החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות / הרשמה

הבט הביתה, מלאך

מאת:
מאנגלית: עודד פלד | הוצאה: | 2016-12 | 559 עמ'
זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

הבט הביתה, מלאך, הראשון בסדרת הרומנים האוטוביוגרפיים של תומאס וולף, חולל סנסציה מיד עם צאתו לאור ב־1929. זהו אחד מסיפורי החניכה הסוחפים בתולדות הספרות האמריקנית; אנו מתוודעים בו ליוג'ין גאנט, בן דמותו של המחבר, מלידתו בעיירה אלטמונט (השם שבו כינה וולף את עיירת הולדתו, אשוויל שבצפון קרוליינה) ועד צאתו לאוניברסיטת הרווארד בגיל תשע עשרה – החל משביבי הרשמים המתדפקים על תודעתו המְנֵצׇה של תינוק בעריסתו, ועד יקיצתו הסחרחרה של הנער לעולם שתאווה גסה ועדנה שוברת־לב משמשות בו בעירבוביה. שוב ושוב מבקש גיבור הרומן להבקיע את ההרים הסוגרים על העיירה ולצאת לחופשי, ופעם אחר פעם הוא נמשך בחבלי כֶּשֶף אל משפחתו למודת־האסונות, שיֵצר החיים הלא־מאולף של בניה מוסיף לעשות בה שמות. יוג'ין מתיש את עצמו בנדודים ואהבות, משיב את נפשו בַּיופי וחובש את פצעיו באגדות. הוא־עצמו נבצר מתודעתו כחידה; אבל בחיפושיו אחר הסוד הנצור בתוכו נעשה יוג'ין בלי משׂים למשורר של עיירות מתעוררות ותקוות לוהטות, פרידות חטופות ותחנות שוממות, מסילות ברזל ומזנוני דרכים ומדרונות מיוערים והבזקי שמים. בעודו סובב כה וכה כרוח הרפאים של עצמו מגלם יוג'ין בצעדיו המחישים את האדמה המשתרעת תחתיו, והרומן הופך לנגד עינינו לפרֶסקו עצום־ממדים, שצבעיה של אמריקה עוד מתייבשים עליו.
הוצאת כרמל ממשיכה במפעל של תרגום וולף: הבט הביתה, מלאך, בתרגומו המסעיר של עודד פלד, מצטרף לרומן לא תוכל לחזור הביתה, שראה אור ב־2015.

מקט: 4-249-50412
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1

גורל המזַמן את האנגלים אל ההולנדים הוא מוזר דיו; אבל גורל המוליך מאֶפּסוֹם אל תוך פנסילבניה, ומשם אל הגבעות המכתרות את אַלטַמונט לעבר קריאתו הגאה של התרנגול הכתום-אדמדם, וחיוך האבן הרפה של מלאך, יש בו קורטוב מאותו נס אפֵל של מקרה המחולל קסם חדש בעולם מאובק.

כל אחד ואחד מאתנו הוא הסך הכול שאותו לא מנה: הפחֵת אותנו שוב לכדי עירום וליל, ותראה בכְרֵתים לפני ארבעת אלפים שנה את ראשית האהבה שהסתיימה אתמול בטקסס.

זרע האבדון שלנו ילבלב במדבר, סם המרפא שלנו צומח ליד סלע הר, ואת חיינו רודפת פרוצה מג'ורג'יה, מפני שכייס לונדוני אחד לא עלה לגרדום. כל רגע הוא תולדה של ארבעים אלף שנה. כמו זבובים, היָמים מכניעי-הדקוֹת מזמזמים במעופם הביתה אל המוות, וכל רגע הוא צוהר אל הזמן כולו.

זהו רגע:

אנגלי בשם גילבֶּרט גונט, שֵם ששינה מאוחר יותר לגאנט (כנראה ויתור לפונטיקה היֶנקית), שהגיע לבולטימור מבריסטול ב-1837 בספינת מפרשים, הניח עד מהרה לרווחי מסבאה שרכש להתגלגל אל בית-הבליעה הגרגרני שלו. הוא נד מערבה לתוך פנסילבניה, מתפרנס תוך סיכון ובדוחק על ידי הצבת תרנגולי-קרב בתחרויות נגד אלופי חצרות-משק, נמלט לעתים קרובות לאחר בילוי לילה בכלא כפרי בעוד אלופו נופל חלל בשדה המערכה, בלא צלצול מטבע בכיסו, ולעתים כשטביעת פרקי-אצבעותיו הגדולים של איכר על פרצופו הפוחח. אבל הוא תמיד נמלט, וכשהתערב לבסוף בהולנדים בתקופת הקציר, ריגש אותו שֶפע אדמתם עד כדי כך שהטיל שם עוגן. תוך שנה נשא לאשה אלמנה חסונה צעירה, בעלת חווה מטופחת, שככל ההולנדים האחרים הוקסמה מרושם מסעותיו ומגדלוּת דיבורו, בייחוד כאשר שיחק את הַמלֶט בסגנונו של אֶדמוּנד קִין הגדול. כולם אמרו שהיה עליו להיות שחקן.

