החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

גנבי הברבור

מאת:
מאנגלית: נורית לוינסון | הוצאה: | 2011 | 512 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

חייו של הפסיכיאטר אנדרו מארלו מאורגנים למופת. הוא חי אמנם בבדידות, אך במסירות מוחלטת לעבודתו במרכז רפואי בוושינגטון ולתחביב הציור הממלא את זמנו הפנוי.
הסדר בחייו של מארלו מתערער כאשר הצייר המפורסם רוברט אוליבר מגיע אליו לטיפול לאחר שניסה לחתוך תמונה המוצגת בגלריה הלאומית בוושינגטון. כיוון שאוליבר אינו משתף פעולה ומתבצר בשתיקה מוחלטת, מארלו יוצא למסע בעקבות חייו האמנותיים והאישיים של הצייר, כדי להבין מה הוביל אותו למעשה כל כך חריג.
תוך כדי פגישותיו עם הנשים שמילאו תפקיד מרכזי בחייו של אוליבר, מתגלה למארלו אמן מחונן ואדם כריזמטי ויוצא דופן. במקביל, בעקבות קריאת מכתבים היסטוריים נדירים שנמצאו ברשותו של אוליבר בזמן אשפוזו, נחשף בפני מארלו סיפורם המרתק של ציירים אימפרסיוניסטים לא מוכרים בצרפת של המאה התשע–עשרה. בניסיונו לפענח את הקשר בין הסיפור ההיסטורי לבין אוליבר, נסחף מארלו בעצמו לעולמותיהם של החיים ושל המתים, ומעמיד למבחן את גבולותיו האתיים ואת רגשותיו.
בתנועתו בין סצנת האמנות באמריקה לבין חופי נורמנדי, בין סוף המאה התשע–עשרה לשלהי המאה העשרים, פורש בפנינו גנבי הברבור סיפור כובש ומרגש על אובססיה, על אהבה מעבר לגבולות ההיגיון, ועל כוחה של האמנות בבניית חיים ובהריסתם.
גנבי הברבור הוא ספרה השני של אליזבת קוסטובה, מחברת רב–המכר 'ההיסטוריונית' שיצא לאור בהוצאת מודן.
“קוסטובה יודעת כיצד להביא את הקורא לסיום עוצר נשימה.“
אנטרטיינמנט ויקלי
“מעריציה הנלהבים הרבים של ‘ההיסטוריונית‘ ישמחו להיווכח ש‘גנבי הברבור‘ מציע לא פחות תענוגות מאותו הסוג.“ וושינגטון פוסט

מקט: 4-20-52460
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר שפורסם על הספר

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1
מרלו

את הטלפון בנוגע לרוברט אוליבר קיבלתי באפריל 1999, פחות משבוע אחרי שהוא שלף סכין לעבר אוסף תמונות מן המאה התשע־עשרה בגלריה הלאומית. זה היה ביום שלישי, אחד מאותם בקרים נוראים שלפעמים מגיעים לאזור וושינגטון אחרי שהאביב כבר פרח וחימם – ברד הרסני, שמיים כבדים ורעמים חזקים באוויר שנהיה פתאום קר. זה אירע במקרה שבוע בדיוק אחרי הרצח בתיכון קולומביין בעיר ליטלטון, קולורדו. הייתי טרוד עדיין במחשבות אובססיביות על האירוע הזה, כמו כל פסיכיאטר באזור, לדעתי. המשרד שלי כאילו התמלא בצעירים ההם עם רובי הציד המקוצרים שלהם, הכעס הדמוני. איך איכזבנו אותם, ועוד יותר מזה, איך איכזבנו את הקורבנות התמימים שלהם? מזג האוויר האלים והקדרות שירדה על הארץ נראו לי שלובים זה בזה באותו בוקר.

