החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות / הרשמה

ליפול למטה

מאת:
מאנגלית: דנה טל | הוצאה: | 2016-09 | 299 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

עשרים שנה אחרי ´ליפול לתוכך´ ו´ליפול לתוכנו´, נל וקולט קאלוויי הם מוזיקאים מוכשרים ומפורסמים שמגדלים בגאווה את קיילי בת השבע־עשרה, נערה יפה ומוכשרת שעתידה פרוש לפניה. ואז היא פוגשת את אוז. הוא ההפך המוחלט מקיילי – שיער ארוך, אופנוע, סיגריות, קעקועים וגיטרה – והוא האמין שנאשוויל תהיה רק עוד תחנת ביניים במעברים האינסופיים שלו ושל אמו ברחבי ארצות־הברית. שום דבר לא הכין אותו למפגש עם קיילי המתוקה והתמימה, שסוחף אותו למערבולת. אוז מנסה להתכחש לרגשותיו, חושש לגרור אותה לחייו הקשים, אך קיילי עקשנית בדיוק כמו הוריה ולאט לאט היא מנצחת את כל התנגדויותיו, וגם את התנגדותם של הוריה. אוז וקיילי מנסים להתמודד עם עברו הטרגי והמסתורי של אוז ולהתגבר על המכשולים והאתגרים הניצבים בפניהם.

ליפול למטה הוא רומן מסעיר, סוחף ומרתק על אהבה אמיתית, להט ותשוקה בוערת.
הספר הראשון בסדרה, ´ליפול לתוכך´ ניצב שבועות רבים בראש רשימות רבי־המכר של ה´ניו־יורק טיימס´, ´וול סטריט ג´ורנל´
ו´יו.אס.איי טודיי´.

´ליפול לתוכך´ ו´ליפול לתוכנו´, הספר הראשון והשני בסדרה, יצאו לאור בעברית בהוצאת מודן.

מקט: 4-20-53246
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה על הספר בבלוגיה
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1
כחול מכְּחול
אוז

ספטמבר

אני פשוט שונא להיות הבחור החדש. זה מבאס. כבר הייתי אמור להתרגל לזה, אבל לא התרגלתי. אמא תמיד מעבירה אותנו, בכל שנה בערך, עיר חדשה, בית־ספר חדש. הלוואי שידעתי מה היא מחפשת, ממי היא בורחת. ממה היא מתחבאת. מעצמה, לדעתי. זה כאילו בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו, משהו מפחיד אותה. נרשמתי לבית־ספר חדש בכל שנה מאז כיתה ז'. בכיתה ז' סנט לואיס, בכיתה ח' דנוור, בכיתה ט' בילוקסי, בכיתה י' אטלנטיק סיטי, בכיתה י"א רוצ'סטר, ניו־יורק. ואטלנטה בשנה האחרונה שלי בתיכון.

אז כן, אני יודע בדיוק איך זה להיות הבחור החדש. אבל למזלי, בקולג' – במיוחד בקולג' קהילתי – כולם חדשים. רוב האנשים לא מכירים זה את זה, כך שהם לא משוטטים בחבורות של ילדים שמכירים עוד מהגן. אני יכול להיבלע לי כאן ברקע, וזה נחמד. שינוי לטובה. אני בעד.

כבר התחלתי ללמוד בקולג' הקהילתי באטלנטה, והתמדתי במשך שנה שלמה ושני סמסטרים עד שאמא החליטה לעקור אותנו שוב, והסתובבנו פה ושם עד שלבסוף התיישבנו בנאשוויל. אז לא היתה לי ברירה, הייתי צריך לעבור. מה שאומר שנאלצתי לחזור על כמה קורסים שלא היה אפשר לקבל עליהם נקודות, ולהשלים את החומר. אני כבר בפיגור. אני בן עשרים ואחת. אני אמור להיות קרוב לסיום התואר הראשון שלי, אבל לא גמרתי אפילו חצי מלימודי התעודה. נמאס לי מזה. אמרתי לה שלא עוברים יותר עד שאסיים לפחות את לימודי התעודה. שתיתן לי לפחות מספיק זמן בשביל זה.

הגיוני לחשוב שהייתי אמור לעמוד ברשות עצמי, פשוט להישאר באטלנטה ולגמור שם את הלימודים, ולתת לאמא ללכת לאן שהיא רוצה. חשבתי על זה, באמת. חשבתי על זה לא מעט וברצינות. אבל בסופו של דבר הייתי חייב ללכת איתה. יש לנו רק זה את זה. היא מתקשה לגמור את החודש, וזה עוד עם העזרה שלי, כשאני תורם כל הכנסה שיש לי. היא זקוקה לי. אז… נעים מאוד, נאשוויל.

אני צונח בכבדות לשורה האחרונה בכיתה, בשיעור הראשון שלי, מתמטיקה. השיעור הזה הוא ממש בדיחה בשבילי, אבל אני חייב לעבור את הקורס כתנאי לקורסים מתקדמים יותר. חבל שזה לא משהו רציני יותר מאשר מתמטיקה ברמה של תיכון. לימדתי את עצמי את החרא הזה כבר בכיתה ט'. מתמטיקה מרגיעה אותי. זה מוזר, אני יודע, אבל כשאני מתיישב לפתור כל מיני משוואות, זה מרגיע את התוהו ובוהו בראש שלי, עוזר לי להתמודד עם התנודות הקבועות במצבי הרוח שלי.

