הגן שבפנים

בלב לבו של הקמפוס שעל הר הצופים יש גן בוטני, ובתוכו מערת קבורה מתקופת המרד הגדול. אורן אביב, מרצה צעיר להיסטוריה, יושב בגן הזה עם עצמו או עם הבחורות שאחריהן הוא מחזר. כבר שנים הוא מתוסכל מקשרים רומנטיים מוחמצים ומחיים בנאליים של חוקר. אבל יום אחד מגיע לידיו כתב יד עתיק ובו סיפור היסטורי יוצא דופן, הנקשר באופן מוזר גם אל הגן הבוטני, המוכר לו כל כך. זמן קצר אחר כך מופיעה גם מיכל. מיכל חוזרת לארץ אחרי שהות ארוכה בניו יורק כדי להשלים סוף־סוף את התואר הראשון, ונשבית אף היא בקסמו של כתב היד ובחידת מחברו המוּכּר־לא־מוכר. הקשר בין המרצה לסטודנטית מתפתח במינואט מהוסס, מעודן ויפהפה, ומתכתב עם סיפורו המרתק והסוער של אלעזר, לוחם צעיר בתקופת המרד הגדול.

מקט: 15100538

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ביקורת על הספר

קישור אל הספר בגוגל-בוקס

בלב לבו של הקמפוס שעל הר הצופים יש גן בוטני, ובתוכו מערת קבורה מתקופת המרד הגדול. אורן אביב, מרצה צעיר […]

---

1

המזוודה הגדולה של מיכל, זאת עם הכתם, היתה כמעט מלאה, למרות שנותרו ארבעה ימים עד לטיסה. היא צריכה לקנות עוד מזוודה ואולי לשלוח חלק מהדברים בדואר, ולא היה לה מושג מה יעשו עם כל החפצים של אריק, שבקושי התחיל לארוז.

רוח סתיו נשבה מחלון הסלון, ודפי העיתון התפזרו על השולחן. מיכל אספה אותם לערימה וחישבה את הזמן שהם ביחד, היא ואריק. היא אהבה לדמיין מה יעשו בארץ, איך תכיר לו את דניאלה, ואיך יחפשו יחד דירה, והיא תסדר אותה מאפס, כמו שהיא אוהבת. אולי הוא יסכים לגור שנה אחת בירושלים, עד שתגמור את התואר, חשבה כשהלכה למטבח והוציאה מהמקרר קערה של פירות, אבל ביטלה את הרעיון כי אריק בטח ימצא עבודה מהר ואין סיכוי שיסכים לגור בירושלים. הם כמעט לא דיברו על העניין של הדירה, ובשבוע האחרון בקושי התראו כי הוא היה עמוס, אבל עוד מעט הם חוזרים והכול יהיה אחרת.

רכות של ערב פשטה באיבריה כשחזרה לסלון, שמה דיסק במערכת והלכה בין ערימות של בגדים שלא נכנסו למזוודה, שתי שקיות של מתנות, וערימה גבוהה של ספרים. היא הקשיבה למוזיקה ובינתיים ניגשה אל החלון הפינתי והסתכלה החוצה, אל מגדלים עצומים, עתידניים, ולרגליהם אישה הולכת עם עגלה של תינוק. היא תתגעגע לכל זה, חשבה. ובכל זאת, שמחה לחזור. סגרה את התריס ונכנסה להתקלח.

כשיצאה אריק כבר היה בבית וחיפש משהו במקרר. היא נשקה לו ושאלה מה הוא זולל. הוא נישק אותה בחזרה, המשיך לחטט במקרר, ואמר שלא אכל כל היום. יש לךְ ריח טוב, הוסיף, ושאל למה התקלחה. סתם, הזעתי מכל האריזות והסחיבות ושאלה אם ירצה לצאת אחר כך, לחגוג את הימים האחרונים. אריק השיב שהוא מאוד עייף ולא מאמין שיהיה לו כוח. הוא התיישב ליד השולחן במטבח והביט בפתקים הנעוצים בלוח השעם שעל הקיר. אחר כך הזדקף מעט ואמר שהוא צריך לספר לה משהו. מיכל, שעמדה בגבה אליו וחתכה פרוסת לחם, הסתובבה וחיפשה את עיניו והוא אמר, מצאתי עבודה חדשה.

היא שמטה את הסכין של הלחם. אתה רציני, איפה, מה?

בחברה להשקעות, אריק השיב וסיפר על התפקיד שיקבל, והיא חייכה והתכופפה לעברו. איזה יופי, הביטה בו בעיניים עמוקות, חומות. ידעתי שתמצא מהר, מתי אתה צריך להתחיל?

האמת שמיד, אני מחליף מישהו שעזב ביום חמישי. הוא כמעט לא נתן התראה.

היא אמרה שחבל, אבל עיניה עדיין שמחו לעברו. היא האיצה בו לספר עוד על העבודה, ומה יעשה שם ומתי התראיין ומתי נפגש. הוא מילמל כמה מילים, וסיפר על חבר מהצבא שדרכו הגיע לתפקיד. אחר כך השתתק לכמה שניות, ואמר, מיכל, העבודה בניו יורק, וניגש לארון כדי להוציא קופסה של מלפפונים חמוצים.

מיכל משכה כיסא מקצה השולחן והתיישבה. מערבולות וצלילים מוכרים החלו להיאסף בתוכה, אבל היא החליטה לחסום אותם ולהישאר בשליטה, הכי נחמדה שאפשר, וביקשה שיסביר לְמה הוא מתכוון. הוא לקח גם חבילה של קרקרים ואמר שזאת עבודה ממש טובה, סוג של קידום, ונראה לו שזה הכי טוב בשבילו.

היא שתקה, ניסתה לפענח את כוונתו. רצתה לשאול הרבה מאוד שאלות אבל לא כל כך לשמוע את התשובות להן, ובסוף שאלה מתי כן יוכל לחזור לארץ. כשלא ענה קמה לקחת את הפרוסה, מרחה עליה מעט גבינה, ושניהם אכלו בשקט. היא החלה לאסוף את השיער אבל הפסיקה באמצע ואחר כך גירדה, בלי לשים לב, את השומה על לחיָה השמאלית. מבע של מבוכה נטבע בה וראשה נעשה כבד. לרגע צצה בתוכה אפשרות שתישאר אף היא בניו יורק, עוד שנה, אבל הרעיון הזה הכעיס אותה, ועוד יותר התכעסה ונבוכה מכך שלא ברור בכלל — היא מבינה פתאום — אם האפשרות הזאת, שתישאר איתו, עלתה בדעתו של אריק. ואולי הוא התכוון לכך והיא בעצם לא שמעה את מה שהוא רוצה לומר. אולי היא לא הבינה. מתי נפגשת איתם? נמלטה ממנה שאלה. מתי סגרת את כל זה?

הוא אמר שלפני שבועיים בערך, אבל רק לפני כמה ימים נתנו לו תשובה סופית.

מה זאת אומרת לפני כמה ימים?! היא ניתרה מהמקום ופתחה את המקרר, עיניה החלו להאדים. אני יושבת כאן שלושה ימים ואורזת, ועכשיו אתה מספר לי! היא ניסתה להתגבר על הרעד בעומק בטנה שעלה במהירות למעלה, חנק את גרונה ושינה את תווי פניה.

לא ידעתי איך תגיבי, הוא השיב בקול קלוש והוציא עוד מלפפון מתוך הקופסה.

אז למה לא אמרתָ כלום? היא טרקה בכעס את דלת המקרר, ידעת שלא תחזור איתי.

הוא אמר שלא היה בטוח שזה מה שהוא רוצה, ושוב השתתק. הביט בה פוסעת הלוך ושוב במטבח הקטן ולרגע נדמה שעמד לומר משהו אבל חזר בו, התעסק עם המלפפון, החזיר אותו לתוך הקופסה והוציא אחד אחר, ובסופו של דבר מילמל שחשב שזה הכי טוב בשביל שניהם. היה לו טוב, אבל לא נראה שזה מתקדם, זאת אומרת, ביניהם.

מיכל הסתכלה בו במבט שקוף ופתאום נגמרו לה כל השאלות. היא יצאה מהמטבח, נכנסה לחדר השינה והתיישבה על המיטה. אחר כך עברה לסלון והסתובבה בין הערימות שהמתינו לאריזה, מחפשת משהו. היא לא מצאה את מה שחיפשה, נעלה את המגפיים והתחילה ללכת לכיוון היציאה. ידה כבר היתה על ידית הדלת אבל היא חזרה למטבח ונעמדה מולו. איפה אתה הולך לגור בשבוע הבא, אחרי שהצרפתים נכנסים?

שכרתי דירה אחרת, הוא אמר בלי להרים את הראש. היא הביטה בו בתדהמה ויצאה.

אורן אוהב להיזכר בפעם הראשונה שבה ראה את קארן. זה היה לפני חצי שנה, בערך, בסוף החורף הקודם. הוא יצא מן הבניין התחתון של המעונות, תימרן במהירות בין השלוליות, ואז היא עברה. גם היא הלכה בצעדים מהירים אבל אלה היו צעדים מסוג אחר לגמרי. לא היתה בהם דחיפות אלא ריחוף קל, נטול דאגות. הוא זוכר שהאט את קצב ההליכה ואחר כך נעצר. היא לבשה שמלה ארוכה שנעה ברוח והדגישה תווי גוף עדינים ומושכים. פניה היו בהירות ויפות, כמו ציור. הוא ניחש שהיא תלמידת חו”ל, אמריקאית או אנגלייה, אבל היה בה גם משהו מקומי ומחובר, כאשר הלכה כך בנועם ובביטחון כמי שהולכת בשבילי ילדותה.

אבל עכשיו הזיכרון הזה דוקר בתוכו כציפורן חודרנית ומצית, בן רגע, תחושה של משהו לא פתור ולא מובן. למה בעצם היא נסעה?

צלילים של גיטרות חשמליות ותופים קוטעים את מחשבותיו. אורן מביט לאחור, אל בריכת הסולטן. הלהקה שתופיע כאן בערב החלה בניסוי כלים. שני פועלים מניחים לוחות עץ שמסתירים את מתחם הבריכה מעוברים ושבים. הוא מקרב את הראש אל המעקה כדי לראות את הלהקה אבל הלוחות הדוקים מדי. הוא מתאמץ להפריד בין הלוחות, מכה בהם בחוזקה בידו, אבל ללא הועיל. הלוחות המכוערים מרגיזים אותו, כמו לכלוך באמצע הציור הנקי שבין משכנות שאננים ומגדל דוד.

