החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אש וגשמי זעף

מאת:
מאנגלית: יעל ענבר | הוצאה: | 2016-11 | 336 עמ'
קטגוריות: ילדים ונוער

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

טֶלָה הוֹלוֹוֵיי יוצאת מדעתה. אחיה חולה, וכשהמוני רופאים לא מצליחים להבין מה לא בסדר איתו, הוריה מחליטים לעבור לאמצע שומקום בגלל האוויר הצח. טֶלָה איבדה את חבריה הטובים, הוריה משגעים אותה, אחיה גוסס – והיא נותרת חסרת אונים בלא כל יכולת לשנות את המצב.

עד שיום אחד היא מקבלת הוראות מסתוריות שיאפשרו לה להצטרף כמתמודדת ב"כופר הגופרית". זהו מרוץ אדיר המתקיים בג'ונגל, במדבר, בים ובהרים, והניצחון בו עשוי לזַכּות אותה בפרס שהיא משתוקקת אליו נואשות: תרופה למחלתו של אחיה. אבל כל המתמודדים מנסים להשיג את "התרופה" למען אנשים אהובים, ואין שום ערובה שטֶלָה (או כל אחד מהם) ישרוד את המרוץ.

הג'ונגל מבעית, המרוץ הוא נגד השעון וטֶלָה יודעת שלא תוכל לבטוח בבעלי הברית שהיא מתחברת אליהם. ומעל הכול מתעוררת שאלה אחת גדולה: מדוע אנשים רבים כל כך חלו מלכתחילה?

ספרה עוצר הנשימה של ויקטוריה סקוט תופס את הקוראים מהרגע הראשון ולא מרפה.

מקט: 4-99-2039
לאתר הספר הקליקו כאן
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1

אם השיער שלי ייעשה אפילו טיפה יותר מקורזל, אני אגלח אותו עד הקרקפת.

או שאני אצית ואשרוף אותו.

מה שיהיה קל יותר.

אני בוהה בהשתקפות שלי באגם ומעבירה ידיים בקללת חיי. לרגע אחד נראה שניצחתי במאבק, והתלתלים הערמוניים נכנעו. אבל כשאני שומטת את הזרועות התלתלים חוזרים ומזנקים החוצה, אפילו פרועים יותר מכפי שהיו קודם. אני שולחת אצבע נטולת מניקור אל המים. "אני שונאת את הפרצוף שלך."

"טֶלָה," צועקת אמא מאחורַי. "על מה את מסתכלת?"

אני מסתובבת לאחור ותופסת ביד חופן מהשיער שלי. מוצג מספר אחת.

"הוא יפהפה," היא אומרת.

"את עשית לי את זה," אני אומרת לה.

"לא, השיער המתולתל הוא מאבא שלך."

"אבל את גררת אותי לאמצע שומקום, מונטנה, כחלק מניסוי חולני שנועד לבדוק כמה מבחילה אני יכולה להיות."

אמא נשענת על משקוף הדלת של הבית הדפוק להפליא וכמעט מגחכת. "אנחנו כאן כמעט שנה. מתי תשלימי עם העובדה שזה הבית שלנו?"

אני הולכת לעברה וחובטת באוויר באגרוף קמוץ. "אני אלחם עד המוות."

צל חולף על הקמטים העמוקים שבפניה, ואני מתחרטת מיד שהעליתי את "הנושא". "אני מצטערת," אני אומרת לה. "את יודעת שלא התכוונתי – "

"אני יודעת," היא אומרת.

אני מתרוממת על קצות האצבעות ונושקת לה על הלחי, ואחר כך נדחקת על פניה ונכנסת פנימה. אבא יושב בסלון ומתנדנד בכיסא נדנדה מעץ כאילו הוא בן מאתיים חמישים ושש. בפועל, נראה לי שחסרות לו כמה שנים עד שיגיע לגיל הזה.

"היי, פָּאפָּא," אני אומרת.

"הֵיי, ילדונת," הוא אומר.

