החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות / הרשמה

גשר הדודות

מאת:
הוצאה: | 2016-11 | 320 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

שלומקי דגן הוא איש ישר שאינו יודע לכופף חוקים. אין אצלו חנופה ואין פשרות. יושרה זו מונעת ממנו קידום לתפקידים בכירים למרות כישוריו הנדירים. הוא חי במושב ליד הכנרת ונשוי לאהובתו יערה, בת המקום, המסתירה סוד אפל מילדותה. כפקח ברשות שמורות הטבע הוא ממונה על אזורי הפרא של הכנרת ופזורת הירדן, חבלי ארץ בראשיתיים השורצים חיות בר כמו גם טיפוסים קשוחים יוצאי יחידות מיוחדות, אפופי הילת גבורה, המקושרים ברשת מושחתת של שקרים.
את חייו של שלומקי טורדת פרשה לא פתורה מן העבר, צלקת שאינה נותנת לו מנוח. לקראת פרישתו הוא רוקם חברוּת לא צפויה עם חוקר חקלאי בשם אמיר ״בנדוק״ שבלי, ג'ינג'י תכול עיניים וגבה קומה, ומשכנע אותו לסייע לו בפענוח התעלומה הרודפת אותו. בנדוק מתחיל בהיסוס, אך ככל שהוא נכנס לעובי הקורה, הוא נשאב לתוך עולם של מזימות ורֶשע וחושף הרבה יותר ממה שיצא לחשוף.
עלילת גשר הדודות מתקדמת עקב בצד אגודל, ובמהלכה חושפים הגיבורים, שכבה אחר שכבה, מציאות מטלטלת הרוחשת מתחת לעולמם המוּכּר.
יוסי עוזרד ממקם את גיבוריו השתקנים והמהורהרים עמוק בלב שממה נידחת מרהיבה, ומצליח להתיק באלגנטיות את האווירה הקודרת של ספרות המתח הסקנדינבית אל נופיה המוּכּרים והרגועים לכאורה של הכנרת, שיְצרים אפלים שוכנים לחופיה.

יוסי עוזרד, יליד 1949, בן קיבוץ להבות הבשן. שירת כקצין קרבי. נשוי ואב לשישה. עוזרד הוא סופר, איש תקשורת רב־תחומי, יזם ואיש עסקים. ניהל את חטיבת החדשות בגלי צה"ל, הקים את ערוץ 8 ואת ערוצי הסרטים של HOT והיה מנהל התוכניות של תאגיד התקשורת UPC באירופה. ממייסדי חברת החדשות של ערוץ 2, מבעלי חברת "יולי-אוגוסט הפקות" ויו"ר ערוץ DOGTV. ספרו הראשון קיבוץ ברלין ראה אף הוא אור בהוצאת כנרת, זמורה־ביתן.

מקט: 15100643
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פזורת הירדן

בתוך גומחה על פסגת גבעה, סמוך לאנדרטת זיכרון, רבץ טנדר ירוק כתנין הממתין לטרפו. במושב הנהג ישב פקח רשות שמורות הטבע שלומקי דגן.

למרגלות הגבעה התפתל כביש הבשורה הנושק לחוף הכנרת. לקראת הערב התנועה נחלשה, מכוניות ספורות חלפו, והמיית גלגליהן על האספלט נספגה בצמחייה העבותה. שלומקי ארב בשקט, בעזרת משקפת הוא סקר את השמורה. המתין בסבלנות להתרחשותן של פעולות לא חוקיות בתחום שיפוטו כדי לסכלן.

לאורך נהר הירדן, בחסות הצמחייה הסבוכה, מסתתרות חיות טרף ומסתתרים גם טיפוסים אכזריים, הנהנים מהרג לשם הרג.

קרני שמש אחרונות השכיבו חבל ארץ זה לישון. אור היום גווע לאטו. ברקיע נחו עננים כבדים כעדר פרות הרובץ בשדה.

שלומקי נדרך, רעש המולה כרעם רחוק התגלגל ממערב. להקה גדולה של עטלפים חלפה מעליו. העטלפים שייטו בנתיב שלאורך השבר הסורי־אפריקני. בצואתם נחבאים גלעיני עץ הדומים. בזכות העטלפים התרבו הדומים לאורך נהר הירדן. זו היתה שעת חילופי המשמרות. להקות ציפורים חגו באוויר לקראת מנוחת הלילה. דורסי הלילה נכנסו לכוננות, פקחו עין למזון מזדמן.