הוא לא יכול לשקוע במחשבות עליה עכשיו. הוא מביט בשעון, יש עוד שעה, אבל הוא צריך להתכונן לפגישה. הוא מחיש את צעדיו ומתקדם במעלה הרחוב לכיוון המלון. אבל משהו בו מוכרח, בכל זאת, לחזור ולענות את עצמו, לשחזר שוב ושוב את שיחת הטלפון אתמול בלילה, ותוך כדי כך למחוק משפטים שהיה מוותר עליהם ולהוסיף אחרים במקומם. והיו הרבה משפטים שהיה מוסיף, משפטים ששינן באין־ספור שיחות מדומיינות מאז שהיא נסעה, אבל בכל פעם שדיברו הם היו נמלטים ומסתתרים מפניו — כמו אתמול בלילה כשפיו נמלא גמגומים ושתיקות ושאלות סתמיות כמו, איך היא מבלה ומה עשתה בבוקר, כאילו יצאה לחצי יום של סידורים. וקארן החלה לדבר על החֶבְרה של אבא שלה ועל כך שהציעו לה לעבוד שם. הוא לא זוכר מה עוד היא אמרה על אותה הצעה ואם היא חושבת להיענות לה, כי משהו קפא בו, והמילים שלה היו לבליל של צלילים והברות חסרי פשר. הוא רק שמע את הניגון של קולה, ודמיין את תנועות ראשה ואת התזוזה הקלה של כתפיה בזמן שהיא מדברת איתו, אי־שם, במקום שהוא לא מכיר.

הוא חייב לשים את זה בצד, לפחות עכשיו, עד אחרי הפגישה. זאת לא סתם פגישה, הוא יודע. זאת ההזדמנות שלו, הזדמנות שחיכה לה כל כך הרבה זמן.

עננים אפורים של אוקטובר מכסים את השמים וצינה אוחזת בו כשהוא פונה לרחוב דוד המלך. הוא מוציא סוודר מהתיק וחושב שאולי זה טוב, בעצם, מה שקארן אמרה אחר כך, שהיא תבוא לארץ בעוד כמה שבועות. אולי הכול יסתדר. אבל לְמה היא התכוונה בעצם, היא תבוא לביקור קצר או תישאר איתו? היא באה אליו או שיש לה סיבה אחרת? היה מאוחר, כשסיימו לדבר, אבל הוא לא היה מסוגל ללכת לישון, חיטט בארונות של המטבח וחזר לסלון ושוב למטבח. בסוף הזמין פיצה, ובשתיים וחצי, כשנכנס למיטה, החלו לזחול לעברו ספקות וחרטות, כמו נמלים קטנות. הוא קָץ בשיחות השבועיות הללו. אולי הוא צריך פשוט להבין שזה נגמר וזה לא אסון כל כך נורא. אם יבין את זה יוכל להתמסר לעבודה על הסיפור הזה של המגילה. מצד שני, עדיין חשב על תוכנית גדולה שבה הוא עולה על מטוס ומפתיע אותה, מצויד במתנה מושקעת או בזר פרחים גדול, ואז הכול מסתדר. הוא אהב לחשוב על התוכנית הזאת ולדמיין את הטיסה הארוכה, ואת המוכרת בחנות הפרחים, ואת הברכה שיכתוב, ואת החיבוק, ואת התלתלים הארוכים של קארן היורדים על כתפיה. אלא שקצת אחרי השלב הזה הסיפור נעשה מעורפל, וכל השאלות היו חוזרות, ומין כוח ערטילאי מטיל אותו בסופו של דבר בחזרה אל אותו מקום שבו הוא נמצא עכשיו.

קבוצה של תלמידים בטיול הולכת מולו על המדרכה הצרה, ואורן חוצה דרכה בקושי. הוא לא יכול להמשיך ולנבור בזה, הוא שוב נוזף בעצמו. הוא חייב לעשות רושם רציני כדי שג’רלד לא יפקיע ממנו את כל העניין.

עשרים דקות לפני שלוש הוא מגיע לרחבה שלפני מלון “ימק”א”, מתיישב על המדרגות, מוציא מהתיק את הדפדפת עם כל הרשימות ועובר עליהן במהירות. אחר כך כותב נקודות של כל מה שתיכנן לומר ואת השמות של המומחים שדיבר איתם. בחמישה לשלוש הוא תולה את התיק על הכתף ונכנס ללובי של המלון.

מיכל חיכתה כמעט שעה עד שהמזוודות שלה הגיעו. כשיצאה לְאולם מקבלי הפנים אמא שלה כבר היתה חסרת סבלנות ואמרה שתמיד היא סוחבת דברים מיותרים. אחר כך חיבקה אותה ואמרה שהשיער שלה מאוד ארך ואולי כדאי שתסתפר מחר, לכבוד החזרה לארץ.

בדרך, אחרי שאמא שלה שאלה הרבה שאלות ורצתה לדעת בדיוק איזה אוכל נתנו בטיסה ובאיזה רחוב היתה הדירה שבה גרה בניו יורק, מיכל שאלה איפה אבא ואם הוא יודע שהיא חוזרת היום, כי כבר שבוע לא הצליחה לתפוס אותו בטלפון. ודי היה באזכור הזה של אביה כדי להעכיר את פניה של אמה. היא עברה מנתיב לנתיב, חתכה מכוניות אחרות ופלטה, מה את שואלת אותי? תשאלי אותו איפה הוא מסתובב. מיכל לא שאלה יותר אלא הביטה החוצה אל הכביש השומם והחשוך, וחשבה על הביקור של אביה אצלה, לפני כמה שבועות. כדרכו, הוא הופיע פתאום, בלי הודעה מוקדמת, בשבוע האחרון של אוגוסט, התקשר בשבע וחצי בבוקר והכריז שנחת לפני שעה בניו יורק וישמח לאכול איתה ארוחת בוקר. הוא סיפר שבא לשבועיים כדי לגייס מימון לפרויקט שהוא לא יכול לדבר עליו, אבל היה לו הרבה זמן פנוי, והם נפגשו כמעט כל יום, הלכו לשני מוזיאונים וישבו בבתי קפה. אלא שאחרי פחות משבוע, כשבאה לפגוש אותו במלון, הוא כבר לא היה שם, וכשחזרה לדירה התברר שהשאיר לה הודעה שהיה חייב לחזור. למחרת, כשהתקשרה לארץ, אבא שלה התנצל ואמר שהיה חייב לקצר את הנסיעה בגלל ענייני עבודה, מיהר לסיים את השיחה, ומיכל נותרה עם הטלפון ביד ועם תהייה בקשר למטרת הנסיעה הזאת ולסיומה הקטוע.

מה עם הבחור הזה שגרת איתו שם? העיר אותה הקול המחודד של אמא שלה. הוא היה אמור לבוא גם, לא?

זה עוד… בינתיים הוא נשאר שם, מיכל אמרה. אמא שלה הסתכלה עליה בעיניים בוחנות, אבל מיכל הסיטה את פניה אל החלון, אל שורה של פנסי רחוב שהאירו באור קלוש את הכניסה ליבנה. זה אותו נוף פרוורים אפור וקרתני שראתה לעתים בחו”ל, היא חשבה, ובכל זאת משהו בו שייך לגמרי לכאן. משהו בצורה של המדרכות והמנורות ודלתות החנויות המוגפות, משהו ששמים לב אליו רק בנסיעה הראשונה משדה התעופה, ואחר כך שוכחים.

השעה היתה ארבע וחצי לפנות בוקר כשהן הגיעו לדירה החדשה, ולמרות השעה אמא שלה הוציאה מהתנור כיכר לחם חם ושחוּם ואמרה שהכניסה את זה ממש לפני שיצאה מהבית, אבל בגלל שלקח כל כך הרבה זמן עד שמיכל יצאה עם המזוודות, זה קצת נשרף. לצד הלחם הניחה צלחת עם קוביות של גבינה בולגרית, גבינה צהובה וזיתים וגם צלחת של סלט חתוך דק וכוס מיץ תפוזים. לעצמה לא לקחה שום דבר פרט לכוס זכוכית עם קפה שחור ששתתה בלגימות קצרות. אחר כך אמא שלה סיפרה על ערן, אחיה של מיכל, ואמרה שהתחיל לפני חודשיים התמחות במקום מאוד נחשב וגם ענת, אשתו, קיבלה תפקיד חדש בעבודה, ככה שיש בכל זאת אנשים שהדברים מסתדרים אצלם יפה מאוד, וקשה היה להבחין אם הטון המריר בקולה מתייחס למיכל או אל עצמה.

את בטח עייפה מאוד מהטיסה, אמרה אחרי זמן־מה. יש פה חדר עם מיטה חדשה לגמרי שהשוכרים הקודמים השאירו, וסדינים נקיים ששמתי אתמול. תיכנסי עכשיו לישון ואני אעיר אותך בעשר.

מיכל שתקה ושקעה בתוך הצלחת. מדי פעם הרימה את עיניה אל הקירות הלבנים, הזרים, שהיו עירומים לגמרי, בלי תמונות או סימנים של הבית הקודם, הבית שלהם. אפילו את השעון העגול השארת שם? שאלה, ואמא שלה אמרה שהחליטה לא לסחוב כלום ולא להתעסק עם שום דבר. אל תדאגי, הם ישמרו על כל הדברים אפילו יותר טוב ממה שאני שמרתי ובטח ממה שאבא שלך שמר. את הכרת אותם, את הזוג ששכר את הבית שלנו? הם גרו לא רחוק מאיתנו, ברחוב הגפן.

מיכל הנידה בראשה לשלילה ושתתה לאט את המיץ. לבסוף הרימה את עיניה ואמרה, הוא לא מגיע לכאן בכלל, אבא? ואמא שלה בתגובה הטיחה בשולחן את הכוס. מגיע או לא מגיע, מה זה חשוב! ממילא לא מעניין אותו כלום חוץ מהצעצוע החדש שלו. אני רק יודעת שהוא האריך את השבתון בעוד שנה, למרות שאף אחד לא משלם לו על השנה הזאת, והשבוע הוא נסע עוד פעם ללונדון בשביל הניסוי… השיגעון הזה שלו, כאילו שלא ביזבז מספיק כסף, וכאילו שלא מספיק לי שלושה טלפונים ביום מאנשים שמחפשים אותו.

