החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות / הרשמה

האדון שנפל לים

מאת:
מאנגלית: יהונתן דיין | הוצאה: | 2013 | 187 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

34.00

רכשו ספר זה:

הכירו את הנרי פְּרֶסטוֹן סְטֶנדיש, האדון שעמו תהיו בקשר הדוק: ג’נטלמן ניו יורקי הנופל למי האוקיינוס השקט במהלך שייט תענוגות בגלל מעידה קטנה על כתם שמן. ספינת ה”אַרַבֶּלה” תתרחק אל מעבר לאופק, ואנו הקוראים נשאר לבד עם הדמות לאורך כל עמודי הספר, לצוף בלב ים.

הפילוסופי, האישי והספרותי מתאחדים ברומן הקטן הזה בטקסט פשוט ואינטימי בצורה תהומית בעל ניחוח בריטי. דמויות ספרותיות רבות נאלצו לעמוד באכזריותם של גלים, ספינות וסערות, כמו רובינזון קרוזו או ולאסקו של גרסייה מרקס (Relato de un náufrago) – קבלו עתה גיבור נוסף, אולי המשונה מכולם. גיבור שאולי לא תשכחו לעולם.

האדון שנפל לים הוא התגלית המפתיעה של זיקית לשנת 2013. מדובר על יצירת מופת בלתי ידועה שמצאנו בשוליים הנידחים של הספרות. הספר נכתב בידי סופר ששקע אל מצולות השכחה, אפילו במדינתו, מאז מותו ב-1949. הרומן הקצר הזה לא זכה להדפסות חוזרות באנגלית מאז מהדורתו הראשונה בהוצאת “ויקינג” ב-1937, ומצא את עצמו מחוץ לתולדות הספרות. ואולם, קריאתו היא הרפתקה ספרותית ופרסומה לעברית מרגשת אותנו.

“מחד זהו סיפור על אינדיבידואל מובחן ויחיד במינו, שיוצרו מלעיג עליו אך גם מחבבו על הקורא; מאידך זהו משל על כל־אדם. זהו סיפור החותר ללקח, למסר ולמשמעות, אך משמעות זו עשויה להתאיין לנוכח צחוקו המלגלג של הגורל. מדובר בסיפור קצר, קטן מימדים וצנוע, אך גם במשל אפי ומפואר המתחקה אחר האנושי משיאו ועד מפלתו. וכל זאת בשפה שקולה, מדודה ומחויכת. ” נטע הלפרין, ישראל היום

“טוב ש”האדון שנפל לים” עלה ממצולות השכחה ותורגם לעברית, כי זה רומן אירוני על שיט מענג כל כך, שכל מה שנותר הוא לקפוץ ממנו לאוקיינוס. ” יוני רז-פורטוגלי, הארץ

“הנובלה הזו מעניינת לאו דווקא בגלל האירוע הדרמטי כל כך שמסופר בה. הנובלה מעניינת בגלל שורה של רגעים חריפים, קטנים יותר, שלו היו מצמידים חיישנים למוחו של הקורא בשעת הקריאה, כפי שאופנתי כל כך לעשות היום, היו מגלים דווקא בהם נסיקה של פעילות מוחית. ” אריק גלסנר, ידיעות אחרונות

“גדולתו של סופר ניכרת ביכולת שלו להראות לנו את המראות, להפיח בקרבנו את הניחוחות, לתת לנו להרגיש את מה שקורה בספר. הרברט קלייד לואיס אכן עשה זאת בהצלחה רבה. במהלך קריאת הספר הרגשתי שאני מתנועעת על גלי האוקיינוס, עוצרת את נשימתי לבל יכנסו המים המלוחים אל קרבי, מביטה בדאגה על ספינת ה”ארבלה” המתרחקת…” ענת מחלב, אנשי הספר

