החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שחרור המקום: דרך למהגר בעולם

מאת:
הוצאה: | 2016-08 | 181 עמ'
קטגוריות: עיון

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

ההגירה בעולם איננה חופשית, מסיבה פשוטה: מדינות מתירות התיישבות קבע בשטחן רק למי שמזוהה כבן המקום. בימינו, מזוהה כל אדם כבן מקום מסוים מתוקף נסיבות מולדות, כפי שמגלם הגיון התחולה של האזרחות, וכך נשללת עקרונית האפשרות לחיות במקום אחר. בספר זה נעשה ניסיון לתאר את המגבלות על ההגירה כעוול שיסודו בהתכחשות לקרבה היסודית שבין בני אדם, ולערער על תפיסת ההגירה כבעיה הנמצאת באחריותה של המדינה הריבונית. תחת זאת, החופש להגר מתואר כאן כמזור אפשרי למצוקותיו של אדם. על מנת לחלץ את הזיהוי של אדם עם מקום מצבת המובן־מאליו, נבחן מושג הזהות מזוויות נוספות, המאירות עליו כבלתי־הכרחי וכפתוח לשינוי היסטורי. תופעת ההגירה לאמריקה בזמן המודרני נידונה גם היא בספר, כדוגמה לגמישות אפשרית במדיניות ההגירה הנהוגה כיום בעולם.

מקט: 978-1-61838-756-1
מסת"ב: 978-1-61838-756-1
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


זהות

הכרה בזהות היא חלק מהיפתחות תודעתית לעולם, וככזו איננה נפרדת מחוויית החיים בו. תנאים הכרחיים להופעתה של זהות הם קיומם של תודעה מכירה ושל חומר תופעתי. חומר תופעתי נשפך לתודעה אנושית כרשמים שיכולים להיות מוכרים על־ידה כדברים. דבר הוא כל מושא תודעתי המוכר בקביעות ובמובחנות מסוימות. דבר מופיע על גבי רקע, וכל דבר יכול לתפקד כרקע להופעתו של דבר אחר: אדמה כרקע לעיר, עולם כרקע לאדמה, עץ כרקע לגזע, שמיים כרקע לרכס הרים, אדישות כרקע לאהבה, שולחן כרקע לצלחת. אף שהתבחנותו של דבר מרקע הופעתו כרוכה בעמעום הקשב ההכרתי לרקע, הרקע אינו נשלל בפשטות, אלא מעניק הקשר להכרתו של דבר. אריה בגן־חיות איננו אותו הדבר כאריה בכיכר העיר, גם אם מדובר באותו האריה עצמו. דבר מוכר כבעל אפיונים מזהים: גדול, עמוק, ירוק, עתיק, בהיר, רועש או כועס, ואינספור אפיונים נוספים. בין אפיוניו של דבר מוכר מעמדו הקיומי, כתודעתי בלבד (כגון חלום או תוכן דמיוני) או גם כבעל נוכחות מחוץ לתודעה (כגון תרנגולת מסוימת, הדמות של פיטר פן, הרעיון של אהבה, תחושת כאב). אין אפשרות להכיר דבר במלואו, ואין אפשרות להכירו שלא דרך אפיונים מזהים. הכרה באפיוניו של דבר היא האפשרות של הכרתו כדבר: דבר מוכר חושף אפיונים מזהים.

במובן ראשון, זהות מתכוננת בין דבר לבין עצמו, כאוסף של אפיונים המוכר כבעל יחס קבוע ומובחן. קביעות היחס שבין אפיוניו של דבר היא התמדתו כדבר בפני עצמו, ומובחנות היחס היא נבדלותו כדבר מדברים אחרים ברקע של הופעתו. מדיבור על דָבָריותו של דבר נרמז כבר יסוד אוניברסלי להכרה בדבר כדבר, יסוד העומד גם נוכח הבדלים בין דברים והכרות שונות. יסוד להכרה בדבריותו של דבר הוא הופעתו בקווי מתאר המבחינים אותו מרקע הופעתו ומורים על התכנסותו העצמית. קווי מתאר והתכנסות עצמית מאפיינים דבר בכל מעמד קיומי — שיר, רעיון, הרגשה, אבן, מרקסיזם, תמונה, פחד, חמור, תשוקה — ונוסכים במכיר ביטחון לגבי אחדות פנימית מסוימת שלו, גם כאשר הופעתו חושפת פני שטח בלבד. אנו נוגסים בחיצוניות התפוח ולועסים את פנימיותו בלי לבחון אותה בתור שכזו, בלי לדאוג שמא היא דבר אחר, החורג ממה שמציעים פני השטח. קווי מתאר והתכנסות עצמית מניחים בסיס אינטואיטיבי להכרה בדבר כדבר, אפילו כשאין לגביו מושג. במובן שני, זהות מתכוננת כיחס קבוע ומובחן בין דבר לבין אפיון: קביעות זו היא התמדתו של היחס לאורך זמן, ומובחנות זו היא נבדלותו מיחסים אחרים המוכרים בין דבר לבין אפיוניו. כשמהבחנה בין דבר לבין אפיון נרמז שהדבר מתנה את האפיון, ולא להפך, ההבחנה וההתניה הנרמזת ממנה תלויה בזווית ההכרה: דבר עשוי להיחשב כאפיון של דבר אחר, כשם שאפיון של דבר עשוי להופיע כדבר בפני עצמו. כך, למשל, דבר המוכר כעץ מאופיין בפעילות של פוטוסינתזה, ופוטוסינתזה יכולה להיחשב כדבר בפני עצמו. למעשה, דבר יכול להופיע כאפיון של מספר דברים בו־זמנית. אפשר למשל להכיר בשפם כאפיון של פנים, וכן להכירו כאפיון של דפוס גנטי מסוים או כאפיון של מראה גברי.

