גם היום עובר רעד בגופו כשהוא נזכר בפגישה ההיא. הדמות שפניה היו מוסתרות מאחורי צעיף רחב נשאה את ראשה, ואז לפתע הסירה את הצעיף מעל פניה, והפנים שניבטו אליו הדהימו אותו ביופיין. הצעירה הביטה בו ופרצה בצחוק, קמה ממקומה ואמרה: "לנשום את הרוח ולהריח את האדמה הרטובה, זה מה שאני עושה. אני עובדת פה…" היא הצביעה בידה לעבר בניין המעבדות שעמד מאחוריה. ואז כיסתה שוב את פניה בצעיף, פנתה אחורה ובפסיעות מהירות עלתה במדרגות – האבן הישנות ונעלמה בפתח הבניין". האם האדם הוא הקובע את מהלך חייו, או שכל מה שקורה לו הוא מיקרי?מתי המצפון מתעורר וגורם לשינוי במהלך החיים? המחבר נולד בשכונת "זכרון – משה" בירושלים.שכונה שהיתה משופעת בדמויות מרתקות ומוזרות ושהיתה בה אוירה קסומה. ספר זה הוא רומן רגיש ועדין, שבו שזר המחבר חלק מאותן דמויות וכן את אותה אוירה מיוחדת. זהו סיפורו הראשון היוצא לאור.
קטגוריות: מבצעי החודש, ביכורים, סיפורת עברית
27.00 ₪
מקט: 04-106-37
רק שולחן אחד
וכיסא אחד
וצלחת אחת בכיור
לשטיפה
מקבץ הנדבות שישב בפתח בניין-המשרדים הגדול היה יוצא משתיקתו כל אימת שאיש או אשה היו חולפים על פניו. “גברתי, אנא שמעי, רגל זו איבדתי בגלל אשתי”, היה אומר.
אחר-כך היה מגביר קולו וקורא, “את שומעת, גבירתי, כשאיבדתי את אשתי איבדתי רגל זו שלי”.
ואז היה משתתק ודממה מוזרה היתה נופלת על הרחוב.
הרחוב שבו עמד בניין-המשרדים הגדול, כך קראו לו כולם, היה גבוה משאר הבתים והשתרע על חלקות-קרקע אחדות. שקט ואפלולית רכה שררו בו. קולו של הקבצן הפר מדי פעם את הדממה.
היתה שעת בוקר מוקדמת. בקצה המדרכה מול בניין-המשרדים עצרה מונית שחורה. נהג המונית פתח את הדלת וממנה יצא גבר מבוגר לבוש בהידור, באמצע שנות השישים לחייו.
“תודה לך” אמר לנהג “זכור, בשעה ארבע בדיוק”.
האיש התחיל לצעוד לעבר שער הבניין. כשחלף על פניו של הקבצן הניף הלה לפתע מקל-הליכה מוזר שהחזיק בידו וקרא בקול:
“אדוני… ראה, אנא, רגל זו איבדתי בגלל אשתי, שים לב אדוני, רגל זו איבדתי מפני שאיבדתי את אשתי…”
הוא הניף את המקל שהחזיק בידו והיכה בכוח רב על רגל-העץ שלו…
האיש עמד נדהם הביט בו ולא נע ממקומו.
מסביב נשמע רחש: האנשים שראו את שקרה התבוננו בהם בפליאה.
“מר יהונתן… מר יהונתן, אנא המשך בדרכך, בבקשה, מכאן…”
האיש הרים את עיניו, שהיו נעוצות כל אותה עת בעיניו של הקבצן, וראה את שוער הבניין מפנה לו דרך בין האנשים שהתקבצו סביב ומובילו לכניסת הבניין.
ואז שמע את קולו של מקבץ הנדבות, שנשמע כיבבה: “גם כך הכאב הוא כאב. הכאב הוא כאב”.
כשמיהר ועלה במדרגות הבניין חש בתוכו תחושה עמומה של עצב.
