החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

החיים חלקי 7

מאת:
מאנגלית: יעל אכמון | הוצאה: | 2016-11 | 320 עמ'
קטגוריות: ילדים ונוער

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

1. היא שונה (כלומר משונה). וגאונה.
2. כמעט כל דבר מעניין אותה. אבל דברים מסוימים – כמו צמחים ושאלות רפואיות – מעניינים אותה יותר.
3. היא למדה – בדרך הקשה – שהחיים מאוד לא הוגנים לפעמים.
4. היא מבינה שמשפחה היא מה שעושים ממנה, ושהאנשים שמבינים אותך ובוחרים לחלוק איתך את חייהם הם האנשים הכי חשובים.
5. אין לה הרבה חברים, אבל היא תעשה כל דבר למען אלה שיש לה.
6. היא יודעת שהדבר הנפלא ביותר בעולם הוא להרגיש שייכת.
7. הסיפור שלה יגרום לכם לצחוק, לבכות ולהעריך מחדש את החברים שלכם, את המשפחה שלכם ואת הדברים סביבכם.

״ספר מחבק, לא תרצו להיפרד ממנו״ וושינגטון פוסט
״יוצא מן הכלל, מעורר השראה״ פבלישרס ויקלי
״נפלא, נוגע ללב, מלא יופי״ קירקוס
״ספר מורכב, לא רגיל ומאוד מרגש, ממש כמו וילו עצמה״
אנטרטיינמנט ויקלי

הולי גולדברג סלואן
נולדה באן ארבור שבמישיגן וחיה בילדותה בין השאר בהולנד ובאיסטנבול שבטורקיה. לאחר שעבדה זמן־מה כקופירייטרית בתחום הפרסום, היא החלה לכתוב ולביים סרטים לכל המשפחה. החיים חלקֵי 7 היה
לרב־מכר של הניו יורק טיימס וזכה בשלל שבחים ופרסים. הולי מתגוררת עם בעלה ושני בניה בסנטה מוניקה שבקליפורניה.
"אני מאמינה שהחוויות שלנו במשך
החיים — אירועים ותקריות, אנשים ומקומות, הסצֵנוֹת הקטנות והסיפורים הגדולים — הן אלה שעושות אותנו למי שאנחנו. לא הייתי קוראת לזה גורל. ולא הייתי קוראת לזה מזל. בשבילי זה משהו שמפעפע בין שניהם."

7 סיבות לקרוא את הספר היוצא דופן הזה:
1. חברוּת. לא תמיד היא נוצרת בקלות, בטח לא אצל וילוֹ. אבל עכשיו היא פגשה את מאי, נערה עם מספיק אנרגיות להתמודד עם הבלתי אפשרי, ואחת שרואה את וילו כמו שהיא באמת.
2. אנשים חריגים. כולנו מרגישים לפעמים לא שייכים, אָאוּטסַיידֶרים. וילו הגאונה בת השתים־עשרה ממש לא משתלבת בקלות בסביבה. כמוה גם שאר הדמויות הנפלאות והבלתי נשכחות בספר הזה.
3. התמסרות. זה עוזר כשיש לך משהו מעניין להתמקד בו, כמו התשוקה של וילו לטֶבע. כשהטרגדיה מכה בה, הצעד הפשוט של גידול חמניות הוא מה שמחזיר לחייה את השמחה.
4. צחוק ובכי. אבל למרות הטרגדיה זה ספר מופלא ומשעשע – מהסוג שגורם לך להסתכל על חייך באופן אחר. ועם הלב שכואב תמצא את עצמך צוחק וצוחק… מהרגעים האבסורדיים הנהדרים שמתרחשים גם בימים הקשים ביותר.
5. נסים. הרגעים הטיפשיים הבלתי צפויים האלה הם פלא ממש. הסיפור הזה מלא נסים יומיומיים.
6. משפחה. והנס הגדול מכולם הוא משפחה אוהבת.
7. וילו צ'אנס עצמה, שלִבּה מוביל אותה למקום שבו תרגיש שייכת — בדרך מלאת הפתעות שאין בה ספֵקות, דרך שלא תשכח לעולם.

מקט: 15100658
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר על הספר בעיתונות
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

וילוֹ צ׳אנס

גאון הוא מי שיורה בדבר שאיש מלבדו אינו רואה, ופוגע.

אנחנו יושבים יחד מחוץ לגלידריית "פוֹסטֶרס פְריז", אל שולחן פיקניק עשוי מתכת בצבע ירוק־ים.

כל ארבעתנו.

אנחנו אוכלים גלידה ממכונה, שנטבלה במְכל של שוקולד נוזלי (אשר התקשה לציפוי פריך).

אני לא מגלה לאף אחד שהסוד של ציפוי השוקולד הוא שעווה. או ליתר דיוק: שעוות פרפין מותרת למאכל.