אוזניו של שלומקי היו כרויות לכל רעש. מתחת לגבעה התגלגלה יללה של תן, וחברי להקתו ענו לו במקהלה של קולות נוגים. אי־שם בחושך נשמעו קולות של אכילה מהירה, מלוּוים בנחרות ובחרחורים של חזירי בר, שנברו בשאריות מזון שהושלכו בשטח.

הלבנה עלתה ברקיע, ואורה ריצד במים כהד לאורות היישובים המקיפים את האגם. רחוק באופק הבליחו ברקים. הבהובים שסימנו את בואם של ענני גשם מהצפון.

שלומקי קינח את אפו ורכס היטב את מעילו. מנקודת התצפית הגבוהה סקר את פיתולי נהר הירדן, שיובליו נפרשו כנחשים ארוכים, הזורמים חרישית בין הענפים הסבוכים של שיחי ההרדוף, האשלים וערבות הנחלים. לילות כאלה משמשים תמריץ לעבריינים לנסות את מזלם. מלכודת וסכין אינן חלק מאורחות הטבע.

שלומקי חיפש תנוחה נכונה במושב הקר והנוקשה של הטנדר. את שעות ההמתנה המייגעת העביר בהאזנה לרדיו. עיניו ניסו לחדור את החשכה שנפלה, רק קולו המחוספס של הקריין ישגב גלילי הפר את השקט.

רוח מזרחית

חיימקה הגזלן

מאזינות ומאזינים, חברים וחברות, באולפן ישגב גלילי.

התוכנית שלי, רוח מזרחית, באה לשבור במודע את החוקים.

ראו הוזהרתם! צפוי לכם המון מלל. בחרתי לקחת סיכונים, לוותר על המתכון השבלוני והצפוי לטובת נגיעה ברגשות. המרחב מלא בתחנות רדיו המעדיפות לשדר פטפוטים ריקים ומוזיקה קליטה. אתם שהחלטתם להישאר להאזין, לכם אני אסיר תודה. יחד נצא למסע אל מחוזות הדורשים הקשבה. אם נשארתם, הנה התיאוריה שלי בקצרה: רדיו אינו פונה רק לאוזן כמקובל לחשוב. ניסחתי חוק חדש: "רדיו במיטבו פונה לעין". אני מקווה לרתק אתכם ברדיו חווייתי, בסיפורים שיעוררו סקרנות. לגרום לכם להישאר במכונית עוד קצת, גם אם כבר הגעתם לחניה.

ברוח מזרחית, התוכנית שלי, נתמקד באירועים ובסיפורים הקשורים לכאן, לאזור הכנרת. אנסה להפעיל את חוש הריח, להעביר את יפי הפריחה, לצייר תמונה רחבה שחיבור פרטיה אולי ייתן משמעות חדשה.

אם החזקתם מעמד עד כאן, עכשיו תקבלו את הפיצוי. אגדה אורבנית. אם נכונה היא או בדיה, איש לא ידע.

מאזינות ומאזינים, בכל תוכנית נשאל את השאלה: אז איך מחברים? והפעם איך מחברים — אוטובוס ורוד, שטח הפקר, איש מסתורין, עלילות גבורה וקשרים בצמרת. מי שיאזין יבין.

סיפורנו הוא על איש צללים, שנודע בכינוי חיימקה הגזלן. את התחקיר עליו התחלתי לפני שנים. רק לאחר מותו הסכימו כמה מחבריו לדבר איתי. גם מהם הצלחתי לחלץ רק מידע מועט. במותו לקח עמו חיימקה לקבר את פתרונן של פרשות אפופות מסתורין. מהו שמו האמיתי של חיימקה הגזלן לא הצלחתי לגלות. חבריו דחו אותי בתירוצים מתירוצים שונים. על המצבה שלו נכתב: "חיים ג׳ היה גיבור במחשכים". מי שדיבר איתי ביקש שלא אזכיר אותו בשמו. כל פעם שאמרתי בקול רם חיימקה הגזלן, היתה התגובה: ששש… עד כמה שידוע לי, המילה ששש… אינה כתובה במילון. העלאת שמו של חיימקה הגזלן הסגירה יראה ופחד. הנה מעט המידע שהצלחתי ללקט על איש הששש…

חיימקה נולד בפולין והגיע כנער לארץ ישראל אחרי מלחמת העולם השנייה. ככל הידוע לי, הוא התגלגל מפנימייה לפנימייה, ובגיל שש־עשרה גויס למחתרת שלימים נודעה כלח"י. חיימקה היה איש מוצק ושרירי, שניחן באומץ וביכולת אלתור במצבי קיצון. בזכות תכונותיו אלה זכה להערכה בלח"י. הוא לא היה מנהיג, איש צללים אמרנו. לוחם אכזרי הפועל לבד. תהילתו נסקה משום נכונותו לבצע מעשים שאחרים נרתעו מהם. חיימקה לא היסס להפעיל כוח כדי להשיג את מטרותיו. לחיימקה לא היו עכבות. בלח"י נהגו לומר: "החוק מתכופף כשהוא נתקל בחיימקה".