העיניים האלה, היוקדות, והקול הזה, מוכרים לו, בכך היה בטוח.
הוא הגיע למשרדו שבקומה השלישית, נשם בכבדות בכל אבריו חש ליאות. הוא התיישב בכורסה שבפינת החדר, נשען אחורה ועצם את עיניו.
בזיכרונו עלתה דמותו של איש אחוז טירוף שהיה מסתובב בשכונת ילדותו, בירושלים. בשעות היום היה האיש יושב בשקט על גדר שעמדה בקצה הרחוב, שחלקה התחיל להתפורר. הילדים לא היו מתקרבים אליו אף פעם. הם אמרו שאסור להתקרב אליו כי הוא עושה את עצמו ישן, וכשמתקרבים אליו הוא פותח את העיניים ומהפנט כל ילד שמתקרב…
בשעות הלילה המאוחרות, כשכולם כבר ישנו, היה האיש רץ ברחובות השכונה כשהוא בוכה וזועק בקול נורא ומכה בתוף גדול שהיה תלוי על חזהו.
הילדים היו אז מתעוררים משנתם ובכיים היה ממלא את הרחוב.
יום אחד, כך סיפרו הילדים, באה דודה שלו מאמריקה ולקחה אותו לגרמניה. הוא בא מגרמניה וידע לדבר גרמנית.
גרמניה, כך סיפרו הילדים, זה מקום של משוגעים… כמו היטלר הרשע.
דפיקה בדלת קטעה את מחשבותיו.
“אפשר להיכנס”, קרא.
בפתח עמדה מזכירתו ובידה צרור ניירות.
“מר יהונתן”, פנתה אליו בשקט, “אתה לא מרגיש טוב? למה אתה יושב בחושך? הרשה לי לפתוח את התריסים”.
“כן, כן, בבקשה” , ענה הגבר בפיזור-דעת וקם על רגליו. “בבקשה…”
המזכירה, אשה מבוגרת בגיל העמידה, פתחה את התריסים, וקרני השמש חדרו לחדר והאירו אותו. הגבר חזר אל כסאו מאחורי השולחן הרחב.
“זהו סדר-היום”, אמרה, “אבל לפני-כן עבור בבקשה על המכתבים”.
האיש הינהן בראשו, הרכיב את משקפיו והתחיל לעיין בדפים שלפניו.
בתוכו הוא הרגיש חוסר שקט. תחושת המועקה שגרמה לו הפגישה עם הקבצן למטה גברה.
הוא עבר במהירות על המסמכים, רשם עליהם הערות שונות ואישר את הכתוב בהם בחתימת ידו. אחד המכתבים העביר בו רעד קל.
הוא התחיל לקרוא בו.
המכתב היה מופנה לרשות המקומית ונשלח על-ידי משרד עורכי-הדין יהונתן עברי ושות’.
” א. ג. נ.,
זה שבוע ימים שבפתח בניין-המשרדים ברחוב… יושב אדם לא-מוכר ומפריע לבאים וליוצאים…”
הוא קרא את המכתב אט אט ובחוסר ריכוז.
“… נודה לכם אם תדאגו לסלק מטרד זה בהקדם”.
יהונתן הניח את המכתב בצד השולחן. כשסיים לטפל בחומר הכתוב מסר למזכירה את הניירת ואמר, “אנא השאירי מכתב זה על שולחני, אולי נמצא דרך אחרת לטפל בעניין”.
המזכירה הביטה בו בפליאה אבל יצאה מן החדר בלי לומר מילה.
בניין-המשרדים בן ארבע הקומות שכן ברחוב שקט במרכז העיר. בנייתו הושלמה לפני שנים רבות. הוא היה הבניין הגבוה בסביבתו.
יהונתן עברי היה עורך-דין מוכר ומצליח. במשרד הוותיק עבדו שבעה עורכי-דין, מהם בכירים שהיו גם שותפים ומהם זוטרים שלא מכבר סיימו את לימודיהם באוניברסיטה.