כשהטלפון שלי צילצל, הקול בקצה הקו היה קולו של חבר ועמית, ד"ר ג'ון גרסייה. ג'ון הוא איש טוב – ופסיכיאטר טוב – שלמדתי איתו לפני זמן רב. הוא מזמין אותי מפעם לפעם לארוחת צהריים במסעדה שהוא בוחר, ולעיתים נדירות מרשה לי לשלם. הוא מקבל מקרי חירום ומטפל בחולים באחד מבתי־החולים הגדולים ביותר בוושינגטון, ויש לו גם מרפאה פרטית כמו שלי.

ג'ון סיפר לי עכשיו שהוא רוצה להעביר מישהו לטיפולי, ואני שמעתי את השקיקה בקולו. "הבחור הזה יכול להיות מקרה קשה. אני לא יודע מה אתה תחשוב עליו, אבל הייתי מעדיף שהוא יהיה אצלך בגולדֶנְגרוב. הוא צייר, צייר מוצלח – שנעצר בשבוע שעבר ואחר כך הובא אלינו. הוא לא מדבר הרבה ולא כל כך מחבב אותנו כאן. שמו רוברט אוליבר."

"שמעתי עליו, אבל אני לא מכיר ציורים שלו," הודיתי. "נופים ופורטרטים – נדמה לי שהוא היה על השער של 'חדשות האמנות' לפני כמה שנים. על מה הוא נעצר?" פניתי אל החלון ועמדתי שם, וצפיתי בברד שנפל כחצץ לבן יקר על המדשאה האחורית המגודרת ועל מגנוליה חבוטה. הדשא כבר היה ירוק מאוד, ולשנייה האירה שמש מימית את הכול, עד ששוב ירד ברד.

"הוא ניסה לתקוף בסכין תמונה בגלריה הלאומית."

"תמונה? לא בן־אדם?"

"מתברר שלא היה בחדר איש מלבדו באותו רגע, אבל שומר שנכנס ראה אותו מסתער על ציור."

"הוא התנגד למעצר?" עקבתי בעיני אחר הברד שזרע עצמו בדשא הירוק.

"כן. בסופו של דבר הוא הפיל את הסכין על הרצפה, אבל אחר כך הוא תפס את השומר וניער אותו די חזק. הוא איש גדול. אחר כך הוא הפסיק ונתן להם לקחת אותו משם, מסיבה כלשהי. המוזיאון מנסה להחליט אם להגיש נגדו תביעה על תקיפה. אני חושב שהם יוותרו על זה, אבל מבחינתו זה היה סיכון גדול."

בחנתי שוב את החצר האחורית. "הציורים בגלריה הלאומית הם רכוש ממשלתי, נכון?"

"נכון."

"איזו מין סכין זו היתה?"

"בסך הכול אולר. לא משהו דרמטי, אבל גם עם אולר אפשר לגרום נזק גדול. הוא היה נרגש מאוד וחשב שהוא בשליחות הרואית, ואחר כך נשבר בתחנה ואמר שהוא לא ישן כבר כמה ימים, ואפילו בכה קצת. הם הביאו אותו הנה לחדר המיון הפסיכיאטרי, ואני קיבלתי אותו." שמעתי את ג'ון מחכה לתשובתי.

"בן כמה הבחור הזה?"

"הוא צעיר – בעצם בן ארבעים ושלוש, אבל היום זה כבר נשמע לי צעיר." ידעתי וצחקתי. המעבר לגיל חמישים לפני שנתיים בלבד זיעזע את שנינו, וחיפינו על כך בחגיגת יום הולדת עם כמה חברים באותו מצב.

"מצאו אצלו עוד כמה דברים – מחברת ציור וחבילה של מכתבים ישנים. הוא לא מוכן לתת לאף אחד לגעת בהם."

"אז מה אתה רוצה שאני אעשה בשבילו?" מצאתי את עצמי רוכן על שולחן הכתיבה כדי לנוח. זה היה סופו של בוקר ארוך, ואני הייתי רעב.