האנגלי הוליד ילדים – בת אחת וארבעה בנים – חי לו בנוחות ובחוסר דאגה, ונשא באורך רוח את נחת-לשונה הקשה אך ההוגנת של אשתו. השנים עברו, עיניו הקורנות והבוהות-משהו כהו וקפלי עור התהוו תחתיהן; האנגלי התמיר גרר רגליים בשל פודגרה: בוקר אחד, כאשר באה אשתו להטרידו ולעוררו משנתו, מצאה אותו מת משבץ. הוא השאיר אחריו חמישה ילדים, משכנתא וגם – בעיניו הכהות המוזרות שהיו פקוחות עכשיו, זוהרות ולטושות – דבר-מה שלא מת: כמיהה עזה וסתומה למסעות.

כך, בירושה זו, אנו מניחים לאנגלי הזה ויש לנו עניין מכאן ואילך ביורשו שלו שהשאיר אותה, בנו השני, נער ושמו אוליבר. כיצד עמד בצד הדרך ליד חוות אמו וראה את המורדים המאובקים צועדים בדרכם לגֶטיסבֶּרג, כיצד התקדרו עיניו הצוננות לשמע השם הגדול "וירג'יניה", וכיצד – בשנה שבה הסתיימה המלחמה והוא נער בן חמש עשרה – פסע ברחוב אחד בבולטימור, וראה בחנות קטנה מצבות שחם שעיעוֹת, טלאים וכרובים מגולפים, ומלאך מרפרף על רגליים שחופות צוננות בחיוך של טמטום אבני רפה – זה סיפור מעשה ארוך יותר. אבל אני יודע שעיניו הרדודות הצוננות התקדרו בשל אותה כמיהה עזה וסתומה ששכנה לפָנים בעיני האיש המת, ושהוליכה מרחוב פּנצֶ'רץ' אל מֵעֵבֶר לפילדלפיה. בשעה שהנער התבונן במלאך הגדול עם גבעול השושן המגולף, אחזה בו רִגשה צוננת בל-תתואר. האצבעות הארוכות בכפות ידיו הגדולות נקפצו. הוא חש שיותר מכל דבר בעולם הוא רוצה לגלף באזמל ברוב עדנה. הוא ביקש להערות מקרבו דבר-מה אפֵל, בל-יתואר, אל תוך אבן צוננת. הוא ביקש לגלף ראש של מלאך.

אוליבר נכנס לחנות וביקש עבודה מאיש מזוקן, גדול-מידות, שהחזיק פטיש עץ בידו. הוא הפך לשוליית הסתת. חמש שנים עבד בחצר המאובקת ההיא. כאשר נסתיימה תקופת חניכותו, נעשה לגבר.

הוא מעולם לא מצא זאת. מעולם לא למד לגלף ראש של מלאך. ידע את מעשֵׂה היונה, השֶׂה, ידי המוות השלובות החלקות, העשויות שיש, ואותיות מהודרות ויפות – אך לא את מעשֵׂה המלאך. ומכל שנות ההרס והאבדון – השנים הפרועות בבולטימור, שנות עבודה ושִכרוּת גסה, והתיאטרון של בּוּת' וסַלוויני, שהיתה להם השפעה הרסנית על הסתת, ששינן כל חיתוך דיבור מדברי הרהב האציליים, ופסע ממלמל בצעדים גדולים ברחובות, במחוות מהירות של ידי-ענק מדַבּרות – פסיעות וגישושים עיוורים של גלותנו, תמונת כמיהתנו, בעוד אנו, תוך זכירה אילמת, תרים אחר הלשון השכוּחה הגדולה, אחר קצה המשעול האבוד השמיימה, אבן, עלה, דלת. היכן? מתי?

הוא מעולם לא מצא זאת, תועה כשיכור ברחבי היבשת אל תוך הדרום בתקופת השיקום שלאחר מלחמת האזרחים – דמות פרא מוזרה שגובהה שש רגל וארבע אצבעות, שעיניים לה צוננות וחסרות מנוח, להב-אף גדול ושטף מתגלגל של מליצות, לשון חרפות וגידופים אווילית, בסגנון רשמי כשל שֵם-תואר קלאסי, שהשמיעהּ ברצינות גמורה, אך תוך חיוך מבוכה קלוש בזוויות פיו המקונֵן ושפתיו הדקות.

הוא הקים עסק בסידני, עיר הבירה הקטנה של אחת ממדינות הדרום התיכון, חי חיי פיכחון וחריצות לנוכח עינם הבוחנת של אנשים שכאבו עדיין את התבוסה והעוינות, ולבסוף, כאשר ביסס את שמו הטוב וזכה להתקבל בחברה, נשא לאישה רווקה לא-צעירה, שחפנית וצנומה, גדולה ממנו בעשר שנים, אך בעלת כספים שנחסכו ליום צרה ושאיפה בלתי מעורערת לחיי נישואים. תוך שמונה עשר חודשים הוא נעשה שוב מטורלל מיילל, העסק הקטן שלו התרסק בשעה שכף רגלו התמהמהה על מִדְרַךְ הבַּר הממורט, וסינתיה, אשתו – שאת חייה לא סייע להאריך, לדברי אנשי המקום – מתה לפתע לילה אחד בעקבות שטף דם.