בלח"י היה תפקידו של חיימקה לתת טיפול הולם למי שנחשד כמשתף פעולה או כמלשין. זאב בודד הפועל בחשאי. חרב להשכיר למשימות מיוחדות. את הפקודות קיבל באופן ישיר ממפקדי המחתרת, ללא מתווכים.

לאחר שמדינת ישראל קמה, נפוצו חברי המחתרות לכל עבר. חיימקה גויס לצנחנים. המשמעת הצבאית לא התאימה לו. הוא הסתבך וערק מהצבא, וברח לחו"ל. מפקדי יחידה 101, ששמעו על יכולותיו המיוחדות של השור בעל הצוואר העבה והזרועות התפוחות, דאגו להחזירו לשירות. לאחר שהשתחרר, הצטרף לקבוצה קטנה של "גורילות" שעבדו במשרד ראש הממשלה.

אחרי מלחמת סיני, בשנת 1956, הוא צץ באילת. באותה התקופה קלטה העיר הדרומית טיפוסים מפוקפקים מכל רחבי הארץ. חיימקה השתלב בקלות כשומר במועדון לילה. בריונות ופשע היו חלק מהנוף הקבוע בעיר, שאליה הוגלו פושעים רבים. בקטטה אלימה שבה השתתף נפצעו קשה שלושה אזרחים. חיימקה נאלץ לעזוב את אילת. אך הוא לא נשאר מחוסר עבודה. קצין צה"ל בכיר, את שמו לא אוכל להזכיר בשידור, לקח את חיימקה תחת חסותו. אותו קצין בכיר, לאחר שפשט את מדיו, נכנס לפוליטיקה והתקדם במהירות מטאורית במסדרונות השלטון. גם שם המשיך להשתמש בשירותיו המיוחדים של חיימקה.

כנראה בשנת 1958, לא ברור מתי בדיוק, הגיע חיימקה לטבחה באוטובוס ישן, ומשם נסע בו בדרך הפטרולים לעבר הגבול. את האוטובוס עצר ברחבה לצד הדרך, בסמוך לשני עצי איקליפטוס, והתמקם בשטח ההפקר, מרחק נגיעה מהגבול הסורי. את האוטובוס החלוד צבע חיימקה בוורוד, ולידו הקים סככת צל, הניח כיסאות ושולחנות ותלה שלט גדול: "התחנה האחרונה". סיורי הגבול של צה"ל עצרו ליד האוטובוס לקנות סיגריות, חטיפים, קפה ומאפה. בזמנים ההם היו תקריות גבול עם הסורים עניין שבשגרה. אולי משום כך העלימו השלטונות עין מהפולש הלא חוקי. האוטובוס הוורוד הפך למציאות קבועה. סביב גלגליו נוצקה תשתית בטון.

חיימקה היה חובב נשים ידוע. נהג מונית מבוגר מטבריה אמר לי בשפתו הציורית: "לנסיעות של חיימקה קראנו ׳זונה ספישל׳. היה לו תעריף מיוחד וקבוע. היינו אוספים את הזונה בטבריה, נוסעים עד לאוטובוס הוורוד, הבחורה היתה נכנסת לחיימקה, שלושת רבעי שעה המתנה, ומחזירים את הסחורה."

חולשתו של חיימקה לנשים היתה לשם דבר. הוא כנראה לא בחל באף אחת. נשים נמשכו למתבודד שגר באוטובוס הוורוד ליד הגבול. למשכנו הרעוע בחוף הכנרת נהרו נשות בוהמה מתל אביב, בנות עמק הירדן ששמעו על מעלליו, ובעיקר תיירות, שלהן גם איפשר ללון באוטובוס בזמן שהותן באזור.

