטב (בנוסח 'דבלינאים' של ג'ויס, או סיפורי אימה של פו) מצד אחר. ליספקטור מתפרעת.

שורת נשים, שרובן מוסרניות וחסודות, קורסות תחת הפֶּרֶץ של מיניותן המדוכאת ושל דחפיהן הבלתי־נשלטים. עצמיותן מתורגמת כל־כולה לדרישותיו האכזריות של הגוף, לייסורי הבשר הכָּמֵהַּ להתענג, אפילו להיאנס.

"אם אטלפן אל עצמי" אומרת ליספקטור, "אשמע רק צליל עצוב של תפוס". וכשהבתולה האירית, שמרוב צניעות אינה מתקלחת עירומה, שוכבת לבסוף (לדעתה) עם חייזר, וכתוצאה מכך מחליטה להתחיל לעמוד ברחוב ולהביא אליה לחדר גברים, היא מתירה את תפארת שערה הג'ינג'י, ואז היא "דמתה ליללה". הסיפורים הללו נבזקים בלי הרף בהבחנות ובדימויים מצמררים, הפותחים מאחורי השעשוע שבהם חלל תהודה של עצב גדול, כזה שרק סופרת כליספקטור יכולה לעצב.

מקט: 4-31-6142
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


הגוף

שַׁביֵר היה גבר פראי וחם־מזג. היה חזק מאוד, הגבר הזה. העריץ טַנגוֹאִים. הלך לראות את "הטנגו האחרון בפאריז" והתרגש נורא. הוא לא הבין את הסרט: חשב שזה סרט כחול. לא תפס שמדובר בסיפורו של אדם מיואש.

בלילה שבו ראה את "הטנגו האחרון בפאריז" נכנסו שלושתם למיטה יחד: שַׁבְיֶר, כרמן וביאטריס. כל העולם ידע ששַׁבְיֶר ביגמיסט: שהוא חי עם שתי נשים.

כל לילה היתה אחת מן השתיים. לפעמים פעמיים בלילה. והאחרת נשארה לצפות. הן לא קינאו זו בזו.

ביאטריס אכלה מכל הבא ליד: היא היתה שמנה ומדושנת. ואילו כרמן היתה גבוהה ורזה.

הלילה של הטנגו האחרון בפאריז היה בלתי־נשכח בשביל שלושתם. בעלות השחר כבר היו מותשים. אבל כרמן קמה בבוקר, הכינה ארוחת־בוקר מפוארת – עם כפות גדושות חלב מרוכז סמיך – והביאה אותה לביאטריס ולשַׁבְיֶר. היא היתה המומה לגמרי. היתה חייבת לעשות מקלחת קפואה כדי לתפוס צורה מחדש.

באותו יום – ראשון – אכלו צהריים בשעה שלוש. בישלה ביאטריס, השמנה. שַׁבְיֶר שתה יין צרפתי. ואכל לבדו עוף שלם. השתיים אכלו את העוף האחר. העופות היו ממולאים במְלית מצימוקים ומשזיפים שכולה עסיסית וטובה.

בשש בערב הלכו שלושתם לכנסייה. הם דמו לבּוֹלֶרוֹ. הבולרו של ראוול.

ובלילה נשארו בבית, צפו בטלוויזיה ואכלו. בלילה ההוא לא קרה דבר: שלושתם היו עייפים מאוד.

וכך נמשכו הדברים, יום אחר יום.

שַׁבְיֶר עבד קשה כדי לפרנס את השתיים, את עצמו ואת הארוחות הגדולות. ולפעמים בגד בשתיהן עם זונה מובחרת. אבל לא סיפר על כך כלום בבית, הוא לא היה משוגע.

עברו ימים, חודשים, שנים. אף־אחד לא מת. שַׁבְיֶר היה בן ארבעים־ושבע. כרמן היתה בת שלושים־ותשע. ולביאטריס בדיוק מלאו חמישים.

החיים היו טובים אליהן. לפעמים יצאו כרמן וביאטריס לקנות כותונות־לילה סקסיות במיוחד. ולקנות בשמים. כרמן היתה היותר אלגנטית. ביאטריס, עם השומנים שלה, היתה בוחרת תחתוני ביקיני, וחזייה קטנטנה לשדיים העצומים שלה.