כך הלך שוב הכול לאיבוד – סינתיה, החנות, שבחי הפיכחון שנקנה ביגיעה, ראש המלאך – הוא פסע ברחובות באפֵלה, צורח את קללתו הפֶּנטַמֶטרית על דרכי חייהם של המורדים-באיחוד ועל בטלנותם; אך עם שֶׁקָּץ בפחד, באובדן ובחזרה בתשובה, נבל תחת מבטה המוקיע של העיירה, הולך ומשתכנע, בעוד הבשר מצטמק על שלד גופו הצנום, ששוט נקמתה של סינתיה מצליף בו עכשיו.

הוא רק עבר את גיל שלושים, אך נראה קשיש הרבה יותר מגילו. פניו היו צהובות ושקועות; להב השעווה של אפו דמה למקור ציפור. היה לו שפם חום ארוך, שנשמט בעגמומיות כלפי מטה משני צִדי הפה.

בולמוס השתייה האדיר שלו הרס את בריאותו. הוא היה דקיק כפס של מסילת ברזל והִרבָּה להשתעל. עכשיו חשב על סינתיה בעיירה הערירית והעוינת, ונמלא פחד. היה נדמה לו שהוא חולה שחפת ושהוא עומד למות.

כך, בודד ואבוד, לאחר שלא מצא סדר ולא יסוד בעולם בעוד הקרקע נשמטת מתחת רגליו, שב אוליבר להתגלגל ברחבי היבשת בלא מטרה. הוא פנה מערבה אל מצודת ההרים הגדולה, בידיעה שמעבר להם לא ייוודע שמו לשמצה ובתקווה שאולי ימצא בהם בדידות, חיים חדשים ורפואה שלמה.

עיניו של צֵל הרְפָאִים הצנום התקדרו שוב, כפי שהתקדרו בימי עלומיו.

כל היום, תחת שמי אוקטובר אפורים ולחים, נסע אוליבר מערבה מקצֶהָ אל קצֶהָ של המדינה העצומה. בשעה שהתבונן בעגמומיות מבעד לחלון בארץ הבראשיתית הגדולה, המעובדת בדלילות על ידי החוות העֲקָרות הקטנות המזדמנות פה ושם, שדומה כי לא יצרו אלא טלאֵי חפירות קטנים בשממה, נעשה לבו צונן וכבד כעופרת. הוא חשב על האֲסָמים הגדולים של פנסילבניה, על כפיפתו הבשֵלה של הדגן הזהוב, על השִפעה, הסדר, על חסכנותם הצרופה של האנשים. והוא זכר כיצד יצא לקנות לעצמו סדר ומעמד ואת מהומתם הפרועה של חייו, את טשטוש השנים ומחיקתן ואת הבזבוז הנמהר של עלומיו.

אלוהים אדירים! חשב. אני מזדקן! מדוע כאן?

המצעד המחריד של שנות הרפאים חלף בסך במוחו. לפתע נוכח לדעת שסִדרת מקרים כיוונה את חייו: מורד מטורלל המזמר על מלחמת גוג ומגוג, צליל חצוצרה בדרך, פרסותיהן של פרדות הצבא, פניו המטופשים, החיוורים, של מלאך בחנות מאובקת, נענוע ירכיה החצוף של זונה עת חלפה על פניו. הוא נסחף מתוך חמימות ושפע אל ארץ עקרה זו: בעודו מביט מבעד לחלון ורואה את אדמת הבּוּר הלא מעובדת, את שורת הרי פיידמונט המתנשאים אל על, את דרכי העפר הבוציות האדמדמות ואת האנשים המרושלים המביטים בתחנות בפה פעור – איכר רזה וגבוה, גמלוני מעל המושכות, כושי מתבטל, כַּפרי שחללים פעורים בין שיניו, אשה נוקשה שגון עורה צהבהב עם תינוק מזוהם – מוזרוּת הגורל נעצה בו מדקרות פחד. כיצד הגיע לכאן מן החסכנות ההולנדית הצרופה של עלומיו אל תוך האדמה רחבת-הידיים, האבודה ומוּכַּת-הרַכֶּכֶת הזאת?

הרכבת המשיכה לקרקש על פני האדמה המבאישה. גשם ירד ללא הרף. האחראי על בלמי הרכבת נכנס כרוח פרצים לקרון הפְּלוּשׁ המטונף ורוקן דלי פחמים לתוך התנור הגדול שבקצהו. צחוק רם וחלול טלטל חבורת בני כפר שרועים על שני מושבים מסוּבָּבים. הפעמון צלצל נוּגוֹת על רקע נקישות הגלגלים. היתה המתנה מנומנמת מתמשכת בעיירת-צומת בסמוך למרגלות ההרים. אחר כך נעה הרכבת שוב בדרכה על פני האדמה המתגלגלת, רחבת-הידיים.