המשרד, שהונהגו בו כללי-ברזל של יושר ומוסר, טיפל בלקוחות רבים. מנזקקים לא גבו שכר- טרחה. יהונתן הקים את המשרד והיה השותף הבכיר. הוא היה בקי בנושאים רבים, ובקיאות זו אפשרה לו ראייה בלתי-שגרתית בהצגת ענייני לקוחותיו בבית-המשפט.
שנים אחדות לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטה פתח את המשרד.
דרכו צלחה ופרסומו הלך וגדל.
בשנים האחרונות הרגיש בתוכו עייפות. הוא עייף מקרבתם של אנשים וערג לשקט ולבדידות.
עם השנים, כשסדר-יומו נעשה עמוס מאוד, נתן למזכירתו הוראה לא לקבוע לו פגישות בשעות אחר-הצהריים. בשעות האלה היה יוצא מן המשרד והולך לביתו. הוא היה יושב לבד בבית, מנצל את השקט והבדידות להרהורים ולמחשבות.
בשעות הערב, בעיקר בתקופת החורף, היה יוצא עם כלבו לטייל בשכונה שבה גר ומסתובב בסמטאות בין הבתים הקטנים.
אלה היו השעות שבהן הפליג דמיונו למרחקים… לשנות ילדותו, השנים שאהב ותמיד עוררו בו געגועים. גם עתה, בהיותו מפורסם ובשיא הצלחתו, ראה את ימי ילדותו כימים הנפלאים בחייו.
הרחוב שבו גר היה באחת משכונותיה הישנות של ירושלים.
בתי-האבן הקטנים בה היו בני חמישים שנה ויותר, בתים בני קומה אחת עם גגות-רעפים שצבעם האדום דהה עם הזמן. בפתחו של כל בית היתה גינה קטנה מוקפת גדר אבנים מסותתות, ובצידי הרחובות הצרים ניטעו עצים. עם חלוף השנים נישאו צמרותיהם הרחבות אל על והטילו אפלולית קלה על הרחובות והבתים. בסיוריו אלה הבחין בכאב בהזדקנותם של העצים הגדולים, שחלקם נשענו עתה על גזעים כמעט חלולים.
חלפו ימים אחדים מאז אותה פגישה עם הקבצן. הרגשת הדכדוך לא הרפתה ממנו. הוא לא ידע להסביר לעצמו את הסיבה, אך הרגיש רצון מוזר לשוב ולפגוש את אותו אדם. בלבו ידע כי האיש מוכר לו, אך לא הצליח לזכור איפה נפגשו…
“אולי זה רק נדמה לי”, חשב, “אולי זה רק דמיון”.
מדי פעם היה עומד ליד חלון המשרד בקומה השלישית ועוקב בעיניו אחר מעשיו של הקבצן למטה. הוא שם לב שחוץ מן המעיל המרופט והקרוע היו בגדיו של האיש ללא רבב. רק זקנו העבות הלבן היה פרוע… נעליו שהיו מונחות על המדרכה לצידו נראו, באופן מוזר, נקיות ומבהיקות.
מי האיש הזה? שאל יהונתן את עצמו.
מיום שנפגש עם האיש לא ידע עוד שלוות נפש. התפתח בו יחס בלתי-מובן אל האיש, סקרנות מוזרה, לא-מוסברת.
הוא היה עומד על-יד החלון ומביט החוצה, מנסה להבין את הרגשתו. אילו יכול היה יורד אליו עכשיו ויושב על-ידו ממש, על המדרכה, ומברר דברים… אך הוא לא ירד אליו אלא עמד והתבונן בו מן החלון בקומה השלישית.
יום אחד, כשעמד וצפה במקבץ הנדבות, התמלא סקרנות למעשיו של האיש בשעות החשיכה. האם הוא יושב בכסאו באותו מקום כל הלילה? יש לו מזרן שהוא פורש וישן עליו? בלילות הקרים הרי הוא מוכרח להסתתר מן הגשם והצינה של ירושלים.