כל האנשים האחרים בכיתה הזאת הם הטיפוסים הצפויים – חולצות מכופתרות עד הסנטר, גב זקוף, מחברות בחוץ, עפרונות שכותבים במרץ. לרובם חסר רק מגן כיסים. טוב, אולי אני מגזים קצת. רובם בדיוק כמוני, נמצאים כאן כי זה שיעור חובה. אבל גם היא פה. לעזאזל. היא בשורה הראשונה, בצד הימני הרחוק של החדר. היא יושבת ומטה מעט את הפנים, כך שאני יכול לראות מהצד את השיער שלה, בצבע בלונד־תות, ואת זוג העיניים הכחולות המחשמלות ביותר שראיתי אי־פעם. אלוהים. הדופק שלי מאיץ, והיא אפילו לא מסתכלת עלי. היא נראית משועממת בדיוק כמוני. שמוטה לאחור בכיסאה, מגלגלת סביב אצבעה קווצה מהשיער הארוך שמגיע עד ישבנה, לועסת מסטיק, המרפק על השולחן, משרבטת בעצלתיים במחברת, לא ממש שמה לב לשיעור. כאילו היא כבר יודעת כל מה שד"ר ראש־נפוח אומר. אני לא יכול להוריד ממנה את העיניים. אני מהופנט.

אני משתופף בכיסא, נבוך מהתגובה המטורפת שלי לבחורה שאני בכלל לא מכיר. כולם יודעים שבנות אוהבות ילדים רעים, ואני לגמרי רע. כך שאף פעם לא היתה לי בעיה להשיג בחורות. אבל הדופק שלי מעולם לא דהר ככה ורעם באוזניי, וכפות הידיים שלי לא הזיעו ככה. מעולם לא רציתי לקום על רגליי, לחצות את החדר ולהתחנן שתגיד לי איך קוראים לה, שתיתן לי את מספר הטלפון שלה, שתרשה לי להיות איתה חמש דקות לבד.

אני דג את האוזניות שלי מהכיס, תוקע אחת באוזן, ומסב את פניי מהחדר כך שלא יהיה ניתן לראות אותה בקלות. אני לוחץ על כפתור ההפעלה ומגביר את עוצמת השמע. 'מונולית' של סטון סאוור ממלא את האוזן שלי, ומשתיק את קולו המשמים והרוטן של המרצה. אני פותח עותק מרופט של ספר על תורת המיתרים מהספרייה הציבורית של נאשוויל.

השיעור עובר לאט, ואני מציץ אל הלוח מדי פעם כדי לדעת מה הם לומדים. את כל מה שהיה עד עכשיו אני יכול לעשות מתוך שינה. השיעור מסתיים בסופו של דבר, והסטודנטים מדשדשים החוצה, מפטפטים, צוחקים, ומסתכלים עלי. הבחורה עם השיער בצבע בלונד־תות נעצרת ליד השולחן שלי.

"זה לא מנומס לנעוץ מבטים." היא משליכה את רעמת שערה האדמדם־בלונדיני מעבר לכתפה. "איך קוראים לך?"

אני מושך בכתפיי. "אני לא מנומס. השם הוא אוז."

היא מקמטת את מצחה. "אוז? זה מה שכתוב בתעודת הלידה שלך?"

"זה משנה?"

"לא, אבל–"

המרצה קוטע אותה באמצע. "קדימה, שניכם, החוצה. יש לי תכף עוד שיעור פה."

סטודנטים נכנסים לכיתה, תופסים מקומות מוקדם, אף על פי שהשיעור הבא מתחיל רק בעוד עשר דקות. שנינו יוצאים מהחדר, ואני מסתלק לפני שהיא תספיק להציק לי עוד בגלל השם שלי. היא סתם בחורה, אין סיבה להתרגש ממנה. אני עושה את דרכי אל השיעור הבא, קורס שגרתי למדי בהיסטוריה כללית. לא רע, אבל משעמם. כשאני עומד להיכנס, אני רואה את הבחורה משוחחת עם שתי חברות. אני פונה וניגש ישירות אליה. רק כדי להוכיח לעצמי שהתגובה המוגזמת שלי קודם היתה מקרית בלבד.

"בעצם אני עדיין לא יודע מה השם שלך." אני לא ממש שם לב לחברות שלה, אם כי שתיהן יפות. זאת אומרת, ראיתי אותן, אבל הן סתם… שם. נאות למדי. אבל לא מתקרבות אפילו לליגה הלוהטת של הבחורה הזאת. הן מודדות אותי במבטן, אבל אני מתעלם מהן לחלוטין. אני מקובע על האדמונית עם העיניים הכחולות המהפנטות.

"ואני עדיין לא יודעת מה השם שלך." היא מרימה גבה.

אני מגלגל את עיניי. "השם שלי הוא אוז. קוראים לי אוז מאז כיתה ג'. אפילו אמא שלי לא קוראת לי בשם שכתוב בתעודת הלידה שלי."

"שהוא?"

אני מניע את ראשי בכעס ואי אמון. "למה זה משנה לך?"

היא מושכת בכתפיים. "אני סקרנית."

"אז איך קוראים לך?"

היא מניעה את ראשה. "אני אגיד לך את שלי כשאתה תגיד לי את שלך." העיניים המאירות והחיוך העליז שלה גורמים למשהו בחזה שלי להלום בקצב מהיר מדי.

אני נכנס לכיתה, מגחך אליה מאחורי הכתף. "טוב, איך שאת רוצה."