הגיעה שעת דמדומי בין ערביים. גוש ההרים העצום הגיח במעורפל. אורות קטנים עשֵנים ניצתו בבקתות שבצלעות ההרים. הרכבת זחלה מסוחררת על פני גשרי-מִתמָך גבוהים, שנמתחו מעל חבלי רפאים של מים. הרחק כלפי מעלה, הרחק כלפי מטה, עטורים פלומת אניצי-עשן, נאחזו בקתות צעצוע במדרון וגיא ובצלע גבעה. הרכבת פילסה את דרכה המתפתלת כלפי מעלה ביגיעה אטית בין קטעים מחורצים אדומים. עם רדת החשכה ירד אוליבר בעיירה הקטנה אולד סטוֹקייד, שם הסתיימה מסילת הברזל. חומת ההרים הגדולה האחרונה השתרעה ממש מעליו. בעת שעזב את התחנה הקודרת הקטנה ונעץ את מבטו באור המנורה השמנוני של חנות כפרית, חש אוליבר שהוא מזדחל, כמו חיה גדולה, אל תוך מעגל ההרים האדירים הללו למות בו.

למחרת בבוקר יצא שוב לדרך בכרכרה. יעדו היה העיירה הקטנה אלטמונט, המרוחקת 24 מייל מעבר לשולי חומת-ההרים החיצונית הגדולה. בשעה שהסוסים התאמצו לטפס לאִטם במעלה הדרך ההררית, חייתה רוחו מעט. היה זה יום זהוב-אפרפר בשלהי אוקטובר, זוהֵר וסחוף-רוח. באוויר ההררי היו חריפוּת עזה וניצוץ: הרכס הִרקיע שחקים מעליו, קרוב, אדיר, צח ושומם. העצים התרוממו צנומים ועירומים: הם היו כמעט חסרי עלים. השמים היו מלאים בּלוֹאי ענן לבנים, סחופי-רוח; לשון ערפל סמיכה שטפה לאִטהּ את חומת ההר.

תחתיו הקציף נחל הרים במורד אפיקו הסלעי, והוא הבחין בנקודות קטנות של אנשים מניחים את המסילה העתידה להתפתל מעבר להר לעבר אלטמונט. אחר כך ליחך צמד הסוסים המזיע את הגיא ההררי, ובין רכסים רמים ונשגבים שהתמוססו בערפל ארגמני החלו בירידה האִטית בואכה הרמה הגבוהה שהעיירה אלטמונט בנויה עליה.

בנצח ההרים האלה, שלא במהרה יישכח, גילה אותה – עטורה שׂפה מתנשאת למרומים, שרועה על מאה גבעותיה ומכתשיה, עיירה בת ארבעת אלפים תושבים.

פה היו אדמות חדשות. לבו גאה.

עיירה זו, אלטמונט, נושבה זמן קצר לאחר מלחמת העצמאות. היא שימשה מקום חנייה נוח למובילי בקר ולאיכרים הנעים מזרחה מטנסי לתוך דרום קרוליינה. ובמשך כמה עשורים לפני מלחמת האזרחים נהנתה מתמיכתם של אנשים מהודרים מצ'רלסטון וממטעי הדרום החם. כאשר הגיע אוליבר אליה, יצא לה שֵם לא רק כאתר נופש לקיץ, אלא גם כמקום החלמה לשחפנים. כמה אנשים עשירים מן הצפון הקימו מעונות-צַיִד כפריים בהרים, ואחד מהם קנה שטחים עצומים של אדמת הר – ובעזרת צבא אדריכלים, נגרים ובנאים שהביא אִתו תכנן את האחוזה הכפרית הגדולה ביותר באמריקה: משהו עשוי אבן גיר, עם גגות רעפים משופעים ו-183 חדרים. היא עוצבה על פי דוגמת טירות בְּלוּאָה שבצרפת. היה שם גם בית מלון חדש, ענקי, אמבר עץ מפואר, משתרע בהרחבה בפסגת גבעה החולשת על סביבותיה.

אך רוב האוכלוסייה היתה מורכבת עדיין מאנשי המקום, שגויסו מבין אנשי ההר והכפר במחוזות שמסביב. הם היו הרריים סקוטים-אירים, מחוספסים, קרתניים, פיקחים ועמֵלים בחריצות.

לאוליבר היו כ-1,200 דולרים שחילץ משרידי עיזבונה של סינתיה. בחורף שכר בקתה קטנה בפאתי כיכר-העיירה, קנה מלאי קטן של גושי שיש, והקים עסק. אבל תחילה ישב כמעט באפס מעשה, למעֵט הרהורים על סיכויי מותו. במרוצת החורף הערירי והמר, עת חשב כי הוא קרוב למות, נעשה הדחליל הינקי הצנום, שחלף-רפרף ברחובות בעודו ממלמל לעצמו, מושא לרכילותם של בני העיירה. והאנשים באכסניה שבה שהה ידעו שבלילות הוא פוסע בצעדים גדולים של אדם כלוא בכלוב, ושאנחה כבושה ארוכה, שכמו בקעה מקרביו, רוטטת ללא הרף על שפתיו הדקות. אך הוא לא דיבר על כך עם איש.