יותר מחודש ימים עבר מאז הבחין יהונתן באיש על המדרכה.
הוא הרגיש כלפיו משיכה וסקרנות לא ברורים. גם כשהיה חוזר הביתה ומטייל עם כלבו לא הרפתה ממנו המחשבה על האיש.
לילה אחד, השעה היתה קרובה לחצות. הוא ישב בביתו והמחשבה על האיש התחילה שוב טורדת את מחשבותיו. ואז לפתע, בהחלטיות, יצא מן הבית, נכנס למכוניתו ונסע אל בניין-המשרדים הגדול. כשהגיע לקצה הרחוב ראה את האיש יושב במקומו הרגיל. הוא התקרב עם רכבו, כיבה את האורות ועצר בצד הרחוב. התרגשות עזה אחזה בו והרעידה את גופו.
הוא פתח את חלון המכונית ושאף לריאותיו אוויר קר.
הוא ישב במקומו בשקט. הרחוב כולו היה שקט מאוד. כשהביט בשעונו ראה ששעת חצות כבר חלפה. הוא ישב והתבונן בדמות השקטה, וחש עייפות בכל אבריו.
פתאום כבו כל פנסי הרחוב ואפילה של ממש השתררה מסביב. בקושי רב יכול היה לראות את הדמות השקטה, שצלליתה התמזגה כמעט כליל בצלליות העצים.
יהונתן היה שרוי במעין תנומה כששמע קול מכונית מתקרבת.
מונית שחורה עברה באיטיות על פניו ונעצרה ליד המדרכה, מול מקום מושבו של הקבצן.
פנסי המונית זרקו אור קלוש על המדרכה, ואז הבחין להפתעתו באשה צעירה יוצאת מן המונית ופונה אל האיש.
הוא שמע את קולה, קול רך ונעים: “הגיע הזמן שתלך, כבר מאוחר מאוד”.
האיש קם ממקומו ופסע בכבדות אל המונית. האשה הצעירה הרימה את שני הכסאות וכמה מחפציו שהיו מונחים על המדרכה והכניסה אותם למושב האחורי.
המונית התחילה לנסוע. יהונתן ישב קפוא במקומו, משתומם למראה עיניו.
כשהתרחקה המונית במקצת, קם יהונתן, כבחלום, התניע את מכוניתו ונסע בעקבותיה. הוא עשה זאת ללא מחשבה, מכוניתו נסעה כאילו בכוחות עצמה.
שעת חצות חלפה מזמן. כלי-רכב מעטים נעו בכבישים. המונית פנתה לדרך-המלך היוצאת מירושלים, ולאחר נסיעה קצרה פנתה בדרך הפונה לגבעת שאול.
יהונתן חש התרגשות גדולה האוחזת בכל גופו. ידיו רעדו ובקושי שלט ברכבו. הנסיעה נמשכה. הם נסעו בסימטאות חשוכות, ואז פנתה המונית לכביש רחב שמשני צידיו שדירת עצים. בקצה הדרך היא פנתה לשביל-עפר צר בדרך לכפר שאול.
המונית נעצרה ליד השער. יהונתן ראה את השומר יוצא בצעדים כבדים מחדר השמירה, מרים את הפנס שהחזיק בידו ומביט לתוך המכונית.
“שלום לך, פרופסור”, אמר השומר, ובתנועות איטיות הסיר שלשלת-ברזל כבדה שחסמה את הכניסה לכפר.
המונית נכנסה פנימה.
ההתרגשות והתדהמה שאחזו ביהונתן היו עצומות.
השומר קרא לו פרופסור?!
הוא עצם את עיניו, נשען על מסעד הכיסא והרגיש שכל גופו מכוסה זיעה.
אחרי דקות אחדות ראה את המונית יוצאת משער הכפר וחולפת במהירות על פניו, עד שנעלמה בחשיכה.