הרברט קלייד לואיס נולד בעיר ניו יורק ב-1909, לזוג מהגרים יהודים מרוסיה. הוא החל את לימודיו הגבוהים באוניברסיטת ניו יורק ובסיטי קולג' אך זנח אותם כדי להתנסות ככתב עיתונות. כעבור שלוש שנים נסע לפריז וכעבור שנה נסע לסין. עם חזרתו התחתן עם גיטה ג'ייקובסון ונולדו להם שני בנים. הוא עזב את העיתונות למשך תקופה מסוימת כדי להיות סופר עצמאי, אך אף על פי שמכר סיפורים אחדים למגזינים הוא נאלץ להכריז על פשיטת רגל עם פרסום הנובלה הראשונה שלו "האדון שנפל לים" ב-1937. הוא עבר להתגורר בהוליווד ושם עבד כתסריטאי בעבור אולפני MGM ו-20th Century Fox . לבסוף חזר לעיתונות בשירות ה-Time וה- New York Herald Tribune. כמה מן הסיפורים של לואיס עובדו לקולנוע וב-1947 הוא היה מועמד לפרס האוסקר בקטגוריית התסריט הטוב ביותר, עם הסרט It Happened on Fifth Avenue, שהופק על ידי רוֹי דל רוּת בתיווך פרנק קָפּרַה על פי סיפור של לואיס. אך ב-1948 לקה לואיס בהתמוטטות עצבים, חזר לניו יורק ולא הצליח לעבוד במשך שנה. ב-1949 הוא מת מהתקף לב והוא בן ארבעים ואחת. לאחר מותו פורסמו שלוש נובלות נוספות שלו: Spring Offensive (1940), Season’s Greetings (1941), Silver Dark (1959).

מקט: 4-1193-11
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה
ביקורת על הספר
סקירה על הספר בבלוגיה
קישור אל הספר בגוגל-בוקס

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

כשנפל הנרי פְּרֶסטוֹן סְטֶנדיש וראשו מטה אל האוקיינוס השקט, בדיוק עלתה השמש באופק המזרח. הים היה שקט כבריכה; מזג האוויר היה כה רגוע והרוח כה קלה עד שאי אפשר היה שלא להתמלא עצבות מפוארת. באזור הזה של האוקיינוס השקט התרחשה הזריחה בלא כל מהומה; השמש פשוט הניחה את כיפתה הכתומה על קצהו המרוחק של המעגל הגדול והתקדמה מעלה במתינות נחושה, ולכוכבים העמומים היה שפע של זמן להתפוגג עם הלילה. למעשה, סטנדיש בדיוק הרהר בהבדל העצום שבין זריחה לשקיעה כשעשה את אותו צעד ביש שהטיל אותו אל המים המלוחים. הוא הרהר בכך שהטבע הרעיף את כל נדיבותו על השקיעות המרהיבות, וצָבע את העננים במשיחות כה מבריקות ששום אדם שיש לו חוש ליופי לא יוכל לשכוח אותן; והוא הרהר בכך שמסיבה עלומה כלשהי, מעל אותו הים ממש, היה הטבע קמצן להחריד בזריחותיו.

ספינת הקיטור "אָרָבֵּלָה" עשתה את דרכה הקצובה מהונולולו לאזור התעלה; בעוד שמונה ימים ושמונה לילות תגיע לבַּלבּוֹאה. מעטות הספינות המפליגות בין הוואי לפנמה; רק ספינת הנוסעים הזו, אחת לשלושה שבועות, וספינות מטען מזדמנות. לכלי שיט זרים כמעט שלא הייתה סיבה לעבור שם, מכיוון שהספינות האמריקניות שלטו ברוב הסחר עם האיים, ועיקר התנועה זרמה אל סן פדרו, סן פרנסיסקו וסיאטל. בשלושה־עשר הימים והלילות שעשתה ה"ארבלה" על הים נצפתה רק ספינה אחת, וזו הפליגה בכיוון הנגדי, להוואי. סטנדיש לא ראה אותה. הוא היה בתאו וקרא מגזין; אבל החובל הראשון, מר פְּריסְק, סיפר לו על כך אחר כך. זו הייתה ספינת תובלה בעלת שם סקנדינבי כלשהו שהוא שכח בן רגע.

עד כה התנהל המסע כולו בשלווה כזאת, שסטנדיש לא הפסיק להודות לכוכב המזל על שהחליט להפליג ב"ארבלה". בחיים שמוקפים חובות ודאגות רבות, כיאה למעמדו, יזרח הטיול הזה לנצח כדבר פשוט וטוב. גם אם לעולם לא יחוש שוב שלווה לא תיפול רוחו, כי עתה הוא יודע שיש שלווה בעולם. כוכב המזל שהוא הודה לו היה כוכב הצפון, שבקו הרוחב הזה זרח קרוב מאוד לקו האופק, וסטנדיש בחר בו מכל האחרים משום שידע מעט מאוד על כוכבים, וקל היה לו למצוא ולזכור את הכוכב הזה.