ואז הגיע האביב ההררי הנפלא, ירוק-זהוב, מלוּוֶה רוחות פרצים קצרות, קסמם וניחוחם של הפרחים, משבי בושם חמימים. הפצע הגדול בקרבו של אוליבר החל להירפא. קולו נשמע שוב בארץ – הֶבזֵקים מסולסלים של המליצות משכבר הימים, רוח הרפאים של הלהיטות הנושנה.

יום אחד באפריל, כאשר עמד לפני חנותו, דומה למי שחושיו ניעורו זה לא כבר, צופה בשאון החיים בכיכר, שמע אוליבר מאחוריו את קולו של אדם שעבר שם. וקול זה, מונוטוני, מתמשך בעצלתיים, שאנן, נגה באור-פתאום על תמונה שרבצה מתה בתוכו במשך עשרים שנה.

"זה מגיע! לפי החישובים שלי זה צריך להגיע ב-11 ביוני 1886".

אוליבר הסתובב לאחור וצפה בדמותו החסונה והמשכנעת של הנביא שאותו ראה זה עתה והנה היא נסוגה ונעלמת בדרך המאובקת המוליכה לגֶטיסבֶּרג ולמלחמת גוג ומגוג.

"מי זה?", שאל איש אחד.

האיש הביט וגיחך.

"זה בקכוס פנטלנד", אמר. "הוא חתיכת טיפוס. הרבה קרובי משפחה שלו גרים כאן בסביבה".

אוליבר לחלח בחטף את אגודלו הגדול. אחר כך, מגחך קלות, אמר:

"ומלחמת גוג ומגוג כבר הגיעה?"

"הוא מצפה לבואה יום יום עכשיו", אמר האיש.

אחר כך פגש אוליבר את אלייזה. ביום אביב אחד אחר הצהריים היה שרוע על ספת העור הנוחה במשרדו הקטן, מקשיב לקולות השריקה העליזים בכיכר. שלוות מזור נחה על גופו הגדול, השכוב בפישוט ידיים ורגליים. הוא הרהר באדמה החומה הכבדה והשחורה, על אור הפרחים הצעיר הפתאומי שלה, על צינתה החרוּזה של הבירה ועל ציציו הנושרים של עץ השזיף. ואז שמע את נקישות העקבים הנמרצות של אשה המפלסת את דרכה בין גושי השיש, וקם בחיפזון על רגליו. הוא לבש את מעילו השחור כזפת, המוברש היטב, בדיוק כשנכנסה.

"אגיד לך מה", אמרה אלייזה, מכווצת את שפתיה בהקנטת תוכחה, "הלוואי שהייתי גבר ולא הצטרכתי לעשות כלום חוץ מלרבוץ כל היום על ספה טובה ונוחה".

"ערב טוב, גברתי", אמר אוליבר בקידה מסולסלת. "כן", אמר בשעה שחיוך ערמומי דק עיווה את זוויות פיו, "אני מתאר לעצמי שתפסת אותי באמצע תרגוּל הבריאות שלי. לאמתו של דבר, בשעות היום אני שוכב לעתים רחוקות מאוד, אבל בשנה האחרונה אינני בקו הבריאות ואינני מסוגל לעבוד כמו פעם".

הוא השתתק לרגע; פניו נפלו בארשת דכדוך. "אה, אלוהים! אינני יודע מה יהיה בסופי!"

"פְיוּ!" אמרה אלייזה, תוססת ומלאת בוז. "לדעתי הכול כשורה אצלך. אתה איש מגודל וחסון, במיטב שנותיך. חצי מזה הוא דמיון בלבד. ברוב הפעמים שנדמה לנו שאנחנו חולים, זה רק בדמיוננו. אני זוכרת שלפני שלוש שנים, כשלימדתי בבית הספר בעיירה הומיני, חליתי בדלקת ריאות. אף אחד לא שיער שאצא מזה בחיים, אבל התגברתי על זה איכשהו; אני זוכרת היטב איך ישבתי יום אחד – כמו שאומרים, אני מניחה שהחלמתי אז; הסיבה לכך שאני זוכרת היא שדוקטור פלטשר הזקן בדיוק ביקר אצלי, וכשיצא ראיתי אותו מניד בראשו אל דודניתי סאלי – לכל הרוחות, אלייזה, היא אמרה ברגע שהלך – הוא אומר לי שאת יורקת דם בכל פעם שאת משתעלת – יש לך שחפת ללא שום ספק – פְיוּ, אמרתי – אני זוכרת שצחקתי צחוק גדול, נחושה בדעתי לעשות בדיחה מכל העניין – רק חשבתי לעצמי: לא אכנע לזה – אני עוד אֲשַׁטֶּה בכולם – אינני מאמינה למילה אחת מכל זה, אמרתי – (היא הנידה בראשה במהירות לעברו וכיווצה את שפתיה) – וחוץ מזה, סאלי, אמרתי – כולנו צריכים ללכת מתישהו, ואין טעם להיות מודאג ממה שיקרה – זה יכול לבוא מחר, או שזה יכול לבוא מאוחר יותר, אבל זה חייב לבוא בסוף אל כולם".