שעה ארוכה נשאר יהונתן יושב במכוניתו, ואז נסע לביתו.
בבוקרו של אותו יום נסע למשרד עייף ותשוש. הוא ראה את האיש יושב במקומו כמדי יום, חלף על פניו במהירות ועלה למשרד.
במשרדו ישב חסר מנוחה, נזכר בקורות אותו לילה, ורעדה אחזה בו. ואז קם ממקומו, ניגש לחלון והביט למטה.
עובד-הניקיון, שמדי יום היה מנקה את הרחוב ואת המדרכה במטאטא ארוך, ניקה עתה את המקום שמקבץ הנדבות ישב בו, אסף ניירות ובדלי סיגריות שהיו פזורים על המדרכה סביב מקום מושבו של האיש, ואז פנה אליו ואמר לו דבר-מה. הקבצן הכניס את ידו לכיס מעילו ונתן לפועל-הניקיון שטר-כסף. האיש התכופף, הניח את ידו על ראש הקבצן ונשק לו על מצחו.
כל אותה עת עמד יהונתן והביט בנעשה. לפתע סובב הקבצן את ראשו ונשא את עיניו אליו. מבטיהם נפגשו ועיניו העזות של הקבצן פגשו את עיניו.
יהונתן נרתע לאחור והתיישב בכורסה בכבדות.
העיניים האלה מוכרות לי, המבטים האלה, העזים, מוכרים לי… חשב בהתרגשות.
יהונתן ישב בחדרו. נשמעה דפיקה בדלת. בפתח עמד אברהם חביב, שותפו.
את אברהם הכיר מילדותו. הם גרו באותו רחוב, באותו בניין. משפחתו של אברהם גרה בדירה התחתונה, דירת-מרתף קטנה.
יהונתן היפנה את פניו ממנו ואמר בשקט, “בבקשה אברהם, הנח לי”.
אברהם התקרב אליו ועמד מולו.
“מה קרה לך? בזמן האחרון אתה מתנהג בצורה שונה. אתה נראה מאוד מוטרד. קרה משהו?”
“הנח לי בבקשה”, אמר יהונתן וכאב נשמע בקולו.
הוא סובב את כסאו, ועתה ישב כשגבו מופנה אל אברהם.
“מעולם לא הסתרת ממני דבר. בשם ידידות נעורינו, ספר לי מה מטריד אותך. בתקופה האחרונה השתנית ללא הכר. ניטלה ממך שמחת החיים, ניטלה ממך חדוות העבודה. מה קרה?”
אברהם התקרב אל יהונתן והניח את ידו על כתפו. יהונתן הליט את ראשו בידיו והשמיע אנקת כאב.
אברהם עמד מופתע ונרגש.
את יהונתן הוא הכיר מתקופת ילדותם בשכונה. הם הלכו יחד לאותו גן-ילדים ולמדו יחד בבית- הספר היסודי.
ידידות של לב ונפש שררה ביניהם.
שני החברים היו שונים באופיים. יהונתן היה רגיש מאוד, אך היתה בו עוצמה פנימית גדולה.
אברהם היה אדם מעשי ופיקח, היודע לתמרן דברים כרצונו. ימי המחסור של ילדותו הקשיחו אותו. מעולם לא ויתר על זכויותיו.
כשסיים אברהם את לימודי המשפטים באוניברסיטה העברית, לאחר טקס חלוקת התעודות, ניגש אליו יהונתן, חיבקו אותו ואמר: “המשרד שלנו מחכה לך כבר שנה, חדר גדול ויפה ממתין לבואך”.
וכך היו לשותפים.
דקות ארוכות שררה שתיקה בין שני הידידים. אברהם חביב פנה ויצא מן החדר. הוא ניגש למזכירה ואמר, “אנא בטלי את כל הישיבות שנועדו להיום ולמחר. באלו שאי אפשר לדחות אטפל בעצמי. אל תטרידי את מר יהונתן”.