"פשוט קבל אותו," אמר ג'ון.

הרגלי הזהירות טבועים עמוק במקצוע שלנו. "למה? אתה מנסה להוסיף לי כמה כאבי ראש?"

"נו, בחייך." שמעתי את ג'ון מחייך. "אף פעם לא שמעתי שסירבת לקבל חולה, אדוני הרופא המסור, והמקרה הזה אמור להיות ראוי למאמצים שלך."

"למה, כי אני צייר?"

הוא היסס רגע. "האמת? כן. אני לא מעמיד פנים שאני מבין אמנים, אבל אני חושב שאתה תבין את הבחור הזה. אמרתי לך שהוא לא מדבר הרבה, וכשאני אומר שהוא לא מדבר הרבה, אני מתכוון שהוצאתי ממנו אולי שלושה משפטים. אני חושב שהוא שוקע בדיכאון, למרות התרופות שהתחלנו לתת לו. הוא גם נראה כועס ולפעמים מזועזע. אני דואג לו."

חשבתי על העץ, על המדשאה הירוקה, על אבני הברד הפזורות שנמסו, ושוב על העץ. הוא עמד קצת שמאלה ממרכז החלון, ובגלל האפלולית של היום קיבלו הניצנים הלבנים שלו מין ברק שלא היה להם כשהשמש זרחה. "מה נתתם לו?"

ג'ון הקריא את הרשימה: כדורים לייצוב מצב הרוח, נגד חרדה ונגד דיכאון, כולם במנות יפות. הרמתי עט ונייר מן השולחן.

"דיאגנוזה?"

ג'ון אמר לי, ואני לא הופתעתי. "למזלנו הוא חתם על שחרור מידע בחדר המיון, כשהוא עדיין דיבר. קיבלנו גם עותקים של דוחות מפסיכיאטר בצפון־קרוליינה, שהוא טופל אצלו בערך לפני שנתיים. זאת כנראה הפעם האחרונה שהוא טופל אצל מישהו."

"הוא סובל מחרדה משמעותית?"

"הוא לא מוכן לדבר על זה, אבל לדעתי הסימנים מעידים שכן. וזאת לא הפעם הראשונה שהוא מקבל תרופות, לפי התיק. בעצם, כשהוא הגיע הנה היה לו בכיס בקבוק עם כמה כדורי קלונופּין מלפני שנתיים. זה כנראה לא הועיל לו במיוחד בלי התרופה לייצוב מצב הרוח. בסוף הצלחנו למצוא את אשתו בצפון קרוליינה – גרושתו בעצם – והיא סיפרה לנו עוד קצת על הטיפולים שלו בעבר."

"אובדני?"

"כנראה. קשה להעריך במדויק, כי הוא לא מדבר. כאן הוא לא ניסה לעשות שום דבר. הוא נראה יותר כועס. זה כמו להחזיק דוב בכלוב – דוב שקט. אבל אני לא רוצה סתם לשחרר אותו במצב כזה. הוא חייב להישאר כמה זמן באיזה מקום, ושמישהו ינסה להבין מה באמת קורה לו. הוא צריך גם איזון של התרופות. הוא חתם מרצונו, ואני בטוח שהוא יבוא אליך ברצון. הוא לא אוהב להיות כאן."

"אתה חושב שאני אצליח לשכנע אותו לדבר?" זו היתה בדיחה ישנה, וג'ון הגיב עליה מייד.

"מרלו, אתה יכול לשכנע גם אבן לדבר."

"תודה על המחמאה. ותודה מיוחדת על זה שהרסת לי את הפסקת הצהריים. יש לו ביטוח?"

"יש משהו. העובדת הסוציאלית מטפלת בזה."

"טוב, שיביאו אותו לגולדנגרוב. מחר בשתיים, עם הניירת. אני אקבל אותו."