"אל אלוהים!", אמר אוליבר, מניד ראשו בעצב. "קלעת למטרה. מעולם לא נאמרו מילים נכונות יותר".

אל רחום וחנון! חשב, בחיוך כָּאוּב בינו לבינו. כמה זמן יימשך הדבר? אבל היא חומד, ללא צל של ספק. הוא התבונן בהערכה בדמותה הזקופה והחטובה, השגיח בעורה הלבנבן-צחור, בעיניה החומות-שחורות, שמבטן מוזר ומקסים כשל ילד, ובשערה השחור כעורב האסוף במהודק לאחור ממצחהּ הגבוה הלבן. היה לה הרגל מוזר לכווץ את שפתיה במהורהר לפני שדיברה; היא לא אהבה למהר והגיעה לגופו של עניין לאחר תעייה אינסופית בכל קצות נתיבי הזיכרון והמשמעויות החמקמקות, מתענגת על חזיון הפז של כל מה שאמרה, עשתה, חשה, חשבה, ראתה או השיבה אי-פעם, בשמחה אגוצנטרית.

אחר כך, בעודו מביט בה, חדלה לדבר פתאום, הגישה את ידה הנאה, עטוּיַת הכפפה, אל סנטרה והישירה מבטה בפה מכוּוָץ ואחוז הרהורים.

"טוב", אמרה כעבור רגע, "אם אתה מחלים ומבלה חלק גדול מזמנך בשכיבה, רצוי שיהיה לך משהו להעסיק בו את מחשבותיך". היא פתחה מזוודת עור שנשאה אִתהּ והציגה כרטיס ביקור ושני כרכים עבי-כרס. "שמי", אמרה בחשיבות עצמית, בהדגשה אטית, "אלייזה פנטלנד, ואני מייצגת את ההוצאה-לאור לַרקין".

את המילים אמרה בגאווה, בתקיפות אומרת-כבוד. אל רחום וחנון! סוכנת ספרים! חשב גאנט.

"אנחנו מציעים", אמרה אלייזה, פותחת ספר צהוב ענקי בעיצוב מהודר של רמחים ודגלים וזרי דפנה, "ספר שירים הנקרא פניני שירה לקמין ולכירה וגם את רופא הבית ואת ספר התרופות הביתיות של לרקין, המספק הנחיות ריפוי ומניעה ליותר מחמש מאות מחלות".

"טוב", אמר גאנט, מגחך קלות, מלחלח לרגע את אגודלו הגדול, "מן הראוי שאמצא מתוך כל אלה מחלה אחת שאני חולה בה".

"בוודאי", אמרה אלייזה, מנידה בראשה בזריזות, "כמו שאומרים, אתה יכול לקרוא שירה כדי להועיל לנשמתך ואת לרקין כדי להועיל לגופך".

"אני אוהב שירה", אמר גאנט, מדפדף בספר ומתעכב בעניין על החלק הנקרא שירי הדרבן וחרב הפרשים. "כשהייתי נער יכולתי לדקלם שירים במשך שעות".

הוא קנה את הספרים. אלייזה ארזה את הדוגמיות שלה וקמה על רגליה, מבטה החד והסקרני חולף על פני החנות המאובקת הקטנה.

"מגלגל קצת עסקים?", שאלה.

"מעט מאוד", אמר אוליבר בעגמומיות. "בקושי מספיק למחיה. אני זר בארץ זרה".

"פְיוּ!" אמרה אלייזה בעליזות. "אתה מוכרח לצאת ולפגוש אנשים. אתה צריך משהו שיסיח את דעתך מעצמך. אני במקומך הייתי נרתמת ישר לעניין ומתעניינת בהתקדמות העיירה. יש לנו כאן כל מה שנחוץ לעיר גדולה – נוף, אקלים ומשאבי טבע, ומן הראוי שנשתף פעולה. אילו היו לי כמה אלפי דולרים, ברור לי מה הייתי עושה" – היא קרצה לו בערמומיות, והחלה לדבר בתנועת יד גברית מוזרה – האצבע המוֹרָה שלוחה לפנים, האגרוף קפוץ באורח רופף. "רואה את הפינה הזאת כאן – זו שאתה נמצא בה? היא תכפיל את ערכה תוך כמה שנים. הנה, כאן!", חזרה על התנועה הגברית הרפויה. "אין צל של ספק שיסללו כאן רחוב יום אחד. וכשיעשו זאת" – כיווצה את שפתיה במהורהר, "הנכס הזה יהיה שווה כסף".

היא המשיכה לדבר על נכסים בשקיקה מהורהרת מוזרה. דומה שהעיירה היתה תוכנית מעולה בשבילה: ראשה היה מלא וגדוש באורח פלאי מִספָּרים ואומדנים – למי היתה חלקה, מי מכר אותה, מחיר המכירה, השווי האמיתי, השווי העתידי, משכנתאות ראשונות ושניות, וכיוצא באלה. כאשר סיימה אמר אוליבר בהטעמה של מיאוס מובהק, תוך שהוא חושב על סידני:

"אני מקווה שכל עוד אני בחיים לעולם לא תהיה לי עוד חלקת אדמה – חוץ מבית לגור בו. זו רק קללה ודאגה, וגובה המסים מקבל בסוף את הכול".