בוקר אחד, בעודו רכון על שולחנו שקוע בניירות המונחים לפניו, שמע קולות צעקה עולים מן המדרכה למטה.
הוא ניגש לחלון וראה את האיש על המדרכה נע בעצבנות בכסאו, מנופף במקלו וזועק בקולי- קולות לעבר העוברים ושבים ברחוב.
יהונתן הביט בו שניות אחדות, ואז, בהחלטיות, פנה אל הדלת וירד בחופזה במדרגות. כשיצא את פתח הבניין האט את צעדיו והתקרב למקום מושבו של הקבצן.
האיש היה עתה רגוע ונראה כשרוי במעין נמנום.
עתה כשעמד לידו התבונן יהונתן באיש. שער ראשו וזקנו היו לבנים כשלג, זקנו היה ארוך ומפוזר כאילו הוזנח במשך שנים, אך פניו נראו צעירים.
“סלח לי”, פנה אל האיש בקול רפה ומהוסס.
האיש שנראה ישן הזדקף בפתאומיות בכסאו, הסיט את כובעו שהיה שמוט על מצחו והסתכל על יהונתן. יהונתן הביט בעיניים האלה היפות וידע שאת האיש הזה הוא מכיר. עכשיו היה בטוח בכך.
לפתע הושיט לו הקבצן כיסא קש-קטן.
ללא אומר נטל יהונתן את הכיסא והתיישב ליד האיש על המדרכה.
“סלח לי”, פנה אליו, “מי אתה? מה שמך?”
“שמי…”, האיש דיבר כאילו אל עצמו, “שמי… נדמה לי ששמי סימון. כן, כך נראה לי, סימון. כן, נתן סימון, זה שמי…”, הוא הרים את ידו ובשתי אצבעותיו שב ושמט את הכובע על עיניו ושקע שוב במעין נמנום מוזר.
באותה שעה עשה אברהם חביב את דרכו אל חדרו שבמשרד, ובעוברו במסדרון ראה קבוצת עובדים עומדת על-יד חלון באחד החדרים ומסתכלת למטה בהתרגשות.
הוא נכנס אל החדר לברר את פשר הדבר, ואז ראה את המתרחש.
הוא ראה את יהונתן קם ממקומו ופונה אל פתח הבניין.
אברהם חיכה ליהונתן בפתח חדרו.
יהונתן היה נסער ונרגש. הוא נכנס לחדר, התיישב בכורסה והליט את פניו בידיו.
“מה קורה?” שאל אברהם, “קרה משהו?”
“אמור לי, האיש הזה שיושב למטה מוכר לך? “
הבעת הכאב בפניו של יהונתן היתה עמוקה.
“האיש הזה אינו זר לי”, ענה בלחש לידידו, “ונראה שגם לך אין הוא זר”.
אברהם היה מופתע. הושיט את ידו ונגע ברוך ביד של ידידו.
“מיהו?” שאל.
אחרי שתיקה ארוכה הרים יהונתן את ראשו. “נתן סימון”, לחש, “נתן סימון”.
אברהם חביב קפץ ממקומו ובקול זעקה שאל, “פרופסור סימון? פרופסור נתן סימון?”
יהונתן הינהן בראשו.
שעה ארוכה ישבו השניים בשתיקה מעיקה.
למחרת בבוקר, כשבאו עובדי בניין-המשרדים הגדול למקום עבודתם, לא ראו את האיש המוזר יושב במקומו על המדרכה.
כל אותו יום היה יהונתן חסר מנוחה. מדי פעם ניגש לחלון והביט למטה אל המדרכה.
נתן סימון לא היה שם.
באותו לילה, בשעה שלאחר חצות, יצא יהונתן מביתו ונכנס למכוניתו. הוא עבר ליד בניין- המשרדים הגדול והמשיך בנסיעתו באותו מסלול שנסע בו בלילה שבו עקב אחר המונית.
