החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות / הרשמה

האימפריה של היטלר

מאת:
מאנגלית: אריה חשביה | הוצאה: | 2015-03 | 696 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

האימפריה של היטלר היתה יוצאת דופן בעוצמתה, באכזריותה ובמידת שאפתנותה לשנות את פניה של אירופה. השורשים לשאיפות ההתפשטות של הנאצים היו נעוצים עוד בתפיסות הנושנות של האימפריה הפרוסית, ושאבו השראה מהצלחתה של האימפריה הבריטית. אולם בעוד שהצבא הגרמני כבש במהירות חסרת תקדים שטחים נרחבים באירופה, כשל המנגנון הנאצי במשימה לשלוט בנתינים החדשים.
בהתבססו על תחקיר בהיקף יוצא דופן, מתאר ההיסטוריון מארק מאצובר את הדינמיקה של השלטון הנאצי באירופה על היבטיו השונים, החל באדמיניסטרציה היומיומית באימפריה הכבושה וכלה במאבקי הכוחות ובשיגיונותיהם של בכירי המפלגה הנאצית. מאצובר מראה כיצד הכשיל השילוב הקטלני של רצחנות והיעדר כל יכולת למשול, את "הסדר החדש" ששאפו הנאצים להנהיג באירופה.
האימפריה של היטלר הוא מסמך מרתק המטיל אור חדש על הדרך שבה הנאצים תיכננו, הוציאו לפועל ובסופו של דבר איבדו את שליטתם באירופה, ותוך כך מציג חזון מצמרר לדמותו של העולם לו היו מנצחים במלחמה.

מקט: 4-20-52982
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הקדמה

"האם היינו יכולים בכלל לנצח במלחמה, גם אם לא היו נעשות הטעויות הצבאיות? דעתי האישית היא: לא. משנת 1941 ואילך, לכל המאוחר, היתה המלחמה הזאת אבודה בדיוק כמו מלחמת העולם הראשונה, משום שלמטרות הפוליטיות לא היה כל קשר שהוא ליכולות הצבאיות והכלכליות של גרמניה. השיטה התמוהה של היטלר לניהול מלחמה עלתה לעם הגרמני רק במותם של הרבה מיליוני נפשות יותר מדי. זה הדבר היחיד – במלחמה זו לא היתה גרמניה יכולה לנצח. הדבר המופלא הוא משהו שלא חדלתי לחשוב עליו: כיצד מדינה כמו גרמניה, השוכנת בלב היבשת, לא פיתחה את העשייה המדינית לרמה של אמנות, במגמה להשיג שלום, שלום הגיוני … היינו טיפשים ומטופשים כל כך, שחשבנו כי נוכל לקרוא תיגר על העולם … ולא ראינו שזה לא אפשרי לחלוטין במצב שבו אנחנו נמצאים בגרמניה. מה היו הסיבות לכך? … אני לא פוליטיקאי, אני לא היסטוריון. אני לא יודע. אני רואה רק את השאלה."

גנרל לויטננט פרדיננד היים, בהרצאה לאחיו שבויי המלחמה, 23 במאי 1945 1

בתחילת אוקטובר 1941 הביאה שורה של ניצחונות את הוורמאכט אל מבואות מוסקבה, ושיכנעה את היטלר שברית־המועצות הובסה. הוא עמד על טעותו בתוך ימים. אבל אז כבר היה מאוחר מדי. פקידים במשרד התעמולה בברלין כבר סיפקו לעיתונאים חשיפה גלוית לב ובוטה של מה שיכלה אירופה לצפות לו תחת שלטון נאצי. המלחמה הסתיימה, הם אמרו לעיתונאים, והרייך יקים "מאחורי תיל דוקרני" אירופה שתוכל לספק לעצמה את כל צרכיה, ותוכל לעמוד בפני כל איום צבאי. גרמניה תהיה "הרבה יותר חופשייה וקרה" ביחסה כלפי "העמים שבהם נשלוט" ו"לא יבוא בחשבון מצב שבו מדינה קטנה ועלובה תעמוד למכשול בדרך לשלום באירופה על ידי העלאת דרישות או בקשות מיוחדות." אשר לעם הגרמני, הוא יעמוד בפני אתגרים חדשים ויידרש לטפל במיוחד בתקריות מתמידות בגבול האירו־אסיאתי החדש במזרח, מהסוג שהבריטים חוו בגבול הצפוני־מערבי של הודו. בקיצור, צריך יהיה "להוביל את העם הגרמני אל האידיאל האימפריאלי האירופאי."2