ה"ארבלה" הייתה למעשה ספינת מטען, שבלבה מספר מצומצם של תאים לנוסעים. מלבד סטנדיש היו על הסיפון שמונה נוסעים. הייתה גברת בנסון הפורייה להפליא, שהעניקה לבעלה ארבעה ילדים בתוך פחות מארבע שנים וחצי. מר בנסון עצמו נעדר, אך ארבעה העתקים בדמותו היו שם, שלוש בנות ובן, שנעו בטווח הגילים שבין כמעט אפס לשלוש שנים ושמונה חודשים; וחסרונו של מר בנסון כמעט לא הורגש, כי גברת בנסון סיפרה לסטנדיש הכול על אודותיו. מר בנסון היה רואה חשבון נוסע מטעם בנק; איכשהו נפרדו דרכיהם, ועתה גברת בנסון עושה את דרכה לפנמה, להצטרף אליו שם.

אשר לשלושת הנוסעים האחרים, שניים מהם היו מיסיונרים, מר וגברת בראון, ודומה שהם הניפו מחסום גבוה כל אימת שסטנדיש קרב אליהם, כאילו רמזו שידיעותיהם על אלוהים עולות כל כך על אלו שלו, שאין שום טעם לנסות להתיידד עמם. החבר האחרון של סטנדיש למסע היה איכר יאנקי בן שבעים ושלוש, נֵט אדמס שמו, שלא החזיק בשום הסבר הגיוני להיותו שם. אחרי חיים שלמים של עמל כפיים קרו שני מאורעות עצומים בבת אחת: יבול טוב של תפוחי אדמה והתקף חמור של יצר הנדודים. הוא השליך מידו את המחרשה ורכש כרטיסי נסיעה בלי תכנון ומחשבה; כעת, על סיפון ה"ארבלה", היה ידידו הנאמן של סטנדיש; הוא לא עייף מלהפליג בשבחי מערכת שיניו התותבות, שאותן נהג לשלוף מפיו ולהציגן בגאווה בתגובה לכל עידוד קל.

ההפלגה לא הכניסה לבעלי ה"ארבלה" שום רווח, ודובר על כך שבשנה הבאה יפסיקו לשוט בקו פנמה–הוואי. היה מעט מאוד מטען במסע הזה, וה"ארבלה" נאלצה למלא את מכלי הציפה שלה במים לייצוב. מר פריסק היה מודאג באמת, כי הוא כבר לא היה בחור צעיר, ושני הילדים שלו בבולטימור הולכים וגדלים. הוא לא ראה את ילדיו ואת אשתו זה שלוש שנים, אבל החברה שלחה אוטומטית לגברת פריסק שמונים אחוז ממשכורתו כחובל ראשון, ומה שנותר לו בקושי הספיק לטבק ולחליפות סערה.

הקברניט בֵּל לא העניק כל תשומת לב לנוסעיו. הוא סעד בחברתם בערב הראשון. אחר כך פרש לתאו ונשאר מסוגר שם. מר פריסק סיפר שרב החובל משוגע לדגמי ספינות, וכבר שלוש הפלגות שהוא טורח על דגם של ספינה ארבע־תורנית. החובל השני והשלישי, המכונאים והחשמלאים היו כולם ברנשים חביבים שניהלו מין טורניר ברידג׳ במלוא הקיטור; ברגע שאחד מהם ירד ממשמרתו, הוא היה מתייצב מיד למלא את מקומו של האיש שמחליף אותו. הם היו נחמדים לנוסעים, ומר טראוויס, המכונאי הראשי, ערך לכל מי שביקש סיור בעמקי חדר המכונות; אבל הברידג׳ היה מעל לכול. מר פריסק, שנעשה חובל ראשון במסלול הישן והטוב — התחיל כמלח פשוט וטיפס שלב אחר שלב בסולם הדרגות — לא ידע לשחק ברידג׳, רק "ברידג׳ הכרזה" מיושן שעליו אין מה לדבר. על כן דחקה אותו בדידותו להתרועע עם הנוסעים מעת לעת.