מרעיון של מבנה הכרה אנושי משתמע שחומר התופעות נחתך לדברים בקטגוריות המאפיינות בני אדם באשר הם בני אדם, ועוד משתמע מכך קיומם של מבני הכרה נוספים המאפיינים יצורים מסוגים אחרים. מבנה הכרה סוגי קובע לא רק אופן, אלא גם את עצם ההכרה של יצור בדבר. מבנה ההכרה של הכלב תומך לא רק בהכרת דברים בצורה אחרת מזו של האדם, אלא גם בדברים שנעלמים מהאדם לחלוטין, כשם שהאדם מכיר דברים שנעלמים מהכרתו של הכלב. מדוע מופיעים הדברים לאדם כפי שהם מופיעים? שאלה כזו אודות תכלית או סיבה של מבנה ההכרה האנושית מנוסחת בקטגוריות השאובות ממבנה ההכרה שאודותיו היא שואלת, ואין לה עוגן חיצוני להישען עליו. אך גם במסגרת מחשבה על הכרה שלא משיגה דברים כשלעצמם ניתן להאמין (ואמנם מאמינים) בקשר כלשהו בין אופן הופעתם של דברים בה לבין עצם ואופן קיומם בעולם, וכאשר, בין יתר הדברים, מוכר מבנה ההכרה האנושי עצמו כדבר בהוויה, לא ניתן להפריד שאלה על אופן חיתוך העולם לדברים בהכרה האנושית משאלות על פשרה של ההוויה. ללא אמונה בהשגחה עליונה המעניקה לעצם קיום ההוויה פשר, לא ניתן להבין את קיומם של דברים בה במונחים של תכלית מטפיזית, אלא לכל היותר במונחים סיבתיים חלקיים (והניסיון הפילוסופי המודרני לחלץ סיבה או תכלית לקיומו של האדם מתוך המאפיינים הייחודיים של מבנה הכרתו הוא חסר שחר). אם משערים שסוגי החיים המוכרים בעולם התפתחו מתוך סוגי חיים קודמים, הרי שדבר כגון הכרה סוגית (כמבנה אנטומי סוגי) התעצב בכפוף ליכולת ההישרדות של יצורים בתנאי המחיה הסביבתיים. הסבר ההתפתחות הסוגית ברעיון של ברירה טבעית הוא חלקי כל עוד תנאי המחיה בעצמם משתנים ללא תלות רק במצב ההתפתחות הסוגית, ובלי להבין לחלוטין מדוע קיימים סוגי החיים המוכרים בעולם, לא ניתן לדעת מדוע קטגוריות ההכרה האנושית הנן כפי שהן, כלומר מדוע מופיעים הדברים לאדם כפי שהם מופיעים.

אך גם בלי לדעת מדוע נחתך העולם לדברים באופן המוכר לאדם, ניתן במסגרת הלא־מטפיזית של היגיון הישרדותי להצביע על עניין כעיקרון מחדד להופעתם. כיחס אל עולם החיים, מובנו של עניין הוא היסטורי ונרחב — תועלת שימושית, סקרנות, תשוקה, ייחוס ערך, מעורבות ונקיטת עמדה. עניין של אדם בנחמה עשוי למשל לחלץ מחומר התופעות דבר המוכר כאלוהים, עניין בבריאות עשוי לחלץ הכרה בצמח מסוים כתרופה. עניין עשוי לחדד קווי מתאר של דבר מוכר, כגון עניין של אדם בשובע המחדד קווי מתאר של פרי (המעידים על גודלו, המרמז על השובע הצפוי מאכילתו, שבתורו מלמד על כדאיות המאמץ להשיגו בטיפוס על עץ, למשל). כשקווי המתאר של דבר מרמזים לפעמים על אפשרות לנתקו מרקע הופעתו, הם יכולים להתחדד, למשל, נוכח עניין של אדם להעביר רהיט לצדו השני של החדר (וכשמגודל הרהיט מסתמן משקלו, ידע אדם אם לבקש עזרה מזולתו או לנסות להסתדר בכוחות עצמו). רבים מהדברים המוכרים מתחדדים שלא מתוך עניין חיובי אלא מתוך עניין בהימנעות, זהירות או דאגה, דוגמת עניין בעשן המיתמר מתנור או בכאב ראש. בעוד שעניין נוטה לחדד את אופן ואף את עצם הופעתו של דבר בהכרה, הוא אינו תנאי להכרתו. כזאת מתברר כשרבים מהדברים המוכרים אינם מעניינים: קפל בגזע עץ מסוים, למשל, עשוי לעניין חוטב עצים או אדם במצוקה המבקש סימנים לגורלו, אך בדרך כלל אדם מכירו ללא שמץ עניין. כריבוי של דברים המוכרים לאדם ללא עניין — אבן בצד הדרך, צבע מתקלף על גג סככה נטושה, צפצוף של ציפור, תריס מוגף למחצה, שיהוק — זולגת לנגד עיניו סתמיותה המבעיתה של הוויה מתפקעת להבחיל מדברים שבתוכה הוא שרוי.

