החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
זמינות:

0.00

רכשו ספר זה:

הגזזת שפרצה בשנות החמישים לא משה מסדר היום. המדינה טרם סיימה לשלם פיצויים לקורבנות וזן חדש של המחלה, קטלני יותר, מתגלה בראשים, בזקנים, בקירות… ותחת עטו של המחבר. "גזזת" הוא סיפור הומוריסטי על אחת המחלות שהשתרשו בהווי הישראלי.

אלק סרור (2012-1954) נולד באסווירה שבמרוקו. הוא התחנך בבתי ספר של רשת אליאנס בעיר הולדתו, בקזבלנקה ובפריס. לאחר עלייתו לארץ בשנות ה-70 הוא למד בטכניון והחל לעבוד כמורה למתמטיקה ולפיזיקה. הוא פרסם שני ספרים בצרפתית המגוללים את ההווי היהודי באסווירה ואת תלאות העלייה לארץ. סרור שנפטר בפריס הותיר כתבי יד בעברית שטרם פורסמו. "גזזת" הוא ספרו השני המופיע בהוצאת מא"י. קדם לו "בארץ פלשתים — מכתב לאימא״ (מא"י, 2015).

מקט: 978-965-92501-4-1
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


א

זה היה צפוי. במוקדם או במאוחר. משמאל או מימין. בסופו של דבר, זה נפל עלי משמים. התחילו לעצור אנשים בשם השם, לחקור אותם בשם השם, ללמד אותם תורה בשם השם. חבורות מלאכים מזוקנים, באמצע הלילה, עם רשימות מסודרות. כמו גיוס מילואים בצו 8 לפני שרשויות הצבא עברו למסרונים. מבלי להניח לי להחליף בגדים, לקחת ספר או שניים, להיפרד מהחברה, מהשכן או מהכלב.

"אין לך ממה לחשוש,” הם אומרים, "אנחנו דואגים לכול, נודיע לקרובים ולעמיתים."

הקול מאופק, חרישי, ללא איום, כמעט מתחסד. ספוג סלחנות שאנשים דתיים מרעיפים על אנשים נבוכים ואובדים. תינוקות שנשבו, כלים שנשברו. בלי צעקות, בלי פקודות. ללא המולה. הם הרי פועלים בברכת השם. בשליחותו. מטעמו. צניעותם האגדית יאה גם למבצע זה. הענווה. הצער. אף אם מדובר באפיקורסים מדופלמים כמותי. הם עוטפים אותי מכל צד, קרובים קרובים, נודפים ריח קדושה רקובה, רווית זיעה, כזו שנודפת מהם באוטובוס.

"הרי אתה אדם משכיל,” אומר אחד מהם הנראה כמנהיג החבורה, "אתה יודע שאין טעם להתנגד או למחות. אנחנו רוצים רק בטובתך. תבוא אתנו ותציל את נשמתך. אין לך מה לדאוג, אנחנו מטפלים בכול."

קולו כקול אבי ז"ל, בכל פעם שהפקיד אותי בידי הרב הקשיש והערירי ברחוב החשוך של המאפייה ושל בית הכלא. קיבלתי את האלפבית מפיו. בחדר חשוך, ללא חלונות, מואר במקבץ נרות בצבעים שונים. יד אחת אוחזת בלוח האותיות העבריות והאחרת בשוט, קולו רך ונעים, נטול אלימות או איום, קול אוהב ומגונן.

"אתם לא מתכוונים לקחת אותי ככה,” אני מוחה קלות, "בפיג'מה, תנו לי זמן לפחות להחליף בגדים."

"בגדיו החיצוניים של אדם אינם מענייננו. לבוש נשמתו הוא המעסיק אותנו. אתה יכול לקחת טלית ותפילין."