לפי הידוע לי, נולדו לחיימקה שלושה ילדים משלוש נשים שונות. צאצאים שמולידם מעולם לא טרח לגדלם כאב. בלילות בקע באורח קבע אור עמום מחלונות האוטובוס. לא רק בחורות באו למשכנו. מפקדי צבא ומשטרה וגם פוליטיקאים רמי דרג פקדו את האוטובוס הוורוד. המבקרים הגיעו בחשאי, לרוב בשעות החשכה. לפעמים בליווי אבטחה צבאית. קרה שהקיוסק היה נסגר, וחיימקה הגזלן היה נעלם לתקופות ארוכות. יש עדויות שחיימקה הגזלן השתתף בכמה מפעולות התגמול שבוצעו כנגד המוצבים הסוריים החולשים על הכנרת, למרות היותו אזרח. האגדה מספרת שלקראת פעולת התגמול בנוקייב, יצא חיימקה לסיור מודיעין מקדים. הוא נתקל בשני זקיפים של הצבא הסורי שהיו בפטרול שגרתי. בידיים חשופות שבר את מפרקתם וחזר כשבתרמילו שני זוגות אוזניים כהוכחה לאמיתות סיפורו.

בשנת 1961 הוקמה היאחזות הנח"ל אלמגור על גבעת כורזים. המקום היחיד בגבול עם סוריה שבו היתה לישראל שליטה קרקעית. באותן השנים מירר הצבא הסורי את חיי החקלאים והקיבוצים ששכנו סביב הכנרת ולאורך הרמה הסורית. משימתם של חיילי הנח"ל היתה לעבד את אדמות השטח המפורז ולהפגין נוכחות ישראלית. אספקת המים לשדות ההיאחזות הגיעה ממשאבה שהוקמה לחוף הכנרת. באופן לא מפתיע, חיימקה שלנו קיבל ללא מכרז את הזיכיון לתפעול המשאבה, שסיפקה לו מקור פרנסה נוסף על הקיוסק. הצורך לשמור על המשאבה מהתנכלות הסורים שימש הצדקה להקמתו של מוצב צה"לי בסמוך לאוטובוס הוורוד.

בכתבת תחקיר על הקצין הבכיר, שהתברג יפה בפוליטיקה, נכתב שבזמן שהיה אלוף פיקוד לא בחל גם בהרג שבויים. על פי הכתבה, באחת הפעולות נתפסו חמישה מסתננים ללא נשק. מפקד הכוח שאל בַּקשר מה לעשות. לשטח הגיע ג׳יפ צבאי נהוג בידי אזרח. חמשת המסתננים הועברו בפקודה לאותו אזרח. מפקד המארב מחה נמרצות, אך האזרח לא הקשיב למפקד בשטח. הוא העמיד את החמישה בשורה וחיסל אותם בעוזי עם משתיק קול. את המתים העמיס על הג׳יפ, וגופותיהם לא נמצאו מעולם. השמועה גורסת שחיימקה הגזלן היה אותו אזרח מסתורי בג׳יפ.

קצין משטרה מטבריה סיפר לי על שני שוטרים ממשטרת ראש פינה, שהגיעו לקיוסק של חיימקה ובידם צו פינוי. חיימקה כפת את שני השוטרים, הכה אותם עד זוב דם ושילח אותם קשורים זה לזה בסירת משוטים לכנרת. בעקבות טלפון אנונימי נשלחה ספינת שיטור מיוחדת לחפש את הסירה, ורק במזל נמצאו השוטרים כשהם באפיסת כוחות ועל סף התייבשות.

ימי הזוהר והתהילה של חיימקה הגזלן הסתיימו כשצה"ל כבש את רמת הגולן בשנת 1967. מחסומי הגבול הוסרו, והדרכים נפתחו לתנועת אזרחים לצפון הכנרת ולרמת הגולן. האוטובוס העלוב של חיימקה איבד את ייחודו. חיימקה אמנם ניסה להרחיב את עסקיו ופתח מעין מסעדת דרכים, אך הגופים הרשמיים פעלו לסילוק האוטובוס. לאוזני הפקידים נלחש שמדובר בגיבור ישראל שיש לו חסינות. צווי ההריסה נדחו לזמן־מה. העסק דישדש, חיימקה הזדקן, המלצריות המזדמנות, שחלקו עמו את לילותיו, עברו למקומות זוהרים יותר. המציאות השתנתה, אי־כיבוד החוק הואר באור שלילי. איש השרירים החל לאבד את אחיזתו גם אצל אנשי שלומו במשרדים החשאיים.

הקיוסק של חיימקה הגזלן נהרס לפני שנים אחדות.

באחרית ימיו עבר חיימקה להתגורר בבית האבות של המושבה. במקום שבו עמד האוטובוס הוורוד לא נותר לו זכר, רק שני איקליפטוסים מיותמים… ואולי היתה זו רק אגדה, מי ידע?

ואתם, מאזינים יקרים, אם שמעתם או הכרתם את חיימקה הגזלן, שתפו אותנו. נשמח לשמוע עוד על אותו טיפוס צבעוני.