להכרה בדבר כאוסף אפיונים בעל קביעות ומובחנות יסודות אינטואיטיביים שאת קיומם יש להניח לכל הכרה סוגית: דבורה מזהה פרח בחפשה צוף, זאב מזהה את הטרף ברודפו אחריו, פר מזהה פרה בהזדווגות, כלב מזהה את בעליו החוזר הביתה. גם בהכרה אנושית מתקיים זיהוי אינטואיטיבי של דבר המתרחש לפני כל זיהוי אחר: הכרה של אדם בזהות שבין דבר לבין עצמו — כהתמדה של אוסף אפיוניו בקביעות ובמובחנות — אינה נדרשת למושג אודותיו, כפי שמומחש בזיהוי דבר ביצירת אמנות מופשטת, בזיהוי תחושה גופנית או במקרה של זיהוי עצם בלתי־מזוהה (המזוהה כדבר נטול מושג). אך בהכרה אנושית בלבד מתקיים מישור של זיהוי מושגי. מתוך אינספור דברים שיכול אדם להכיר אינטואיטיבית, מזוהה קבוצה קטנה מהם גם דרך מושגים. בעוד שלא כל דבר מוכר מזוהה במושג, כל מושג מוכר כדבר, בהיותו מושא תודעתי בעל קביעות ומובחנות. דבר מושגי נחווה כבעל מובן, כרעיון כללי עם נוכחות מופשטת גם מחוץ לתודעה. מובנו של מושג מתכונן כיחס כללי שבין אוסף מושגים אחרים (כלומר דברים אחרים), כלליות המאפשרת להחילו על דברים אחרים: על דברים המוכרים אינטואיטיבית כדברים, כגון זהו כלב או זוהי אהבה, וכן על דברים המוכרים כבר מושגית, כגון לדרקון יש כנפיים. החלתו של דבר מושגי על דבר המוכר אינטואיטיבית כדבר מלמדת על הבחנה שבין דברים בעלי מעמד קיומי קטגורי (המושג של אבן) לבין דברים בעלי מעמד קיומי פרטי (האבן הזאת). בזיהוי מושגי של דבר פרטי מוכפף הדבר הפרטי לדבר מושגי, וביכולתה לזהותו קטגורית זוכה התודעה המכירה את הדבר לעצמאות מסוימת מקיומו הפרטי. בפעולת זיהוי מושגי מכירה התודעה את הדבר המזהה (את המושג כקטגוריה) עוד קודם להופעת הדבר המזוהה דרכו, וגם לאחריה, כך שהפעולה נחווית כנפרדות תודעתית ממושא הזיהוי. זיהוי מושגי ייתכן אפוא רק בתודעה שמלכתחילה מזהה את עצמה כדבר, כלומר מכירה עצמה כקבועה ומובחנת מהרקע של קיומה: קביעות זו היא הכרתה של התודעה בעצמה כנמשכת בזמן, דרך זיכרון, ומובחנות זו היא הכרתה של התודעה בעצמה כנפרדת מהתוכן שמאכלסה, דרך דמיון. האפשרות של ידע אובייקטיבי, כהכרתן של תודעות שונות באותו הדבר, תלויה בכך שתודעה אנושית היא כבר תודעה עצמית, החווה עצמה כדבר קבוע ומובחן על רקע חומר התופעות, וכשם שמסוגלת לבודדן זו מזו כדברים, מסוגלת היא לבודד את עצמה מהן.