מהרגע הראשון נהנה סטנדיש מכל דקה. בלי לטפח מסתוריות מוגזמת הוא הצליח לצמצם למינימום את השאלות הנוגעות לחייו האישיים, והוציא את זמנו בחיטוטים מתוחכמים בחייהם של חבריו למסע. זה לא היה קשה בכלל; כולם (להוציא את המיסיונרים) היו להוטים לפרוק את משאם. סטנדיש נוכח שיש לו דחף חזק לגלות כל מה שיוכל על האנשים האלה; לראשונה בחייו התעניין באמת ובתמים בבני אדם זרים. הוא בילה שעות בבחינת פרצופו הכמוש של נט אדמס, או בבהייה בתוך עיניה הכחולות ושבעות הרצון של גברת בנסון. והילדים לבית בנסון היו מקור לעונג אינסופי. סטנדיש הודה בפני עצמו שהוא מפיק הנאה מג'ימי וגלדיס בנסון הקטנים יותר מאשר משני ילדיו שלו שבניו יורק, אף על פי שאלוהים עדו שהוא אוהב את ילדיו לא פחות מכל אב אחר. הוא לא השתובב עם ג'ימי וגלדיס; הוא רק ישב על הסיפון בכיסא־נוח וצפה בהם משתוללים ומשתטים. כשהאזין לצחוקם המדבק והתבונן בגופיהם הבריאים ובשיזוף היפה של עורם התמלא סטנדיש מין תוגה נעימה.

המסע כולו היה נהדר. ביום הראשון, כשיצאו מהונולולו, היה הים סוער מעט, אבל אחר כך נעשו המים חלקים להפליא, והספינה כמו הפליגה על אוקיינוס עשוי זכוכית. מזג האוויר היה מושלם; זאת הייתה המילה היחידה שסטנדיש הצליח למצוא כדי לתאר את מזג האוויר. למעשה, ההפרזות מהסוג הרגיל הספיקו לסטנדיש כדי לתאר את המסע באוזני עצמו. היו דברים שאי אפשר לבטא במילים, כמו גוני השקיעות, תנודותיו הרכות של הים וגלקסיית הכוכבים שבשמי הלילה. בכל הנוגע לשאר — התא שקיבל, האוכל, האוויר, הדרגש הלא רך מדי, על סדיניו הנקיים ושמיכותיו הבשומות — כל אלה היו בעיניו נהדרים, נפלאים וקסומים. הוא אכל הרבה ושחה בבריכת הקנבס שהוקמה בסיפון התחתון, ובלילות היה פשוט יושב ומעשן את הסיגריות שלו ומקשיב לנט אדמס המנסה להסביר איך הדחף לראות את העולם מילא לפתע את מפרשיו של איכר חסכן מניו אינגלנד.

הוא שכב לישון מוקדם מאוד בכל ערב, מה שמסביר מדוע נמצא היכן שנמצא כשנפל לאוקיינוס. סטנדיש התעורר בארבע לפנות בוקר לקול צלצולם של שמונת הפעמונים שעל הגשר הקדמי, ואז הוסיף והתכרבל במצעים הנקיים עוד עשרים דקות והתענג על תחושת הערוּת. בערב הקודם נרדם בשעה תשע, וכעת הייתה השעה ארבע ועשרים וסטנדיש ידע שלא יצליח לישון עוד. הצוהר שמעל לדרגשו היה פתוח לרווחה. הוא התרומם לישיבה על הדרגש והשעין את סנטרו על המתכת הקרה. זו הייתה תחושה מוזרה, ששלחה צמרמורת מענגת במורד גבו. לבסוף שרבב את ראשו מהצוהר החוצה והניח לאוויר הים להכות בפניו. מעט מתחתיו השמיעה הספינה החותכת בים קול ריטון חדגוני. הכוכבים הזורחים מכל עבר מילאו אותו יראה. הכול היה מרהיב כל כך שסטנדיש הרגיש כמו ילד קטן.

סטנדיש השיב את ראשו מן הצוהר והחליט לקום ולהתלבש. הוא התגלח לפני ששכב לישון, והרחצה תוכל לחכות עד אחרי ארוחת הבוקר, לפני שילך לשחות בבריכה. הוא רק יתלבש ויטייל לו ויצפה בזריחה.