את הטלית והתפילין שלי, מהבר מצווה, השארתי בבית הכנסת של בית הספר, ברחוב מיכלאנג'לו, ברובע השישה עשר, בתום לימודי בתיכון. אין לי מושג מה עלה בגורלם, לעולם לא אדע. היה זה בית הספר היוקרתי ביותר של רשת אליאנס, בניהולו של עמנואל לוינס, גדול הדרשנים במחצית השנייה של המאה העשרים. באותה תקופה, לוינס, הוגה ממולח, היה שקוע בכתיבה, והזניח את תלמידיו. למשרתו כמנהל בית ספר נקלע בטעות וסבל קשות מפקידיה הנרגנים של אליאנס. הוא התגורר בקומה השביעית, הגבוהה ביותר, מעל לפנימיות ולכיתות, ותמיד ידענו ששם, למעלה, יושב גאון וכותב ספרים. העולם טרם הכיר אז בלמדנותו והוא המתין לשווא למשרה באוניברסיטה. התלמידים הגיעו ממרוקו, לבנון ואירן עם תשמישי הקדושה שלהם והשאירו אותם למשמרת אצל לוינס. הם מיהרו לצאת לעולם הרחב, לבקש לעצמם הצלחה ותהילה.

"באחד הימים,” הוא נהג לומר, "הם ירגישו ערומים בחליפותיהם, מעיליהם ועיטוריהם, וישובו לחפש מחסה תחת כנפי השכינה ולקשור את גורלם עם ריבון העולמים."

פסל גדול של משה רבנו, העתק פסלו של מיכלאנג'לו, חלש על חצר קטנה שהכניסה אליה נאסרה עלינו בגלל סכסוך שכנים. בימי שבת וראשון הרחקנו עד לגן המשוררים, בכיכר אוטיי, מול יער בולון. אנשים זקנים התהלכו בין פסלי גדולי משוררי צרפת, עוצרים מול תחריטי אבן שהיו נעוצים בדשא ועליהם ממיטב חרוזיהם: ורלן, רמבו, בודלר. בארץ חורטים את שמות התורמים על קירות, על עמודים ואפילו על ספסלים, וראשי ערים נותנים לרחובות את שמות החיבה של פילגשיהם.

לוינס הגיע מקובאנה שבליטה; אני ממוגדור שבמרוקו. הוא ידע את דוסטוייבסקי; אני לא ידעתי דבר. האמת היא שהיחסים בינינו לא היו טובים. הוא לא ניחן בסבלנות פדגוגית לתלמידיו, לי לא היתה סבלנות לדרשותיו על פלאי האחר. אימא החזירה אותי לבית ספר של אליאנס כדי להציל אותי מהתרעומת הפדגוגית בארץ על בוגריו במרוקו. הצרפתית התפוררה בהמולת הארץ ונעשתה פתטית, דובריה מעוררי חמלה או זלזול. יליד מרוקו שמבטאו צרפתי נחשב אז תלוש משם ומכאן, לא ידעו איך להתייחס אליו. אימא היתה אישה אמיצה, היא לא נכנעה לתכתיבי הסוכנות היהודית. בסיום לימודי התיכון חזרתי ארצה. נמניתי עם הבוגרים הבודדים של בית ספר מיכלאנג'לו שהעדיפו את צרת הארץ על פני הילת פריז.

הבחורים הטובים והאמיצים, מתנחלי השמים, לא מבינים על מה אני מדבר, הם דוחקים בי למהר ולהצטייד בתשמישי קדושה כלשהם. למרות הסימנים המדאיגים של התקופה האחרונה, גם הפעם חשבתי שמדובר בחלום הבלהות הרגיל. המחשבות הרעות המתרוצצות בראשי המגרד ייעלמו ושברי חיי המפוזרים ישובו להתאחד תחת הדמות הראשית שהשתלטה בסופו של דבר על דמויות המשנה. עם השנים, כה התרגלתי אליה עד שאיני מעלה עוד על דעתי לשנות אותה. לא עבור אי בודד בים הקריבי, משרה באוניברסיטה נידחת בארצות הברית או בית רעוע מאחורי חומותיה החמימות של מוגדור. אבל הקול הרבני הצרוד אינו מרפה ממני, הוא שב ודוחק בי מכל עבר. אלפיים שנות פלפול מקנים לו נחישות, עיקשות וסמכות שאינן מאפשרות להמרות את עצותיו או את הנחיותיו. ללא כעס, ללא אלימות. הוא אפילו עטוף סלחנות אינסופית, מביישת ומרשיעה לא פחות מאשמת כפירה מפורשת כלפי החולשות האנושיות המסיטות בנים סוררים מדרך הישר וממרידות אותם בקודשי ישראל.