אלייזה התבוננה בו בהבעה נחרדת, כמו ביטא דבר כפירה מחפיר.

"שמע! אסור לדבר ככה!", אמרה. "אתה צריך לחסוך משהו לעת צרה, לא?"

"עת צרה לי עכשיו", אמר בקדרות. "כל הרכוש שאני צריך הוא ארבע אמות אדמה להיקבר בהן".

אחר כך נשמע דיבורו עליז יותר, והוא ליווה אותה אל פתח החנות וצפה בה פוסעת הלאה בצניעות וחוצה את הכיכר, מחזיקה בשולי שמלתה ליד שפות המדרכות בעדינות של גברת. אחר כך פנה שוב אל גושי השיש שלו בהתעוררות של חדווה שחשב כי אבדה לו לעד.

משפחת פנטלנד, שאלייזה השתייכה אליה, היתה אחד השבטים המוזרים ביותר שהגיחו אי פעם מן ההרים. לא היתה לה שום חֲזָקָה ברורה על השם פנטלנד: סקוטי-אנגלי אחד בשם זה, מהנדס מכרות, סבו של ראש המשפחה הנוכחי, הגיע להרים אחרי המהפכה בחיפוש אחר נחושת, חי שם כמה שנים, ואחת הנשים החלוצות ילדה לו כמה צאצאים. כאשר פרח ונעלם לו, לקחה האשה לעצמה ולילדיה את השם פנטלנד.

ראש השבט הנוכחי היה מייג'ור תומאס פנטלנד, אביה של אלייזה ואחיו של הנביא בקכוס. אח אחר נהרג ב"שבעת הימים".[2] מייג'ור פנטלנד הרוויח את תוארו הצבאי ביושר אם גם בשקט-בשקט. בעת שידיו של בקכוס, שלא הגיע ליותר מדרגת רב-טוראי, התכסו שלפוחיות בשילֹה, המייג'ור, כמפקד שתי פלוגות של חיל מתנדבים, שמר על מבצר הרים מקומי. האויב לא איים כלל על מבצר זה עד ימי המלחמה האחרונים – כאשר המתנדבים, שהותקפו מן המארב מאחורי עצים וסלעים, ירו שלושה מטחים לתוך פְּלַגַּת נחשלים מצבא שֶרמָן[3] ונפוצו משם בשקט כדי להגן על הנשים והילדים שנלוו אליהם.

משפחת פנטלנד נמנתה על המשפחות הוותיקות ביותר בקהילה, אך היתה תמיד ענייה, ולא הרבתה להתיימר לייחוס. הודות לנישואים – נישואי תערובת בין שארי בשר – יכלה להתגאות בקשר כלשהו לגדולים, במידה מסוימת של שיגעון ובקורטוב אווילות. אך בשל עליונותה הברורה, בתבונה ובאופי, על רוב ההרריים היה לה מעמד של כבוד בקרבם.

לבני פנטלנד היו סימני היכר שבטיים בולטים. כמו רוב האנשים העשירים במשפחות מוזרות, רושמם הקבוצתי התעצם בגלל ההבדלים ביניהם. היו להם אַפּים תקיפים ורחבים, שאגפיהם בשרניים וחרוצים עמוקות; פיות חושניים, עשויים מזיגה בלתי רגילה של עדינות וגסות, שתוך כדי חשיבה התפתלו בגמישות מדהימה; מצחים נבונים ורחבים ולחיים משוטחות ושקועות, חלולות מעט. לגברים היו על פי רוב פנים אדמדמות, וקומתם האופיינית היתה ממוצעת, מלאה, חזקה, אף על פי שלעתים התחלפה ברזון-פגרים גמלוני.

מייג'ור תומאס פנטלנד היה אב למשפחה ברוכת-צאצאים, שאלייזה היתה הבת היחידה מבין כולם שנשארה בחיים. אחות צעירה יותר מתה כמה שנים לפני כן ממחלה שהמשפחה זיהתה בצער כ"החַזֶּרֶת של ג'יין המסכנה". במשפחה גדלו שישה בנים: הנרי, הבכור, היה בן שלושים עכשיו, ויל בן עשרים ושש, ג'ים בן עשרים ושתיים, ותדיאוס, אֶלמֶר וגרילי היו, על פי סדר זה, בני שמונה עשרה, חמש עשרה ואחת עשרה. אלייזה היתה בת עשרים וארבע.

ילדותם של ארבעת הילדים הבוגרים – הנרי, ויל, אלייזה וג'ים – עברה עליהם בשנים שאחרי המלחמה. העוני והדחקוּת היו כה נוראים עד שאיש מהם מעולם לא דיבר עליהם עכשיו, אך החרב החדה חתכה בלבותיהם, משאירה אחריה צלקות שסירבו להירפא.