מיכל רצתה לשאול מה בדיוק הדבר הזה שאבא שלה עושה, הפרויקט שהזכיר ברמז גם כשפגש בה בניו יורק, ורצתה לדעת מה קורה בינו ובין אמא שלה, אבל לא ידעה איך לשאול. אולי עדיף שידברו על זה אחר כך. יכול להיות שבכל זאת אלך לנוח, אמרה, אבל בתשע אני רוצה לצאת, קבעתי עם דניאלה בתל אביב. אחר כך היא צריכה לעלות לירושלים ואני לא רוצה לפספס אותה. כבר שנה לא ראיתי אותה.

על זה שלא ראית אותה כל השנה את לא יכולה להתלונן, אמא שלה אמרה ואספה את הצלחת עם הלחם. זה רק אַת בעצמך בישלת את השנה הזאת ואת הנסיעה הזאת ואת לא יכולה —

אני לא מתלוננת, הפעם מיכל מיהרה להשיב אבל ידעה בתוך תוכה שלא משנה מה תאמר, נגזר גורלה של השיחה הזאת. אני בכלל לא מצטערת שלקחתי את השנה הזאת, הוסיפה בכל זאת. היא היתה מאוד טובה בשבילי והיו לי שם הרבה —

את אולי לא מצטערת! אמא שלה נעה במהירות בין סולמות קולה, שזאת באמת הבעיה שלך, אבל אני מאוד מצטערת מפני שאני יודעת שעוד פעם הלכת וביזבזת את הזמן שלך, וסתם הפסקת את התואר דווקא לפני השנה האחרונה בשביל לנסוע לספר סיפורים על ישראל לכל מיני ילדים מפונקים באמריקה או בשביל ללמד אותם כמה מילים בעברית או השד יודע מה, שכל זה דברים מיותרים לגמרי, שלא מביאים אותך לשום מקום.

מיכל האדימה. היא זזה לאחור עם הכיסא ואמרה, אָלֶף, הלימודים שלימדתי לא היו מיותרים, והילדים שלימדתי מאוד נהנו וכתבו לי מכתבי תודה, ובֵית, אני אגמור את התואר השנה, וזה לא משנה לאף אחד שזה יהיה שנה אחת יותר מאוחר, וחוץ מזה — קולה השתנק פתאום והפך דק ומשתומם — ממתי את מגינה פתאום על התואר הזה שכל כך התנגדת לו וחשבת שהוא טעות, ושיגעת אותי על זה שעברתי לירושלים?

אני הייתי נגד התואר שלך? לא היה לי שום דבר נגד התואר שלך. אני רק הייתי נגד זה שהפסקת בָּאמצע לימודים בתל אביב שאלף אנשים עמדו בתור כדי להתקבל לשם, ואת זרקת את הכול והלכת עוד פעם —

זה בכלל לא היה באמצע. עזבתי אחרי חודש כי כלכלה לא עניינה אותי בכלל.

לא עניינה אותך?! אמא שלה הגיעה לנקודת הרתיחה שלה, עוד פעם הסיפור הזה של מה שעניין אותך ומה שלא עניין אותך, ומה שמתחשק לך ומה שלא מתחשק לך, וזה שאת מתעוררת יום אחד בבוקר ומחליטה שאת רוצה ללמוד היסטוריה, והיא השתהתה לשנייה או שתיים על המילה ההיא, “היסטוריה”, בלעה גוש גדול של רוק, והמשיכה. ובנוסף לכל זה נכנס לך הג’וק של לנסוע לירושלים. אז עכשיו את רוצה לחזור לשם, שזה יפה מאוד, אם בכלל ירצו לקבל אותך בחזרה אחרי שנעלמת להם פתאום, שזה נניח, אבל מה בדיוק את רוצה לעשות עם ההיסטוריה הזאת שלך אחר כך, בסוף השנה, כשתהיי בת שלושים, ולא יהיה לך שום מקצוע ושום ניסיון רציני?

אמא שלה נעצרה כדי לקחת אוויר או כדי לשקול את דבריה, ואז חזרה ורשפה ביתר שׂאת, את, הרי אותך זה בכלל לא מעניין, ולך זה לא אכפת, כי הכול אצלך זה מה שבא לך ומה שנחמד לך, ובגלל זה את נוסעת כל שנתיים לאיזה גשפט אחר בעולם ומחליפה לימודים כמו גרביים — ובגלל זה אין לך אף אחד רציני, אלא רק כל מיני לא יוּצלחים שגם הם לא עושים שום דבר עם החיים שלהם ולא ראיתי שמשהו יוצא מהם, ואחרי חודשיים הם בורחים והולכים למקום אחר.

ג’רלד קם לקראת אורן והתקרב אליו בצעד מגושם. הוא היה איש גדול, גבוה מאוד ושמן, פניו אדומות וסמוקות. מה שלומך? הוא שאל, והקול שלו, אפילו בשאלה הקצרה הזאת, הרעיד את האוויר בטונים חזקים, כמו אז, בפסח האחרון, כשאורן פגש אותו בפעם הראשונה כשנסע עם קארן לבקר את הוריה בבוסטון.

זה היה בערב החג השני וג’רלד הגיע חצי שעה אחרי כל שאר האורחים ומילא את החדר בממדי גופו, בקולו ובהופעתו המרשימה בחליפה שחורה מעוטרת בחפתים נוצצים. ביד אחת החזיק תיק עור קטן ובשנייה מארז מהודר של מצות, קופסה כסופה עם תבליטים ופיתוחים מוזהבים. אורן תהה אז אם הוא הביא את הקופסה הזאת כמתנה למארחים או שהלך איתה לכל מקום במהלך הפסח. אחר כך הציגו לו את ג’רלד כחבר ותיק של ג’וש, אבא של קארן, וכשג’רלד שמע שאורן מלמד היסטוריה באוניברסיטה, אורו עיניו. הוא סיפר שהוא מאוד מתעניין בהיסטוריה ובארכיאולוגיה, ואם אפשר היה סוגר מחר בבוקר את כל העסקים שלו ומתעסק רק בזה. הוא שאל את אורן על הדוקטורט שלו ועל יוספוס, אבל רוב הזמן דיבר על אוסף חפצי היודאיקה שלו, שראשיתו בעתיקות שסבא שלו אסף בתחילת המאה, בקראקוב, ויש בו היום כבר מאות פריטים.

לפני שהאורחים התפזרו ג’רלד תפס את אורן בכתף, משך אותו לצד ואמר שבאוגוסט הוא מתכוון לנסוע לירושלים כי יש שם משהו רציני מאוד שהוא רוצה לקנות לאוסף שלו. לפי מה שאני יודע, אמר, זה יותר גדול אפילו ממה שמצאו שמה במדבר, you know, המגילות של ים המלח. ואז הוא משך את אורן עוד קצת לכיוון המטבח, קירב אליו את הראש ולחש, הם אומרים, האנשים שרוצים למכור לי את זה, שמדובר במגילה שכתב פלוויוס בכבודו ובעצמו. אני עוד לא יודע מה בדיוק כתוב שם, יכול להיות שזה חלק אוריגינלי מתוך הספרים שהוא כתב שמה על המלחמה עם הרומאים, יימח שמם, שזה אני בדקתי שכל הספרים שמצאו זה בכלל שש מאות־שבע מאות שנה יותר מאוחר, זאת אומרת עותק אחרי עותק אחרי עותק, ופה זה מקור, ואולי יש שם משהו שהוא כתב שאף אחד לא מצא אותו עד היום. ואורן, אחרי שג’רלד סיים את לחישתו הדרמטית, שיחרר את עצמו מלפיתתו, והביט בו בפקפוק. אני כבר עשיתי פעם אחת עסק עם האיש הזה, הירדני, ג’רלד המשיך בלי לחכות לתגובה. זה לא בן אדם שסתם מדבר. יש לי בירושלים עורך דין שכבר התחיל לבדוק את העניין, אבל אני אצטרך עזרה מבן אדם שמבין, מישהו שיהיה מוכן להתאמץ עם הדבר הזה, וגם יוכל להגיד לי אם זה באמת משהו שהוא כתב, פלוויוס, כמו שהם אומרים. ואורן חשב אחר כך, כשג’רלד נפרד ממנו ומן ההורים של קארן והלך לדרכו, שבוודאי רק משיגיונות מחשבותיו ותקוותיו הוא דיבר, ואולי אמר את כל זה והבטיח להתקשר כדי לעשות רושם או להיות נחמד — אבל הנה מתברר שטעה, וג’רלד דווקא התקשר.

אורן נשא עיניים אל התקרה הגבוהה של הלובי, הלך אחרי ג’רלד לכיוון שולחן קפה נמוך, ובדרך שאל מה נשמע וכמה זמן הוא מתכנן להישאר בארץ.

ג’רלד אמר שהוא עוד לא יודע, וכשהתיישבו שאל, נו, what’s new עם המגילה.

התקדמנו מאוד, אורן הוציא את הניירות מהתיק ואמר שטייכמן, הארכיאולוג שעוזר לו, מאמין שיצליחו לחשוף את כל הטקסט שלה. הוא חבר טוב שלי, עוד מהתואר הראשון, וביחד פנינו גם למומחה הכי רציני בארץ לחרסים כדי שיבדוק את הכדים.

זה הכול יפה מאוד, ג’רלד אמר. אבל בעיה ראשונה שדיברנו אם כל דבר הזה בכלל אותנטיק או מזויף, אחרת יכול להיות רשום בפנים גם עשר דיברות אבל זה לא יהיה שווה אפילו סנט אחד. אתה כבר הצלחת לקרוא חלק של זה? יכול להיות שאחרי שתקרא, מיד אתה תגיד לי שלא יכול להיות שפלוויוס כתב את זה.

אורן השתהה מעט ואחר כך אמר שקשה עדיין לקרוא את זה. צריך לעשות שם עבודה רצינית של ניקוי.

Yes, yes I know, ג’רלד קטע אותו, אבל יש בעיה פה עם הזמן. היום התקשרו המוכרים של הדבר הזה לבדוק מה קורה איתנו. הם לא יחכו הרבה זמן. אם לא נגמור את הבדיקה, הם תכף ייקחו את הכול בחזרה וימכרו למישהו אחר. אני סומך פה עליך, כן, וגם באוניברסיטה שאלתי ואמרו שיש לך שם טוב שמה, וגם הפרס שקיבלת, אבל זה צריך יותר מהר.