היטלר כבונה אימפריה: אולי לא כך אנו חושבים בדרך כלל על הפיהרר, אבל זה היה בוודאי אחד הדימויים שהוא אימץ לעצמו. הנאצים האמינו שייעודם היה לייסד אימפריה אשר תעלה אותם לרמה של מעצמה עולמית. כמעט לא היה לגרמניה ניסיון שינחה אותה בקולוניאליזם מעבר לים, והגרמנים ידעו מעט מאוד על הבריטים בהודו. אף על פי כן, הם התרשמו מאוד מהרעיון שקבוצה זעירה של אנשי מינהל יכולה לנהל תת־יבשת שלמה. מבחינתם, אימפריה היתה "אידיאל" – או, בלשון בוטה יותר, פנטזיה אלימה על עליונות גזעית, הפגנת כוח של אליטה צבאית שנועדה לשלוט במאות מיליוני נתינים. היטלר האמין שהגרמנים יוכשרו לקיום הערכים האלה, כדי להתחרות בשליטי "המרחבים הגדולים" על משאבי העולם. הם פיגרו מאחור בנהירה לאפריקה בשלהי המאה התשע־עשרה, ולא יכלו להרשות לעצמם להתעלם גם מן היריבויות התחרותיות שפרצו לאחר מלחמת העולם הראשונה. הבריטים והצרפתים כבר חטפו את המזרח התיכון, היפנים פלשו למנצ'וריה ב-1931, האיטלקים פלשו לאתיופיה ארבע שנים מאוחר יותר. גרמניה היתה צריכה להרוויח את הזמן שאבד לה.3

עד כמה הרחיקו באמת השאיפות האימפריאליות של הנאצים? זאת סוגיה שהיסטוריונים חלוקים עליה. "היום גרמניה היא שלנו, מחר – העולם כולו," שרו חברי תנועת הנוער ההיטלראי. אבל קשה לדעת אילו חלומות שליטה חלם הפיהרר. איש אינו מאמין ברצינות שהוא היה אופורטוניסט ותו לא, בלי כל מדיניות חוץ. האם היה יכול באמת לחזות מסע לכיבוש העולם כולו? יש מלומדים המאמינים שלתיאבון של הרייך השלישי לא היה גבול. הם מצביעים על ההכנות הימיות לקראת סכסוך טראנס־אטלנטי, וטוענים שכבר בשנות העשרים הנחתה את היטלר מדיניות חוץ של עימות עם ארצות־הברית. אחרים מטילים ספק באפשרות שהדברים התנהלו באופן חלק כל כך, או הרחיקו לכת כל כך, ומדגישים את היצמדותו של היטלר לאירופה ואת טיעוניו בעד התפשטות מזרחה – הצורך של גרמניה במרחב מחיה, לֵבֶּנְסְרַאוּם (Lebensraum).4

שתי ההערכות הללו אינן סותרות זו את זו, אבל אירופה קדמה לכול, מכל בחינה. ההבדל המהותי שצריך להביא בחשבון, הוא ללא ספק בין שליטה לכיבוש. כמעט מאה שנים לפני היטלר דיבר ויליאם סיוארד, מזכיר המדינה של אברהם לינקולן, על הפיכת ארצות־הברית ל"יורשת המדינות הגדולות המעטות שניהלו את העולם בפרקי זמן שונים." לשיטתו של סיוארד, "תהיה ליצירת שליטה ביבשת הזאת, בתוך שנים מעטות מאוד, השפעה שלטת בעולם." הוא ראה בעיני רוחו כוח המוקרן באמצעות מסחר, ואילו היטלר העריך את השליטה באוצרות טבע, אבל לא היה הבדל גדול, מבחינות אחרות, בין השאיפות ההגמוניות של שני האישים. "כל מחשבה על מדיניות עולמית – נלעגת," העיר היטלר באוקטובר 1941, "עד שנהיה אדוני היבשת … לאחר שנהיה אדוני אירופה, או־אז נהנה מהמעמד של שליטי העולם."5

שליטה באירופה, זה מה שהיה חשוב באמת לנאצים, דווקא משום שהאמינו בעמדתה המרכזית במערכת הגיאופוליטית של העולם. ב-1904 טען הגיאוגרף הבריטי הלפורד מקינדר, כי "מי ששולט במזרח אירופה שולט בלב היבשת. מי ששולט בלב היבשת שולט בעולם." זה לא היה רעיון מופרך. ככלות הכול, ב-1942 כבר שלטו הגרמנים בשטח גדול יותר מזה של ארצות־הברית, שהיה מאוכלס בצפיפות רבה יותר והיה פורה מבחינה כלכלית יותר מכל מקום אחר בעולם. יהיו אשר יהיו האתגרים שהיטלר אולי חשב כי יעמדו בפני הדורות הבאים, אין כמעט ספק שהכיבוש וההתבססות בשטח נרחב זה היו פסגת מדיניות החוץ שלו עצמו.6