לבסוף מצא את עצמו מול השער של כפר שאול. הוא יצא ממכוניתו, בלי לתת לעצמו דין- וחשבון על מעשיו. דחף עצום הובילו לעבר שער-הברזל הגדול.
כשהגיע לשער הרגיש ששקט מוזר הולך ומשתלט עליו.
השומר שישב בחדר המואר הסתכל בכעס על הדמות שהציצה בחלון.
“כן, אדוני?” שאל ברוגז והאיר את פניו של יהונתן בפנס הגדול שבידו.
“מה אדוני רוצה?”
ויהונתן, בלי לחשוב, אמר, “באתי לבקר את הפרופסור”.
הבעת פניו של השומר השתנתה והוא העלה על שפתיו חיוך גדול .
“כן, לפרופסור. בבקשה, בבקשה, אתה יכול להיכנס. הלילה אתה המבקר היחיד שבא לראותו. ביתו הוא הבית האחרון מימין בקצה השביל”.
יהונתן הלך לאיטו, מביט סביבו. בחשיכה כמעט שלא ראה דבר.
הוא הגיע לקצה השביל ושם ראה בית מבודד בן קומה אחת.
הוא פתח שער-ברזל קטן ונכנס לחצר הבית. החצר היתה מוקפת גינה גדולה.
הוא דפק על דלת-עץ ישנה, דפיקות חלשות ומהוססות.
יהונתן פתח את הדלת ונכנס למסדרון אפל. ריח חריף של נפט ושעווה מילא את האוויר. בקצה המסדרון נראה אור קלוש.
הוא פסע פסיעות אחדות והגיע לחדר גדול מואר בנרות.
“מזמן הייתי צריך להגיע לכאן”, חשב בכאב.
ואז ראה מולו את נתן.
“זמן רב אני מחכה שתבוא. ידעתי שרק אתמול הכרת אותי. אני הכרתיך מזה ימים רבים”.
יהונתן רצה לענות, אך התרגשותו העזה מנעה זאת ממנו.
כשהסתגלו עיניו לחשיכה ראה שהוא נמצא בחדר גדול שקירותיו עבים. במרכז החדר עמד שולחן גדול ועליו ניצבה מנורת-נפט שהפיצה בחדר אור קלוש. על אדן החלון עמדו נרות, שגם הם האירו את החדר. לאורך הקירות עמדו מדפים עמוסי ספרים.
“שב, שב בבקשה”, אמר נתן.
יהונתן התיישב בכיסא קרוב לשולחן. רק עתה שם לב למוסיקה שנשמעה בחדר.
הוא זיהה מיד את הסימפוניה השישית של בטהובן.
על השולחן היתה מונחת סלסלה מלאה פירות.
יהונתן ישב, מבולבל והמום. לא יכול היה לסדר את מחשבותיו.
“פה אתה גר?” שאל, “אין חשמל בבית?”
רק זאת אמר, רק זאת יכול היה לומר.
נתן לא ענה. אחר כך נשמע קולו, קול צלול וברור:
“ה’ רועי לא אחסר. בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני”.
“פה מצאתי מנוחה לנפשי”, הוסיף בקול שקט.
שתיקה עמוקה ירדה על החדר.
ואז שאל יהונתן, “אתה הוא פרופסור נתן סימון?”
יהונתן הכירו היטב אבל היה חייב לשאול אותו את השאלה הזאת.
“כן”, ענה האיש, “אני נתן סימון. פעם הייתי חברך הטוב ביותר, ועכשיו… “
יהונתן לא ענה.
לאחר דקות אחדות קם ממקומו.
“אני חייב ללכת”, אמר ופנה לעבר הדלת.
“שב בבקשה, הישאר עוד קצת”, ביקש נתן.
יהונתן חזר וישב.
וכל אותה עת, כשישבו בחדר החשוך, לא החליפו השניים מילה ביניהם.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “גזעים חלולים”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות