החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות / הרשמה

אלקטרז נגד ספרני הרשע

מאת:
מאנגלית: כנרת היגינס-דוידי | הוצאה: | 2012 | 264 עמ'
קטגוריות: ילדים ונוער

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

0.00

רכשו ספר זה:

אלקטרז סמדרי הוא נער רגיל לגמרי. כמעט.
הוריו של אלקטרז נעלמו לפני שנים, ומאז הוא מועבר
ממשפחה אומנת אחת לאחרת. הסיבה? הוא נוטה להשמיד
את בתי־האומנה שהוא מתגורר בהם.
אבל זו לא אשמתו של אלקטרז. זה פשוט הכישרון שלו.
ביום הולדתו השלושה־עשר אלקטרז מקבל שקית חול, וכתובת השולח המופיעה על המתנה המוזרה מפתיעה ביותר. מרגע קבלת המתנה חייו מקבלים תפנית מוזרה עד מאוד.
זה מתחיל כשכַּת של ספרנים מרושעים גונבת מידיו את החול על מנת להשתלט בעזרתו על העולם כולו. אלקטרז מעולם לא ידע דבר על קיומה של כת הספרנים המרושעים, אבל הוא עתיד לגלות שכל חייו הוא חי בצילם, וכמוהו גם כל אדם שאהב אותו
אי פעם.
אלקטרז חייב לעצור בעדם… הוא יוצא לקרב כשכלי הנשק היחידים שלו הם משקפיו ויכולתו המופלאה לשבור כל דבר. בדרכו הוא אוסף בני ברית שכישרונותיהם וכישלונותיהם מוזרים יותר מכל דמיון.
האם יצליחו אלקטרז ובני בריתו המשונים להציל את העולם?
ברנדון סנדרסון הוא שם העט של אלקטרז סמדרי וגם שמו האמיתי של מחבר ספרי פנטזיה.
"אין ספק שלספר המטורף הזה יהיו מעריצים רבים."
פבלישרס ויקלי

מקט: 4-20-52740
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

וכך שכבתי, קשור אל מזבח שהיה בנוי מאנציקלופדיות שפג תוקפן, ממתין לעלות כקורבן לכוחות האפלים על ידי כת ספרני הרשע.

כמו שאתם בטח מתארים לעצמכם, מצב כזה יכול להיות מטריד למדי. כשנמצאים בסכנה כזו קורים למוח דברים מוזרים - למעשה, זה הרבה פעמים יכול לגרום לאדם לעצור רגע ולעשות חשבון נפש. אם מעולם לא הייתם במצב כזה, פשוט תצטרכו לסמוך עלי בעניין הזה. אבל אם, לעומת זאת, כן יצא לכם להיות במצב כזה, אתם כנראה מתים ולא סביר שתקראו את זה.

במקרה שלי, המוות הממשמש ובא גרם לי לחשוב על הוריי. זו היתה מחשבה מוזרה, היות שלא גדלתי איתם. למעשה, עד ליום הולדתי השלושה־עשר ידעתי רק דבר אחד על הוריי: שהיה להם חוש הומור מעוות.

למה אני אומר את זה? תראו, ההורים שלי קראו לי אַל. ברוב המקרים זה קיצור של אלברט, שהוא שם בסדר גמור. בוודאי יצא לכם להכיר איזה אלברט או שניים במהלך חייכם, ורוב הסיכויים שהם היו בחורים טובים וישרים. אם לא, זה בטח לא באשמת השם שלהם.

השם שלי הוא לא אלברט.

זה גם היה יכול להיות קיצור של אלכסנדר. גם זה לא היה לי אכפת, כי אלכסנדר הוא שם גדול. הוא נשמע מלכותי כזה.

אני בטוח שאתם יכולים לחשוב על עוד שמות שאַל היה יכול להיות קיצור שלהם. לשם אלפונסו יש צליל נעים. גם השם אלן הוא שם מקובל, וכך גם אלפרד - אפילו שהוא נשמע לי קצת יותר מדי כמו שם של משרת אנגלי.

השם שלי הוא לא אלפונסו, אלן או אלפרד. הוא גם לא אלחנדרו, אלטון, אלדריס או אלונזו.