משום כך ראו הנאצים את שאיפותיהם האימפריאליות כעולות בקנה אחד עם מעצמות מובילות אחרות, ולא יכלו להשיג בדעתם מדוע במיוחד הבריטים לא הבינו זאת. "נראה לנו," אמר אלפרד רוזנברג, שהכתיר את עצמו לפילוסוף של המשטר, "שגם האימפריה הבריטית מבוססת על תביעה לשליטה המוגדרת על ידי גזענות." האם הם לא היו שותפים לשילוב החשוב מאוד של תודעת עליונות גזעית ושנאה לבולשביזם? לשון אחר, הנאצים תיכננו לשלוט באירופה, כשם שהבריטים ניהלו את אסיה או את אפריקה – לפחות, כך היה נדמה להם. אם יהיה אפשר לשכנע את הבריטים לחדול להתייחס בעוינות כלפי הרעיון שלא יינתן לשום מעצמה יחידה לשלוט בגורלה של היבשת, לא תהיה סיבה לשתי המעצמות להילחם זו בזו. יהיה אפשר לחלק מחדש את אפריקה בקווים שנדונו בשיחות אשר החלו בשלהי שנות השלושים, ועל פי התוכניות השאפתניות יותר שתוכננו לאחר נפילת צרפת. אבל מבחינתו של היטלר, ההתפשטות מזרחה הבטיחה לגרמניה הרבה יותר מאשר מושבות מעבר לים, והוא סימן את השטחים שבין הים הבלטי ובין הים השחור להתיישבות גרמנית.7

"למען הדיוק," העיר פקיד גרמני באוקראינה ב-1942, "אנחנו נמצאים כאן בקרב כושים." זו היתה הממלכה המסתורית, המדאיגה והמעורפלת, שהגרמנים קראו לה "המזרח" – כביכול, ישימון לא מעובד ומשופע בביצות, ביערות בלתי חדירים ובערבה רחבת־ידיים בפתחה של פרוסיה – שטחים שרק ממתינים למרץ ולמשמעת הגרמניים כדי שייעשה בהם סדר ושייעשו פוריים. Ostrausch – שיכרון המזרח – הילך קסם על רבים מאלה שנשלחו למשול שם. אבל אימפריה יבשתית נשאה מגרעת אדירה אחת למשטר שהיה אחוז יותר מכל משטר אחר בפחד מפני זיהום גזעי. עצם הקרבה של הרייך אל "תת־אדם" בזויים – שרבים מהם היו דומים מבחינה גופנית לגרמנים, וחשיבותם כפועלים גדלה והלכה – הפחידה את ברלין ושיחררה את מגמותיה המדכאות ביותר.8

זרם הפולנים, הרוסים והאוקראינים ששטף את גרמניה בימי המלחמה, הניע את הגסטפו לרחרח בסביבות משקים חקלאיים ובתי־חרושת, ולבצע חיפושים שהסתיימו בהעלאות לגרדום פומביות ובמעצרים המוניים. בשטחים הכבושים החדשים התמזגו המלחמה והחרדה הגזעית והיו לתמהיל רעיל הרבה יותר. אזורי הספר המזרחיים של אירופה, ככלות הכול, היו השטחים שהנאצים תבעו למען העתיד. זה ניכר בבירור בשדה הקרב: שכן, בעוד האבדות הצבאיות של בריטניה וארצות־הברית הסתכמו בפחות מחצי מיליון איש כל אחת, איבדו הרוסים לפחות שמונה מיליון. 2.7 מיליון גרמנים מתו בחזית המזרח, בהשוואה ל-340 אלף באירופה המערבית ו-151 אלף באיטליה. מאחורי קווי החזית היו ההבדלים גדולים עוד יותר. כ-1,500 גברים ונשים צרפתים מתו בשחרור פריז, ואילו מספר הפולנים שנספו במרד ורשה, שהתרחש באותו פרק זמן, היה גדול פי מאה. מתוך 8.6 מיליון אזרחים שמתו, על פי ההערכות, בתקופת הכיבוש הנאצי באירופה, חלק הארי היה במזרח, ומספר רב יותר נספו בברית־המועצות עצמה. בשונה ממלחמת 1914-18, זו היתה מלחמה נגד אזרחים – והיא ניטשה בעיקר באותן ארצות שנועדו להיות "מרחב המחיה" הגרמני.9

לפיכך, כל תיאור של האימפריה הנאצית חייב לכלול בליבו את מזרח אירופה, אבל קיימת גם השאלה הנרחבת יותר של אירופה עצמה. ככלות הכול, כפי שראינו, הגרמנים היו אמורים לקבל הכשרה להגשמת "האידיאל האימפריאלי האירופאי", ורבים מתומכיהם האידיאליסטים יותר של הנאצים במדינות אחרות האמינו להם. ב-1942, לדוגמה, הביע פייר דרייה לה רושל, סופר צרפתי ימני, את התקווה שהגרמנים "יובילו את אירופה אל העתיד." גם גבלס עבד קשה כדי להציג את היטלר כמצביא המוביל מסע צלב אירופאי נגד הקומוניזם, אבל למרות מבול של תעמולה אירופאית אנטי־בולשביקית שיצא מברלין, היטלר עצמו נשאר לאומני חסיד גרמניה רבתי עד הסוף המר, ובשיחות פרטיות הוא הדגיש ושב והדגיש שהמלחמה מנוהלת אך ורק למען גרמניה ועמה.10 בדצמבר 1944 הוא אמר לקצינים בכירים בצבא שהם נלחמים כדי למצוא פתרון נחרץ לשאלה הגרמנית של אירופה. המלחמה היתה המשך לא רק של מלחמת העולם הראשונה, כי אם גם של מלחמותיה של גרמניה במאה התשע־עשרה, והיה לה אותו יעד: "איחודם השלם של כל הגרמנים."11

נאומים כאלה הביאו לכך שהיטלר יישמע לאומני טיפוסי – אולי היורש של הפן־גרמניוּת של המאה התשע־עשרה. כמו קבוצות אחרות השואפות להחזיר למולדתן שטחים שנלקחו ממנה, לטענתן, היה היעד של הנאצים למשול במדינה הגדולה ביותר האפשרית, אשר גרמנים מעטים ככל האפשר יישארו מחוץ לגבולותיה. לדוגמה, זה היה הפרס שקיבלו הלאומנים בפולין וברומניה ב-1919. פרס כזה קיוו ההונגרים והבולגרים להשיג בעזרת הגרמנים ב-1940. אבל הדגשת הפן המסורתי הזה לבדו במדיניות הנאצית רק תַטעה מאוד, משום שהיא מתעלמת מהחשיבות הקריטית שנודעת להתמקדות הגיאופוליטית בשליטה במרחב היבשתי האירו־אסיאתי, כדרך היחידה העולה על הדעת בשביל גרמניה כדי להתמודד כיריבתן של ארצות־הברית ובריטניה, והיא פוסחת על הגזענות הביולוגית הנוקשה, האכזרית והבלתי מרוסנת, וההתעלמות מהחוק, שהיוו את מתאר הלאומנות של הרייך השלישי.

לעומת זאת, הרעיון – שגם הוא עלה במלחמת העולם הראשונה – של ייעוד אירופאי מיוחד לרייך, מעולם לא קיבל אותה חשיבות, למעט לרגע קצר ב-1940. כאשר הוורמאכט כבש חלק גדול ממערב אירופה, סקנדינביה והבלקנים, במהירות מבלבלת וכלל לא צפויה, הוסר האבק לשעה קלה מעל תוכניות ישנות להפיח רוח חיים ביבשת על ידי יצירת גוש מסחר גדול בהנהגתה של גרמניה. שורשי התפיסה הזו – גרמניה כ"מרכז" של אירופה, המתאמת שוק פנימי גדול – נחו במחשבה הגרמנית של אמצע המאה התשע־עשרה, אבל החזון הזה נגוז כמעט באותה מהירות שבה צץ. הצדקת יחסי גומלין בין כלכלות קפיטליסטיות העסיקה תעשיינים ובנקאים גרמנים (ואותם נאצים שהיו קשורים אליהם, כמו הרמן גרינג), אבל כמעט לא עניינה את היטלר. ב-1941 כיוונה הפלישה לברית־המועצות את כל תשומת ליבו מזרחה. מאז ואילך הוא ראה בחלקים אחרים של אירופה אך ורק מקורות אספקה למשק הגרמני, ובמידה שהמשטר חשב במונחים אירופאיים, נבע הדבר אך ורק משום שמי שניהלו את המהלך המלחמתי נאלצו לעשות כן. דרכים למלחמה בפרטיזנים, שגובשו בבלארוס, ננקטו בצפון איטליה ובפינלנד. ה"צאר" של העבודה, פריץ זאוקל, נסע לצרפת ולאוקראינה, כדי להשגיח על מסעי גיוס הפועלים שניהל שם. כפקיד גסטפו טיפוסי, הביא אותו תפקידו במלחמה מדרום אוסטריה לצפון־מערב גרמניה, לקווקז, לפולין ולסלובקיה ובשלב מסוים הוא חשב אפילו להגיש בקשה לקבלת תפקיד בשירות הקולוניאלי החדש באפריקה. המלחמה והכיבוש היו לדרכם של הנאצים לשלב ולמזג את חלקי היבשת, ולמעשה תרמו בסופו של דבר קרוב לרבע מן המשאבים שצרך מאמץ המלחמה הגרמני הכללי. אבל זו היתה אך ורק תוצאה של הצורך בגיוס המשאבים. שום חזון חיובי לא עמד מאחוריו.12

אחת הסיבות לכך שהגרמנים לא חשבו לעומק על אירופה, היתה העובדה שבחלק גדול מן המלחמה הם לא נדרשו לעשות זאת: האירופאים הלכו בתלם ותרמו ממילא מה שדרשו הגרמנים. לאחר 1945, נוח היה לשכוח זאת. מי שסבלו ושרדו את הכיבוש הגרמני, הריעו לגיבורי הרֵזִיסְטַאנְס ועברו בשתיקה על העובדה שפקידים גרמנים ברוב אירופה לא הוטרדו יתר על המידה על ידי תנועות התנגדות, אלא בשלבים הסופיים של המלחמה. העובדה שהגרמנים הצליחו להפנות את משאבי היבשת לטובת כלכלת המלחמה שלהם, יוחסה לכפייה. לא הוזכרו העסקות שעשתה ברלין עם אנשי עסקים ועובדי מדינה משתפי פעולה במערב אירופה ובמרכזה. הוא הדין לגבי העובדה שאלפי פועלים מובטלים צרפתים, הולנדים, קרואטים, ספרדים ואיטלקים התנדבו לעבוד בבתי־חרושת ברייך לפני שהופעלה התוכנית לעבודות כפייה.13