מושג יכול לחול גם על דבר מושגי (כגון האהבה היא טובה). זיהוי מושגי של מושג פורש מישור של זהויות בין מושגים — זוהי השפה, שמתקיימת לפני ואחרי קיומם של בני האדם כיחידים, והיא תנאי מוקדם והכרחי לאפשרות של אדם לזהות דבר פרטי במושג. כאשר מובנו של מושג מתכונן כאוסף ידוע מראש ומוסכם של מושגים אחרים המבהירים אותו, זהות בין מושגים היא יחס יסודי למערכת לשונית. קווי המתאר והתכנסותו העצמית של דבר המוכר אינטואיטיבית מספקים בסיס להכרה ביחסים קבועים בין אוסף אפיוניו של דבר מושגי. אם כי היסוד השימושי של השפה מחייב כתנאי למשמעות שמושגים יהלמו דברים בעלי קיום פרטי, ידיעת שפת מושגים היא עדיין הכרה של מובניהם, כלומר של זהויות ביניהם, אותן ניתן ללמוד בכלליות ובלי להכיר דברים פרטיים שעליהם חלים המושגים. זהות בין רווק לבין מי שאינו נשוי ניתן ללמוד כיחס מושגי טהור, ללא התנסות בדבר פרטי המוכר כרווק או נשוי. אנו מכירים בזהות שבין ארבע כפול מיליון לארבעה מיליון גם אם לא נתקלנו בארבעה מיליון דברים, ומחשיבים דבר כצודק גם אם מעולם לא ראינו צדק. זהות של דרקון מתקיימת כמושג, גם כשקיומו של דרקון כדבר בעל נוכחות מחוץ לתודעה אינו מוכר מניסיון. אין להכחיש הכרה רווחת במושג של אלוהים, על אף שלא כל המאמין התנסה בקיומו. זיהוי של קול עם מהירות מתקיים בין מושגים גם אם אין בנו תפיסה אינטואיטיבית ברורה שלו, וגם אם נתמך הזיהוי בממצאים אמפיריים, אלה מתפרשים במסגרת ידע מושגי שיש ללומדו שיטתית, לאו דווקא לאור ניסיון ישיר, עוד קודם להכרת הזיהוי. זהויות כלליות שבין מושגים בשפה נפגשות עם זיהוי מושגי של דבר פרטי כשהזיהוי מבליע טענה להשתתפות הדבר הפרטי במושג שחל עליו, ומכאן שגם להשתתפותו במושגים המכוננים את מובנו של המושג. אם למשל מוגדר המושג של משולש כצורה בעלת שלוש צלעות במרחב הדו־ממדי, אזי שבזיהוי של דבר פרטי כמשולש מובלעת טענה לזיהויו גם כבעל שלוש צלעות. ההבחנה בין זהויות מושגיות בשפה לבין זיהוי של דבר פרטי עם מושג נוגעת להבחנה שבין זהות סינתטית לזהות אנליטית. זהות סינתטית מתכוננת כחיבור בין מושג לבין דבר אחר באופן שאינו נובע מהגדרות מושגיות ודורשת בדרך כלל התנסות בדבר פרטי שעליו חל המושג המזהה. התפוח רקוב הוא דוגמה לזהות סינתטית, משום שמהגדרת המושג של תפוח לא יוצא בהכרח מושג של ריקבון, ותנאי למשמעות הזהות הוא התנסות בדבר פרטי המוכר כתפוח. זהות אנליטית, לעומת זאת, יוצאת מתוך הגדרות של מושגים בלבד, כלומר מזהויות מוסכמות מראש בין מושגים בשפה, ואינה נדרשת לניסיון בדבר פרטי שעליו המושג המזהה חל. הרווק אינו נשוי הוא דוגמה לזהות אנליטית, שאמיתותה נובעת מהגדרות של מושגים בשפה ואינה מתייחסת לניסיון בקיומם של רווקים או נשואים.1

מושגים בשפה מתייחסים סמנטית זה לזה בהיררכיה של סוגים ותת־סוגים. ההיררכיה משקפת יחס ידוע בין דברים פרטיים המזוהים דרכם. מושג המובן כסוג ביחס למושגים המובנים כתתי־סוג מתפקד כממד המארגן של מובנם. ממדי זהות לדוגמה הם צבע, אמונה, גיל, מוצא גיאוגרפי, משקל, שפה, גזע, מקצוע או מגדר. על ממד הזהות הצבעית יושבים למשל מושגים מזהים המובנים כתתי־סוג, כגון כחול ואדום; על ממד הזהות הגילית יושבים בין השאר מושגים מזהים כילד ומבוגר. ישיבתם של מושגים על ממד משותף משמעה שמובנם מתכונן מתוך עיקרון דומה, וההבדל ביניהם הוא מסדר לוגי משני. לדוגמה, מובנם של מושגים מזהים על ממד הצבע מתכונן לפי עיקרון משותף של אורך גל אור ועוצמת החזרתו, וההבדלים בין צבעים מסוימים הם במידות; כשם שמובנם של מושגים מזהים על ממד הגיל מתארגן לפי עיקרון משותף של זמן שחלף מהלידה. העיקרון המארגן של ממד זהות עשוי להישען על תפיסה חושית בעיקר, דוגמת ממד הזהות הקולית, או על מושגים מורכבים, דוגמת ממד הזהות הנפשית. מכל מקום, לא נדרשת הבנה של העיקרון המבנה ממד זהות כדי להכיר זהויות עליו ולהשתמש בהן (כך, למשל, כשרובם המכריע של בני האדם מזהים צבע, רק מעטים אוחזים במושגים פיזיקליים־קוגניטיביים שמסבירים את הופעתו). ממד זהות פורש טווח להכרה בזהויות מושגיות היושבות עליו, כך שניתן לדבר על טווח תדרים שבו מזוהים גירויים חושיים כצלילים, טווחים של עוצמת אור ומרחק שבהם מזוהה מקור אנרגיה ככוכב, ואפילו טווח מושגי לזיהוי של אדם כבעל אמונה. כאוסף של אפיונים, בדבר מצטלבות זהויות מממדים שונים. בהצטלבות מקבלת זהותו של דבר מובן מובחן יותר. כך, למשל, לזהות יקר מובנים שונים בהצטלבות עם דבר המזוהה כמעיל, בית או ילד.