ניפרד עם שיר ישן וטוב, "אתם זוכרים את השירים", בביצועו של חנן יובל.

שלומקי שתה קפה שחור מהתרמוס, הציץ בטלפון הנייד והניח קוביית שוקולד על לשונו. בין לבין לעס תמרים מיובשים. בחודש האחרון שלומקי לא הצליח לתפוס אפילו צייד אחד בשעת מעשה.

הוא ידע היטב שציידים מיומנים פועלים במהירות. הם מאתרים מטרה, כמה שניות של עצירת הנשימה, אחיזה יציבה ברובה וסחיטה עדינה של ההדק. מספיקה ירייה אחת מדויקת שהדהודה נבלע בין העצים כלא היה. את החיה הפצועה תופסים לפני שתיעלם בסבך. במיומנות קצבית משספים את צווארה בסכין חדה. אין רחמים. לחזיר הבר מבתרים את הבטן בזמן גסיסתו, משליכים איברים לא נחוצים, מאכל לצבועים ולתנים. לצבייה שרגליה עדיין מפרכסות פושטים את העור. את השלל עוטפים בשק, מחדירים אנקול פלדה לרגל, מעמיסים את הבשר המדמם על ארגז המכונית ונעלמים במהירות מהשטח.

אחוריו של שלומקי עיקצצו משעות ממושכות של ישיבה. מניסיונו, בעסק הזה מנצח מי שהחזיק מעמד ולא ויתר למרות הקשיים. כל צד ממתין למעשה פזיז, טעות אחת מספיקה. שלומקי אהב ובה במידה שנא את מארבי הלילה הארוכים ללא שינה. נדרשים אופי חזק, משמעת ברזל וכוננות תמידית כדי לתפוס את חורשי הרעה. אורח לרגע לא יבחין בסודות האפלים הנחבאים בינות לשיחי הפטל והקָנים בלילות השמורה השלווים לכאורה.

לכל חיה ישנה המומחיות שלה לצַיִד יעיל. לבלוע מהר ככל האפשר. להתחבא ולעכל את המזון רחוק מהעין. כל חי משמש מזון בדרכו. השפיריות והיתושים לקרפדות, הצפרדעים לאנפות, ציפורי השיר לחתולי הבר, הדגים לעופות וללוטרות, החוגלות לתנים, העכברים לנחשים, הנחשים לנמיות. הגוזלים לשועלים, הצבאים לזאבים, והנבלות לצבועים ולעוף השמים.

שלומקי ידע שבממלכה שלו אין טובים או רעים. משחר עד שקיעה, מדמדומי הלילה עד הזריחה, אין הפסקה במלחמת ההישרדות. החלש נטרף, החזק שורד.

כאשר השחר עלה, שריריו של שלומקי כאבו, שמורות עיניו היו כבדות ועייפותו רבה.

הוא הוציא את המחסנית מהאקדח, קיפל את השמיכה, הניח את התרמוס הריק בתרמיל והחזיר את המשקפת לנרתיקה. מרוּקן כוחות, נכנס השכם בבוקר לביתו.

לפני שנים, אחרי לילות של מארבים, היתה אשתו יערה מצפה לבואו על מפתן ביתם. מחבקת אותו ומגישה לו תה חם, ושניהם היו יושבים יחד לארוחת בוקר קלה. היום הוא יודע שהיא מרגישה אחרת, משוכנעת שבעלה מבזבז את זמנו במשימה מיותרת.

כשנכנס הביתה, אמרה לו יערה: "שלומקי, תפסיק לענות את עצמך. אל תבזבז את חייך בחיפוש נחש שהשיל את עורו. אתה מחפש היכן שאין."

שלומקי שתק, גופו ייחל לצנוח למיטה ולישון. נרגן, הוא השיב לאשתו: "זה אוכל אותי שהבן זונה מסתובב חופשי ולאף אחד לא אכפת. את תראי, בסוף אני אתפוס את המניאק שעשה את זה."

אוקטובר 1974 — הפקולטה לחקלאות

כל נעוריו חלם שלומקי להיות חקלאי. לאחר שהשתחרר מהצבא, הוא קיבל עזרה כספית קטנה מהוריו והתחיל את לימודיו בפקולטה לחקלאות ברחובות. יום הלימודים הראשון נפתח בהתרגשות רבה. את אולם ההרצאות גדשו כחמישים סטודנטים, שישבו בסבלנות וחיכו לתחילת השיעור. המרצה, אדם בגיל העמידה לבוש מקטורן כחול, נכנס בצעד מהיר, הניח את תיקו על השולחן הקטן וסקר את האולם במבט משועשע, "שלום לכם, טוב… אני מציע שנתחיל." זמזום המילים פסק. "נתחיל ביסודות…" אמר המרצה, ודיבורו נקטע.