לאחר המלחמה פקדה שכחה קולקטיבית מדינות כמו איטליה, הונגריה ורומניה, שלחמו לצד היטלר וניהלו משטרי כיבוש מקבילים משלהן. הקרואטים והסלובקים קיבלו מדינות משלהם. בולגריה בלעה שטחים של שכנותיה והונגריה קיבלה בחזרה חלק גדול מהטריטוריה שאבדה לה ב-1918. מוסוליני חלם על אימפריה רומית חדשה ושלח את מגויסי החובה שלו לאיים הקיקלידיים, אם היו בני מזל. האחרים נשלחו למדבר סהרה, לסלובניה או לסומלילנד. רומניה ניהלה את אוקראינה, כיסתה את אודסה בגופות והטילה מאות אלפי חיילים למלחמה בצבא האדום. לאומנים מהמדינות הבלטיות, מבלארוס ומאוקראינה לחמו גם הם לצד הגרמנים, בתקווה לצאת נשכרים.

את שיתוף הפעולה כשלעצמו אפשר להבין, משום שב-1940 סבלה אירופה מהכישלונות שנחלו הליברליזם והדמוקרטיה בשנים שבין שתי המלחמות, ואילו ההצלחות הכלכליות והצבאיות של גרמניה עוררו יראת כבוד. היו אירופאים שקיוו כנגד כל הסיכויים שיעלה בידי הגרמנים לאחד את היבשת טוב יותר מאשר חבר הלאומים או הבריטים והצרפתים. אחרים פשוט הרימו ידיים. מה שגרם לכך ששיתוף הפעולה נראה תמים בדיעבד, היה חוסר יכולתה הכמעט מוחלט של גרמניה לנצל את ההזדמנות הפוליטית שנפתחה לפניה. כתוצאה מכך נעשו הגרמנים כמעט מייד לא פופולריים. "בכל מקרה, זאת היא אחת מהבעיות המרכזיות של אירופה ההיטלרית," העיר ההיסטוריון ההולנדי הגדול פיטר חֵייל, שעבר שמונה־עשר מחודשי המלחמה במחנה בוכנוולד, "הקונפליקט הזה בין כוח המשיכה של מגמות מסוימות של 'הסדר החדש' ובין האכזבה הגדלה והולכת מהתנהלותו בפועל של הכובש."14

הסיבה הבסיסית היתה לאומניותו של היטלר – או ליתר דיוק, השכנוע שלו כי אין להתחשב ואין לסמוך מבחינה פוליטית על איש זולת הגרמנים בעצמם. בעת הצורך אפשר להתעלם מהריבונות ומהעצמאות של בעלי־בריתו. בכל רגע אפשר להתעלם מהשאיפות הפוליטיות של משתפי הפעולה. הוא התעלם לגמרי מקריאות להכריז על תוכנית אירופאית שתתחרה באמנה האטלנטית של בעלות־הברית. כל מה שנחשב בעיניו היה לעורר פחד וצייתנות. שוטר חשאי הונגרי סיכם את היחס הזה במילים: "בשטחים הכבושים מקיימת הממשלה הגרמנית את העיקרון שהיא מוכנה לסבול רק משטר או ממשלה הרוקדים תמיד לצלילי החליל הגרמני, תוך סילוק כל שיקול של פופולריות." לשיטתו של היטלר, זה היה עיקרה של מדיניות קולוניאלית. אירופה היתה קיימת בעיקר כדי לשרת את האינטרסים של גרמניה רבתי.15

לא היה חידוש בניסיון להקים אימפריה על בסיס של לאומנות. לצרפת היה ייעוד להפיץ את התרבות שלה, ובדרך שונה נהגו כך גם האמריקאים. קרוב יותר לנושא הנדון: הרוסים וההונגרים ניסו לפני 1914 ללכד את הטריטוריות שלהם על ידי הפצת שפתם ותרבותם. מה שהפך את הגישה הנאצית לא רק ליוצאת דופן כי אם גם לפילוסופיה שלטונית ששכרה יוצא בהפסדה, הוא התעקשותם להגדיר לאומיות במונחים צרים כל כך, שהוציאו מן המסגרת את רוב העמים שהם כבשו ולא איפשרו להם לעולם להיות אזרחים גרמנים. "כל המדינות הליברליות המאפשרות לזרים להתאזרח אצלן, מתאימות לאימפריה," כתב פרנסיס בייקון בתחילת המאה השבע־עשרה. "משום שהמחשבה שקומץ בני־אדם, מחוננים בעוז רוח ובמדיניות החזקה בעולם, יכולים לחלוש על שטח גדול מדי [היא שגויה]. אפשר כי יחזיקו מעמד פרק זמן, אך סופם ליפול לפתע." מעולם לא היה תיאור נכון יותר מהאמרה הזאת לגורלו של "הסדר החדש" הנאצי.16

מובן שהאימפריות האירופאיות מעבר לים לא היו מופת של ליברליות נוסח בייקון. בעלי צבע עור לא נכון התקשו לקבל אזרחות בריטית, צרפתית או פורטוגלית, וקיומן של מערכות משפט כפולות לא היה חידוש נאצי. אבל מחוץ לאירופה, משטרים הדוגלים בהדרה צמחו בדרך כלל במשך זמן רב, בחברות שעוד היו חקלאיות ברובן. זה היה תהליך הכרוך במערכת סבוכה של הסכמות ופשרות עם שליטים וילידים מקומיים, ובכל מקרה נוצרו בהם מתחים בתקופה שבין המלחמות, עקב פעילותן של תנועות לאומניות קולוניאליות. הגרמנים אכפו את שלטונם בפתאומיות, בעיצומה של מלחמה, והטילו את מרותם על חברות עירוניות בעלות תודעה עצמית עמוקה ורוח לאומית. מה שמפתיע אינו ההתנגדות של האירופאים, כי אם ההססנות שאפיינה אותם עד שהתנגדו.