רפיון אחז באורן, אבל הוא הביט בג’רלד במבט מאַשר ובטוח, והחל לספר לו על כל הבדיקות שעשה, ועל כל הפגישות שנפגש, וכל המומחים שדיבר איתם. הוא מודע לדחיפות, סיכם, ובקרוב מאוד יתחיל לקבל פענוח של הטקסט, לפחות את הקטע הראשון. אותו דבר לגבי הכדים, כי פרופסור מירוני, שהוא המומחה שהזכיר קודם, כבר בדק אותם, והוא צריך לשבת איתם השבוע, אולי אפילו היום.

ג’רלד סיים את העוגה, הניח את המזלג על הצלחת ונראה מרוצה. תשמע, הוא מחה את פיו במפית, אני רוצה שאתה תלך ותדבר איתו, עם האיש הזה שמנהל… הבן אדם שמוכר לנו את הדבר הזה. אני אתן לך את המספר, וזה חשוב מאוד שאתה תשאל אותו את השאלות שאתה יודע לשאול. עכשיו הם התחילו לדבר איתי על זה שיש אצלם עוד דברים שמצאו באותו מקום שמה, ב־Machaerus. אני לא יודע אם זה קשור למגילה, אבל יכול להיות שדווקא הדברים הטובים עוד לא נתנו.

הוא נעצר לרגע, מזג את שארית הקולה לתוך הכוס, גמע בהנפה אחת ואחר כך הכריז בחגיגיות: קוראים לו עות’מאן אבל אנחנו קוראים לו “הירדני”. עד עכשיו היה לי ניסיון טוב מאוד איתו, והוא גם מבין בעתיקות ובהיסטוריה, אפילו היסטוריה שלנו הוא מבין קצת. אחר כך המשיך וסיפר באריכות על נסיעות ועסקאות שעשה עם עות’מאן, אבל ככל שהרבה לדבר היתה לאורן תחושה שהוא מנסה דווקא לטשטש ולהסתיר משהו אחר.

כשג’רלד יצא מהמלון אורן הכניס את הדפדפת הצהובה לתיק והחל לדפדף במאמרים שהביא איתו, עד שהטלפון הנייד שלו צילצל. מה קורה? נשמע קולו הנמוך והמוכר של טייכמן, צריך שתגיע עכשיו לאוניברסיטה, הצלחתי לתפוס את מירוני. הוא יכול לפגוש אותנו היום בתנאי שזה יהיה לפני חמש וחצי. הוא אומר שיש בעיה עם הפָּטִינָה.

איזה בעיה? אורן הציץ בשעון, השעה היתה רבע לחמש.

אני לא יכול להסביר את זה בטלפון, תוך כמה זמן אתה יכול להגיע לכאן.

זה ייקח לי קצת זמן, אני במרכז העיר. הוא לא יכול להישאר עוד קצת?

ממש לא. זה מירוני. להגיד לו שתספיק?

כן, תגיד לו שאגיע, אורן אמר, בתנאי שלא יהיו פקקים.

שמש של בוקר האירה את השדרה באור נעים, תל אביבי. מיכל הסירה את החולצה שלבשה מעל הגופייה, תלתה אותה ברישול על כתפיה וחצתה את הכביש ליד היכל התרבות.

תמיד שמחה לחזור לארץ אחרי תקופה ארוכה בחו”ל, לשמוע את השפה, להסתכל על אנשים ברחוב וללכת במקומות מוכרים שמזכירים לה דירה ששכרה או פגישה נשכחת, אבל היום נוּגעה השמחה הזאת במרירות השיחה עם אמא שלה ובעננה שכיסתה אותה מאז שאריק חזר הביתה ואמר את מה שאמר.

היא פנתה שמאלה לכיוון כיכר מסריק וחשבה על הדירה המוזרה של אמא שלה, ביבנה, עם הקירות הלבנים והמטבח המצוחצח ועם כל מה שחסר ולא נמצא בה, ובמיוחד הריח הסמיך של אבא שלה והבלגן שהוא תמיד משאיר אחריו. ופתאום התגעגעה אליו מאוד ורצתה לראות אותו, לטייל איתו ברגל ליד הבית הישן שלהם, לספר לו על סרט שראתה או הצגה, לשמוע את הקול שלו, הרך, אומר שהכול יסתדר, למרות שברור שאין לו מושג איך.

כבר שנתיים אמא שלה מדברת על כך שהיא רוצה לעבור, שהבית גדול מדי, הילדים עזבו וההוצאות מיותרות. אבא שלה, מצדו, הסכים שהבית גדול, אבל מה בוער לעבור דווקא עכשיו? אולי עוד חמש־שש שנים. הוא צריך זמן להתרגל לרעיון, וממילא הוא עסוק מעל לראש עם הפרויקט החדש, ואם הוא יסתיים בהצלחה, הפרויקט הזה — והוא משוכנע שכך יהיה — המצב שלהם יהיה אחר לגמרי. אלא שאמא שלה ידעה כנראה יותר ממיכל על הפרויקט, ומה שידעה הספיק לה כדי להביע התנגדות נחרצת, במיוחד אחרי שהתברר שאבא שלה משך כספים מתוך החסכונות. היא הפצירה בו לצמצם את העיסוק בזה, ולפחות שיחזור ללמד, ויעזור לה עם חיפושי הדירה. אבל הוא היה שקוע בעניינים שלו ובמבחנות שלו, ושכח את ההבטחה לדבר עם זוג אחד שרצה לשכור מהם את הבית, עד שיום אחד היא הלכה וסגרה את זה לבד. לא היתה לה ברירה, ערן אמר, היו להם פתאום המון הוצאות, והוא בכלל לא מודע לְמה שיש ולְמה שאין, ומצד שני הזוג ההוא היה מאוד לחוץ, והם היו מוכנים לשלם כל סכום בשביל בית בשכונה שלנו.

איך הוא הגיב? מיכל שאלה באותה שיחת טלפון לילית, לפני כמה חודשים.

הוא לא עשה עניין וכל הזמן אמר, מה זה משנה איפה שמים את הראש בלילה, במיטה כזאת או במיטה אחרת, ממילא אחרי שהפרויקט קצת יתקדם אפשר יהיה לגייס עוד כסף ואנשים, וכולם יבינו את המהפכה שיש בדבר הזה — אבל הבוקר הכתה בה המציאות הזאת של הוריה עם הדירה הקטנה, הריקה, ועם עיניה הזועמות של אמא שלה ברגע שהזכירה את אביה, ועם מכשיר הטלפון שלו שלא היה זמין כבר שבוע. וכל זה היה מוזר בעיניה של מיכל ומבלבל כי למרות ההבדלים בין הוריה, והוויכוחים הבלתי נגמרים שלהם, הם היו תמיד חבילה אחת, מובנת מאליה, והאפשרות שייפרדו נראתה בלתי הגיונית, מנוגדת למהלך הרגיל של כדור הארץ. והנה פתאום זה קורה. אולי. ואולי לא.

אבל יש פקקים בדרך לאוניברסיטה. אורן מנסה לנסוע בדרך אחרת, עוקף וצופר, אבל למרות זאת מתקדם לאט וחושש שפרופסור מירוני כבר ילך. מה פתאום טייכמן קבע איתו בשעה כזאת? מה הסיפור לעכב אותו עוד קצת? זה תמיד ככה עם טייכמן, תמיד לא נעים לו ממישהו, תמיד הוא מהוסס ומגושם. ועכשיו, כשאורן מביט בייאוש בטור המכוניות המתפתל, הוא שוב מלא חמה וכעס שמאיימים להתפוצץ, בדיוק כמו ביום שישי האחרון, כשישבו אצל מֵנַש בחצר.

כבר הרבה זמן לא נפגשו ככה, שלושתם, אורן וטייכמן ומנש, שהיה בחו”ל, ואחר כך הדריך קבוצה של תיירים בצפון. אבל בשבוע שעבר חזר והודיע לכולם שקנה מנגל חדש. תבואו עם הבנות, אמר, כי לא ידע שקארן נסעה. הוא מצדו הזמין מישהי שהדריכה איתו בצפון וגם טייכמן הגיע עם תמי, אשתו, ועם שני הבנים, תאומים בני שלוש וחצי. הם באמת השקיעו, מנש והחברה החדשה שלו, וקנו הרבה בשר וסלטים. היה יום נעים, ואורן חשב שיכול להיות נחמד, אבל אחרי חמש דקות נלאה מלשמוע את הסיפורים של מנש על טורקיה, ועוד יותר התעייף כשטייכמן התחיל לספר על הגן החדש של התאומים, וכמה הוא ותמי התלבטו אם להכניס אותם לאותו מקום או להפריד ביניהם, ופתאום החברה החדשה של מנש התעניינה מאוד בנושא, שאלה הרבה שאלות, ונוצר בינה לבין תמי מין חיבור מעצבן.

התאומים התרוצצו כל הזמן בין החצר הקטנה לדירה, ולאורן היתה צרבת מהסלטים, ולא התחשק לו לאכול יותר כלום. תמי שאלה את החברה החדשה של מנש איך הם הכירו, ונראה שהיא רק חיכתה שישאלו אותה, ובעיניים נוצצות סיפרה איך שמה עליו עין כבר ביום הראשון של הטיול שהדריכו יחד. אורן ניסה להמר כמה ימים יחזיק הסיפור הזה בין מנש והחדשה. הוא קם והתכוון להיכנס לתוך הדירה, אבל התאומים בנו מגדל גבוה של קוביות מעץ שחסם את המעבר, אז הוא חזר בו ונשען על הגדר, ליד המנגל.

ואז זה קרה: טייכמן קם לקחת עוד משהו לאכול ופתאום החליק על אזור רטוב בדשא, נתקל בכיסא והתנגש בקצה של המנגל שהתנדנד לשנייה אחת או שתיים, וגיצים בודדים מתוך הגחלים ניתזו ממנו. תיזהר! אורן צעק כשכמה גצים פגעו לו ברגל. יא דפוק, אתה לא רואה לאן אתה הולך?! כולם הפנו את המבט, וטייכמן אמר, סליחה, לא בכוונה.

מה זה קשור?! עוד מעט תשרוף אותי!

מנש קם ואמר, תרגיע, מה הסיפור? ואורן ידע שהוא מפריז אבל התחשק לו פתאום להפריז. מה אתה מתערב בכלל? צעק עוד יותר חזק ופניו האדימו. זה לא קשור אליך.