דברים מוכרים מתוך הבדלים נתפסים ביניהם: הבדלים בין ממדי זהות והבדלים בין זהויות על ממד. להכרה בזהות נדרש סף הבדל של קביעות ומובחנות, שניתן לגוזרו מהעיקרון המארגן של הממד. על ממד זהות המתכונן בעיקר חושית, דוגמת ממד הזהות הקולית, נדבר על עוצמה מסוימת של קול שממנה ניתן לתפוס דבר כנבדל מרקע הופעתו, כלומר להכיר בגירוי כנבדל משקט או מרעשים שברקע ולזהותו כצליל. גם להכרה בזהות מושגית נדרש סף הבדל, אם כי בדרך כלל זה איננו מוגדר מפורשות. במושג של ערימה, למשל, לא מוגדרת כמות נדרשת של הצטברות דברים, אך משתמע ממנו בעמימות איזשהו סף. ההבדל בין זהויות על ממד עשוי להתכונן כבדיד או כרציף. בעוד שהיכרות אינטואיטיבית ושיטות מדעיות מסוימות מסוגלות להתמודד עם רציפות בהבדלים בין זהויות, שפת מושגים נוטה להבדלות בדידות. על ממד הזהות הצבעית, למשל, ניתן להכיר אינטואיטיבית בהבדלים דקים בין גוני צבע, וניתן גם להסביר את הרציפות על פי עיקרון של אורך גלי האור. אך השפה נוטה להכיר בצבעים כנפרדים, כאילו מתחלף צבע אחד באחר בנקודות דיסקרטיות על הספקטרום (בהעדר מושג לכל גוון מוכר, נוטים דוברי השפה לזהותו פרגמטית במושגים בדידים של צבע התוחמים אותו). ההבדל בין זהות לבין זהויות אחרות על הממד תורם למובנה לא פחות מאשר התוכן החיובי שבהגדרתה המושגית. כך, למשל, מובנה של הזהות צרפתי על ממד הזהות הלאומית מתכונן לא רק כתוכן חיובי שבהגדרת המושג צרפתי, אלא גם כנבדלות ממושגים של זהויות לאומיות אחרות.2

הבדלים בין־אישיים בתפיסה חושית, בהיכרות עם מושגים בשפה וברגישות להבחנות אנליטיות מחדירים יסוד סובייקטיבי להופעת הזהות. לא כל האנשים מזהים את אותם הדברים, ולא כולם מזהים את אותם הדברים באותו אופן. זיהוי של טונים בודדים במסגרת אקורד, למשל, עשוי להתאפשר רק לחלק מהאנשים, כתלות בחדות התפיסה החושית, ברגישות הקוגניטיבית, בידע המושגי ובנסיבות שבהן נמצאים. אך חרף ההבדלים בין אנשים ונסיבות חיים, רעיון של מבנה הכרה אנושי מניח את קיומם של דפוסים קטגוריים בהופעת העולם לאדם: דבר מופיע באופן חלקי, ובצורה קצת שונה לכל אחד, ובכל זאת הופעתם הדומה של חלק מאפיוניו למכירים שונים מניחה תשתית להסכמה על דבריותו. היסוד האוניברסלי שבמבנה ההכרה האנושי מאפשר ידע אובייקטיבי גם כאשר איש לא נחשף לדברים כשלעצמם, לדברים במלואם, או לאותם אפיונים שלהם. עלייתו של דבר אל מישור לשוני דרך מושג המזהה אותו לא מעלימה יסודות סובייקטיביים מזיהויו, אך יש במושג כדי לתחום אותם בהסכמה של דוברי השפה על מובן כללי, כלומר על אוסף מושגים המוצבעים מהמושג המזהה — גם אם ההסכמה איננה מפורשת ואיננה על כולם. היסודות האובייקטיביים שבשפה אינם נשענים על התאמה שבין מושג לבין תופעה הנלכדת דרכו, אלא בעיקר על הסכמה שבין דוברי השפה על מובנם של מושגים, המתבטאת מעשית בשימוש בהם בהוראה קרובה. כאשר רוב המושגים אינם מופיעים כבעלי הגדרה פשוטה ובהירה כמושגים בגיאומטריה אוקלידית, כאשר מובנו של מושג מתיר גם מקום לפרשנות אישית, וכאשר עניינים שונים של בני אדם מובילים אותם לפרש דברים מאינספור זוויות המעוררות מחלוקות על מובנם של מושגים ושינויים בהם, זהו הגרעין המוסכם של מובן האגור במושג המאפשר דיבור, מחשבה ואת עצם האפשרות למחלוקת על מובן.

להופעת הזהות גם יסוד היסטורי. ההיפתחות האנושית לעולם משתנה לאורך תקופות ועידנים: החל מרשמים הנקלטים בחוש, המשך בזיהוי אינטואיטיבי של דברים וכלה בזיהוים המושגי. המצאת הכתב והתפתחות צורת מחשבה לוגית העמידו בתרבויות עתיקות מסגרת לזיהוי מושגי, כיחסים בין מילים וטענות הנבנים ויוצאים ממילים וטענות אחרות במערכת סימבולית. אך לא רק שעצם הקיום של מערכת זיהוי מושגי היא תופעה היסטורית — אלה הם הרגישות האנליטית, המושגים והקשרים בין המושגים בתוכה שמשתנים לאורך זמן. שפת מושגים איננה ביטוי מזוקק של עולם התופעות או של מבנה ההכרה האנושית, אלא היא יחס גומלין שימושי ביניהם, שמאפיין רגע היסטורי. התנאים ההיסטוריים של הבנת העולם משליכים על קיומם בשפה של ממדי זהות מסוימים, על אופן הבנייתם ועל הזהויות המוכרות במסגרתם (הבדלים בין זהויות על הממד וטווחים של הכרה בזהויות עליו).3 המצאת המיקרוסקופ, למשל, סייעה לזהות דברים בחומר הקרוב שלא נתפסו קודם בעין, והצמיחה המשגות לדברים כגון אטום, ומאוחר יותר פרוטון, ניטרון ואלקטרון, כשם שהמצאת הטלסקופ סייעה להכיר זהויות של דברים בחומר התופעות הרחוק, והולידה המשגות של סוגי כוכבים ומערכות גלקטיות. שינוי בהבנה של מבנה החומר החליף זהות עתיקה שבין מים לבין אלוהים בזהות שבין מושג של H2O לבין מושג של מצב צבירה נוזלי, וגילוי של דבר שהומשג כדנ"א בתא הגוף החי הוביל להבניה גנטית של ממד זהות גזעית. זיהוי מושגי של דבר תלוי אפוא גם במצב הידע על העולם — אך כשמובן של מושג מתכונן כזהויות עם מושגים אחרים בשפה, הרי שדי בשינויים במובנם של המושגים המגדירים כדי להשליך בעקיפין על מובנו שלו.