השוקולד מתקרר וכולא בפנים את הווניל הטעים.

התפקיד שלנו לשחרר אותו.

בדרך כלל אני לא אוכלת גלידה בגביע. וכשכן, אני באובססיה מוחלטת לאכול אותה בדיוק כמו שצריך כדי למנוע אפילו טיפה אחת של אי־סדר.

אבל לא היום.

אני במקום ציבורי.

אני לא צופה באף אחד.

וגביע הגלידה שלי הוא בלגן גדול ומטפטף.

כרגע אולי לאחרים מעניין לצפות בי.

למה?

טוב, קודם כול אני מדברת וייטנאמית. ולמרות שזאת לא שפת האם שלי, אפשר לומר שאני "קלת לשון".

אני ממש אוהבת את הביטוי הזה, כי באופן כללי נראה לי שאנשים לא מעריכים מספיק את העבודה הקשה של השריר הזה.

אז תודה לך, לשון.

אני יושבת כאן בצללים שמטילה שמש אחר הצהריים ומשתמשת בווייטנאמית שלי בכל הזדמנות, ומתברר שיש הרבה כאלה.

אני מדברת עם החברה החדשה שלי מאי, אבל אפילו אחיה הגדול החמוץ־תמיד והמפחיד־כי־הוא־מבוגר־יותר, קוּאנְג־הָא, אומר לי כמה מילים בשפה שלהם, שעכשיו רק חצי־סודית.

דֶל דְיוּק, שהביא אותנו לכאן במכונית שלו, שותק.

הוא לא יודע וייטנאמית.

אני לא אוהבת לגרום לאנשים להרגיש מחוץ לעניינים (אני זאת שתמיד גורמים לה להרגיש בחוץ, אז אני מכירה את ההרגשה הזאת), אבל לא מפריע לי שמר דיוק רק מסתכל. הוא יועץ של בית הספר, ולהקשיב זה חלק גדול מעבודת הייעוץ.

או לפחות אמור להיות.

מאי אחראית לחלק הארי של הדיבורים והאכילה (אני נותנת לה את הגביע שלי כשאני שֹבעה), והדבר היחיד שאני יודעת בוודאות, עם השמש בפנינו והגלידה המתוקה בראש מעיינינו, זה שאת היום הזה אני לא אשכח לעולם.

שבע־עשרה דקות אחרי שהגענו לגלידרייה אנחנו כבר נוסעים בחזרה במכונית של דֶל דְיוּק.

מאי רוצה שניסע על פני "האגֶן אוֹקס", הפארק. יש שם אווזים גדולים כל השנה. היא חושבת שאני צריכה לראות אותם.

היא מבוגרת ממני בשנתיים, ולכן טועה לחשוב שכל הילדים הקטנים רוצים לבהות במשהו כמו ברווזים שמנים.

שלא תבינו אותי לא נכון. אני בעד עופות מים.

אבל לגבי פארק "האגן אוקס", ההחלטה של העיר לשתול צמחייה מקומית מעניינת אותי יותר מהציפורים.

לפי ההבעה על הפנים של דל (אני יכולה לראות את העיניים שלו במראה הפנימית), נראה לי שהוא לא מתלהב לא מזה ולא מזה, אבל הוא בכל זאת נוסע על פני הפארק.

קוּאנְג־הָא מרוח במושב, מן הסתם, פשוט שמח שהוא לא נאלץ לנסוע באוטובוס לשום מקום.

ב"האגן אוקס" אף אחד לא יוצא מהמכונית כי דל אומר שאנחנו חייבים לנסוע הביתה.

מיד כשהגענו לגלידרייה, התקשרתי לאמא שלי להסביר שאחזור מאוחר מבית הספר. כשהיא לא ענתה, השארתי לה הודעה.

עשיתי את אותו הדבר בטלפון הנייד של אבא שלי.

מוזר שלא שמעתי מאף אחד מהם.

כשהם לא יכולים לענות לטלפון, הם תמיד חוזרים אלי במהירות.

תמיד.

כשדל דיוק פונה לרחוב שלי, אני רואה ניידת משטרה חונה בשביל הגישה לבית שלי.

השכנים מדרום לנו נטשו את הבית שלהם, והוא עוקל. על המדשאה המתה בחזית הבית יש שלט רכוש הבנק.

מצפון לנו יש שוכרים שראיתי רק פעם אחת, לפני 7 חודשים וארבעה ימים, ביום שהם הגיעו.

אני בוהה בניידת ותוהה אם מישהו פרץ לבית הנטוש.

אמא לא אמרה שזה מתכון לצרות, כשיש בשכונה בית ריק?

אבל זה לא מסביר למה הניידת חונה בשביל הגישה שלנו.