טייכמן ניגש אליו והניח יד מרגיעה על כתפו, אבל אורן העיף לו את היד ודחף אותו ממנו, דחיפה של ממש, וטייכמן, שלא היה גמיש או אתלטי במיוחד, איבד שוב את שיווי המשקל ומעד, הפעם קצת יותר, ונפל בין המנגל לבין השולחן העגול עם השתייה, וקיבל מכה במותן. המלקחיים של המנגל עפו לו מהיד ונחתו על הרגל של גיל, אחד התאומים שעמד לידם והביט במתרחש.

דממה מפתיעה היתה שם לשבריר שנייה, ואז גיל בכה בכי מתפרץ וחזק מאוד. תמי צעקה לכיוון של אורן, אידיוט! מה אתה עושה? וניגשה לנחם את גיל, ומנש נתן לטייכמן יד כדי לעזור לו לקום, ואילו אורן קפא שם עוד רגע או שניים, מופתע מעצמו ומכל יתר הדברים שקרו. אחר כך מילמל מלמול לא ברור, עקף איכשהו את המגדל של הקוביות, אולי הפיל בכל זאת קומה אחת או שתיים, ויצא.

החיבוק של דניאלה היה חזק. כמו שהיא זוכרת. כמו שהיא אוהבת.

וואו, מיכל אמרה, המון זמן. ודניאלה אמרה, נכון, ושתיהן חייכו חיוך גדול שמרכך את הלחיים ומאיר את הפנים. השיער שלך מאוד ארך, דניאלה אמרה כשישבו כמה דקות על ספסל בצד הכביש. זה מקסים.

אמא שלי דווקא הציעה לי ללכת לספָּר, לקצר את זה.

שלא תעזי! אמא שלך גם הציעה שתצאי עם מוטי טייכהולץ מי”ב שלישית.

מיכל צחקה. איך את זוכרת את זה?

הן נכנסו לבית קפה בקצה הכיכר, התיישבו בפינה שקטה, שטופת שמש, ודניאלה סיפרה שתומר, חבר שלה, לוחץ עליה שישכרו דירה יחד קרוב לעבודה שלו.

בתל אביב? מיכל אמרה. יש לך עוד שנה. הוא לא יכול לעבור לירושלים, בינתיים?

אי אפשר, בגלל הכוננויות, אבל לא משנה, הסכמנו שבסמסטר א’ אשאר בירושלים וכל אחד ייסע קצת. אחר כך נראה.

מלצר צעיר שאל מה הן רוצות להזמין והן ענו שעוד מעט, ודניאלה אמרה, פגשתי את ערן במקרה ברחוב, הוא סיפר שההורים שלך השכירו את הבית.

קולה של מיכל היה שקט כשסיפרה על הדירה החדשה ועל הארוחה הצורמת עם אמא שלה, ועל אבא שלה שהיא לא מצליחה לתפוס, ואולי בכלל לא יודע שהיא פה. דניאלה הניחה שתי ידיים ארוכות על הסנטר והביטה בה במבט שלה, המקשיב, גם כשמיכל סיפרה על ניו יורק ועל אותו ערב, כשאריק הודיע שהוא לא חוזר איתה, והיא יצאה אל העיר הלומת בלבול, חזרה אחרי חצות וישנה על הספה, ולמחרת אריק הוציא את הדברים שלו מהדירה, והיא רצתה לעזוב את הכול, את כל מה שארזה ואת מה שלא הספיקה לארוז, ואת כל מכריה וידידיה, ולהקדים את הטיסה, אבל לא היה לה כוח אפילו להתקשר לחברת התעופה, ולא היה לה כוח לדבר עם אף אחד וללכת לאף מקום, ולהסביר פנים לכל מיני אנשים, כמו לצרפתי הזה, הנחמד, שהיה אמור להיכנס לדירה במקומם וביקש להעביר כמה חפצים, ומיכל היתה צריכה להראות לו איך מפעילים את המייבש ואיפה נמצא ארון החשמל ואיפה זורקים את הזבל, וכך הלכה איתו ברגליים כושלות בתוך הדירה עד שלא יכלה יותר וקרסה על הספה, מעוכה ודומעת, והסטודנט הצרפתי לא הבין מה קרה אבל גם לא שאל, אלא התיישב על כיסא לידה וליטף בעדינות את ידה.

מניאק! דניאלה סיננה, ואחר כך השתתקה כסופגת לתוכה את מה שמיכל סיפרה, ובינתיים השמש עברה להאיר את הצד השני של הרחוב, ומיכל סימנה למלצר שהוא יכול לגשת, ושתיהן הזמינו משהו, אבל כשהאוכל הגיע כמעט לא נגעו בו.

אני לא יודעת, מיכל אמרה, אני לא מבינה מאיפה זה נחת פתאום, ועיניה היו לחות מעט. דניאלה רכנה אליה בעיניים שקטות, נגעה קלות בידה הימנית ושאלה אם הוא לא אמר משהו כל התקופה שהם היו ביחד.

הוא לא… זאת אומרת, אחר כך, כששיחזרתי את כל זה, הבנתי אחרת דברים שאריק אמר. זה כנראה… אולי יש משהו דפוק אצלי שצריך להחליף, כמו חלק חילוף שהתקלקל או שאף פעם לא היה בסדר. הרבה חלקים.

דניאלה חייכה. אין שום חלק מקולקל! אני לא הייתי מחליפה כלום. היא נשמה נשימה עמוקה ולרגע נדמה שהיא בכל זאת רוצה לומר משהו על הקשרים של מיכל, אבל נמלכה בה. אני שמחה שחזרת. מאוד. זה לא אותו דבר כשאת לא כאן.

מיכל השיבה לה חיוך ובלחייה נקוו גומות קטנות של שקט. אחר כך, אחרי עוד שעה או שעתיים שישבו שם ודיברו על ההורים של מיכל ועל העבודה של דניאלה ועל האוניברסיטה, יצאו מבית הקפה והלכו לאורך הכיכר, ודניאלה שאלה, מה קורה עם דירה? אולי תבררי על הדירה שגרת בה פעם, בקצה של בית הכרם? היא היתה מקסימה, ומיכל אמרה, חשבתי על זה, אבל היא לא פנויה, תיכננתי לעלות ביום ראשון ולהתחיל לחפש. אחר כך התחבקו ונפרדו ומיכל הלכה במעלה השדרה, ומשהו נרגע בה אחרי הבוקר הזה עם דניאלה. היא הרגישה טוב יותר וחייכה לעצמה כשנזכרה איך הן היו יושבות שעות על הדשא בהר הצופים, מדרגות את הבנים שעוברים, וחשבה גם על האולמות הצוננים של מדעי הרוח ועל הנוף שמתגלה פתאום, בהפתעה, למי שמתקרב לקצה הפנימי של הכיתה.

אורן נכנס בחריקת גלגלים לחניון של פרנק סינטרה ועלה משם בריצה. טייכמן חיכה לו ליד המדרגות, מכורבל בסוודר עבה. אורן שאל מה נשמע, וטייכמן — שקראו לו, בעצם, דן, אבל כולם עשו שימוש בשם משפחתו — חייך את החיוך הרגיל שלו, הנבוך. הם כבר התראו פעם אחת מאז יום שישי, ישבו לצהריים בקפיטריה של חֵברה, אורן אמר שהוא מצטער, וטייכמן לא עשה עניין ולא ראה צורך לדבר על מה שקרה. היה לו שיער שחור, קצת דליל, ועמידה גמלונית, וכעת השפיל את מצחו הגבוה, חיטט בתיק והוציא מתוכו שקית ניילון שקופה ובה דפים מודפסים. הדפסתי כאן את מה שפיענחתי, בינתיים. זה רק קטע ראשון, יש שם עוד הרבה עבודה.

עיניו של אורן נפקחו בהפתעה. הוא לא חשב שטייכמן יביא לו את זה היום, וזה מצוין כי בדיוק ג’רלד —

יש שם איזה סיפור, טייכמן המשיך, אני לא יודע אם זה קטע מטקסט קיים או משהו לא מוכר, אבל תסתכל על זה אחר כך, אנחנו כבר מאחרים.

הבניין של ארכיאולוגיה נמצא בקצה הקמפוס, הרחק מהרחבה המרכזית, הפורום, והרחק מהפקולטות הגדולות. בקיצור, חור. עוד כמה מטרים ואתה מגיע אל הגדר החיצונית של האוניברסיטה. החדר של פרופסור מירוני היה באמצע מסדרון חשוך שקירותיו מעוטרים בתמונות של אתרים ארכיאולוגיים. הם דפקו על הדלת, חלש, וקול צרוד הזמין אותם להיכנס. הוא ישב מאחורי שולחן צר, עיניו הקטנות נראו בקושי מאחורי ערימות של ספרים וחוברות, שגלשו גם לרצפה ולשידות מסביב.

הוא נראה עייף. בשבילי, נאנח, זוהי לא שעה להיות כאן. ולמרות זאת החל לספר באריכות ובאיטיות על הבדיקות שערך לשני הכדים ועל הקריטריונים שלפיהם הוא מסווג אותם. בסופו של דבר זה ברור, הוא סיכם, שאלה כדים של בית שני. יש להניח שהכינו אותם לקראת סוף התקופה. מה שלא כל כך מובן לי זאת הפָּטִינָה שיש בפנים. יכול להיות שגם היא מאותה תקופה אבל אני לגמרי לא משוכנע. יש פה סימני שאלה, ויש גם הבדל בין החומרים בתוך הכד הגדול לעומת החומר שיש בקטן. לא בטוח בכלל שהם מאותו מקום ומאותו זמן.

על פניו של אורן ירדה עננה של דאגה. הוא הביט לעבר טייכמן ואחר כך אמר, מה שאתה אומר זה שמישהו מנסה להציג את החומרים שיש בתוך הכדים כחומרים עתיקים?

אני עוד לא אמרתי שזה ככה. צריך לעשות פה —

אבל אם המקור של העפר והלכלוך בעייתי, אולי צריכה להיות אותה מסקנה לגבי כל הדברים שמצאו בתוכם?

אני לא יכול לתת לך תשובה כללית, פרופסור מירוני נעץ באורן מבט חד. צריך לעשות עוד בדיקות וגם לראות את הנתונים של החפירה, להבין את הרקע של הדבר הזה.

אורן הצטמצם בתוך הכיסא, השתתק לרגע, ואחר כך אמר שהוא לא יודע אם אפשר להשיג פרטים על הגילוי של הכדים.