דלת אולם ההרצאות נפתחה. אישה גבוהה ונאה נעצרה לרגע והביטה ביושבים.

שלומקי התפעל מהעובדה שהבחורה שאיחרה היתה אדישה למבטים שהופנו אליה. היא ירדה במדרגות בהליכה בטוחה לעבר השורה הראשונה והתיישבה בודדה במרכזה אל מול המרצה. בתנועה חדה פרעה את שְׂער ראשה, הוציאה מחברת בכריכה כחולה והישירה את מבטה לעבר הפרופסור, כמאשרת לו לפתוח באופן רשמי את שנת הלימודים.

בטון זועף פנה המרצה לסטודנטית שאיחרה: "מה שמך, בבקשה?"

"יערה ברוש," השיבה ללא שמץ מבוכה והמשיכה לחטט בתיקה.

"שיהיה ברור, זאת הפעם האחרונה… תקשיבו טוב, מי שיאחר בשיעור הבא יישאר בחוץ. אצלי אין איחורים!" קבע בכעס המרצה. מאותו הרגע נמשך מבטו של שלומקי אל יערה.

שלומקי המשיך לעקוב אחר אורחותיה. בפעמים הספורות שיערה לקחה חלק בדיונים שהתפתחו בכיתה, היא הפגינה ידע רב והעזה לשטוח תיאוריות מפתיעות, שיצרו אצל שלומקי שובל של סקרנות.

במהלך כל שנת הלימודים הראשונה התמידה יערה בישיבתה המתבדלת במרכז השורה הראשונה. בהפסקות חיפשה לעצמה מקום שקט ונמנעה מלחבור לשאר הסטודנטים, שהתקהלו בקבוצות לשיחות חולין על דשא הפקולטה. נוכחותה התבלטה בלי כל מאמץ. לא פעם שאל שלומקי את עצמו מדוע יערה מתבודדת. תשובה לתהייתו לא מצא.

באחד הקורסים נתבקשו הסטודנטים להתחלק לצוותי מחקר. יערה ושלומקי נותרו בצד עם עוד שני סטודנטים. "אנחנו שארית הפלֵטה," אמרה יערה ואיגדה את החבורה לקבוצת מחקר. שלומקי שמח על הזיווג המאולץ. משימת הצוות היתה לחקור השפעות אקולוגיות של נדידת הציפורים באזור הכנרת. במהלך המחקר נדרשו הסטודנטים לתצפיות על שטחי לינת הלילה של העופות הנודדים. עד מהרה הפכה יערה לרוח החיה בצוות המחקר הקטן. הכנרת היתה תבנית נוף מולדתה. באחת מנסיעותיהם, בדרכם חזרה לרחובות, עצר הצוות לקראת ערב בבית קפה קטן בחוף הרצליה. בשמים חלפה להקת ציפורים, שעל רקע השקיעה הכתומה ציירה ראש חץ שחתך את האוויר. "זו להקה של שרשירים שעם אור אחרון תגיע למנוחה בברֵכות הדגים של מעגן מיכאל," קבעה יערה וטבלה עוגייה בתה, מצצה לאט את טעמה, משאירה את שאר חברי הצוות פעורי פה לנוכח הבקיאות המפליגה שהפגינה.

עבודת המחקר המשותפת קירבה בין יערה לשלומקי. הם מצאו נושאים משותפים לשיחה והחלו לבלות זמן יחד, בעיקר בלימוד משותף. בימים שלא נפגשו חש שלומקי ריקנות. הוא ציפה למפגשים וחיפש סיבות נוספות לשהות במחיצתה של יערה. ערב אחד, לאחר שסיימו להתכונן לאחת הבחינות, הרהיב שלומקי עוז והזמין את יערה לצאת יחד לבלות באחד הפאבים של רחובות. יערה נענתה בשמחה. ברגעים הראשונים היה שלומקי נבוך. יערה, לעומתו, התייחסה למפגש בקלילות.