יש לי עוד שיעור אחד, ספרות אמריקנית מוקדמת. תהרגו אותי. תנו לי המינגוויי או פוקנר או כל אחד מהחבר'ה האלה, אבל השטויות הפוריטניות צרות האופקים האלה? לא, תודה.

בדרך החוצה מהקולג' אני רואה אותה שוב. היא מחבקת בחור שרירי גדול שחובש כובע מצחייה של ונדרבילט קומודורס. יש לו עור שזוף כהה ושיער שחור קצוץ, ומבנה גוף שפחות או יותר צורח "שחקן פוטבול". לעזאזל. היא מחבקת אותו כאילו היא מכירה אותו כבר נצח, ואני מרגיש גל טיפשי של קנאה חולף בי. רק פגשתי אותה, אני אפילו לא יודע מה השם הפרטי שלה. אז מה יש לי לקנא? מן הסתם הוא הגיע כדי לאסוף אותה, כי היא פותחת את דלת הנוסע של הסילבֶרדו השחור, המבריק והמושקע שלו, וזורקת את תיק הגב מאחור כאילו זה הרכב שלה.

אני באמת צריך לשכוח שפגשתי אותה, לעוף מפה ולהמשיך בענייניי. אלא שהספורטאי שלנו החנה את הטנדר המפלצתי שלו ליד האופנוע שלי. אני מתנהג כאילו אני לא רואה אותם. אני רוכס את מעיל העור שלי, מהדק את רצועות תיק הגב, מסיר את כובע הברונקוס מהראש, תוחב אותו לתוך תיק האוכף שעל האופנוע, חובש את הקסדה על הראש ומותח את הרצועה מתחת לסנטר. אני יודע שהיא ראתה אותי. אני מרגיש את מבטה עלי כשהיא נשענת על הטנדר ומפטפטת עם הידיד/חבר/מי־שהוא־לא־יהיה שלה.

אני מניף את הרגל מעל המושב, בועט ברגלית, מסובב את המפתח, והמנוע מתעורר לחיים בקול רועם. זה אינדיאן ספיריט רודמאסטר קרוזר 2003. זה התינוק שלי. קניתי אותו במזומן בשנה האחרונה שלי בתיכון. מאז שהייתי בן שתים־עשרה כיסחתי מדשאות, גרפתי שלג, חילקתי עיתונים, שטפתי כלים, לקחתי כל עבודה שמצאתי, מכל סוג, כדי לקנות אותו. לקח לי כמעט שש שנים לחסוך מספיק כסף בשבילו. זה היה הדבר היחיד שרציתי אי־פעם: אופנוע משלי. אמא שנאה את הרעיון, אבל אחרי שראתה שאני חוסך ברצינות כל אגורה, לא הצליחה לסרב. היא אפילו תרמה בעצמה כמה מאות דולרים לאורך הדרך. ואז ראיתי אופנוע בצד הכביש עם שלט "למכירה" עליו. הייתי עובר על פניו כל יום בדרך לעבודה שלי במסעדה המקסיקנית. הוא התגרה בי. הבעלים רצה תמורתו 8,500 דולר, ולי היו רק 8,100 דולר. אז אמא, כרגיל, אמרה שהיא תעזור לי, בתנאי שאסכים לחבוש תמיד קסדה, ולא משנה אם החוק מחייב חבישת קסדה במדינה שאנחנו גרים בה או לא. אין בעיה.

הרעם של המנוע סקסי בטירוף. הבעלים המקורי – אופנוען רציני וחבר בכנופיית אופנוענים – שידרג אותו ועשה אותו מרעיש יותר ומהיר יותר. הוא איבזר אותו בתיקים, ואפילו מכר לי את הקסדה האישית שלו, שנראית כמו הקסדות של הגרמנים במלחמת העולם הראשונה, עם קוץ על הקודקוד. מרשים ביותר, אם יורשה לי להעיד בעצמי. גם מצאתי מעיל עור בחנות משכון בלואיוויל, עם כל מיני סמלים, אז נראיתי אפילו יותר רציני. הוספתי כמה סמלים משלי למעיל, של להקות מטאל וכאלה.

אני נותן למנוע לנהום, ואז מתחיל לגלגל את האופנוע הכבד לאחור. אני מסובב אותו כך שהחזית פונה אל היציאה ממגרש החניה, ואז סוחט את הגז בשאגת מנוע מחרישת אוזניים. אני מרגיש שהיא מסתכלת עלי, מרגיש שהיא תוהה אם אני עומד לומר משהו. אני חושב שוב להסתלק, לסיים את הפלירטוט הקטן איתה.

מצד שני, על הזין. אני שולח חיוך שחצני לעיניים־כחולות. "את באה?" אני מושיט יד מאחורי גבי ולוקח את הקסדה הרזרבית שתלויה בקצה המושב שלי.

היא בוהה בי, ואני רואה שהיא רוצה. היא סקרנית. החיוך שלי נשאר קליל ושחצני. בפנים הלב שלי הולם.

"קַיי, לא," אומר הבחור. היא מתעלמת ממנו ונעה לעברי. הוא תופס בזרועה. "קיילי, אמרתי לא."

אני מוריד את הרגלית. "לא שאלתי אותך. שאלתי אותה. עזוב אותה."

הוא פוסע לעברי, ונדמה שהוא מתנפח כשהוא אומר, "ואם לא?"

אני לא באמת רוצה להסתבך עם הבחור הזה. הוא גדול והוא נראה זריז. זה יכאב, וכנראה יהרוס את הסיכויים שלי עם הבחורה הזאת, אבל שיהיה. אלא ש… אני לא רוצה להתקוטט. אני רוצה לצאת לסיבוב איתה.