אחת הסיבות היתה הבלבול: הופעתו של "הסדר החדש" טילטלה כל מדינה־לאוֹם לגיטימית באירופה, הרבה יותר מכל מה שקדם לכך, או מה שאירע מאז. ככלות הכול, המטרה היתה לא רק לחזק את הלאומיות הגרמנית, כי אם גם למחוק את תודעת הזהות הלאומית של עמים אחרים. מדינות כמו פולין, צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה נמחקו מן המפה. רבות מן המדינות האחרות שנכבשו היו בנות כמה עשרות שנים בלבד. הכיבוש הראה עד כמה רופפת היתה לכידותה של האוכלוסייה המקומית, ובאיזו קלות עלולה מדינת־הלאום להתפורר. התושבים המקומיים היו חצויים ומפולגים – במעמד, בלשון, באידיאולוגיה ובדת – והמלחמה הכוללת הציתה מלחמות פנימיות קטלניות, על התדמית וההגדרה העצמית של האומה. במקרים רבים הגיעו הסכסוכים הללו אל סף מלחמת אזרחים, וביוון, ביוגוסלביה, באיטליה ובאוקראינה הם גבו אלפי הרוגים.

יצר הנקם הרצחני של הגרמנים היה גם הוא גורם הרתעה יעיל מאוד. את השפעתו ההרסנית ניתן לראות טוב ביותר בתגובה הציבורית לפרשיות שכמעט אינן זכורות עוד, כמו הוצאתו להורג של ראש ממשלת צ'כיה, אלואיס אליאש, ב-1942, פעולות העונשין ב-1941 בסרביה, שבהן נורו למוות יותר מאלפיים אזרחים בעיירה הקטנה קרגוייבץ, או הריסתו עד היסוד של הרובע העתיק של מרסיי ופינוי 40 אלף תושביו לאחר שהתפוצצו כמה מטעני צד ברחובות העיר. אירועים מבעיתים אלה שברו את רוחם של מי ששמעו עליהם, והפכו את מחיר ההתנגדות – לא רק עבור מי שאחז בנשק, כי אם גם עבור אזרחים מהשורה – לגלוי וברור.

זיכרונות כאלה – יחד עם זכר לידיצה, אוֹרָדוֹר והמחנות – תרמו רבות לעיצוב הדרך שבה אנו מבינים את הנאציזם. במקום שייראו כגרסה קיצונית של תופעה אירופאית מודרנית שכיחה – לאומנות – בדרך כלל מודגשת אהבת האלימות הפתולוגית, יוצאת הדופן, של הנאצים. תיאורטיקנים של טוטאליטריות, במיוחד, מציגים את הנאציזם כדוגמה לאותו טיפוס נדיר, למרבה המזל, של משטר שבו מספר קטן של בני־אדם תופסים את השלטון ומחזיקים בו אך ורק מתוך תאוות שליטה, דיכוי החירות ושימוש בטרור להארכת שלטונם. התיאורטיקנים מדגישים את שליטת האליטה הפוליטית בבני־אדם מהשורה, ומשום שהם מניחים שהטרור הפחיד את ההמונים מלכתחילה, הם אינם מייחדים תשומת לב רבה לרעיונותיהם של הנאצים. תחת זאת מופיע הדיקטטור עצמו כמניע השטני הראשי במין תיאולוגיה נגדית ניהיליסטית.