"הורי הגיעו לארץ כזוג צעיר מפולין זמן קצר לפני שמלחמת העולם השנייה פרצה," סיפר שלומקי מעט על עצמו. "לאמי קוראים אידה ולאבי אברהם. שניהם נולדו בוורשה. הוריהם היו שכנים, ושתי המשפחות חלמו על ארץ ישראל. אבא ואמא הגיעו לתל אביב בעזרת כספים שקיבלו משתי המשפחות טרם צאתם מפולין. יחד הקימו הורי את בית המסחר ׳דמסקי׳ לבדים. בחנות שנפתחה ברחוב נחלת בנימין היתה אמא אחראית לטיפול בלקוחות ואבא לחשבונות ולייבוא סחורה מאירופה. עיקר הלקוחות של בית המסחר היו תופרות שעבדו מביתן ועקרות בית. פה ושם סיפק בית המסחר בדים גם למתפרות בדרום העיר."

משפחת דמסקי גרה בדירה של שלושה חדרים וחצי בשדרות רוטשילד בתל אביב. שלומקי לא מצא עניין רב בעיסוקם של הוריו. בני גילו שנולדו בישראל זילזלו במנהגים שהוריהם הביאו מהגלות. למגינת לבם של הוריו שומרי המסורת, זנח שלומקי הנער את אורח החיים הדתי. עם בני גילו נהג לבלות בשבתות בחוף הים. בערבים יצא לפעילות של תנועת הצופים. הצבר הצעיר לא פעם התבייש בהוריו, שגעגועיהם לאירופה לא פסקו מעולם. על שאירע למשפחתם בשואה לא דיברו בבית.

"התגייסתי שנה אחרי מלחמת ששת הימים והתנדבתי לצנחנים יחד כמה חבר׳ה מהשכבה שלי בצופים. להורים שלי לא היה מושג מה אני עושה בצבא. אני יודע שאבא היה גאה מאוד שאני חייל בצה"ל. בעיני רוחו אולי ראה את הצבא הפולני על מדיו המצועצעים כחיל פרשים." באחת מחופשותיו מהצבא, מבלי שהתייעץ עם הוריו, הלך שלומקי למשרד הפנים והחליף את שם משפחתו בתעודת הזהות מדמסקי לדגן.

יערה גמעה מהבירה שלה ואמרה: "את הצבא שנאתי, רק חיכיתי שייגמר. גם ללימודים בפקולטה באתי בחוסר חשק. רציתי בעיקר להתרחק מהמושבה. אמא שלי היא בלבוסטע כזאת, תמיד הלחיצה אותי. אני תמיד העדפתי מסגרות מצומצמות. אני זקוקה לשקט… איפה שהיא נמצאת… תמיד יש רעש וצלצולים… לא חשוב… הרבה יותר כיף לי לשבת ככה, בלי ההמולה של כולם יחד."

שלומי הופתע מהאמירה האישית. חיבתו אליה התגברה. הוא עצמו חשש להביע את רגשותיו. יערה היתה שונה מהבנות שהכיר בתל אביב. מיוחדת ובלתי צפויה.

כשיצאו מהפאב, הניחה יערה כבדרך אגב את ידה על כתפו. שלומקי נבוך מעט, אך לבו ניתר משמחה. ליד דלת דירתה לא ידע שלומקי איך לנהוג. "לילה טוב," אמר. יערה נשקה על לחיו: "היה לי מאוד נחמד, מה אתה עושה בסוף השבוע?"

"כלום," השיב שלומקי.

"מה דעתך שניסע לחוף פלמחים? ניקח אוהל, קצת אוכל, ונעשה לעצמנו חופשה קטנה."

"בטח… בטח… זה… רעיון טוב… יש לי מלא ציוד מחנאות ששמרתי מהתקופה שהייתי בתנועה. אני יכול לנסוע מחר לתל אביב ולהביא אוהל וגזייה."

יערה ושלומקי התמקמו במקום מבודד על גבעה המשקיפה על הים. בשעות הראשונות רבצו, קראו ספר כל אחד והביטו בגלים. לקראת אחר הצהריים אמרה יערה: "די לבטלה. שלומקי, בוא נרד לים." הם טבלו במים, ויערה שחתה הרחק מהחוף, עד ששלומקי החל לחשוש. אחר כך טיילו לאורך החוף. לקראת ערב הדליק שלומקי את הגזייה והכין ארוחת ערב ממעט המצרכים שהביאו איתם. החושך ירד, המתרחצים הרבים עזבו את חוף הים. שלומקי ויערה פרשו את שקי השינה באוהל הקטן. בפעם הראשונה חשו שניהם מבוכה. שלומקי נישק את יערה, והיא זזה מעט. "עוד לא, תן לי עוד זמן." היא קמה, לבשה מכנסי שרוואל וחולצת טריקו דקה: "בוא… טיול לילה לאורך החוף." הם הלכו חבוקים ושותקים. כשחזרו נכנס כל אחד לשק השינה שלו. שעה ארוכה עברה עד ששלומקי נרדם. בבוקר הם קמו בשתיקה, כל אחד בהרהוריו. לאחר רחצה קצרה בים מיהר שלומקי להכין קפה וארוחה קלה. יערה אחזה בידו, "אתה לא כועס על אתמול?"