אז מה אתם רוצים ממני? מירוני התרגז פתאום והתחיל להכניס ניירות לתיק בד ישן. איך אני יכול לתת חוות דעת אם אינכם מספרים לי אפילו איפה מצאו את זה, וכל הדבר פה כמוס וסודי.

טייכמן ואורן שתקו, אבל אחרי כמה שניות אורן התעשת ואמר שהם מאוד מעריכים את העזרה שלו, והם ינסו, באמת, לקבל מידע על החפירה.

מירוני לא נראה מרוצה מדבריו. פניו נותרו רגוזות והיה נדמה שהוא מנסה להיזכר בדבר־מה בזמן שסיים לארוז את התיק וחיפש את המפתחות. הוא שלח לעבר אורן מבט איטי. דוקטור… אביב? אתה אמרת.

אורן אביב, כן, אורן הינהן בחצי קול.

אתה קיבלת, היה איזה טקס בשנה שעברה שנתנו לך פרס על מחקר שעשית על יוספוס?

כן, אורן הנמיך מעט את קולו כמי שאינו רוצה להתרברב בקשר לדבר הזה. זה היה פרס לעבודה מחקרית על שם אתגר.

מה היה המחקר שעשית שם, תזכיר לי? מירוני אמר וקולו סדוק, אולי מחמת עייפות.

זאת היתה בעצם עבודת הדוקטורט שלי. עשיתי מחקר על כשלים ובעיות מבניות בכתיבה של יוסף בן מתתיהו על המרד הגדול, ובדקתי את הפער שיש —

כן, כן, אני זוכר עכשיו, מירוני אמר והניח את תיק הבד על ברכיו. זה היה לפני חנוכה בשנה שעברה? קראתי את התקציר, ואני חושב שאפילו הלכתי להסתכל על העבודה בספרייה כי מובן שאנחנו נעזרים לא מעט בדברים שיוספוס כתב, וחשבתי שאולי יש כאן משהו שאני צריך לשים לב. עברתי קצת על מה שאתה כתבת, שזאת בלי ספק עבודה יסודית ושיטתית, אבל אני… היה לי איזה רושם באותו זמן כשקראתי את זה, אתה יודע, אני כבר ארבעים שנה בעסק של קרמיקה וחרסים, ולפעמים אני חושב שבמחקר, לא רק בתחום שלי אלא בכל המקצועות, יש משהו משותף, והחומרים שאתם עובדים עליהם בהיסטוריה, זאת אומרת המקורות הספרותיים, זה במובן מסוים כמו הקרמיקה.

הוא השתהה רגע כדי לבחון את תגובתו של אורן ואחר כך אחז בחוזקה בצרור המפתחות שמצא בכיס המעיל. הרי בסופו של דבר, המשיך, זה רק בן אדם שהכין את הכד או את הקערה או כתב את החיבור, ולפעמים יש אנשים ששוכחים את זה וחושבים שזאת מכונה או מחשב. טוב, אין זה משנה עכשיו, סכר את הרהוריו. זאת שיחה לפעם אחרת.

ואורן — שאזכור עבודת הדוקטורט שלו והעלאת הסתייגויות ממנה, ולו במרומז, העירו בו מקבץ של טיעונים שהיה מיומן בשליפתם בכל דיון — הזדקף והניח על השולחן את הניירות שאסף בקשר למגילה, כאילו עמד רק עכשיו להתחיל את הפגישה. מה שניסיתי לעשות בדוקטורט זה לקחת עשרים וחמישה מִקטעים מתוך הספרים של יוספוס, כל מִקטע עוסק בנושא אחר, ואז לערוך לגב —

אני זוכר את זה, מירוני קטע את ההסבר בראשיתו. זוהי באמת עבודה מרשימה אבל זה לא הדבר שעליו באתם לדבר איתי. ניתן ברצון רב, אם דוקטור טייכמן רוצה לקחת על עצמו את העניין הזה, לארגן אצלנו מפגש בנושא. ובקשר לשני הכדים שאתם הראיתם לי, הגביר פתאום את קולו ופניו שוב האפירו כאילו נזכר בכעס שהתכעס קודם באותו עניין, יש לי רושם שלאמיתו של דבר לא הכדים עצמם מעניינים אתכם אלא דבר־מה אחר שהיה צפון בתוכם.

אורן כבש את מבטו בשולחן ושתק. טייכמן החל לומר שמבחינה מקצועית הכדים דווקא מעניינים מאוד, אבל מירוני הסיט את המבט ממנו, הסתכל על אורן, ואחר כך קם וליווה אותם לכיוון היציאה. אני לא אומר שהכדים לא מעניינים. בשבילי, אתם יודעים, הכדים האלה הם עולם ומלואו. אבל לצורך הבדיקה שאתם רוצים לעשות, תהיה הבדיקה הזאת אשר תהיה, אתם חייבים לברר טוב־טוב איפה מצאו אותם ואיך הוציאו אותם ומה עשו איתם, אחרת איך אתם רוצים לדעת שכל מה שהיה בתוכם הוא אמנם מה שאתם חושבים, או שהוא שייך לתקופה שאליה אתם חושבים שהוא שייך.

בעלת הדירה בגבעה הצרפתית התקשרה למיכל כשכבר היתה בדרך חזרה מירושלים, ואמרה לה שהיא מאוד מצאה חן בעיניה ותשמח לסגור, והציעה שייפגשו אצלה מחר, לא רחוק מהדירה. זאת היתה דירת שני חדרים, די ישנה אבל עם חלונות גדולים שהכניסו הרבה אור. מיכל ראתה רק שתי דירות אבל אמרה שתבוא בשמחה, ובלילה סיפרה לאמא שלה, שהציעה לה לקחת את המכונית שלה, ומיכל כבר תיכננה איך תזיז את המיטה, ואיפה תשים את החפצים מהחדר הישן שלה, בבית של ההורים, ואת התמונה שהביאה מניו יורק.

בעלת הדירה היתה נחמדה מאוד, כשהגיעה אליה למחרת, אפילו קצת יותר מדי. היא התפעלה זמן ממושך מזה שיש עדיין צעירים שלומדים היסטוריה, והציעה לה עוגיות חמאה ומיץ ממותק. אחרי חצי שעה התחלפה אי־הנוחות של מיכל בדאגה כשבעלת הדירה המיועדת התחילה לדבר על בתה הבכורה שהצליחה להקדים את השחרור מהצבא כדי ללמוד חשבונאות באוניברסיטה, והאריכה בפרטים ובסיפורים, ונראה שלא ידעה איך לומר את מה שבאמת רצתה לומר, כלומר את זה שמיכל לא תוכל, בעצם, לשכור את הדירה. בסופו של דבר, היא התנצלה והסבירה שרק היום בבוקר נודע לה שהבת מתכננת לגור באותה דירה עם החבר, למרות שבעלה מאוד מתנגד, והיא מבטיחה שמיכל תהיה הראשונה שתקבל טלפון אם משהו ישתנה. ובגלל שהאישה המבוגרת הזאת היתה מלאה התנצלויות, מיכל לא הראתה לה שכעסה, ושיתפה פעולה עם דברי המארחת על האפשרות שהבת תשנה את דעתה בהמשך השנה, ואז היא כל כך תשמח שתהיה לה שוכרת כמוה, ותוכל לתת לה יחס אישי, ופעם בשבוע לקפוץ לדירה לביקור, לשתות איתה קפה ולדבר על הלימודים, וגם את החוזה לא תהיה בעיה להכין כי יש לה עורך דין מצוין, שהיה עורך דין של בעלה השני ברומניה. מיכל מילמלה שהיא חייבת ללכת, אבל המארחת התעקשה להראות לה את הגינה האחורית של ביתה ואת המחסן שהיו בו עשרות קופסאות צבעוניות. בסופו של דבר הצליחה לצאת מהשער, הדפה עוגייה אחרונה ואמרה, שוב, שזה בסדר, היא תסתדר, ואנחת רווחה מחויכת עלתה בה כשהלכה במורד הרחוב, וחשה הקלה, אפילו שִמחה, על כך שניצלה מבעלת בית מסוכנת במיוחד.

היא נכנסה אל המכונית, שמטה את התרמיל הגדול שלה על הכיסא לידה והחליטה לנסוע לכיוון האוניברסיטה, אבל אחרי דקה או שתיים, קצת לפני מלון “היאט”, היה מחסום של משטרה. היא נלחצה פתאום כי לא ידעה איפה נמצאים המסמכים במכונית של אמא שלה, אבל השוטר שעמד במחסום, שהיה בעצם חייל צעיר, בן תשע־עשרה או עשרים, במדים אפורים של משמר הגבול, לא התעניין ברישיונות של הרכב אלא ביקש שתיתן לו תעודת זהות. לאן את נוסעת? שאל בלאות, ומיכל אמרה שהיא נוסעת לאוניברסיטה. אַת לא יכולה לנסוע מכאן, יש חפץ חשוד. תיסעי מסביב. היא סובבה את המכונית וזה נראה לה קצת מוזר, העניין של המחסום, אחרי שהיתה שנה בחו”ל. מצד שני היא כבר פה ועדיף שתתרגל.

בכניסה לקמפוס עמדה חבורה של סטודנטים שהתווכחו על המצב. לידם עמדו שתי בנות מאגודת הסטודנטים וחילקו פרחים לרגל תחילת שנת הלימודים. הן לא התייחסו להמולה שלידן ולא הביטו לכיוון המתגודדים, כאילו עמדו שם לבדן. מיכל חייכה לעברן והודתה על הפרח. היא עלתה במדרגות, הנידה בראשה למישהו שזכרה מאחד הקורסים של שנה א’, וחשבה שטוב לה להיות כאן שוב.

על לוח המודעות בפורום היו מודבקות עשרות מודעות של דירות להשכרה. היא תלשה שלושה זנבות של מספרי טלפון, אבל החליטה שמספיק לה להיום בענייני דירות, ולא יקרה כלום אם תתקשר מחר. אחר כך הלכה לכיוון הקפיטריה של רוח לקנות משהו לשתות, אבל בדרך הטלפון הנייד שלה צילצל. היא התיישבה על הטריבונה שמקיפה את הפקולטה וענתה.