אחרי שניתקנו עמדתי שם ותהיתי בליבי אם אצליח לצייר בחמש דקות איזושהי סקיצה, תוך כדי אכילה, כי אני אוהב לעשות את זה כשסדר היום שלי עמוס. עדיין היו לי פגישות עם מטופלים באחת וחצי, בשתיים, בשלוש ובארבע, ואחר כך ישיבה בחמש. למחרת חיכה לי יום בן עשר שעות בגולדנגרוב, המרכז הבריאותי הפרטי שבו עבדתי כבר שתים־עשרה שנה. עכשיו נזקקתי למרק שלי, לסלט שלי ולעיפרון שלי לכמה דקות.

חשבתי גם על משהו ששכחתי כבר מזמן, אם כי בעבר נזכרתי בו לעיתים קרובות. כשהייתי בן עשרים ואחת, בוגר טרי של אוניברסיטת קולומביה (שבה למדתי היסטוריה ואנגלית, נוסף על מדע) וכבר פניתי לבית־הספר לרפואה באוניברסיטה של וירג'יניה, הקצו הורי סכום כסף שיעזור לי לנסוע עם שותפי לדירה לאיטליה ויוון לחודש. זאת היתה הפעם הראשונה שלי מחוץ לארצות־הברית. הוקסמתי מהציורים בכנסיות ובמנזרים האיטלקיים, מן האדריכלות של פירנצה וסיינה. באי היווני פארוס, שם מיוצר השיש השקוף המושלם בעולם, מצאתי את עצמי לבד במוזיאון המקומי לארכיאולוגיה.

במוזיאון הזה היה רק פסל אחד בעל ערך, שניצב בחדר נפרד לבדו. בעצם לבדה: זאת היתה אישה בשם ניקֶה שגובהה כמטר וחצי, בלי ראש ובלי זרועות, ועל גבה צלקות במקום שפעם צמחו ממנו כנפיים, וכתמים אדומים על השיש משהייתה הממושכת באדמת האי. עדיין היה אפשר לראות את הגילוף המושלם, את שולי הבגד שנראו כאדוות של מים מעל גופה. אחת מכפות רגליה הקטנות הוצמדה לה מחדש. הייתי לבדי בחדר וציירתי אותה, כשהשומר נכנס לרגע וצעק, "תכף סוגרים!" אחרי לכתו ארזתי את ערכת הרישום שלי ואז – בלי שום מחשבה על התוצאות – התקרבתי אל ניקה פעם אחרונה והתכופפתי לנשק את כף רגלה. השומר הסתער עלי בתוך שנייה, שאג וממש אחז בצווארוני. מעולם לא הושלכתי מבר, אבל באותו יום הושלכתי ממוזיאון שהיה בו שומר אחד.

הרמתי את שפופרת הטלפון והחזרתי צלצול אל ג'ון. הוא עדיין היה במשרדו.

"איזה ציור זה היה?"

"מה?"

"הציור שתקף המטופל שלך – מר אוליבר."

ג'ון צחק. "לא חשבתי לשאול את השאלה הזאת, אבל השם כלול בדוח המשטרה. קוראים לו 'לֶדָה'. מיתוס יווני, אני חושב. לפחות זה מה שעלה בדעתי. לפי הדוח זה ציור של אישה עירומה."

"אחד הכיבושים של זאוס," אמרתי. "הוא בא אליה בצורת ברבור. מי צייר את התמונה?"

"נו, באמת, זה מתחיל להישמע כמו קורס בתולדות האמנות – שכמעט נכשלתי בו, דרך אגב. אין לי מושג מי צייר אותה, ואני בספק אם השוטר העוצר יידע."

"בסדר גמור. חזור לעבודה. שיהיה לך יום טוב, ג'ון," אמרתי וניסיתי לשחרר את צווארי ולהחזיק את השפופרת בו בזמן.

"גם לך, ידידי."

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “גנבי הברבור”