אני מתעלם מההתרסה של הספורטאי ומסתכל עליה. "קַיילי, הא? מתאים לך." אני קורץ לה. "אז… את באה או מה, מתיקוּת?"

היא מעיפה מבט לאחור, אל הבחור, ואז אלי. היא מהנהנת. "בטח. אבל אל תקרא לי 'מתיקות'."

"אין בעיה."

"לעזאזל, קיילי. את לא מכירה את הבחור הזה. תישארי פה." הספורטאי שולח יד לעברה, אבל היא מתרחקת מהישג ידו ומניפה את רגלה מעל האופנוע, מאחורי.

היא מביטה בו בכעס. "אני אהיה בסדר, בן." היא חובשת את הקסדה על ראשה, ולא חוששת שזה יהרוס לה את התסרוקת. זה מדליק.

"אז נסעתי כל הדרך לפה כדי לאסוף אותך, ואת נוטשת אותי ככה?" הוא נשמע כועס, והאמת, בצדק. מה אכפת לי.

אני לא מחכה. ברגע שהיא מאחורי, אני מכניס את האופנוע להילוך ונותן גז. אנחנו מזנקים קדימה, וציוץ של עונג שנשמע מאחורי מעלה חיוך על שפתיי. ידיה נכרכות סביב הבטן שלי, ונאחזות בי חזק. אוי, לעזאזל. אני מרגיש אותה עלי. כל סנטימטר. השדיים שלה נמעכים על הגב שלי, הזרועות שלה הדוקות סביב מותניי והירכיים שלה דחוקות אל ירכיי. אנחנו יוצאים בשאגה ממגרש החניה, וברגע שאני עולה על האספלט של הכביש הראשי, אני מסובב את המצערת ואנחנו עפים משם כמו טיל. היא שקטה, אבל אני מרגיש את ההתרגשות שלה. כי אני שותף לה. אף פעם לא נמאס לי מהרכיבה על האופנוע, אף פעם. הרוח בפנים שלי, החופש, הכביש שקרוב כל כך מתחתי, המהירות. זה ממכר. ועכשיו החתיכה הזאת נצמדת אלי, וזה אפילו יותר ממכר. כלומר, ברור, בנות אחרות כבר רכבו איתי על האופנוע, אבל אף פעם לא הרגשתי ככה. ניהלתי איתה בדיוק שלוש שיחות, שכל אחת מהן נמשכה פחות מדקה, אבל יש בה משהו.

אני נוסע למקום שמצאתי אתמול, בית־קפה קטן, לא רחוק מקמפוס ונדרבילט. יש שם קפה טוב, וצ'יפס עם גבינה וצ'ילי מעולים. אני נכנס למגרש החניה, מכבה את המנוע ומושיט את היד שלי. קיילי לוקחת אותה, ואני מרגיש עקצוץ. החיוך שלה, כשאני עוזר לה לרדת מהאופנוע, מביע הפתעה, כאילו לא יכול להיות שבחור כמוני יודע משהו על נימוסים. אבל אותי גידלה אם חד־הורית, והיא מצפה ממני לעשות את הדברים האלה. בשבילה ובשביל כולם. מעולם לא היה לי אבא, אז היא ניסתה ללמד אותי דברים שהיא חושבת שגבר צריך לדעת. למשל, להיות ג'נטלמן. קיילי תולה את הקסדה על הידית, ואני עושה אותו דבר עם הקסדה והמעיל שלי, ולא טורח להסתיר את מבטי הבוהה כשהיא מקשיתה את גופה לאחור כדי להעביר את אצבעותיה בשערה, ואז אוספת אותו בעזרת קוקייה שכרוכה סביב מפרק כף ידה. אלוהים, היא מהממת. דקיקה, אבל עם קימורים שופעים. ואלוהים, השיער הזה. בצבע בלונד־תות – אדום יותר מאשר בלונדיני – עור לבן חלבי שהולם אותו, ושפריץ של נמשים על האף שלה. עיניה פוגשות בעיניי, תופסות אותי בוהה בה, ואני לא מסיט את מבטי, לא מניח לשמץ של התנצלות למלא את עיניי. בחנתי בעיון את כל כולה, לא רק את הנכסים הבולטים שלה. אני לא אתנצל על זה שהסתכלתי על אישה יפה, במיוחד כשלא בהיתי רק בשדיים שלה או משהו. אבל אני בכל זאת מצליח לראות גם אותם די טוב, ולעזאזל, הם מושלמים. יש לה סגנון כזה של נערה כפרית טובה – מגפי בוקרים נשיים, ג'ינס צמוד דהוי, חולצה משובצת ורודה בהירה עם שרוולים צרים, מגולגלים למעלה, חגורה נוצצת עם אבזם רחב. החולצה מכופתרת כך שרואים רק רמז למחשוף, אבל זה מספיק כדי לראות שיש לה שדיים ששווה למות למענם. גדולים, עגולים, מוצקים, גבוהים. לא ענקיים, אבל כנראה ממלאים את כל כף היד ברכות, בדיוק כמו שצריך. אני מחזיר את העיניים אל פניה, אל עיניה הכחולות עוצרות הנשימה.