והקול הזה, מן הצד השני של הקו, נשמע בדיוק כמו שזכרה ודמיינה בימים האחרונים, אותו טון ואנרגיה שלא שמעה באף קול אחר, אותה מהירות דיבור שמנסה תמיד להדביק את המחשבות שמאיצות קדימה. והקול הזה שאל אותה בעליצות מה שלומה ואיפה היא ומה היא עושה, והיתה לו יכולת כזו, שכל כך הכעיסה אותה וכל כך הקסימה אותה, לדבר תמיד כאילו דיברו רק הבוקר ולא משנה שלא נפגשו כבר חודשיים, ותמיד יתלהב, ידבר במרץ, ויזנק לתוך הרגע והמקום שבו היא נמצאת. מיכל בלעה את הרוק שנאסף בגרונה ואמרה שהכול אצלה בסדר, ולרגע שתקה, ואחר כך אמרה שהמון זמן לא דיברו ואיפה הוא, ורצתה שיגיד לה משהו כללי, עליהם ועליו ועל החזרה שלה מחו”ל, אבל הוא רק אמר ששמע שהיא בירושלים, וגם הוא פה כי יש לו יותר מאוחר פגישה חשובה מאוד, שיכולה לקבוע את הגורל של כל הפרויקט שהוא עובד עליו, ואולי הוא יכול להזמין את הבת הקטנה שלו לצהריים.

היא הימהמה המהום של מחשבה.

כעבור שעה נכנסה למסעדה שהוא אוהב במרכז העיר וראתה את אבא שלה יושב בפינה, מעיין בניירות, שלצדם מונחים ברישול המשקפיים הישנים שלו.

הוא נראה בדיוק כמו תמיד, שיער לבן שופע, קצת פרוע, מכנסיים גדולים ממידתו, שמתוך הכיסים שלהם מבצבצים פתקים ועטים. הוא קם וחיבק אותה חיבוק גדול, כזה שתופס חזק את הגב ואת הכתפיים ואת השכמות והיא התחמקה קצת, אבל לא לגמרי. מלצר מבוגר הגיע במהירות וכירכר סביבם. אתה צריך משהו, דוקטור מוריס? הוא שאל כל כמה דקות. אתה בטח זוכר את מיכלי, הבת הצעירה שלי, אביה אמר בגאווה, וסיפר שהיא לומדת כאן באוניברסיטה, ומיכל התאמצה להרים את ראשה, הינהנה כלפי המלצר, ושיחקה עם המפיות בזמן שאביה התבדח איתו על המצב הביטחוני.

אחרי שהמלצר פנה מהם אמרה שכבר שבועיים ניסתה למצוא אותו, ולאן הוא נעלם, דווקא עכשיו כשידע שהיא אמורה לחזור. אביה חייך בביישנות, כמו ילד שנתפס בקלקלתו, ואמר שהוא יודע, והוא באמת מצטער שזה יצא ככה שהשבוע האחרון היה מבולבל ועמוס במיוחד, ובתוך זה היה צריך להחליף שלושה מכשירי טלפון שלא עבדו, ולנסוע באופן דחוף ללונדון בשביל הפרויקט שכבר סיפר לה עליו כשביקר אותה בניו יורק, ובאמת גם אז, באוגוסט, הוא היה חייב לצערו לקטוע את הביקור כי בפרויקט הזה כל יום יש הפתעה חדשה ומשהו שחייבים לטפל בו שלא סובל דיחוי, אבל דווקא השבוע ששניהם היו שם ביחד, זה היה מאוד טוב מבחינתו, ולפני יומיים התקשר לדירה שלה, אחרי שמצא סוף־סוף את הפתק עם המספר, וענה לו בחור עם מבטא צרפתי, שאמר שהיא לא נמצאת, ורק אז הוא הבין שהיא —

אמא לא סיפרה לך? מיכל שאלה, ובכלל מה קורה איתך ועם אמא, שאתם… שזה מצב קצת לא ברור שאף פעם לא —

את לא צריכה לדאוג בקשר לזה, מיקילי, אבא שלה העביר את היד בתוך בלורית שערו. זה הכול דברים זמניים. יותר מעניין אותי לשמוע על דברים שאת מספרת, על הקורסים שאת הולכת לקחת השנה ועל כל העניינים שלך.

מיכל השתתקה ורכנה שוב לעבר הקופסה של המפיות. אחר כך שאלה אם הוא זוכר את הבחור שהיא גרה איתו בניו יורק, שפגש אותו לכמה דקות אחרי שאכלו צהריים ליד גשר ברוקלין. הם היו אמורים לחזור לארץ ביחד, אבל הבחור הזה, אריק —

בטח שאני זוכר, אבא שלה אמר, עם פנים ארוכות ועיניים יפות, ואני הבנתי אתמול מערן שהוא מצא שם עבודה חדשה, ואת רצית לחזור ללימודים, שזאת בסך הכול, לפי הדעה שלי, החלטה מאוד נכונה, בכלל הלימודים בהיסטוריה, ובאופן מיוחד אני חושב שכדאי לך לקחת קורסים על העת העתיקה ועל התרבות הקלאסית — שמשם אנחנו לוקחים הרי את הכול. היא שקעה מעט בתוך הכיסא ושמטה את ידיה לצדה, ואילו עיניו הזריזות של אביה נצצו כשאמר, בדיוק ראיתי לא מזמן סרט מרתק על המיתולוגיה ועל הפילוסופים היוונים, שעד היום אנחנו יכולים ללמוד מהם כל כך הרבה דברים, אני אנסה להשיג לך את השם של הסרט, וכשאהיה בפנסיה בטח אבוא ללמוד איתך כמה קורסים, אבל לא נראה לי שאצא לפנסיה כל כך מהר, בשביל מה בעצם, מצד שני בטח אוכל לקחת קצת חופש או לפנות יום אחד בשבוע אחרי שאגמור את הפרויקט הזה, שאני לא יכול כרגע לספר עליו יותר מדי כי זה יהרוס את הכול, אבל חשוב שאת תדעי שאני עושה את זה גם בשביל המשפחה ובשביל אמא, וזאת ההשקעה הכי רצינית שעשיתי, וגם שני חברים שלי ממכון ויצמן ראו את זה, זאת אומרת רק את הקצה של הדברים, והתפוצצו מקנאה עד שהצטערתי שסיפרתי להם. לפתע עצר את נהר דיבורו והביט באדם שנכנס למסעדה ובלט בנוכחותו, לבוש חליפה משובצת, מכנסיים תואמים, ועניבה פרחונית, ולראשו מגבעת. היו לו, לאיש הזה, גם משקפיים מוזהבים וזקן מחודד, גזור בקפידה, והוא נראה למיכל כמו דמות במחזה לא מוצלח. להפתעתה הוא התקרב אליהם ונעמד בחגיגיות ליד השולחן. אבא שלה קם ולחץ את ידו בלבביות, ואמר ששכח להגיד לה ששמחה פינצ’וק צריך להגיע, ושכדאי לה להכיר אותו, את פינצ’וק, היא עוד תשמע עליו, כי מדובר במדען מבריק, יחיד במינו, לא אחד שהולך בתלם של הממסד. המדען המשובץ צחק צחוק יבש וחשף שיניים עקומות, מסגירות מעין פגם במראה המוקפד שלו.

מיכל רצתה להמשיך לדבר עם אבא שלה, לספר לו הרבה דברים ולשאול הרבה שאלות, אבל הבינה שזה כבר לא יקרה היום. האיש עמד ליד השולחן שלהם חסר מנוחה. השפתיים העדינות, המצוירות שלו, נראו כמו שפתיים שנגזרו ממסכת קרטון. הוא שאל אותה כמה שאלות מנומסות על הלימודים ואחר כך אמר שחייבים כבר ללכת כי אסור לתת למשקיעים לחכות.

אבא שלה חייך לעברה בהתנצלות ואמר שיתקשר, וגם שתגיד לחבר שלו, המלצר הזה, שירשום את הארוחה על החשבון שלו. אחר כך נתן לה נשיקה, וגם ליטף את לחיָָָָָה, והלך אחרי פינצ’וק. מיכל שילמה עבור שניהם, ובהליכה איטית יצאה מן המסעדה ודישדשה בחזרה אל המכונית כדי לנסוע לדירה השכורה של אמא שלה.

הם יצאו מהחדר של פרופסור מירוני והלכו לכיוון החניון. טייכמן הפר את השתיקה ואמר שיש עוד בדיקות שאפשר לעשות לגבי הפָּטִינָה.

זה לא העניין של הפטינה, אורן ענה אחרי כמה שניות, מתפרץ מתוך ענן הרהוריו. חייבים לבדוק את הסיפור שלהם על החפירה. הם אומרים שמצאו את זה במכוור. זה בצד השני של ים המלח.

אני יודע איפה זה מכוור, טייכמן ענה ואמר שיחפש חומר על החפירות שהיו שם. הוא פתח את דלת המכונית והתכוון להיכנס, ואורן עצר אותו כשנגע בכתפו, הודה לו שאירגן את הפגישה והציע שאולי יקבעו איזה ערב בעיר, יחד עם מנש. כן, נקבע משהו, טייכמן חייך במבוכה ונסע.

אורן חזר אל הדירה ונשמט על הספה בסלון. אם שני הכדים לא מאותה תקופה, ולא מאותו מקום, מה זה אומר על המגילה? הוא התקשר למספר שג’רלד נתן לו, של הירדני, אבל לא היתה תשובה. מועקה הלכה ופשטה בו. הוא חשב על השיחה עם מירוני וחש עירום וחשוף באשר לדבר האמיתי שבו התעניין, וגם נתפס בקלקלת אי־ידיעתו המספקת בקשר לאותו דבר עצמו. אולי הוא צריך לרדת מכל העניין, חלף בו קול מוכר, לא לבזבז כל כך הרבה זמן על החלומות הללו. ואז גם יהיה לו זמן לעשות מחקר רגיל, כמו כולם, ולגמור את המאמר שהבטיח לכתוב לכתב עת חדש, שהעורך שלו כבר התקשר פעמיים לשאול מתי זה יהיה מוכן.