יום אחד חזר שַׁבְיֶר רק מאוחר מאוד בלילה: השתיים מיואשות. לא היה להן מושג שהיה עם הזונה שלו. השלושה היו למעשה ארבעה, כמו שלושת המוסקטרים.

שַׁבְיֶר חזר רָעֵב עד אינסוף. ופתח בקבוק שמפניה. שָׁפַע מרץ. קישקש בעליצות עם השתיים, סיפר להן שלעסק התרופות שלו הולך מצוין. והציע לשתיהן שייסעו שלושתם למונטווידאו, למלון פאר.

בתזזית גדולה נארזו שלוש המזוודות.

כרמן לקחה את כל סֶט האיפור המורכב שלה. ביאטריס יצאה לקנות חצאית־מיני. הם עשו את הדרך במטוס. ישבו בשורה של שלושה מושבים: הוא באמצע בין השתיים.

במונטווידאו קנו כל מה שרצו. כולל מכונת־תפירה לביאטריס, ומכונת־כתיבה שכרמן רצתה ללמוד איך להשתמש בה. למעשה לא היתה צריכה דבר, העלובה המסכנה הזאת. היא ניהלה יומן: ציינה בדפים של מחברת עבה, כרוכה באדום, את התאריכים שבהם שַׁבְיֶר רצה אותה. ונתנה את היומן לקריאה לביאטריס.

במונטווידאו הם קנו ספר בישול. אלא שהוא היה בצרפתית, והן לא הבינו כלום. המלים נראו יותר כמו גסויות.

ואז הן קנו ספר בישול בקסטיליאנית. שיפרו את עצמן ברטבים ובמרקים. למדו להכין רוסטביף. שַׁבְיֶר העלה שלושה קילו וכוח השוֹר שלו התעצם.

לפעמים נשכבו השתיים במיטה. היום היה ארוך. ואף שלא היו לסביות, הן ריגשו האחת את האחרת ועשו אהבה. אהבה עצובה.

יום אחד הן סיפרו את העובדה הזאת לשַׁבְיֶר.

שַׁבְיֶר נרעד. ורצה שבאותו לילה יעשו השתיים אהבה לנגד עיניו. אבל כשהיו מְצוּוֹת כך, נגמר הכל בלא־כלום. השתיים בכו ושַׁבְיֶר זעם בטירוף.

שלושה ימים לא אמר מלה לאף אחת מהשתיים.

והנה במרווח הזמן הזה, מבלי שיצווּ עליהן, נכנסו השתיים למיטה ובהצלחה.

לתיאטרון לא הלכו השלושה. הם העדיפו לראות טלוויזיה. או לאכול בחוץ.

לשַׁבְיֶר לא היו נימוסי שולחן: הוא היה אוחז את האוכל בידיים, לועס ברעש גדול, וגם אוכל בפה פתוח. כרמן, שהיתה יותר מעודנת, נגעלה והתביישה. חסרת־בושה לחלוטין היתה ביאטריס, שהסתובבה לה בבית עירומה.

איש אינו יודע איך זה התחיל. אבל זה התחיל.

יום אחד חזר שַׁבְיֶר מהעבודה וכתמי אודם על חולצתו. הוא לא היה יכול להכחיש שהיה עם הזונה המועדפת שלו. כרמן וביאטריס תפסו כל אחת חתיכת עץ ורדפו אחרי שַׁבְיֶר ברחבי הבית. הוא רץ מטורף בייאושו וצעק: סליחה! סליחה! סליחה!

השתיים, עייפות גם הן, הפסיקו לבסוף לרדוף אחריו.

בשלוש לפנות־בוקר התעורר בשַׁבְיֶר הרצון להיות עם אשה. הוא קרא לביאטריס, כי היתה פחות נקמנית. ביאטריס, רכה ועייפה, נכנעה לתשוקותיו של הגבר שנראה גבר־על.

אבל למחרת הן הודיעו לו שלא יבשלו בשבילו יותר. שיעשה לעצמו סידור עם האשה השלישית.

השתיים בכו מפעם לפעם, וביאטריס הכינה לשתיהן סלט תפוחי־אדמה במיונז.

באותו ערב הלכו השתיים לקולנוע. אכלו בחוץ, וחזרו הביתה רק בחצות. בבית מצאו את שַׁבְיֶר מוכה, עצוב ורעב. הוא ניסה להסביר:

"זה כי לפעמים יש לי חשק במשך היום!"