אפילו על ספינה לא רשמית שכזו הקפיד סטנדיש על לבושו. משום מה חש שאינו טיפוס של מכנסי יום־יום או חליפות ספורט צעקניות. לכל אורך המסע לבש את חליפות העסקים השמרניות שלו. הן היו חמש במספר, ולאחר שהדליק את אור החשמל בחר סטנדיש חליפה אפורה מתיבת הבגדים המרווחת שעמדה פתוחה בפינה. אך קודם לכן פשט את הפיג׳מה, עמד עירום מול הכיור שבחדר, צחצח את שיניו ושטף את ידיו ופניו. אחר כך סירק את שׂערו החלק, הצייתן, שצבעו שחור עמום. אחרי שהתלבש הוציא בזהירות מהחליפה החומה שלבש ביום הקודם את כספו, מפתחותיו והארנק שבו ניירותיו, והניח כל אחד מהם בכיס המתאים בחליפה האפורה.

ברגע שיצא למסדרון שבה אליו התחושה שתמיד עלתה בו על סיפון ה"ארבלה", שהוא ילד קטן ושובב המעולל איזה מעשה קונדס. המראה היה שלֵו כל כך ששוב העביר הזמזום מחדר המכונות רעד בגופו של סטנדיש. הוא הלך כמעט על בהונותיו, כאילו נקישת נעליו על לוחות המתכת תהיה חילול הקודש. העולם כולו היה כה שקט עד שסטנדיש התמלא פליאה. הספינה הבודדה, המפלסת לה דרך בים העצום, אינספור הכוכבים המחווירים בשחקים — כל אלה היו דברים קמאיים שהרגיעו את סטנדיש ובה בעת טרדו את מנוחתו. כאילו גילה לראשונה שכל הבעיות הטורדניות של חייו הן חסרות משמעות וחסרות חשיבות; ובד בבד חש בושה על שהן מנת חלקו, בעולם הזה המסוגל לייצר מראות שכאלה.

סטנדיש צעד בנחת לחדר האוכל הריק ומזג לעצמו כוס קפה מהקנקן שעמד על התנור בלילות. הוא שתה את הקפה בלי סוכר ובלי חלב, והניח לנוזל החם והמר לעורר את פנים גופו. אחר כך עישן את הסיגריה הראשונה. הוא שאף עמוקות. אוויר הים עשה פלאים לבריאותו; לפני חודשים מספר, כשברח מאשתו, היה לו שיעול מעשנים צורמני, ועכשיו נעלם השיעול לחלוטין. מאז ומתמיד היה סטנדיש גבר חזק ששמר היטב על בריאותו, ועתה ידע שהוא בשיאו הגופני. הוא היה בן שלושים וחמש, ומעולם לא הרגיש טוב יותר.

השעה הייתה כמעט חמש, והזריחה התקרבה. סטנדיש ירד על בהונותיו אל הסיפון התחתון וישב דקות מספר על היריעה הלחה שכיסתה על הפתח בסיפון. ואז, נרגש בלי שום סיבה, כפי שזכר היטב אחר כך, יצא מדלת החירום אל מסדרון הסיפון התחתון, היכן ששכנו המטבח, חדר האוכל של הצוות, מגורי המלצרים וכיוצא באלו חדרים. הטבח, אמריקני שחור מנומנם, הדליק את האש בתנור המטבח.