השם שלי הוא אלקטרז. אַלְקָטְרָז סְמֶדְרי. יכול להיות שחלקכם, תושבי הממלכות החופשיות, מתפעלים מהשם שלי. זה ממש יופי לכם, אבל אני גדלתי בהאשלנדס - בארצות־הברית עצמה. לא הבנתי כלום באוקולאטורים ודברים כאלה, אבל כן הבנתי בבתי־כלא.

ולכן נאלצתי להסיק שלהוריי היה חוש הומור מעוות. אחרת, למה הם קראו לבנם על שם בית־הכלא הידוע ביותר לשמצה בהיסטוריה של ארצות־הברית?

ביום הולדתי השלושה־עשר קיבלתי אישור נוסף לכך שהוריי אכן היו אנשים אכזריים ביותר. באותו יום קיבלתי פתאום בדואר את הדבר היחיד שהם הורישו לי.

זה היה שקיק עם חול.

עמדתי בדלת, הסתכלתי על החבילה שבידיי, וקימטתי את מצחי בתהייה בעת שהדוור נסע לו לדרכו. החבילה נראתה ישנה - החוטים שקשרו אותה היו שחוקים, ונייר העטיפה החום היה דהוי ובלוי. בתוך החבילה מצאתי קופסה ובה פתק פשוט.

אלקטרז,

יום הולדת 13 שמח!

הנה הירושה שלך, כפי שהובטח.

באהבה, אמא ואבא

מתחת לפתק מצאתי את שקיק החול. הוא היה קטן, אולי בגודל של אגרוף, והיה מלא בחול ים רגיל.

הנטייה הראשונה שלי היתה לחשוב שהחבילה היתה בדיחה של מישהו. אתם בטח הייתם חושבים אותו דבר. אבל משהו גרם לי לעצור. הנחתי את הקופסה, והחלקתי את הקמטים של נייר העטיפה.

באחד מקצותיו היה הנייר מלא בשרבוטים פרועים - קצת כמו הקשקושים שעושים כשמנסים לשכנע עט יבש לכתוב. בחזית היה כתוב משהו. האותיות נראו ישנות ודהויות - במקומות מסוימים כמעט בלתי קריאות - ובכל זאת האותיות הצטרפו לכדי כתובתי המדויקת. כתובת שגרתי בה רק שמונה חודשים.

לא יכול להיות, חשבתי.

ואז נכנסתי הביתה ושרפתי את המטבח.

תראו, הזהרתי אתכם שאני לא בן־אדם טוב. מי שהכיר אותי כשהייתי קטן, לעולם לא היה מאמין שיום אחד יראו בי גיבור. גבורה זה פשוט לא אני. אנשים גם לא השתמשו במילים כמו "נחמד" או "חברותי" בבואם לתאר אותי. הם היו משתמשים אולי במילה "פיקח", אבל אני חושש שערמומי היא מילה מדויקת יותר. "הרסני" היא עוד מילה ששמעתי לעיתים קרובות, אבל לא אהבתי אותה (היא גם לא כל כך מדויקת).

לא, אנשים אף פעם לא אמרו עלי דברים טובים. אנשים טובים לא שורפים מטבחים.

כשהחבילה המשונה עדיין בידיי, אני מגיע למטבח של משפחת האומנה שלי, שקוע במחשבות. זה היה מטבח מאוד יפה, מודרני למראה עם טפטים לבנים על הקירות והרבה מכשירים חשמליים מכרום. כשנכנסים אליו רואים מייד שהמטבח הזה שייך למישהו שמתגאה בכישורי הבישול שלו.

הנחתי את החבילה שלי על השולחן, והלכתי אל הכיריים. אם אתה האשלנדר, היית חושב שאני נראה כמו ילד אמריקאי רגיל למדי, לבוש בג'ינס רחב ובחולצת טריקו. אמרו לי שאני ילד יפה - -היו אפילו שאמרו שיש לי "פנים מלאות תום". לא הייתי גבוה מדי, עם שיער חום כהה, והיה לי כישרון לקלקל ולשבור דברים.

כישרון גדול.