מהות של דבר אינה טמונה בהכרתו האינטואיטיבית כזהה לעצמו, אלא בזיהויו המושגי. מהות של דבר היא זהות המתחייבת מהגדרה של מושג החל עליו.4 סכום זוויות של 180 מעלות מוכר כזהות מהותית של משולש משום שהוא נוטל חלק בהגדרת המושג של משולש או נובע ממנה. אך מהי מהותה של זווית? ומהי מהותו של סכום? מושג מובן דרך מושגים אחרים, ואלה בעצמם מובנים דרך מושגים נוספים. לגבי כל מושג המשמש בהגדרתו של מושג אחר ניתן לשאול — מהו מובנו? אם מהותו של דבר טמונה בהגדרתו המושגית, והגדרת המושג בעצמה בנויה ממושגים אחרים, הרי שמהותו של דבר כרוכה במושגים של דברים אחרים. הידע בכללותו מתכונן על מישור של זהויות בין מושגים ועל מישור של זהויות מושגיות החלות על דברים פרטיים — כך שזיהויו המושגי של דבר עשוי לנוע מהכרחיות לוגית אל חוסר־הכרחיות. זהות אימפליקטיבית של דבר יוצאת מהגדרת מושג שחל עליו (מובן), ולכן תיחשב כמהותית לו. לדוגמה, זהות של היות בעל היקף השווה לפאי פעמים קוטר נובעת אימפליקטיבית מהמושג של עיגול, ואם דבר מזוהה כעיגול, היקף עם יחס מסוים לקוטר ייחשב כזהותו ההכרחית. על זיהוי אימפליקטיבי ניתן לחשוב כמסדר שני: דבר מזוהה במושג, ומושג נוסף מזהה אותו (חל עליו) כנביעה מהגדרת הראשון. מושג מגלם ידע אפריורי כיחסי זהות אימפליקטיביים שבין אוסף אפיונים החלים על דבר הנופל תחתיו. למשל, אם במובנו של מושג התפוח מובלע יחס אימפליקטיבי בין אפיון של כתמים כהים לבין אפיון של ריקבון, יכול אדם המזהה תפוח כהה להקיש על זהותו כרקוב. באותו אופן, יכול אדם המזהה דבר מושגית כאישה לזהותה אימפליקטיבית כבעלת מבנה אנטומי מסוים. לעומת זאת, זהות של דבר שאינה מוכרת כנובעת ממושג שחל עליו תיחשב לנסיבתית, כביטוי לנסיבות קיומו שאינן מתחייבות משום מושג. במקרה של מכונית המזוהה כשחורה, לדוגמה, השחורוּת אינה מוכרת כזהות הנובעת מהגדרת המושג של מכונית או ממושג אחר החל על המכונית, ותיחשב כתלויה בנסיבות הקיום המסוימות של המכונית, כלומר כנסיבתית.

ההבחנה שבין זיהוי אימפליקטיבי לבין זיהוי נסיבתי איננה חדה וקבועה, משום שמבנה הידע איננו חד וקבוע. מושג עונה על צורך שימושי ללכוד דבר במסגרת שיתופית, והשאיפה המובלעת במובנו להלום את אופן הופעת הדבר מחוללת שינויים במובנו עם שינויים בהבנת הדבר. אם הבנה חדשה מאירה על אפיון של דבר פרטי כהכרחי לכל הדברים שנופלים תחת מושגו, עשויה הגדרת המושג להתעדכן כך שהזיהוי באפיון ינבע ממנה אימפליקטיבית. אם לדוגמה מתגלה שלדגי קרפיון מסוימים דם סמיך במיוחד, תיחשב זאת כזהות נסיבתית, אך אם כעבור זמן יתגלה שכל הקרפיונים מאופיינים בדם סמיך, יתעדכן מושגו של הקרפיון לכלול אפיון זה כזהות מהותית החלה כנביעה אימפליקטיבית מהגדרתו על כל דבר הנופל תחתיו (אותה שאיפה להלימה בין מובנו של מושג לבין הדבר הנלכד בו עשויה להוביל גם להשמטה של זהויות שהוכרו כמהותיות לאור ידע חדש, ולהחשבתן כנסיבתיות או לבטלן כליל). כששינויים היסטוריים בידע משליכים על שינויים במובנם של מושגים, וכשרוב המושגים ממילא אינם מובנים כבעלי הגדרה פורמלית, מלאה ובהירה — נתייחס להבחנה שבין זהות אימפליקטיבית לבין זהות נסיבתית כאל סכמה בלבד, המצביעה על דפוסים בארגון של הידע.