היא בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש. אני גבוה, כמעט מטר תשעים ושמונה. אני לא ספורטאי או מכור לאימונים, אבל אני בכושר, כך שאני בעיקר רזה, פחות שרירי. השיער שלי, בצבע חום בהיר, מגיע עד הכתפיים. אני אוסף אותו לקוקו שמונח נמוך על העורף. שזוף, עור שחום, אף ארוך מעוקל, עיניים בצבע חום־אפור. יש לי קעקועים – ציור של כביש על האמה השמאלית שלי, שני נתיבים, הפס הכפול באמצע וקווים משני צדדיו. הוא בגוונים של אפור, מתחיל בבסיס כף היד שלי ועולה עד המרפק. יש לי כמה סמלים שבטיים על שרירי הזרוע השמאלית, ועל אמת הזרוע הימנית כמה שורות ממילות השיר של מטאליקה, 'לאן שלא אנדוד'. המילים נרשמו אופקית, כאילו מישהו כתב אותן בכתב יד רק רגע לפני כן, הדיו שחורה מבריקה, ונראית כמעט רטובה. תוסיפו לזה זוג מכנסי ג'ינס ישנים, דהויים וקרועים ונעלי צבא מרופטות, ואני נראה אופנוען לתפארת.

אחרי שפסטיבל המבטים ההדדיים שלנו נגמר, אני מחזיק את הדלת פתוחה, ושוב זוכה לקבל חיוך מופתע ולשמוע "תודה" בנימה המומה.

אנחנו מתיישבים בתא פינתי. היא מזמינה קולה, ואני מזמין קפה וצ'יפס עם גבינה וצ'ילי. "רוצה לאכול משהו?" אני שואל אותה. הוצאתי את הכובע שלי מתיק האופנוע כשירדתי ממנו, ועכשיו אני חובש אותו הפוך, כדי לכסות את שיער־הקסדה שלי.

"מה שאתה הזמנת נשמע בסדר," היא אומרת.

"אז נחלוק," אני אומר. היא רק מהנהנת, ואני מחליט לצאת למסע גישושים. "אז הבחור הזה, בן. הוא חבר שלך?"

"לא!" היא מוחה, קצת מהר מדי, לדעתי. נראה שגם היא קולטת את זה, כי היא מרגיעה מייד את הטון. "לא. גדלנו יחד. ההורים שלנו חברים טובים. אנחנו גרים זה מול זה מאז שהיינו בגן."

"הוא נורא מגונן עלייך. קצת יותר מדי בשביל רק ידידים."

היא מזיזה את הקשית עם הלשון שלה. זה מדליק אותי ומסיח את דעתי. אני מסתכל על הלשון שלה יותר מאשר על הפנים, וחושב לעצמי מה בדיוק היא יכולה לעשות עם הלשון הזאת. אני כמעט מחמיץ את מה שהיא אומרת. "…תמיד גונן עלי. הוא דואג לי, זה הכול."

אני בוחש את הקפה שלי, לא כי הוא צריך ערבוב, אלא כי אני צריך להפסיק להסתכל על הלשון והשפתיים שלה. "דואג יותר לעצמו, הייתי אומר. הוא רצה להרוג אותי כשעלית על האופנוע. גנבתי אותך ממנו."

עיניה מתכהות והיא מקמטת את מצחה. "כן, זה כנראה לא יעבור בשקט אחר כך."

"אני מקווה שלא גרמתי לך יותר מדי בעיות," אני אומר.

היא מושכת בכתפיה. "לא. הוא פשוט יהיה עצבני. אבל למה אנחנו מדברים על בן? אין לך איזה משפט פתיחה להגיד לי?"

אני מגחך. "כבר השתמשתי בו, מתיקות."

היא מצמצמת את עיניה לעברי. "אל תקרא לי ככה."

"למה לא?"

"אני לא אוהבת את זה," היא אומרת.

"את כן," אני אומר.

היא פותחת את פיה כדי למחות שוב, אבל המלצרית מביאה את הצ'יפס שלי, שהופכים לצ'יפס שלנו כשקיילי מושיטה יד ולוקחת אחד. היא מטה את ראשה לאחור ונוגסת, וצ'ילי וגבינה נוטפים על סנטרה. היא אפילו אוכלת בצורה סקסית. זה לא אמיתי. הצ'ילי שנזל על הסנטר שלה בטח לוהט, והיא מנסה לפתוח את המפית, אבל לא מצליחה להפריד את הנייר הדביק. אני אפילו לא חושב על זה. אני פשוט מושיט יד ומוחה את הצ'ילי עם האגודל שלי. אידיוט. אבל… לעזאזל, העור שלה רך. ואז אני מלקק את האגודל שלי בתנועה מודגשת. גם זה טיפשי, ופזיז, ורע לכל המעורבים בדבר.

מבטה נעוץ בי, כאילו היא לא מאמינה שזה קרה עכשיו. גם אני לא. אני לא יודע מה עבר עלי. אני לא בחור מהסוג שמשקיע בלהקסים ולהרשים. כשבחורה יוצאת איתי, היא יודעת למה לצפות. אמא ואני, אנחנו נוודים. אנחנו לא נשארים בשום מקום הרבה זמן. כך שכל מערכת יחסים שיש לי, מטבע הדברים, היא קצרת ימים. אני לא מבזבז את הזמן על שטויות רומנטיות, כמו לשכנע בחורה שאני אוהב אותה.

אז למה עשיתי את זה, למה נגעתי בה עם האגודל שלי ככה? כלומר, ברור, היא מדליקה, אבל זה לא שאני אשאר בנאשוויל הרבה זמן. כמה סמסטרים, לסיים את התואר. וזהו זה. אז מה לעזאזל אתה עושה, אוז?

אין לי תשובה.