כשאנחנו מתקרבים, אני רואה שיש בניידת שני שוטרים. ולפי איך שהם מרוחים במושבים, נראה שהם נמצאים כאן כבר הרבה זמן.

כל הגוף שלי נדרך.

במושב הקדמי קואנג־הא אומר:

"למה יש משטרה בשביל הגישה שלכם?"

העיניים של מאי מבזיקות מאחיה בחזרה אלי. ההבעה שלה נראית עכשיו כמו שאלה.

אני חושבת שהיא תוהה אם אבא שלי גונב דברים, או אם יש לי בן דוד שמרביץ לאנשים. אולי אני ממשפחה שלמה של אנשים בעייתיים?

אנחנו לא מכירות כל כך טוב, אז הכול ייתכן.

אני שותקת.

הגעתי הביתה באיחור. אולי אמא או אבא שלי הזמינו משטרה מרוב דאגה?

אני השארתי להם הודעות.

אמרתי להם שאני בסדר.

אני לא חושבת שהם היו עושים דבר כזה.

המכונית של דל דיוק עדיין לא עצרה לגמרי כשאני פותחת את הדלת, וזה מסוכן, כמובן.

אני יוצאת והולכת בכיוון הבית שלי, אפילו לא טורחת לקחת את המזוודה האדומה על גלגלים עם כל הדברים שלי מבית הספר.

אחרי שני צעדים בשביל הגישה דלת הניידת נפתחת ושוטרת יוצאת ממנה.

יש לה קוקו עבה בצבע כתום. היא לא אומרת שלום. היא רק מנמיכה את משקפי השמש שלה ושואלת:

"את מכירה את רוברטה וג'יימס צ'אנס?"

אני מנסה לענות, אבל הקול שלי בקושי לוחש:

"כן."

אני רוצה להוסיף: "אבל זה ג'ימי צ'אנס. אף אחד לא קורא לאבא שלי ג'יימס."

אבל אני לא מסוגלת.

השוטרת מתעסקת במשקפי השמש שלה. היא לבושה במדים, אבל איכשהו נדמה שהולכת ומאבדת את כל הסמכות שלה.

היא ממלמלת:

"או־קיי… ואת…?"

אני מנסה לבלוע רוק, אבל הפה שלי יבש פתאום, ואני מרגישה גוש בגרון.

"אני הבת שלהם…"

דל דיוק יוצא עכשיו מהמכונית והמזוודה שלי אצלו והוא מתחיל לחצות את המדרכה. מאי ממש מאחוריו. קואנג־הא נשאר במכונית.

השוטר השני, גבר צעיר, עוקף את הניידת ונעמד לצד השותפה שלו. אבל אף אחד מהם לא מדבר.

רק שתיקה.

שתיקה נוראה.

ואז שני השוטרים מתמקדים בדל. שניהם נראים לחוצים. השוטרת מצליחה לומר:

"ואיפה אתה משתלב ב…?"

דל מכחכח בגרון. פתאום נדמה שהוא מזיע מכל בלוטה בגוף. הוא בקושי מצליח לדבר:

"אני דל ד־ד־דיוק. אני עובד כ־כ־כיועץ מחוזי בבתי הספר. ש־ש־שניים מהילדים האלה מגיעים אלי לפגישות ייעוץ. רק הסעתי א־א־אותם הביתה."

ניכר ששני השוטרים מרגישים הקלה בבת אחת.

השוטרת מתחילה להנהן, מפגינה תמיכה וכמעט התלהבות כשהיא אומרת:

"יועץ? אז היא יודעת?"

אני מצליחה לגייס מספיק קול כדי לשאול:

"יודעת מה?"

אבל השוטרים לא מסתכלים עלי. הם ממוקדים לגמרי בדל.

"אנחנו יכולים להחליף איתך מילה, אדוני?"

אני מסתכלת על היד הרטובה מזיעה של דל מַרפּה מידית הוויניל השחורה של המזוודה, והוא הולך בעקבות השוטרים שמתרחקים ממני, מתרחקים מהניידת, אל המדרכה החמה עדיין.

הם עומדים שם ומצטופפים יחד בגבם אלי, ולאור השמש הנמוכה של סוף היום נראים כמו מפלצת מרושעת עם שלושה ראשים.

וזה בדיוק מה שהם, כי למרות שהקולות שלהם שקטים, אני מצליחה להבין אותם.

אני שומעת בבירור שתי מילים:

"קרתה תאונה."

ואחר כך מגיעה בלחישה הבשורה הרעה ששני האנשים שאני הכי אוהבת בעולם אינם לנצח.

לא.

לא.

לא.

לא.

לא.

לא.

לא.

אני צריכה להחזיר את הגלגל לאחור.

אני רוצה לחזור לאחור.

מישהו מוכן לבוא איתי?

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “החיים חלקי 7”