קיום אנושי הוא חברתי־לשוני, וככזה הוא כרוך בזיהוי. ככל דבר מזוהה, מופיע אדם כהצטלבות של זהויות מממדים שונים. עם הזיהוי של דבר כאדם (ממד זהות סוגי), מזוהה הוא מניה וביה במושגים מממדים נוספים המצטלבים בו — אישה (ממד זהות מגדרי), זקן (ממד זהות גילי), אוטיסט (ממד זהות גופני ונפשי), קתולי (ממד זהות דתי), כבאי (ממד זהות מקצועי), בלונדיני (ממד זהות גופני). בזיהוי של דבר כילד שמן, למשל, מצטלבות זהויות מממדי הסוג, הגיל והגוף. עם כל זהות המוחלת על אדם נמסר מידע נוסף כהבדל החותך את קבוצת הזהויות שכבר מצטלבות בו. אני סוציאליסט צרפתי קתולי, מזדהה אדם ומוסר על עצמו מידע המגולם בהצטלבות של מושגים אלה; יוסף הוא סוציאליסט צרפתי קתולי, זקן בריא, הטרוסקסואל וחובב בייסבול, מזוהה אדם ונמסר עליו כך מידע נוסף. זיהויו של אדם עשוי להיחשב כנסיבתי או כאימפליקטיבי, להתעורר נוכח תפיסה חושית, אינטואיטיבית או מושגית, להתבצע על־ידי תודעתו העצמית או על־ידי הזולת, מתוך מעשה נבחר, אירוע מקרי (תאונה), דפוס של מעשים, מצב נפשי או גופני, ושילובים שלהם. מספר דוגמאות ממחישות מגוון של דרכים לזיהוי אדם: מעשה בודד של הרג מכוון מוביל לזיהוי מבצעו כרוצח על־ידי הזולת, ולעתים על דעת עצמו. מעשה יחיד של אונס יכול להוביל לזיהויו של אדם כאנס או כקורבן. רצף מעשים או כוונות של הימנעות מהוצאת כסף יכול להוביל לזיהוי אדם כקמצן על־ידי הזולת, ולעתים גם על־ידי עצמו. מעשה של קיום יחסי מין עם בן אותו המין עשוי להוביל לזיהויו של אדם כהומוסקסואל על־ידי הזולת או גם על־ידי עצמו. זיהוי של אדם כהומוסקסואל מנביע בהכרות מסוימות את זיהויו האימפליקטיבי כחוטא. מצב גופני מסוים עשוי לזהות אדם כיפה, כמבוגר או כאישה. זיהוי של אדם כמוסלמי עשוי להתעורר ממעשה יחיד, רצף מעשים או כוונה. זיהוי של אדם כנכה אמריקאי עשוי להיקבע מתוך מקרה יחיד ולא מכוון של היוולדות במקום מסוים והחלקה מעץ. זיהוי של אדם כהולנדי עשוי להיקבע דרך דפוס של מעשים, כדיבור בשפה או במבטא מסוימים. ההקשר שבו מתרחש הזיהוי של אדם מסגיר היררכיה של רלבנטיות בין הזהויות המצטלבות בתחולתן עליו: במפגש עם זר בפארק עירוני, למשל, עשוי אדם להזדהות כרופא, בעוד שבמפגש עם זר בשדה התעופה עשוי אותו אדם להזדהות כפולני. בחירה להזדהות כך או אחרת מציעה שכתלות בהקשר המעשי של הזיהוי נתפסות זהויות אחדות כמוסרות מידע רלבנטי יותר מזהויות אחרות, או מוסרות מידע שאינו משתמע כבר מהסיטואציה. בדוגמה של פגישה בפארק, זהותו המגדרית של אדם משתמעת מעצם המפגש שמסגיר בדרך כלל מראה גופני ולבוש, כך שהזדהות מפורשת נתפסת כמיותרת. זהות מינית, לעומת זאת, אולי אינה משתמעת מעצם המפגש, אך עשויה להיתפס כתורמת מעט מידע רלבנטי בהקשר. ליחסים שבין זהויות המצטלבות באדם השלכות רגשיות: זהויות מצטלבות עשויות להיחוות כמשלימות, דוגמת מי שהחל לימודים בתחום מסוים מתוך סקרנות (זהות פעילותית) והצליח כעבור זמן להתפרנס מעבודת מחקר בתחום (זהות פרנסתית), או כצורמות, דוגמת מי שמזדהה כהומניסט וכלאומי (צרימות כאלה עומדות ברקע למשברי זהות).