"מאיפה אתה, אוז?" היא שואלת כדי לשבור את השתיקה המביכה.

אני שונא את השאלה הזאת. "מכל מקום."

"אבא שלך בצבא או משהו?" היא אומרת את זה בתום לב. היא לא יודעת כמה אני מריר ביחס לכל הנושא הזה של אבות.

אני מושך בכתפיי, מנסה למנוע מהזעם התמידי להישמע בקולי. זאת לא אשמתה. "לא. אני רק עם אמא שלי. ואנחנו פשוט עוברים הרבה דירות. מכל מיני סיבות." אני לא יודע למה, זאת התשובה האמיתית, אבל אני לא מתכוון להגיד את זה לבחורה הזאת.

"מעולם לא הכרת את אבא שלך?" היא מישירה את מבטה אלי, מנגבת את הלחי שלה במפית. העיניים שלה אומדות אותי, קוראות אותי, מנקבות אותי.

אני מניד בראשי מצד לצד. זה כל מה שהיא תקבל ממני. "את עם שני ההורים שלך?"

היא מהנהנת. "א־הא."

"מה הם עושים?" אני לא שואל סתם כדי להוריד אותה מנושא האבות. אני באמת רוצה לדעת. עוד סימן לא טוב.

העיניים שלה נוצצות, ואני מקנא בה על האושר הזה. "הם מוזיקאים. נֵל וקולְט. הם היו חתומים לתקופה מסוימת עם קולומביה, אבל עכשיו הם עצמאים. יש להם חברת תקליטים משלהם, ולמעשה הם בדיוק החתימו את האמן הראשון שלהם."

אני קצת מתרשם, למען האמת. אני מכיר את נל וקולט. אני אוהד מטאל, וכך אהיה עד יום מותי, אבל יש לי חולשה סודית לזמרים־יוצרים. תודות לאמא שלי, בעיקר. ככה יש מוזיקה שאנחנו יכולים להאזין לה יחד. היא אוהבת היפ־הופ, פופ וקאנטרי, מוזיקת זבל טיפשית שאני לא יכול לסבול. הייתי חייב למצוא פשרה, כדי שנוכל להאזין למוזיקה במכונית כשאנחנו חוצים את המדינה במעברי הדירה שלנו. נל וקולט די מצליחים בתחום הזה של זמר־יוצר, למען האמת. אני קורא לזה מוזיקה של בתי־קפה, מסוג הדברים אתה שומע בכל מיני מקומות קטנים וייחודים של היפסטרים, בבתי־הקפה שאוהבים לעשות יצירות אמנות מהקצף של הלאטה.

"שמעתי עליהם," אני אומר. "אני מחבב אותם."

קיילי ממצמצת בהפתעה. "אתה… באמת?" מבטה קופץ אל החולצה שלי, שנושאת ציור של גולגולת שוורד צומח ממנה ועורב יושב עליה.

אני קורץ לה. "אני מלא הפתעות, מתיקות."

היא נאנחת. "תפסיק לקרוץ לי. ותפסיק לקרוא לי 'מתיקות'."

"את יודעת שזה רק יגרום לי לעשות את זה יותר, נכון?" אני קורץ לה שוב, בהגזמה. "מתיקות."

היא מניעה את ראשה וצוחקת. "מי בכלל קורץ, בכל מקרה? כאילו, תחשוב על זה רגע. לקרוץ? רק דודים סוטים קורצים."

אני צוחק. "אני לא דוד סוטה. אבל אולי את צודקת."

"אני יודעת שאני צודקת. בגלל זה אמרתי את זה. ברור." היא דוחפת לפיה עוד צ'יפס בגבינה, ושוב נמרח צ'ילי על זווית הפה שלה.

זה חזק ממני. היד שלי נשלחת מעצמה. האגודל שלי נוגע בלחייה, אבל אצבעותיה מתהדקות על מפרק ידי. מבטינו ננעלים, העיניים האפורות־חומות שלי על הכחולות, המחשמלות, הבוערות בכחול עמוק שלה.

"לא," היא לוחשת.

"למה?" אני מנמיך את הקול שלי כמוה. לא יודע למה.

"אני לא אוהבת את זה."

"את משקרת, מתיקות. ולמה אנחנו לוחשים?" אני אומר הכול בחצי קול, ואני יודע שזה נשמע טיפשי כשאני משתמש במשפטים האלה איתה, אבל הם מחליקים לי החוצה.

אני לא אמור לעשות את זה, לא צריך להתנהג כאילו הבחורה הזאת יכולה להיות אי־פעם בעלת חשיבות כלשהי בחיי או אני בחייה. יש לה הורים עשירים ומפורסמים. כלומר, הם לא מפורסמים, אבל מי שמקשיב לסוג המוזיקה הזה שמע עליהם. משמיעים אותם גם בתחנות רדיו שלא משדרות רק קאנטרי. העניין הוא שאני נווד חסר שם, עם אמא שהיא נוודית חסרת שם. וקיילי? יש לה שורשים כאן בנאשוויל. חברים, משפחה, כל העסק.

היא נשענת הרחק ממני ומקנחת את פניה במפית. מחליקה החוצה מהתא. "אני צריכה לשירותים."