רישומן של השנים הללו על הילדים הבוגרים עתיד לפתח בהם קמצנות מטורפת, רכושנות שאין להשׂביעהּ ורצון לברוח מביתו של המייג'ור במהירות האפשרית.

"אבא", אמרה אלייזה בהדרת גבירה כאשר הוליכה לראשונה את אוליבר אל חדר האורחים שבבית הכפרי הקטן, "אני רוצה שתכיר את מר גאנט".

מייג'ור פנטלנד התרומם לאטו מכיסא הנדנדה שלו ליד האח, קיפל סכין גדול והניח על אדן האח המבוערת את התפוח שקילף לפני כן. בקכוס זקף מבט שופע חסד ממקל ההליכה המגולף שלו, וּוִיל, שהעיף מבט בציפורניו הקצרות והעבות שאותן נטל כרגיל, בירך את האורח במנוד ראש ובקריצה. הגברים היו משתעשעים דרך קבע באולרים.

מייג'ור פנטלנד התקרב לאטו אל גאנט. הוא היה גבר בשרני, גוץ וחסון באמצע שנות החמישים לחייו, בעל קלסתר אדמדם, זקן פטריארכלי ותווי הפנים השאננים הגסים של שבטו.

"אתה ו. או. גאנט, נכון?", שאל בעצלתיים, ברצינות מעוּשָׂה.

"כן", אמר אוליבר, "נכון".

"ממה שאלייזה סיפרה לי עליך", אמר המייג'ור, משגר את האות לקהל מאזיניו, "הבנתי שהשם צריך להיות ל. א. גאנט".

צחוקם מדושן-העונג של בני פנטלנד נשמע בחדר.

"יוּ!" קראה אלייזה, מצמידה את כף ידה אל שולי אפה הרחב. "בחיי, אבא! אתה צריך להתבייש!"

גאנט חייך, פניו לובשות ארשת רפה של עליצות מדומה.

קשישא שכמוהו, מנוול עלוב-נפש, חשב. במשך שבוע כבש בתוכו את הפנינה הזאת.

"אתה פגשת את ויל קודם לכן", אמרה אלייזה.

"גם קודם לכן וגם אחרי כן", אמר ויל בקריצה זריזה.

כאשר שכך צחוקם, אמרה אלייזה: "וזה – כמו שאומרים – דוֹד בקכוס".

"בהחלט, אדוני", אמר בקכוס, מחייך חיוך רחב. "בגודל טבעי וחצוף כפליים".

"בכל מקום אחר קוראים לו בק-טוּס", אמר ויל, מקיף את כולם בקריצה מהירה אחת, "אבל כאן במשפחה אנחנו קוראים לו בק-נוּס".

"אני מניח", אמר מייג'ור פנטלנד במתינות, "שחלית הרבה בחזרזרת בחייך".

"לא", אמר אוליבר, נחוש בדעתו לעמוד כעת בגרוע מכול בחיוך קפוא. "למה?"

"כי", אמר המייג'ור, מעיף שוב מבט סביבו, "חשבתי שאתה בחור שחיזר הרבה".

ואז, תוך כדי צחוקם, נפתחה הדלת ונכנסו כמה מן האחרים – אִמהּ של אלייזה, סקוטית פשוטה וכמושה, וג'ים, צעיר אדום-שיער שתווי פניו כשל חזיר, תאומו חסר-הזקן של אביו, ותדיאוס, עדין, אדום-פנים, עיניו ושערו חומים, דומה לשור; ולבסוף גרילי, צעיר הבנים, נער שחיוך של אוויל אופף את פניו, שופע קולות יללניים משונים שהצחיקו אותם. הוא היה בן אחת עשרה, מנוון, חלוש, חולה חזרת, אך ידיו הלבנות והלחות ידעו להפיק מן הכינור ניגון שהיה בו דבר-מה נעלם שאינו נרכש בלימוד.

ובשעה שישבו שם, בחדר הקטן המוּסק, שעמד בו ריח חמים של תפוחים בשלים, גלשו הרוחות האדירות ביללה מן ההרים, בעצי האורן נשמעה שאגה מרוחקת ומטורפת, הענפים העירומים הרעישו. ובעודם מקלפים, או מגלפים, או נוטלים ציפורניים, עברה שיחתם מהתלוצצות גסה אל מוות וקבורה: בעצלתיים, בחדגוניות, בשקיקה מרושעת, פטפטו על הגורל ועל אנשים שנטמנו בעפר זה לא כבר. ובשעה ששיחתם התמשכה, וגאנט שמע את יבבת הרפאים של הרוח, הוא היה כלוא בקבר של אובדן ואפֵלה, ונשמתו שקעה מטה בתהום הלילה, משום שהבין שעליו למות בניכר, שכולם – כולם חוץ מבני פנטלנד חוגגי-ניצחון אלה, שזללו וסבאו מוות – חייבים למות.

וכמו אדם גווע בליל קוטב, הרהר בכרי המרעה הדשנים של עלומיו: התירס, עץ השזיף, והדגן הבשל. למה כאן? הו תועה-דרך!

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הבט הביתה, מלאך”