עכשיו, כעבור יותר מחמישים שנה, הפרדיגמה הטוטאליטרית עדיין שלטת. בחלקה, היא אכן נכונה. היטלר היה דמות מרכזית הן בניהול הרייך ואולי אף יותר מכך באופן שבו ניהלו הגרמנים את אירופה: במהלך המלחמה לא היתה בגרמניה ממשלה המבוססת על שיתוף אמיתי מכל בחינה שהיא, והיבשת נוהלה על ידי היטלר באופן שמנע היווצרותה של הנהגה שיתופית. במקרים רבים התערבויותיו היו נחרצות – במיוחד בהסלמת הענישה הקולקטיבית. מאחר שלא ידע בוודאות (והיתה לכך סיבה) עד כמה תמך הציבור הגרמני במטרותיו ארוכות הטווח, דאג לכך שהשלטון יישאר בידי מי שבטח בהם יותר מכול. אנשים אלה, שרצו להתקרב לחוגו של הפיהרר, המציאו אמצעים רצחניים יותר ויותר כדי לגבור על הקשיים הרבים שנוצרו בגלל שאיפותיהם האישיות. לפיכך פעלה המדינה הנאצית בשנות המלחמה כמעט בלי הגבלה, במיוחד במזרח אירופה, אבל גם בשטחים הכבושים האחרים שבהם התמוטטו או עורערו המחסומים הניצבים בדרכו של ממשל שרירותי. אחד היריבים הבולטים ביותר של הנאצים, מי שהיה ראש ממשלת צרפת לאון בלום, הבין את המתרחש. ב-1942 כתב על בני משפחתו, שסירבו לעזוב את פריז, כי "הם חושבים שמעשי הזוועה שנעשו בחודש שעבר הם האחרונים, או לפחות שהפלצוּת האוניברסלית שמעשים אלה עוררו תגרום להפוגה ממושכת. חוששני שהם אינם תופשים שהגלגלים נעים במהירות גדלה והולכת, וכי אפשר תמיד להמשיך בביצוע מעשי זוועה. הם אינם מסתיימים לעולם."17

אבל הפרדיגמה הטוטאליטרית יכולה גם לשגות בהצגת דברים רבים. ודאי שהיה על גרמניה להשליט את מרותה על האוכלוסיות שבהן שלטה, אבל המצב היה מורכב יותר בתוך גרמניה עצמה, במיוחד בשנות המלחמה. ככלל, לא היה צריך לאלץ את הגרמנים להילחם, וגם בימים האחרונים של המלחמה לא התרחשה קריסה סיטונית כזו שאירעה ב-1918. את ההתנגדות העיקשת של המדינה אי אפשר לזקוף רק להסלמה המהירה בטרור שללא ספק אכן התרחשה. בעת האחרונה טענו מלומדים שהשלל של הכיבוש איפשר למשטר לקנות תמיכה עממית במלחמה. אפשר להתווכח עם טיעון זה, אבל ברור שהאוכלוסייה תמכה במשטר, למרות היעדר התלהבות גלויה כאשר המלחמה פרצה. כמו כן, אי אפשר עוד לטעון שלאחר 1941 היה הבדל משמעותי כלשהו בין האס־אס לוורמאכט באופן ההתייחסות ליהודים ולסלאבים בשטח הכבוש. חיילים גרמנים מן השורה התנהגו באותה אכזריות כלפי הבולשביקים, היהודים ו"תת־אדם" אחרים, כמו "150 אחוז" נאצים. הסדר החדש היה אפוא מפעל גרמני גם מהבחינה הזאת – לא זו בלבד שנועד לגרמנים, כי אם גם הסתמך עליהם ועל השתתפותם הפעילה בקיומו.18

וקיימת גם שאלת הרעיונות והדיונים שעיצבו את מערכת השליטה הגרמנית בשנות המלחמה. איש, אף לא היטלר, לא חזה מראש את האתגרים שתציב המלחמה. נהפוך הוא: אף כי הנאצים חלמו במשך שנים על לחימה, כאשר זו התרחשה בפועל, הם נדהמו מהשלכות הצלחתם שלהם. התוצאה היתה שורה של טיעונים בדבר מטרות ואמצעים, שהחלה ב-1939 ולא חדלה. כאשר עוקבים אחרי הזיכרונות האישיים, שפורסמו במאמרים ובעיתונות, מתברר במהרה שלא ניתן למצוא תיאוריית כיבוש נאצית יחידה, לא ב'מיין קאמפף' ולא בכל הכרזה של היטלר עצמו. אנו מגלים שאנשי אס־אס תהו ב-1939 כיצד אפשר לטעון ברצינות שהם בונים אומה טהורת גזע בשעה שהם מרחיבים את גבולות הרייך אל מעבר לשטחים שבהם חיים גרמנים, ועליהם לשלוט בצ'כים ובפולנים. ב-1941 התלבטו אחרים בשאלה אם להפריט משקים ממשלתיים סובייטיים (קולחוזים), או להשאירם כמות שהם בידיים גרמניות. כמו כן, איש לא החליט החלטה של ממש עד כמה תפיסת השלטון בגרמניה לפני 1933 שימשה דפוס לנאציפיקציה של הארצות הכבושות, או האם בכלל ניתן לייצא את הנאציזם. הנאצים האמינו בלהט בפיהרר שלהם ובנאציונל־סוציאליזם, אבל המחויבות האידיאולוגית הזאת לא הביאה תשובות פשוטות לשאלות שניצבו בפניהם. כמשטר טוטאליטרי, ניטש בגרמניה ויכוח נמרץ להפליא על המשמעות האמיתית של שליטה ביבשת.