אני משלם את החשבון לפני שהיא חוזרת, ומחסל את הצ'יפס עד שהצלחת נקייה. הבחורה הסתערה עליהם, להפתעתי. הבחורות שהכרתי עד היום לא היו מעזות לחגוג על משהו כמו צ'יפס וגבינה, כך שהיה מעניין לראות אותה אוכלת בשמחה ובהנאה גלויה. ומדליק. כן, אני שם לב שיש פה דפוס שחוזר על עצמו. כל דבר שהיא עושה מדליק אותי. איך שהיא החליקה החוצה מהתא, למשל. זאת היתה תנועה חיננית, חלקה ואלגנטית. בלי קפיצה או טלטול או תנועות משונות, רק תזוזה חלקה, ואז היא חצתה את בית־הקפה בנענוע ישבן.

כשהיא חוזרת, אני כבר מחכה לה בעמידה. "מוכנה?" אני שואל.

היא מעיפה מבט בשולחן, בערימה הקטנה של שטרות הדולר שהשארתי כתשר. "כבר שילמת?"

"ברור."

בפעם השלישית אני מקבל חיוך מופתע. "אתה לא מה שציפיתי, אוז."

"לְמה ציפית?"

היא מושכת בכתפיה ומסמיקה. "לא יודעת. יש לך קעקועים ושיער ארוך ואופנוע. חשבתי שתהיה… לא יודעת. אתה נחמד. טעיתי בך, אז… מצטערת."

אנחנו בחוץ, עומדים ליד האינדיאן שלי. אני נוגע בסנטר שלה עם מפרק האצבע המורה. "אני אולי מנומס, מתיקות, אבל אני לא נחמד."

"לא?"

אני מניד בראשי לשלילה. "לא. עוד תראי." אני עולה על האופנוע ונע קדימה כדי לפנות לה מקום.

אוי, אלוהים. איך שהרוכסן שלי לוחץ כשהיא מחליקה מאחורי וכורכת את זרועותיה סביבי ומוחצת את החזה שלה על הגב שלי, מחזיקה קצת חזק מדי… לא טוב. לא טוב בכלל. סימני אזהרה. היא ילדה טובה שיש לה עתיד. אני ילד רע שאין לו. חבל שאני כזה אידיוט שלא שם לב לסימני אזהרה.

היא מכוונת אותי בסימני אצבע, ודי מהר אנחנו נכנסים לקהילה מגודרת מחוץ לנאשוויל. בתים ענקיים, עצומים. לבֵנים, הרבה זכוכית. שבילי גישה רחבים וחניות לשלוש מכוניות. לינקולן, בי־אם־דבליו, מרצדס, כמה טנדרים, רוברים, האמרים. מדשאות מטופחות, הכול במקום. אני מרגיש מאוים. אני גרתי רק בדירות שני חדרים כל חיי. איך אפשר לגור במקומות כאלה? מעניין איך זה. מתרגלים אי־פעם לעושר כזה? ואיך זה לחיות בעיר אחת כל החיים שלך? אני לא יכול אפילו לדמיין את זה.

היא מצביעה על בית בצד שמאל של הרחוב. הוא לא הכי גדול בשכונה, אבל הוא נחמד. יפהפה. מרפסת רחבה בחזית, דֶק ענקי מאחור. דלת חניה פתוחה חושפת מאחוריה טנדר עצום עם צמיגים ענקיים, בי־אם־דבליו קטנה, שחורה ואלגנטית, ואופנוע טריומף קלאסי. מישהו היה באמצע עבודה על האופנוע, לפי מערך הכלים סביבו והסמרטוט המשומן שעל המושב.

והמישהו הזה הוא גבר ענק־פחד־אלוהים, שעומד בכביש הגישה בזרועות עבות ומקועקעות, שלובות על חזה קשה ושרירי. שמעתי אותו שר, אפילו ראיתי אותו ביוטיוב, מופיע עם נל, אבל במציאות האיש מפחיד בטירוף. אני לא נבהל בקלות, אבל אם מישהו יכול להבהיל אותי, זה האיש הזה. אני בולע את הפחד, ושולף קוּליות שאני שומר לשעת חירום. אני נכנס לכביש הגישה של ביתה, נותן לאופנוע להתגלגל עד לעצירה ליד אבא של קיילי, ומכבה את המנוע. אני מוריד את הרגלית ויורד. הוא מביט בי בכעס. מביט במעיל העור שלי, בקסדה עם הקוץ, בשערי הארוך. סוקר אותי מלמעלה למטה. אני אשקר אם אומר שאני לא לחוץ קצת. לא מפחד, רק… לחוץ. כן.

קיילי קופצת מהאופנוע, תולה את הקסדה מאחור, ומחבקת את אבא שלה בחוזקה. הוא מחבק אותה ביד אחת, היד השנייה תחובה בכיסו. "אבוש!" היא נשענת עליו ומנשקת את לחיו. "חזרת!"

הוא מהנהן. "כן, היום אחר הצהריים." הוא לא מוריד ממני את העיניים בזמן שהוא מדבר. "מי זה?"

אני פוסע לעברו. "אוז הייד, אדוני."

"קולְט." הלחיצה שלו מרסקת אצבעות, אבל לא בכוונה, פשוט כי הידיים שלו חזקות כל כך. "אוז, הא? איזה מין שם זה אוז?"

"השם שלי." אני פוגש את מבטו ישירות. אני רואה מנין קיבלה קיילי את עיני הספיר שלה.

יש משהו בהבעת הפנים שלו. חשד? ערנות? אני לא בטוח. הוא מסתכל על הבת שלו. "בן אמר שהסתלקת לך עם איזה בחור."

"'בן אמר'?" היא אומרת את זה קצת בכעס. "נו, באמת. בן הוא ידיד שלי, אבוש, לא החבר שלי ולא אבא שלי. אני לא חייבת להישאר איתו רק בגלל שהוא אומר."