מאז שאמא התעקשה שנעזוב את בוסטון ונעבור לחור הנידח הזה, אני מתעקשת לקרוא לאבא פאפא. הכינוי הזה מזכיר לי סרטים ישנים בשחור־לבן שבהם הבנות לובשות שמלות מחרידות וקולעות צמות זו לזו. הוא לא התלהב מהכינוי החדש שהדבקתי לו, אבל עם הזמן השלים עם גורלו. הוא בטח חשב שבסך הכול יכולתי להתמרד הרבה יותר בעקבות המעבר שלנו למבואת הגיהינום הזאת.

"מה אנחנו עושים הערב?" אני שואלת ומתיישבת על הרצפה. "ארוחה במסעדה מפוארת? הצגת תיאטרון בעיר?"

פינות הפה של אבא נשמטות. הוא מאוכזב.

שנינו באותו מצב.

"עשי לי טובה ותעמידי פנים שאת מאושרת," הוא עונה. "לעזאזל, זה יהיה ממש משעשע."

"דבר יפה," אני מצקצקת.

הוא מבטל את דברַי בנפנוף יד ומעמיד פנים שהוא הגבר בבית הזה ולכל הרוחות, מותר לו להגיד כל מה שמתחשק לו. אני צוחקת כשאחרי כמה שניות הוא מעיף מבט כדי לבדוק אם אמא שמעה.

"אני הולכת לחדר," אני מכריזה.

אבא ממשיך לבהות החוצה כאילו הוא בתרדמת. אני יודעת שזה בדיוק מה שאני אעשה כשאגיע לחדר, אבל לפחות אני יכולה לעשות את זה בפרטיות.

קורות הרצפה חורקות כשאני הולכת במסדרון הצר אל הצינוק האישי שלי. כמה מטרים לפני החדר אני עוצרת מחוץ לדלת פתוחה של חדר שהוא לא שלי. אני לא מצליחה להתאפק ומתקרבת למיטה שבפנים. שם אני רוכנת מעל דמותו הישֵנה ובודקת אם הוא עדיין נושם. זה הטקס החולני שלי.

"אני לא מת."

אני מזנקת לאחור בהפתעה בתגובה לקולו של אחי הבכור.

"חבל," אני אומרת. "קיוויתי שתתפגר כדי שאני אוכל לקבל את החדר הגדול. אתה תופס הרבה יותר מקום ממה שמגיע לך, לידיעתך."

הוא מתהפך לעברי ומחייך. "אני שוקל איזה חמישים קילו."

"בדיוק."

משגע אותי לראות את קוֹדי חולה. וזה לא כזה כיף לרדת עליו, כשבעצם אני רק רוצה לבכות בלי שליטה ולהתחנן שהוא לא ימות. אבל הוא אוהב את העקיצות ההדדיות שלנו. הוא אומר שהן גורמות לו להרגיש נורמלי. ולכן אנחנו עושים את זה.

"את נראית זקנה," אומר לי קודי.

"אני בת שש־עשרה."

"אוטוטו שמונים." הוא מצביע על הפנים שלי. "יש לך קמטים."

אני מזנקת אל המראה שמעל השידה ומסתכלת. אני שומעת את קודי מהמיטה, צוחק ואז משתעל. "את כזאת שחצנית," הוא אומר לתוך האגרוף, והחזה שלו מתכווץ בעוויתות.

"טמבל." אני ניגשת אליו ומושכת את השמיכה הכבדה אל סנטרו. "אמא רוצה לדעת איך אתה מרגיש היום," אני משקרת.

"יותר טוב," הוא אומר כדי להחזיר לי טובה.

אני מהנהנת ופונה ללכת.

"תגידי לה להפסיק לדאוג," הוא מוסיף.

"לא נראה לי שבאמת אכפת לה."

אני עדיין שומעת את הצחוק שלו כשאני מגיעה לחדר שלי, סוגרת את הדלת וצונחת על הברכיים. האוויר נפלט מריאותַי בנשיפה. מצבו מחמיר. אני שומעת את זה ברעד של המילים. כאילו הדיבור תובע ממנו את כל כוחותיו. בהתחלה הוא רק ירד במשקל. אחר כך הגיעו הזעות הלילה והרעד בידיים. ואז התחיל הכיף האמיתי. התקפים. שיער מידלדל. הבלעת מילים בדיבור, שהתחילה ביום רביעי אחד והסתיימה בתרדמת ביום שישי. הוא התעורר אחרי שלושה ימים. אמא אמרה שהוא התעורר כי לא רצה להפסיד משחק פוטבול. לא שהוא עוד שיחק. זה מת הרבה קודם.