מעל הכול, קיימת בעיה אמיתית בדיונים על נאציונל־סוציאליזם שאינם מביאים בחשבון את ההשפעה הקטליטית של המלחמה עצמה. אולי אין דבר שמציג את הנקודה הזאת טוב יותר מאשר מנגנון הטרור שהתפתח והלך. בספטמבר 1939 היו ששת מחנות הריכוז הגדולים ברייך מאוכלסים על ידי 21,400 אסירים בלבד. בתחילת 1945 כבר תפחה המערכת לרשת מחנות ענקית ומנוהלת באופן מחריד, ובהם יותר מ-700 אלף נפש. בקצרה, לא היתה מערכת טרור יחידה, פרי מוחו של היטלר. השליטה בשטח כבוש במזרח היא שאיפשרה לאס־אס לעלות עלייה מסחררת, מטאורית, עד להיותו הארגון האימתני ביותר באירופה הכבושה. המלחמה היא אשר שינתה לגמרי את מעמדו של הפיהרר עצמו, כאשר איפשרה לו לרמוס כל מה שנותר ממערכת המשפט בתוך גרמניה, וגרמה לכך שייעשה הן מנותק יותר והן חסר מעצורים יותר בו־זמנית. בתוך חודשים מעטים בלבד, בחורף של 1941-2, הניחו הנאצים ליותר משני מיליון שבויי מלחמה סובייטים למות במחנות צפופים, באין רואים, ובמידה רבה בלי תיעוד. בתוך שלוש שנים בלבד – 1941 עד 1944 – הם המציאו ובנו מחנות השמדה, הרגו יותר מחמישה מיליון יהודים וגייסו יותר משישה מיליון אירופאים כעובדי כפייה בשירות הרייך. אף לא אחד מכל הדברים הללו לא התרחש – ואף לא נשקל – לפני פרוץ המלחמה.

שנות הארבעים המוקדמות הן אפוא דוגמה בולטת לדרך שבה האלימות של המלחמה – במיוחד כאשר מנהיגות פוליטית חדורת אידיאולוגיה וקצרת רואי משולבת בעליונות צבאית מכרעת – עלולה להביא להסלמה כמעט בלתי מוגבלת בשימוש בכוח ולשינוי מתמיד של חוקים ונורמות. הנאצים אימצו את הרעיון של מלחמת מנע, ולא ראו את עצמם כפופים לחוק הבינלאומי. כתוצאה מכך, רק הסייגים האתיים שלהם עצמם (אשר לאומנות גזענית יוקדת החלישה בכל הנוגע למי שאינם גרמנים) הציבו גבולות למה שהם החשיבו כראוי לעשותו. אבל אם המלחמה איפשרה למשטר לכבוש טריטוריה, היא היתה גם אמצעי – כפי שהיטלר עצמו הבין היטב – לחולל שינוי בגרמנים ובמערכת הערכים שלהם. שכן הנאציזם ביקש להינתק לא רק מן הליברליזם הפרלמנטרי, כי אם גם באופן הרבה יותר יסודי ממה שהיה עד אז מקובל לראות כאנושי. "האדם, כאדם, אינו קיים עוד," כתב ב-1936 וַלטר גרוס, ראש המשרד למדיניות גזעית. "יש רק בני־אדם השייכים לגזע זה או אחר."19 המלחמה גילתה את מלוא המשמעות של הקביעה הזאת. פרופסורים וכמרים פולנים הושפלו בשיטתיות ובאלימות. כאשר שבויי מלחמה סובייטים רעבו עד כדי כך שנעשו אוכלי אדם, הגיב היטלר בשאט־נפש. "האנשים האלה הם חיות," הוא אמר לאורח קרואטי בפברואר 1942: גרמניה נלחמת ב"דגנרציה חייתית של האנושות [Menschheitsentartung]." אשר ליהודים, רתמו אותם לעגלות, כמו סוסים, וציוו עליהם לנקות כיכרות שוק כשהם הולכים על ארבעותיהם – כדי להראות שאינם בני־אדם.20

חלק גדול מההתעניינות היום בסדר החדש מתמקד בנושא השואה – ההצגה הפרדיגמטית של ההרסנות הנאצית. אבל אפילו ה"מלחמה ביהודים" צמחה למעשה מ"המלחמה למען הגרמנים" של היטלר. כל מסע הכיבושים וההשמדה הגזעית נשען על אשליה פנטסטית. משאלים שערך הוורמאכט עצמו הראו שלא היה כמעט חייל גרמני אחד שרצה להישאר בפולין, קל וחומר ברוסיה, לאחר שתסתיים הלחימה. אותם אנשים שהימלר התכוון לתגמל במשקים חקלאיים במזרח, רצו רק לחזור הביתה. רובם לא זכו לכך. מיליוני רוסים, פולנים, יהודים ובלארוסים נספו במסעם של הנאצים להגשמת פנטזיה אימפריאלית, אבל נספו גם האנשים שהרגו אותם ושהיו אמורים לתפוס את מקומם. בגלל הנאציזם מתו חיילים ואזרחים גרמנים במספר שכנראה לא נפל בהרבה ממספר הנספים ב"פתרון הסופי" עצמו. במקום לבנות את הרייך הגרמני הגדול, היטלר הותיר את המדינה קרועה ושסועה. האימפריה שלו נבנתה במחיר חייהם של מיליונים, אך היא לא הוקמה, וכאשר משטרו אכל את בניו, כל מה שהוא הותיר אחריו היה המוות.21

  1. :

    מתי הספר יהיה זמין אלקטרונית?

הוסיפו תגובה