אין לו תשובה לזה. הוא מחזיר את מבטו אלי. "חדש בעיר, אוז?"

אני מהנהן. "כן, אדוני." אני לא יכול שלא לכבד את קולט. הוא מסוכן. אני מרגיש את זה. הלוחם שבי, השורד שבי, מזהה את הקשיחות שבו. הוא ראה דברים, ואולי הוא חי חיים נוחים עכשיו, אבל זה לא תמיד היה ככה. האגרופים זוכרים.

"מאיפה עברתם לכאן?"

"מאטלנטה."

הוא מציץ באופנוע שלי ומהנהן בהערכה. "אופנוע נחמד."

אני מחייך ומחווה לעבר הטריומף שלו. "תודה. שלך מוצא חן בעיניי. מאיזה שנה הוא?"

"ארבעים ושמונה."

"וואו. הוא משהו מיוחד."

"כן." הוא ממצמץ לעומתי, אומד אותי, חושב. "תראה, הבת שלי מבוגרת מספיק כדי לבחור לבד את ה… חברים שלה. אבל תקשיב לי טוב. כשאתה לוקח את הבת שלי לסיבוב על האופנוע, אתה נוסע בזהירות, הבנת? אם תפגע בה, יהיה לך עסק איתי."

קיילי הסמיקה במבוכה ונכנסה ביני לבין קולט. "אלוהים, אבא. מה הלאה, אתה מתכוון לשלוף את רובה הציד שלך?"

הוא לא ממצמץ. "מי צריך רובה ציד?"

לא הוא, זה בטוח.

עיניי נעוצות בעיניו. "הבנתי אותך, אדוני. אני אשמור עליה."

אני רואה שהוא מביט מעבר לכתפי, ופונה לראות את בן, הידיד של קיילי, מתקרב עם גבר נוסף, בטח אבא שלו. גם הוא מוכּר לי, אבל אני לא מצליח להיזכר מאיפה. הוא גבר נמוך, שרירי, ונראה בכושר מטורף, במיוחד בהתחשב בכך שיש לו ילד מתבגר. הדברים לא נגמרו כל כך טוב עם בן, ואין לי שום רצון לפתוח מחדש את הסכסוך הטריטוריאלי איתו, לא מול אבא שלו, קיילי וקולט. זה מה שנקרא להיות במיעוט מספרי. לעזאזל. הגיע הזמן לעוף מפה.

אבל לפני שאני מספיק לעלות על האופנוע, הם מאחורי. בן מודד אותי בעוינות גלויה, ואבא שלו רואה את זה, ומעביר את מבטו ממנו אלי ואל קיילי. הוא לוחץ את ידו של קולט ומושך אותו אליו לחיבוק גברי. "קולט! טוב לראות אותך. חזרת מזמן?"

"ג'יי. טוב לראות גם אותך. לא, לפני כמה שעות."

ואז, בבת־אחת, אני יודע מי זה: ג'ייסון דורְסי, התופס של קבוצת הפוטבול טנסי טייטאנס. הוא שיחק בסיינטס כמה שנים בתחילת הקריירה שלו, והוא שיחק איתם בשלושת המשחקים הרצופים שבהם ניצחו בסופרבול. הם היו טובים כל כך בעיקר בזכותו, אני חייב להודות. הרכז לא היה מוצלח במיוחד, אבל הוא הצליח למסור לדורסי מכל נקודה בשדה, וברגע שהכדור היה אצל דורסי, הטאצ'דאון היה מובטח. הוא נרכש על ידי הטייטאנס לפני שתים־עשרה שנים, בלי חוזה מחייב, והוא כאן מאז, צובר תוצאות שככל הנראה יכניסו אותו להיכל התהילה.

ובן הוא הבן שלו.

אני מתגבר על הלחץ. "מר דורסי." אני לוחץ את ידו ומכריח את עצמי להתנהג כרגיל, בטבעיות ובנחמדות, אל בנו. "בן."

"תקרא לי ג'ייסון." הוא מציץ שוב בבנו, אך לא אומר דבר. לפחות לא בפניי.

בן לוחץ את ידי, אבל העוינות שבעיניו כמעט קודחת חורים בגולגולת שלי. "אוז." הוא די נוהם את זה דרך שיניים חשוקות.

אני חייב להסתלק מכאן. קולט רק עומד שם, מהווה איום בעצם נוכחותו. ג'ייסון דורסי מנסה להבין את מקור המתח ביני לבין בן, וקיילי רק רוצה להיכנס פנימה, זה ברור. אני מחייך אליה. "נתראה, קאלוויי." אני מרים את היד בנפנוף מביך, ומהנהן. "קולט, ג'ייסון. היה נעים להכיר אתכם." אני לא טורח להיפרד מבן.

הוא ואני נמצאים במסלול התנגשות, והיא לא תהיה קלה.

קיילי מנופפת אלי כשאני עולה על האופנוע ונותן לו להתגלגל במורד השביל. אני מנופף בחזרה ואז מדליק את המנוע, מסובב את המצערת, והאינדיאן שלי מזנק קדימה. ברגע שאני יוצא מהפרוורים ועולה על הכביש המהיר לכיוון הבית, אני פותח את המצערת ונותן לו לגרגר. כל הדרך הביתה אני חושב על בחורה גבוהה עם שיער בלונדי־תות, שדיים עגולים וגדולים וחיוך שאני מוכן להרוג בשבילו.

לעזאזל. אולי הפעם אני אציע לעבור דירה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ליפול למטה”