קהילה מתכוננת דרך מושג מזהה העומד בבסיסה. מושג העומד בבסיס של קהילה פירושו תודעה קולקטיבית של חברות בה מתוקף תחולתו על בני אדם. כאשר אין תודעה כללית של השתייכות לקהילה מתוקף זהות מסוימת, הזהות אינה מבססת קהילה (זהות אסטרולוגית, למשל, המובנית דרך מועד הלידה של אדם, אינה מבססת קהילה, כמו גם זהות של גובה קול). תודעה קולקטיבית של חברות בקהילה מותנית אמנם בקיומן של תודעות פרטיות המזהות עצמן כמשתייכות לקהילה, אך בה בעת, משמעותה של תודעה קולקטיבית כזו היא שאדם אינו מכיר רק בעצמו כחבר בקהילה, אלא גם באחרים, ולכן גם תודעה פרטית של השתייכות לקהילה מותנית בקיומה של תודעת השתייכות קולקטיבית. במילים אחרות, קהילה אינה יכולה להתבסס על הזדהות מצפונית בלבד של יחידים כמשתייכים אליה: כשאדם מזדהה כשייך לקהילה, הוא כבר מזהה אחרים כמשתייכים אליה. בדרך כלל, מצטלבות בבסיסה של קהילה זהויות מממדים שונים, או מצטרפות זהויות מאותו ממד: קהילת הנשים ההיספניות בלוס אנג'לס מתבססת על הצטלבות זהויות מממדי הזהות המגדרית, הלאומית והיישובית. קהילת הנכים מתבססת על הצטרפות של מספר זהויות על ממד הזהות הגופנית, כעיוורון, חירשות ואחרות. רבות מהקהילות מתבססות על מושגים שאינם מחייבים את קיומן. קיומה של קהילת סנדלרים, למשל, אינו מתחייב מהמושג של סנדלר, ויכול אדם להיות מזוהה כסנדלר גם כשאין בנמצא קהילה הולמת. לעומת זאת, ישנם מושגים המבססים קהילה מעצם הגדרתם, כלומר שמובנם בתחולתם על אדם מחייב קהילה המתבססת עליהם. זהות אמונתית של מוסלמי, למשל, מבססת קהילה של מאמינים, אך מעצם הגדרתה תלויה תחולתה על אדם בקיומה של קהילה מוסלמית. כשזהות תלויה בקיומה של קהילה המבוססת עליה, נוטה המזדהה דרכה לגלות פחות אדישות לזולתו המזוהה בה, שכן זהותם כיחידים מושפעת מאופי הקהילה שבה הם חברים.

חברות של אדם בקהילה עשויה להיחשב כרשמית או כבלתי־רשמית, ולנוע מחברות פסיבית אל חברות אקטיבית. אדם עיוור משתייך לקהילת הנכים, אך לא בהכרח באופן רשמי ולאו דווקא תוך כדי נטילת חלק בחיי הקהילה. חברות רשמית בקהילה נדרשת לסימון ולתיעוד על־ידי מוסד המוכר כמייצגה והמוסמך לקבל חברים בה. החברות בקהילות נטולות ייצוג מוסדי היא כמובן בלתי־רשמית (כגון במקרה של קהילת מתרגלי היוגה), אך גם בקהילות בעלות ייצוג מוסדי תיתכן חברות בלתי־רשמית, כבמקרה של קהילת ההומוסקסואלים, שמוסדותיה נמנעים מלקבוע ולסמן חברות בה. הייצוג המוסדי של קהילה יכול לשמש כערוץ השפעה מצִדה על הסדר החוקי, וכך להעניק לה ביטוי פוליטי. קהילת זהות פרנסתית למשל מוצאת ביטוי פוליטי רווח בוועד עובדים; קהילה מקצועית עשויה למצוא ביטוי פוליטי בארגון עובדים; קהילות פעילותיות כמועדון אוהדים של קבוצת כדורסל או מועדון מנויים בתזמורת הן נטולות ביטוי פוליטי חזק, אם בכלל; קהילה נפשית־גופנית של קורבנות אונס עשויה למצוא ביטוי פוליטי דרך נבחרי ציבור המזוהים עמה; קהילות יישוביות עשויות למצוא ביטוי פוליטי בנציגים או בארגונים המייצגים את היישוב מול השלטון המרכזי או בגוף המאגד מספר יישובים באזור; קהילה דתית עשויה לזכות לביטוי פוליטי דרך מפלגות, ולעתים ישירות דרך מדינה המגדירה עצמה כקהילה דתית. היחס המושגי בין זהויות שעומדות בבסיסן של קהילות משתקף לעתים ביחסי הכוח המוסדיים שביניהן: כשם שמושג של זהות ארצית מכיל מושגית זהויות של יישובים בארץ, כך מוסדות הקהילה הארצית מכילים בתוכם את מוסדות הקהילות היישוביות המתאימות. הקהילה היחידה שמעצם המושג של הזהות שבבסיסה מתחייב כיום ביטוי פוליטי היא הקהילה האזרחית, שמתבטאת פוליטית במדינה. כמאבק של קהילות על גישה לכוח, פוליטיקת הזהויות איננה תופעה חדשה יותר מהמודרניות עצמה — תקופה שבה הייצוג לקהילה נתפס כמפתח ללגיטימציה פוליטית במדינה.

1    על זהויות מסוימות מקובל לחשוב בזמן המודרני כסינתטיות ואפריוריות, דוגמת הזהות שבין דבר עם סיבה: אף שסיבה אינה נובעת בהכרח מהגדרת המושג שחל על דבר, זיהויו כתולדה של סיבה אינו מחייב ניסיון בקיומו המסוים אלא מתחייב ממבנה ההכרה האנושית שלא יכולה לתפוס דבר שלא כתולדה של סיבה.

2    לעומת זאת, הבדל שבין זהויות היושבות על ממדי זהות שונים, כגון אישה ובודהיסט, אינו תורם למובנן.

3    מכאן הקושי להבין מושגים שהופיעו או יופיעו בזמנים רחוקים. מושגים רווחים כיום על ממד הזהות הנפשית, למשל, לא הוכרו כלל בתקופות קודמות, כשם שזהויות נפשיות בזמנים עתיקים, אפילו נותר להן זכר כמושגים בשפה, אינן נושאות עוד מובן דומה. כן יש להניח שאם ייקרה לבני התקופה דבר מתרבות עתידית, זיהויו כדבר לא ילווה בהכרח במושג, כלומר הדבר לא יובן.

4    לדבר נטול מושג לא מיוחסת מהות.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שחרור המקום: דרך למהגר בעולם”