ועכשיו הוא הידרדר לזה: העמדת פנים. הוא מעמיד פנים שהוא האח שהכניס למישהו אגרוף לכבודי. הוא מעמיד פנים שהוא הבן שרקד בקצה שטח הקבוצה היריבה ריקוד ג'יג שאבא שלו לימד אותו. שהוא עדיין הבחור שלא חושש לכתוב בכרטיס ברכה עוד משהו מלבד השם שלו. עדיין הבחור שאוהב בנייני לבֵנים אדומות ומכוניות נוהמות וממרח גבינה נוזלי שהוא מתיז לעצמו לתוך הפה ישר מתוך השפופרת.

שהוא עדיין האח שלי.

הוא בכלל לא האח שלי.

אני לא יודעת למה אמא חשבה שהמקום הזה יעזור. המוני רופאים לא הצליחו להבין מה לא בסדר איתו, והיא עדיין חושבת ש"האוויר הצח" של מונטנה יפתור את הבעיה. המבט בעיניים שלה בזמן שארזנו את משאית ההובלה עדיין רודף אותי. כאילו היא מחכה למשהו.

או בורחת ממשהו.

אני מקימה את עצמי וניגשת לחלון. אני שומעת בחוץ קריאות של שַׁחֲרוּרִים צהובי־ראש. בבוסטון רק לעתים נדירות שמתי לב לדברים כמו ציפורים. בבוסטון גרנו בבית טורי מצופה בלבֵנים חומות, והיו לי חברים במרחק שני בתים. למשפחה שלנו היו שלוש קומות של מרחב נוצץ, ויכולנו ללכת למסעדות ברגל.

כאן יש סלעים. ונחל נטול דגים שזורם קרוב לבית. השמים ריקים מגגות בניינים ומלאים מדי בעננים שנראים כמו כדורי צמר גפן. אין שכנים. אין בנות בגילי שאפשר לדון איתן בהנאות הטייטסים הצבעוניים. רק כביש אחד בודד מוביל מהבית שלנו העירה. כשאני מביטה בו מתחשק לי לקשור שק למקל ולצלוע לאורכו כמו הנוודים.

עצי אורן גבוהים מקיפים את הבית, כאילו תפקידם הוא להסתיר אותנו מעיני העולם. אני מדמיינת את עצמי רצה לעברם במסֵכת הוקי, מניפה מסור חשמלי מעל לראש. הם בטח יעקרו את עצמם וימחצו אותי כמו ג'וק. יקברו אותי מתחת לשורשים הסבוכים שלהם.

ככה אני רוצה ללכת כשיגיע יומי.

בתרועה.

אני פותחת את החלון ומשרבבת את הראש החוצה. מה לא הייתי מוכנה לעשות כדי להיפגש שוב עם החברים שלי. לעשות מניקור־פדיקור או פֶן. או להזמין סלט יווני. אוי אלוהים, לעזאזל, גבינת פֶטָה וזיתי קלמטה. אני מתבוססת ברחמים עצמיים עוד רגע, ואחר כך נזכרת באחי. ואז מעבירה בדיוק עוד שלוש דקות בתחושה שאני הסתומה הכי גדולה בעולם.

אנחנו כאן בשבילו. והייתי נותנת הכול רק כדי לראות את אחי יוצא מהמיטה ורוקד ברחוב כמו שעשה בליל כל הקדושים לפני שנתיים. או אפילו סתם מתיישב לכמה דקות בלי להשתעל.

אני מטרטרת בשפתיים קול של מנוע ומסתחררת כמו בלרינה. אני מסתחררת ומסתחררת עד שהכול מיטשטש. כשאני עוצרת, החדר ממשיך לחוג סביבי, ואני צוחקת כמו פסיכית על כך שזה מה שאני עושה עכשיו בשביל הכיף.

לבסוף הראייה שלי מתאפסת, והעיניים נוחתות על המיטה.

על השמיכה הלבנה מונחת קופסה כחולה קטנה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אש וגשמי זעף”