איני יכול לצפות להתעוררות מחלום. להכחשה. להתפכחות. אני חייב להכיר בעובדה שאני ער ושולט בכל אבריי ובכל חושיי. חלום הבלהות היה למציאות. הוא כובש את חיי. משתלט על גורלי. ללא עימותים מיותרים; בלא קשיים מיוחדים. נחשפת עלילתה הנסתרת של שרשרת אירועי השנים האחרונות. התיאוריות המופרכות לכאורה על קשרים בין מונותיאיזם, אי סובלנות ותיאוקרטיה, ועל הנטיות לטוטליטריזם משיחי הטמונות ביחסי אהבה שנאה הדדיים המושרשים בלאומיות היהודית, כולן מתאמתות. נדרש להם זמן, לטוענים לעטרת ר' עמרם הערירי, מרחוב המאפייה והכלא, עד שהתגבשה אצלם ההחלטה להחזיר בתשובה, בכל מחיר ובכל דרך, את נשמות תלמידיו, יורשיו התועות. המפתיע הוא שאיני יודע אם להצטער או לשמוח. כי הרי ר' עמרם שומר עלי שם למעלה מפני כוחות התבונה. הוא לא היה רוצה, אני בטוח, שאפול קורבן לחכמתא דטרפי אילנא. חוכמת עץ הדעת מובילה בכל דרכיה לחוכמת המוות והוא לבטח לא היה מניח לי להתכסות בעלי עץ המוות לפני שאפרסם את משנת הצללים שלו.

נטלי, חברתי לחיים בתקופה שקדמה לעלייתם של מתנחלי השמיים, כה הרבתה ללגלג על חששותיי, מאבחנת בהם שלל סימני פרנויה יהודית ונוירוזה מרוקאית, שהחלטתי להתעלם מהם. הרי חששות — פסיכואנליטיקאית מוצלחת ומבוקשת כמותה תאמר לכם — נחקקים, בין אם חושקים בין אם לאו, בבשרם ובנשמתם של החוששים וסופם להתגשם. לראיה, היא לא נמצאת לצדי ברגע הגורלי שבו מתגשמים הגרועים שבהם או נראים כמתאמתים. אולי השתכנעה, גם היא, לחזור לבעלה ולילדיה. לנטוש אותי בתמורה למקום בעולם עתידי כלשהו. להסתיר את שערה היפה מתאוותם של עוברי אורח. איני מבין; איני יודע. הכול אפשרי; הכול בלתי אפשרי. מאז סיימתי לכתוב את המאמר על משנתו החינוכית של קפקא, איני בטוח שאני ראוי לשמש כמרצה לחינוך באוניברסיטה העברית המהוללת. אפילו על תקן המרוקאי התורן.

היום היה מפרך במיוחד, השעה מאוחרת, השכל שלי עצל מכדי לעסוק באבחנות בין חלום למציאות. בירור לוגי של מושגים, עבודות ניקיון לשוניות, תרגילי הסחה פנומנולוגיים, הפרכות מדעיות ופחות מכך דילוגים דיאלקטיים. איני מברלין או מווינה; אלא ממוגדור. שם הרוחות משטות בדקלי הגנים, במפרשי הספינות ובסככות הבתים. הים מאיים לעלות על חומות העיר ולשטוף אותה. רוח התבונה ופרדס התורה לא היו מוכרים לתושבים. מלבד ר' עמרם הערירי שהצטיין בחוכמת הקמטים, השאר התעניינו בשחפים ובשקנאים ועם בוא האביב בסנוניות, בציד פרפרים ובליקוט צדפים. התקשינו לראות מבעד לאדי הגלים שהיתמרו מעל העיר; לא היינו צריכים. האקלים היה חמים וסלחני כל השנה. ללא איומי סרק מכל עבר והמולת תקשורת חוזרת ונשנית.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “גזזת”