כשהייתי ממש קטן, ילדים אחרים היו קוראים לי קלוץ. תמיד הייתי שובר דברים או מקלקל אותם - צלחות, מצלמות, תרנגולות. היה נדמה שזה בלתי נמנע שכל דבר שאני מחזיק בידיי ייפול או יישבר או יתקלקל בצורה אחרת.

לא הכישרון הכי מעורר השראה שהיה אי־פעם לעלם צעיר, אני יודע, אבל למרות זאת, בדרך כלל מאוד השתדלתי.

בדיוק כמו שעשיתי באותו יום. כשמחשבותיי עדיין נתונות לחבילה המשונה, מילאתי סיר במים, והוצאתי כמה חבילות של אטריות ראמֶן מהירות הכנה. הנחתי אותן והבטתי בכיריים, שהיו מהודרות כאלה ועם להבות אמיתיות. אמי המאמצת ג'ואן היא לא אחת שתסתפק בכיריים חשמליות.

לפעמים זה הפחיד אותי, לדעת באיזו קלות אני יכול לשבור דברים. נדמה שהקללה היחידה והפשוטה הזו שלטה בכל מה שקורה לי בחיים. אולי לא הייתי צריך לנסות להכין ארוחת ערב. אולי הייתי צריך פשוט לפרוש לחדרי. אבל מה הייתי אמור לעשות? להישאר שם כל הזמן? אף פעם לא לצאת כי אני עלול לשבור משהו? ברור שלא.

הושטתי את ידי והדלקתי את הגז.

והלהבות, כמובן, פרצו מייד מתחת לסיר, והיו הרבה יותר חזקות משהיה אמור להיות אפשרי בכלל. ניסיתי מייד להקטין את הלהבה, אבל הכפתור נשבר ונותר בידי. ניסיתי לתפוס את הסיר ולהוריד אותו מהכיריים, אבל ברור שהידית נשברה. בהיתי כמה שניות בידית השבורה, והסתכלתי על הלהבות. הן ריצדו, נתפסו בווילון, והאש החלה לאכל את הבד בעליצות.

אוקיי, אז אין אטריות לארוחת ערב, חשבתי לעצמי באנחה והשלכתי את הידית השבורה מעבר לכתפי. השארתי את האש הבוערת - שוב, אני מרגיש שאני חייב להזכיר לכם שאני לא בן־אדם כל כך טוב - ולקחתי את החבילה המוזרה בדרכי אל הסלון.

הוצאתי את העטיפה החומה, יישרתי את קמטיה על השולחן ביד אחת והסתכלתי על הבולים. אחד מהם היה של אישה עם משקפי טיסה, וברקע מאחוריה היה מטוס של פעם. כל הבולים נראו ישנים - אולי בגילי. הדלקתי את המחשב, נכנסתי לאתר של בולים, ושם מצאתי את תאריך ההנפקה וראיתי שאני צודק. הם הודפסו לפני שלוש־עשרה שנים.

מישהו טרח לא מעט כדי שהחבילה תיראה כאילו היא נארזה ונשלחה לפני יותר מעשור. אבל זה היה מגוחך. איך היה יכול השולח לדעת היכן אגור? במהלך שלוש־עשרה השנים האחרונות עברתי עשרות משפחות אומנה. וחוץ מזה, מספר הבולים הדרושים למשלוח חבילה עולה בלי אזהרה וללא דפוס כלשהו (במובן הזה אני משוכנע שאנשי הדואר הם די סדיסטיים). אין שום סיכוי שמישהו ידע, לפני שלוש־עשרה שנים, כמה בולים יעלה לשלוח חבילה בתקופה הזו.

הנדתי בראשי, קמתי וזרקתי את מקש ה-M של המקלדת לפח. כבר הפסקתי לנסות להדביק את המקשים בחזרה - הם ממילא תמיד נופלים עוד פעם. הוצאתי מהארון בכניסה את מטף כיבוי האש וחזרתי למטבח, שהיה עכשיו כולו אפוף עשן. שמתי את החבילה ואת המטף על השולחן, לקחתי את המטאטא, עצרתי את נשימתי והפלתי את שרידי הווילונות לתוך הכיור. פתחתי את הברז, ובעזרת המטף כיביתי את הטפטים ואת הארונות הבוערים, וגם את הכיריים.