סטנדיש אמר בוקר טוב, אף על פי שלא רצה לומר דבר; קולות אדם, כולל קולו שלו, גרעו מיופיו של המחזה. הטבח חייך בנימוס, השיב על הברכה והוסיף איזו אמירה שגרתית על כך שמר סטנדיש התעורר מוקדם גם הבוקר. "אה, כן," אמר סטנדיש, והתקדם כעשרים מטרים נוספים. כאן אהב להיות בשעות הבוקר המוקדמות יותר מבכל מקום אחר על ה"ארבלה". המקום שאהב להיות בו בשעות הערב היה סיפון הסירות, מאחורי סירת הצלה אחת, היכן שהיה יכול לשבת לבדו ולצפות בשמש השוקעת בשמים היפהפיים. אבל המקום של הבוקר היה מחוכם מאין כמותו. זה היה פתח בגופה של ה"ארבלה"; המסדרון התעקל מעט לפני שהמשיך הלאה אל הקצה הימני של הספינה, ושם היו שתי דלתות חירום משובצות ברגים בכמות גדולה יותר מאשר בכספות אוצר. כיוון שה"ארבלה" הפליגה בים שקט כל כך, ותחזיות מזג אוויר מבשרות טובות זרמו באלחוט, עמדו הדלתות פתוחות יום ולילה. כאן היית הכי קרוב לים. יכולת להיאחז באחד הזיזים הרבים, להישען החוצה ולהשקיף מטה אל המים. הנה האוקיינוס השקט, פחות מחמישה מטרים מתחתיך, הים שבקו המים של ה"ארבלה" מקציף ומבעבע בגוונים שונים, בהתאם לשעת היום. אם התבוננת יותר מדי נעשית מעט סחרחר, וזה בדיוק מה שעשה סטנדיש. אבל לא זאת הייתה הסיבה לפורענות שקרתה את סטנדיש. סטנדיש היה אדם רגיל מכל הבחינות, ולא נטה להתקפי סחרחורת.

הוא עמד שם זמן רב, אולי חמש־עשרה דקות, ורק הקשיב לבעבוע המים הנוגה ולזמזום מנועי ה"ארבלה", נשם בדממה את האוויר הצלול וניסה לעקוב בעיניים דרוכות אחר הלילה ההופך מבלי משים ליום. אולם, כמו דברים רבים אחרים, זו הייתה הנאה שאדם בוגר מתעייף ממנה אם הוא מפריז בה. הריגוש שבקרבה המסוכנת לים דעך בסטנדיש לאחר זמן מה, ועורר בו תחושה מטופשת משהו. הסיבה שחש כה מטופש, כך חשב שעות רבות אחר כך, נבעה מכך שחווה ריגוש של ילד, תחושה שמכעיסה מאוד כל גבר בוגר כשהוא חושב על כך.

סטנדיש החליט לנטוש את המקום, אף שהבין לפתע שלא נותרו לו פעמים רבות לעמוד שם. בשבוע הבא בַּלבּוֹאה, ואחר כך ספינה נוספת — מן הסתם כזאת שצריך ללבוש בה חליפה ועניבה לארוחת הערב — במסלול לניו יורק ולילדים ולאוליביה. הוא היה מתיישב על הסיפון לשעה קלה ומנדנד את רגליו מחוץ ל"ארבלה" אילולא היו שם כמה כתמי שמן. המלצרים השליכו משם את האשפה מדי ערב, ונראה שאמש התרשלו בעבודתם; על הסיפון התגלגלו קליפות תפוחי אדמה ושאר פיסות פסולת שהיו קצת מסריחות, אם כי לא במידה שתעכיר את רוחו של סטנדיש. בהמשך היום, הניח סטנדיש, יקרצפו המלחים את הסיפון.

סטנדיש נאחז במוט מתכת יציב ובהה ממושכות, פעם אחת אחרונה, בשמש העולה ובאוקיינוס השלֵו. הוא דימה שלעולם לא ישכח את חדוּת הרגע. העולם היה מלא כבוד. כבוד הוא הדבר שאדם זקוק לו כדי לחיות בשלום.

לבסוף תהה סטנדיש, בלי שום סיבה, על השוני המפתיע שמציג האוקיינוס הזה בין זריחות לשקיעות. הוא החליט לשתות עוד כוס קפה. הוא צעד לאחור ברגלו השמאלית והסיר את ידו ממוט המתכת. כשנעה סוליית נעלו השמאלית לאחור, פגעה בכתם שמן. סטנדיש ניסה נואשות לאחוז שוב במוט ולהיאחז בקרקע ברגלו הימנית. אבל הוא החטיא את המוט, ורגלו הימנית נחתה בכתם שמן אחר, ואולי זה היה אותו כתם; סטנדיש לא בירר זאת מעולם. כתם השמן הוליך אותו שולל. פני השטח היו גסים וצמיגיים, ולא היה אפשר לחשוד בכתם שהוא כה מסוכן. אך אם רק תפעיל עליו לחץ בפתאומיות, כפי שעשה סטנדיש, תמצא את עצמך מחליק על משטח חלק כקרח.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “האדון שנפל לים”