"נו", אמרה לו כרמן, "אז למה אתה לא חוזר הביתה?"

הוא הבטיח שלהבא יחזור. ובכה. כשבכה נשבר לביאטריס ולכרמן הלב. באותו לילה עשו השתיים אהבה למולו והוא אכל את עצמו מקנאה.

איך נולדה תשוקת הנקמה? השתיים נעשו יותר ויותר חברות ובזו לו.

הוא לא קיים את הבטחתו והלך לזונה. ההיא הדליקה אותו כי אמרה המון מלים מלוכלכות וקראה לו בן־זונה. הוא הסכים לכל.

עד שהגיע יום אחד.

או נכון יותר, לילה אחד. שַׁבְיֶר ישן בשלווה, כמו האזרח הטוב שהיה. השתיים ישבו ליד השולחן, מהורהרות. כל אחת מהן חשבה על ילדותה האבודה. וחשבה על המוות. כרמן אמרה:

"יום אחד נמות שלושתנו".

ביאטריס ענתה:

"וסתם".

היה עליהן לחכות בסבלנות ליום שבו יעצמו את העיניים לנצח. ושַׁבְיֶר? מה הן יעשו עם שַׁבְיֶר? ההוא ישן כמו ילד.

"האם עלינו לחכות עד ששַׁבְיֶר ימות מוות טבעי?" שאלה ביאטריס.

כרמן חשבה, חשבה ואמרה:

"אני חושבת שאנחנו, שתינו, צריכות לעשות משהו".

"מה?"

"אני עוד לא יודעת".

"אבל אנחנו צריכות להחליט".

"את יכולה להשאיר את זה לי, אני יודעת מה אני עושה".

ושום דבר לא נעשה, כלום. עוד רגע תהיה הזריחה ושום דבר לא קרה. כרמן הכינה לשתיהן קפה חזק מאוד. והן אכלו שוקולדים עד בחילה. וכלום, ממש כלום.

הן הדליקו את הטרנזיסטור והאזינו לקטע קורע־לב של שוברט. פסנתר בלבד. כרמן אמרה:

"זה חייב להיות היום".

כרמן הובילה וביאטריס צייתה. היה לילה מיוחד: עמוס כוכבים, שהתבוננו בהן מנצנצים ושלווים. איזו דממה. אבל איזו דממה. השתיים הלכו והתקרבו לשַׁבְיֶר לראות אם הן זוכות להשראה. שַׁבְיֶר נחר. כרמן אכן זכתה להשראה.

היא אמרה לביאטריס:

"במטבח יש שני סכינים גדולים".

"ואז?"

"ואז אנחנו שתיים, ויש לנו שני סכינים גדולים".

"ואז?"

"ואז, מטומטמת, לשתינו יש נשק, ואנחנו יכולות לעשות את מה שאנחנו צריכות לעשות. אלוהים מצַווה".

"לא עדיף לא לדבר על אלוהים ברגע כזה?"

"את רוצה שאני אדבר על השטן? לא, אני מדברת על אלוהים שהוא אדון הכל. אדון המרחב והזמן".

הן הלכו אם־כן למטבח. שני הסכינים היו חדים, מפלדה מובחרת ממורקת. האם יהיה להן כוח?

יהיה, כן.

הן היו חמושות. החדר היה חשוך. הן נעצו במקומות מוטעים, דקרו את השמיכה. היה לילה קר. ואז הן הצליחו להבחין בגוף הישן של שַׁבְיֶר.

הדם העשיר של שַׁבְיֶר זרם במיטה, על הרצפה, מבוזבז.

כרמן וביאטריס ישבו יחד אל השולחן של חדר־האוכל, תחת האור הצהוב של המנורה העירומה, הן היו תשושות. נדרש כוח כדי להרוג. כוח אנושי. כוח אלוהי. השתיים היו מיוזעות, אילמות, מדוכדכות. אילו היו יכולות, לא היו הורגות את אהבתן הגדולה.

ועכשיו? עכשיו היה עליהן להעלים את הגופה. הגופה היתה גדולה. הגופה היתה כבדה.

ובכן, השתיים הלכו אל הגינה ובעזרת שני אתים חפרו בור באדמה.