"למה… מה עשית לא בסדר?"

"כלום… חשבתי שאיכזבתי אותך."

שלומקי אימץ את יערה לחיקו בחיבוק חזק, והיא נשקה לו בחום.

סוף השבוע בחוף פלמחים הידק את הקשר בין השניים. שגרת הלימודים לא פגעה ביחסיהם. באחת מהשיחות אמרה יערה: "מעניין, קודם לכן מעולם לא חייתי בעיר. הדוחק וההמולה לא משכו אותי. אהבתי את הריחוק והבדידות שהיו לנו כאשר גרנו בבית אבן מבודד על חוף הכנרת. מבחינתי, המעבר למושבה הוותיקה היה איום. מהרגע הראשון שנאתי את המושבה. היתה לי תחושה שבוחנים אותנו בזכוכית מגדלת."

"אני תמיד רציתי לגור בכפר," אמר שלומקי ליערה.

"אל תתלהב יותר מדי… במושבה כל אחד מסתכל בחצרו של השני. מחטטים בכל דבר. מבחינות רבות, במקום קטן כמו המושבה המצב עלול להיות יותר גרוע מאשר בעיר גדולה, שבה אף אחד לא מכיר את השני." יערה ראתה את מבטו המופתע של שלומקי והוסיפה: "דע לך, תושבי המושבה עוסקים בחקלאות. אין לי הסבר טוב, אבל רובם הם אנשים רעים. הטובים הם טעות סטטיסטית."

בשיחותיהם התכופות למד שלומקי שיערה נולדה בקיבוץ קטן ליד טבריה. הוריה עזבו את הקיבוץ בהיותה בת עשר ועברו להתגורר על שפת הכנרת, במקום מוקף טבע. אורח חייה עוצב במסגרת עצמאית, ללא חינוך במסגרות ממוסדות. בילדותה התהלכה יערה יחפה על חוף הכנרת והתעלמה מחום החול, ששרף בקיץ את כפות רגליה. היא למדה להכיר כל צמח בר בשמו, כל פרח ומועד פריחתו. חיבה מיוחדת היתה לה לבעלי כנף. מצוידת במשקפת שקיבלה לאחד מימי הולדתה, עקבה אחר הדורסים בשמים ועופות המים שהכנרת היתה להם מקור חיים. שעות צפתה בציפורים, זכרה סימני היכר מיוחדים והרחיבה את ידיעותיה באשר לאורחותיהן. בתקופת הנדידה חנו להקות רבות באזור הכנרת. יערה בילתה בין השיחים והתבוננה בהשתאות בשקנאים, בקורמורנים, באנפות, בברווזים ובאגמיות. היא נצרה במוחה את ריקוד הזרזירים, הסנוניות והסיסים במעופם.

"אבא שלי חלה עוד כשהייתי צעירה. כשמצבו הידרדר, ההורים שלי התקשו לטפל באכסניה שלנו. היו להם גם הרבה בלגנים עם הרשויות. בסוף עזבנו את בית האבן על חוף הכנרת ועברנו להתגורר במושבה הוותיקה. כבר הייתי נערה וההורים שלי שלחו אותי לפנימייה. לא היתה לי בעיה עם זה, כי כבר לא הסתדרתי איתם ואת המושבה שנאתי. אמנם לפנימייה של כפר הנוער שפייה היו חוקים נוקשים, אבל המקום היה מוקף בטבע, והיו לי אפשרויות רבות ליהנות ממנו."

כשיערה הזמינה את שלומקי לבית הוריה במושבה הוותיקה, קיבל שלומקי אישור לכך שהידידות הקלילה שהחלה בשיחה על כוס בירה הפכה לרשמית.

בסוף שנת הלימודים השנייה תפסה אהבתם מקום מרכזי בחייו של שלומקי. על חתונה עדיין לא דיברו, אך נהגו זה בזה כבעל ואישה. הם התגוררו יחד בדירה שכורה ברחובות, יערה מילצרה בבית קפה סמוך ולימדה שיעורים פרטיים, ושלומקי התקבל לעבודה כמדריך בבית הספר החקלאי הסמוך. בסופי השבוע נסעו לתל אביב או למושבה. בין לבין התעניינו ברכישת משק חקלאי באחד המושבים בצפון.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “גשר הדודות”