גלאי העשן לא ציפצף, כמובן. אותו כבר שברתי הרבה קודם. כל מה שהייתי צריך לעשות היה להניח את היד שלי עליו לשנייה, והוא התפרק.

לא פתחתי את החלון, אבל היה לי מספיק שכל להביא צבת ולסגור את שסתום הגז. העפתי מבט אל הווילונות, שהיו גוש אפר רוחש בכיור.

זהו, חשבתי, מתוסכל מעט. עכשיו אין מצב שג'ואן ורוי יסכימו להמשיך לסבול אותי.

אולי אתם חושבים שמן הראוי שאתבייש בעצמי. אבל מה הייתי אמור לעשות? כמו שאמרתי - זה לא שיכולתי פשוט להתחבא בחדר שלי כל הזמן. האם נגזר עלי להימנע מלחיות רק בגלל שהחיים שלי היו טיפה שונים משל אנשים רגילים? לא. אני למדתי לחיות עם הקללה המשונה שלי, וחשבתי שגם אחרים יצטרכו ללמוד לחיות איתה.

שמעתי מכונית מחוץ לבית. סוף־סוף קלטתי שהמטבח מסריח מעשן ופתחתי את החלון, והתחלתי לנפנף מגבת באוויר כדי לזרז את יציאתו. אמי המאמצת - ג'ואן - מיהרה אל המטבח כעבור כמה שניות. היא עמדה בפתח, מבועתת, והביטה בנזק שגרמה האש.

זרקתי את המגבת, יצאתי בלי לומר מילה, ועליתי אל חדרי.

"הילד הזה הוא אסון!"

קולה של ג'ואן נישא אלי מבעד לחלון הפתוח. הוריי המאמצים היו בחדר העבודה בקומה הראשונה, המקום האהוב עליהם לניהול התייעצויות "שקטות" הנוגעות אלי. למרבה המזל, אחד הדברים הראשונים ששברתי בבית הזה היה הגלגלת של מסילת החלון בחדר העבודה, כך שאי אפשר היה לסגור אותו עד הסוף, ואני יכולתי לצותת.

"ג'ואן," אמר קול מרגיע. הוא היה שייך לרוי, אבי המאמץ.

"אני לא יכולה יותר!" התפרצה ג'ואן. "הוא הורס כל דבר שהוא נוגע בו!"

הנה המילה הזו שוב. הורס. הרגשתי את שערותיי סומרות ברוגז. אני לא הורס דברים, חשבתי. אני מקלקל או שובר. הם עדיין שם כשאני גומר איתם, הם פשוט כבר לא עובדים.

"יש לו כוונות טובות," אמר רוי. "הוא ילד טוב לב."

"קודם מכונת הכביסה," רטנה ג'ואן, "אחר כך מכסחת הדשא. אחר כך האמבטיה למעלה. עכשיו המטבח. וכל זה בפחות משנה!"

"היו לו חיים קשים," אמר רוי. "הוא פשוט מתאמץ יותר מדי - איך את היית מרגישה אם היו מעבירים אותך ממשפחה למשפחה בלי שהיה לך בית אף פעם?"

"טוב, אפשר להבין למה אנשים רוצים להיפטר ממנו." אמרה ג'ואן, "אני - "

דפיקה בדלת קטעה את דבריה. השתרר שקט לכמה שניות, ואני יכולתי לדמיין מה קורה ביניהם. ג'ואן, קרוב לוודאי, כיבדה את רוי בָּמבט. ברוב המקרים הבעל היה זה שהפיק את המבט, והתעקש לשלוח אותי הלאה. אבל כאן רוי תמיד היה הרך מבין השניים. שמעתי את צעדיו בדרכו לפתוח את הדלת.

"בבקשה," אמר רוי בקול שבקושי שמעתי, היות שהוא היה עכשיו בפתח הבית. המשכתי לשכב על המיטה. היתה עדיין שעת ערב מוקדמת - השמש אפילו לא שקעה עדיין.

"גברת שלדון," אמר קול חדש מלמטה, בפנייה אל ג'ואן. "באתי ברגע ששמעתי מה קרה." זה היה קול אישה, קול שהכרתי. קולה היה ענייני, לקוני, ויותר מאשר טיפה מתנשא. שיערתי שכל אלה היו הסברים הגיוניים לכך שמיז פלטְשֶר לא היתה נשואה.