אבל ג’רלד. מה ג’רלד יגיד? אחרי שטפח בצהריים על שכמו, לפני שהלך, ואמר לו שהוא סומך עליו. גם אז הוא אמר לו את זה, לפני חודשיים, במשרד של עורך הדין שלו, נחמן טולידאנו, ברחוב הלל, אחרי שהניח על השולחן קופסה ירקרקה והוציא מתוכה את גליל המגילה, עטוף ביריעות בד וניילון. באותו מעמד עורך דין טולידאנו גם החתים אותו על ערימה של מסמכים שבהם התחייב לשמור ולהחזיר ולהקפיד על סודיות, והסביר שמר כהן (כפי שנהג לכנות את ג’רלד) הפקיד הרבה כסף בנאמנות כדי להבטיח את החזרת המגילה אם יחליט לא לקנות, ואחר כך אסף את הניירות שלו ויצא, וג’רלד קירב את הכיסא אל אורן ואמר שיש רק דבר אחד שהוא מסתכל עליו, וזה ההרגשה הפנימית שלו, ושברגע שהוא ראה את אורן בארוחה ההיא, בחג פסח, היה לו intuition טוב מאוד בקשר אליו. מובן מאליו שהוא מתכוון לשלם לאורן תשלום הגון על הייעוץ והעזרה שלו כי הוא לא רוצה שאף אחד יעשה עבודה בחינם, והוא יודע טוב מאוד שזמן זה כסף. ואורן אמר שמבחינתו מה שחשוב כאן זה העניין האקדמי, וחוץ מזה שכמרצה הוא צריך לקבל אישור לכל עבודה נוספת, והוא בטח לא רוצה להתחיל לתת הסברים. ג’רלד בתגובה הימהם קצרות ואמר שלא חייבים לספר לאף אחד על מה שהם סוגרים, אבל אפשר לדבר על זה אחרי שהכול ייגמר. אחר כך הוא התרווח בכיסא, פשט רגל אחת לפנים ואמר שכל העיתונים והמוזיאונים ירוצו אחריהם בגלל המגילה הזאת, אחרי שהם יקנו אותה, לא שיש לו מה להתבייש בדברים שיש אצלו היום, שאי אפשר אפילו להגיד שווי שלהם מרוב שהם נדירים, אבל בטוח שזה עניין של כמה מיליונים — לא בשְקלים, כן, הוא גיחך — ועתיקות שכל מוזיאון היה נותן את הכול כדי שיהיה אצלו, ובאמת צילצלו אליו פעם אחת מהדיפרטמנט של ארכיאולוגיה בהארוורד, אבל הוא לא החזיר להם את הצלצול אפילו, כי הוא לא כל כך אוהב את המלומדים האלה באוניברסיטה שחושבים שרק הם מבינים, ומה שבטוח שהוא, עם כל הניסיון שלו בחיים, הוא יכול לתת שם לפחות שלושה קורסים — וזה בלי להעליב אף אחד, בטח לא את אורן, שהוא מכבד אותו מאוד.

הוא לא יודע כמה זמן ישן. שעה לפחות, אולי יותר. חושך עמוק חדר מן התריס הפתוח אל תוך הסלון. החולצה שלו ספוגת זיעה, ולחיו הימנית אדומה ולוהטת בגלל הריפוד המחוספס של הספה. זאת היתה שינה לא טובה. קולו העבה של ג’רלד והספקות של מירוני והמבט האיטי של טייכמן, פלשו לתוכה. והחלום. זה מוזר. חלום חודרני ומעיק. קארן היתה שם, אולי… כן, היא היתה. היא עמדה בקומה העליונה של המכון לארכיאולוגיה. היה שם חושך. אור חלש בקע בקושי משתי תיבות זכוכית שהציגו עתיקות. קארן לבשה שמלה ארוכה, מוזרה, לא מתאימה לתקופה שלנו, ומולה עמד פרופסור מירוני, שעון על מקל, ודיבר איתה באנגלית. הוא שאל מה היא חושבת על יוספוס, והיא אמרה שיוספוס לא נוגע בכלל לעניין כי הכול תלוי בכך שהיא תמכור עוד מכשירים למרפאות שיניים. אחר כך אמרה שהיא יודעת על המגילה אבל היא חושבת שזה קשקוש. כן… הוא בטוח שהיא אמרה קשקוש בגלל שאמרה את זה, פתאום, בעברית, בלי שום מבטא.

הוא התיישב והדף הצידה את השמיכה שהסתבכה בין רגליו. הסלון היה קודר וריק. ספה, כורסה אחת וכוס אחת. שטיח קטן מתחת לשולחן וכמה ספרים על כוננית קש ישנה, אוסף די גדול של ספרי היסטוריה, כמה ספרי מתח, ושני כרכים מרוטי שוליים של “מלחמה ושלום” בצבע אדום דהוי. הוא לא יכול לשבת עוד ככה. הוא חייב לעשות משהו.

אולי ידבר עם מירב, אחותו? שבועיים הוא מתכנן להתקשר אליה, לניו ג’רזי, אבל כל פעם זה לא מסתדר עם הזמן ועם הפרשי השעות. האמת, גם עכשיו אין לו מצב רוח לשיחה. הוא הלך לחדר לשים דיסק במערכת, התכופף לעבר קופסת הדיסקים במגירה התחתונה של הארון, אבל שוב התרומם כדי להדליק את המנורה — אלא שדלת הארון היתה פתוחה, וראשו התנגש בה במלוא העוצמה. החבטה היתה רועשת וכואבת. לו הביט מישהו מהצד היה חושב שאולי זה מצחיק, אבל אורן לא צחק אלא עיווה את פניו ואחז בראשו. כשאתה לבד זה מתסכל במיוחד כי אין על מי להוציא את הכעס, ואין טעם אפילו לצעוק “איי”, כי ממילא אף אחד לא ישמע. הוא רוקן בכעס את קופסת הדיסקים והתיישב על המיטה, ממשש את הראש בחיפוש אחרי הבליטה. דקות ארוכות ישב כך עד שהחליט לצאת לסיבוב במכונית.

בחוץ היה קר, ואורן נעטף במעיל והחל לנסוע לכיוון העיר העתיקה. בדרך שם דיסק של ג’ניס ג’ופלין, הגביר מהירות והקיף את החומה מצדה המזרחי. אחרי הפנייה להר ציון החליט לנסוע למאפייה בשער שכם. מזמן לא היה שם, בגלל המצב, אבל עכשיו לא אכפת לו מהמצב.

צפוף במאפייה. שלושה זקנים מדברים עם המוכר בערבית ושני נערים במכנסיים קצרים נכנסים, מרעימים בקולם ויוצאים. הוא משלם על הלחמניות ותוך חמש דקות המכונית שוב מרחפת בכביש הריק. הוא פותח את החלון ומניח לאוויר הצלול להיכנס. הרדיו משמיע שירים רגועים, בלי מבזקים, והוא מחייך לעצמו כששיער מה טייכמן היה אומר על הנסיעה הלילית למזרח העיר. כעת אירועי היום נראים רחוקים, אפילו המחשבות על קארן. האוויר והמוזיקה והלחמניות החמות שיפרו את מצב רוחו. מחר, דבר ראשון בבוקר, יתקשר לירדני ויקבע איתו, וגם יעבור על הקלסרים בדירה כדי למצוא חומר על מכוור.

כשעלה לדירה השעה היתה כמעט אחת בלילה, אבל הוא היה ערני ומלא מרץ. הוא הוציא חבילה של גלידה מהמקפיא, התיישב איתה על הספה והוציא מתיקיית הניילון את הטקסט שקיבל מטייכמן. אם זה באמת כתב יד מתקופת המרד, חשב, זאת תהיה תגלית עצומה, והוא בר מזל שהתגלגלה דווקא לידיו. ובעוד הוא חושב על מה שיכתבו ועל מה שיקרה בעקבות התגלית, נתקלו עיניו בשני הכרכים באדום דהוי שעל כוננית הקש, והֶרגל ישן של רגעי לילה כאלה משך אותו לקחת ליד את הכרך הראשון ולעלעל בו, מפרק לפרק, עד שהגיע אל הקטע שאהב — שבו יוצא אנדריי מישיבת מטה המלחמה, בלילה שלפני הקרב המכריע, מהלך בחוץ וחולם שכמו נפוליאון, שנגלה אל העולם וזכה בתהילה בקרב טולון, גם הוא יזכה בה למחרת היום, בשעה שהצבא יעמוד רגע לפני תבוסתו, וכל המנהיגים יאבדו את עשתונותיהם, ורק הוא יאזור אומץ לומר את דעתו לקוּטוּזוֹב וגם למלך, בבטחה ובבהירות, והכול יעמדו נדהמים מנכונות תפיסתו, אך אין איש מעז להוציאה אל הפועל. והנה מגיע הרגע המאושר, אותה טולון אשר ציפה לה, כאשר הוא לוקח גדוד או דיוויזיה, מתנה תנאים שאיש לא יתערב בפקודותיו, מוליך את הדיוויזיה אל הנקודה המכרעת, והוא לבדו נוחל את הניצחון. תוארו אינו אלא שליש תורן במטהו של קוטוזוב, אך הוא עושה הכול על דעת עצמו, ובקרב זוכה הוא לבדו, והנה פוטר קוטוזוב וממנים אותו במקומו…

אורן הניח את הספר על הספה ופסע במהירות בין הסלון למטבח. המגילה הזאת תהיה טולון שלו, נרעד כשראה עצמו באחת ממהדורות החדשות, מדבר על התגלית, שלא היתה כמותה מאז נמצאו המגילות בקומראן. הוא דמיין את עצמו נואם בכנס גדול בבנייני האומה, מסביר שהמגילה הזאת תשנה את כל מה שאנחנו יודעים ותוכיח את מה שטען כל הזמן, ויותר מכול אהב את הרגע שבו יודה לכל מי שעזר ותרם: לטייכמן ולג’רלד, ואולי יזכיר גם את קארן, וכשיגיע לאוניברסיטה לא יתרברב, אבל ישים לב למבטים, ויתבדח עם המזכירה של החוג על המראיינים הללו, בטלוויזיה. אחר כך יציעו לו לעמוד בראש פרויקט הפרסום של הממצאים, שעשוי לארוך זמן רב, ואולי גם הצעות אחרות בתחום הציבורי, ולא תהיה לו ברירה אלא לצמצם מאוד את מספר הקורסים שיעביר, אבל בחוג יתחננו שילְמֵד לפחות סמינר אחד לתואר שני, והוא ודאי ייעתר.

בשלב הזה, בערך, אורן לקח שוב את הדפים שטייכמן נתן לו, התיישב ליד השולחן במטבח, והתחיל לקרוא: רוח סתיו בוקעת עצמות נשבה במחנה של הלגיון השנים־עשר כאשר יצאתי מן האוהל באשמורת ראשונה, לבוש כתונת פשתן שחורה, ובאתי אל שר כל הצבא והארץ, אל בנו של הקיסר.