ובחשכת הלילה – סחבו את הגופה החוצה אל הגינה. זה היה קשה, כי שַׁבְיֶר המת היה כמדומה כבד יותר מהחי, כי ברחה ממנו הרוח. כשסחבו אותו, נאנחו מעייפות ומכאב. ביאטריס בכתה.

הן הניחו את הגופה הגדולה בבור, כיסו אותה באדמה הלחה והריחנית של הגינה, אדמה טובה לשתילה. אחר־כך נכנסו הביתה, הכינו עוד קפה וחזרו מעט לעצמן.

לביאטריס, רומנטית חסרת־תקנה – כל חייה קראה נובלות רומנטיות מאוירות, מלאות אהבות נכזבות או אבודות מראש – לביאטריס היה רעיון לשתול ורדים באדמה הפורייה הזאת.

והן יצאו שוב לגינה, קטפו צרור ורדים אדומים ושתלו אותם באדמת קברו של שַׁבְיֶר הנאבל. השמש זרחה. הגינה התלחלחה בטל. הטל הוא ברכה על הרצח. כך הן חשבו בעודן יושבות על הספסל הלבן שהיה שם.

חלפו ימים. שתי הנשים קנו בגדים שחורים. ובקושי אכלו. כשהחשיך נפלה עליהן עצבות. הן לא נהנו יותר לבשל. כרמן, הזועפת, קרעה מרוב כעס את ספר הבישול בצרפתית. את הקסטליאני שמרה: לעולם אין לדעת אם יום אחד לא תזדקק לו פתאום.

ביאטריס קיבלה אחריות על המטבח. שתיהן אכלו ושתו בדממה. נראָה שגבעולי הוורדים האדומים נקלטו. ידי נטיעה טובות, אדמה טובה ומשגשגת. הכל הסתדר.

וכך נפתרה הבעיה.

אלא שהמזכיר של שַׁבְיֶר התחיל לתמוה על ההיעדרות הארוכה. היו מסמכים דחופים שחיכו לחתימה. ומאחר שבבית של שַׁבְיֶר לא היה טלפון, הוא הגיע לשם. הבית נראָה שטוף ב־mala suerte.1 שתי הנשים אמרו לו ששַׁבְיֶר בטיול, שנסע למונטווידאו. המזכיר לא לגמרי האמין, אבל נראָה כאילו קנה את הסיפור.

בשבוע הבא הלך המזכיר למשטרה. עם המשטרה לא משחקים. תחילה סירבו השוטרים להאמין לסיפור. אבל, אל מול ההתעקשות של המזכיר, החליטו בעצלתיים להוציא צו חיפוש בבית של הפוליגמי. הכל לשווא: אין זכר לשַׁבְיֶר.

ואז אמרה כרמן כך:

"שַׁבְיֶר נמצא בגינה".

"בגינה? עושה מה?"

"רק אלוהים יודע".

"אבל לא ראינו שם אף־אחד ושום דבר".

הם יצאו לגינה: כרמן, ביאטריס, המזכיר ששמו היה אלברטו, שני שוטרים, ועוד שני גברים שאיש אינו יודע מי הם היו. שבעה אנשים. וביאטריס, בלי דמעה אחת בעיניים, הציגה אז את הקבר הפורח. שלושה גברים פתחו את הקבר וקצצו את גבעולי הוורדים, שסבלו לשווא מן הברוטליות האנושית.

וראו את שַׁבְיֶר. הוא היה במצב מחריד, מעוות, כבר אכול למחצה, בעיניים פקוחות.

"ועכשיו?" אמר אחד השוטרים.

"ועכשיו נעצור את שתי הנשים".

"אבל", אמרה כרמן, "שנהיה באותו תא".

"תראו", אמר אחד השוטרים שעמד מול המזכיר ההמום,

1 מזל רע (ספרדית).

"הכי טוב להעמיד פנים שכלום לא קרה, כי אחרת יהיה לנו בלגן שלם, המון ניירת למלא, המון קשקשת".

"אתן שתיכן", אמר השוטר האחר, "תארזו מזוודות ותעברו לגור במונטווידאו. ואל תטרידו אותנו יותר".

השתיים ענו: "תודה רבה".

ושַׁבְיֶר לא אמר דבר. באמת לא היה מה לומר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “דרך הייסורים של הגוף”