"מיז פלטשר," אמרה ג'ואן, שרוח הקרב יצאה ממנה עכשיו, כשהגיעה העת. זה תמיד ככה. "אני... מצטערת ל-"

"לא," אמרה מיז פלטשר. "זה בסדר. החזקתם מעמד הרבה זמן. אני יכולה לסדר שייקחו את הילד מחר."

עצמתי את עיניי ונאנחתי בשקט. ג'ואן ורוי החזיקו די הרבה זמן - ללא ספק יותר זמן מכל משפחות האומנה האחרות שהיו לי בשנים האחרונות. שמונה חודשים לא היו עניין של מה בכך כשמדובר בטיפול בי. הרגשתי התכווצות קטנה בבטני.

"איפה הוא עכשיו?" שאלה מיז פלטשר.

"הוא למעלה."

חיכיתי בשקט. מיז פלטשר דפקה על הדלת, אבל לא חיכתה לתשובה ופתחה את הדלת.

"מיז פלטשר," אמרתי לה. "את נראית נהדר."

זו היתה הגזמה. מיז פלטשר - העובדת הסוציאלית שלי - יכלה להיות אישה יפה, אם המשקפיים שלה לא היו כל כך מכוערים, עם מסגרת הקרן שלהם. שערה היה אסוף תמיד לפקעת, שהיתה רק קצת פחות הדוקה מהקו הלא־מרוצה של שפתיה. היא לבשה חולצה לבנה פשוטה, וחצאית שחורה בגובה הקרסול. בשבילה זה היה לבוש נועז - הנעליים, אחרי הכול, היו בצבע בורדו.

"את המטבח, אלקטרז?" שאלה מיז פלטשר. "למה את המטבח?"

"זה לא היה בכוונה," מילמלתי. "ניסיתי לעשות משהו נחמד בשביל ההורים המאמצים שלי."

"אתה החלטת להיות נחמד לג'ואן שלדון - שֶפית, מהטובים והידועים בעיר - בכך שתשרוף לה את המטבח?"

משכתי בכתפיי. "רק רציתי להכין ארוחת ערב. חשבתי שאפילו אני לא אצליח להרוס אטריות ראמן."

מיז פלטשר נחרה בלעג. היא נכנסה סוף־סוף לחדרי, מנידה את ראשה תוך כדי הליכה לכיוון השידה שלי. היא תחבה את אצבעה אל חבילת הירושה שלי, וכיחכחה בגרונה במורת רוח למראה הנייר המקומט והחוטים הבלויים. היה לה קטע עם חוסר סדר. לבסוף היא פנתה אלי שוב. "נגמרות לנו המשפחות, סמֶדרי. הזוגות האחרים שומעים שמועות. עוד מעט כבר לא יהיה לאן לשלוח אותך."

שתקתי והמשכתי לשכב.

מיז פלטשר נאנחה, שילבה את זרועותיה ונקשה באצבע אחת על הזרוע השנייה. "ברור לך, כמובן, שאתה לא שווה כלום."

התחלנו, חשבתי, והרגשתי בחילה. זה היה השלב שהכי שנאתי בתהליך. בהיתי בתקרה.

"אין לך אבא ואין לך אמא," אמרה מיז פלטשר. "אתה טפיל על המערכת. אתה ילד שקיבל הזדמנות שנייה, שלישית ועכשיו עשרים ושבע. ואיך אתה מקבל את כל הנדיבות הזאת? באדישות, בחוסר כבוד, ובהרס!"

"אני לא הורס," אמרתי בשקט. "אני שובר או מקלקל. זה לא אותו דבר."

מיז פלטשר משכה באפה בבוז. היא עזבה אותי לנפשי וטרקה את הדלת בדרכה. שמעתי אותה נפרדת לשלום מבני הזוג שלדון, ומבטיחה להם שמישהו מהמשרד יבוא בבוקר ויטפל בעניין.

חבל, חשבתי. רוי וג'ואן הם באמת אנשים טובים. הם היו יכולים להיות הורים נפלאים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אלקטרז נגד ספרני הרשע”