החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הייתה כאן פעם משפחה

מאת:
מאנגלית: דנה אלעזר הלוי | הוצאה: | 2016-09 | 256 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

בערב החתונה של בתה, עולמה של ג'וּן ריד מתמוטט; אסון נורא פוקד את חייה – כל משפחתה נמחקת ברגע אחד: בתה, הארוס של בתה, בעלה לשעבר והחבר שלה, לוּק. רק ג'וּן לבדה נשארת בחיים.
בודדה ללא כל מטרה או כיוון, ג'וּן נוסעת ברחבי הארץ, הרחק מהעיירה הקטנה בקונטיקט שבה היא גרה. בעקבותיה מגיחה ועולה קהילה שלמה, ורשת יפהפייה ומפתיעה של קשרים נארגת בחוטים של שברון לב משותף. בנות הזוג שמנהלות מוטל על שפת האוקיינוס השקט, שאליו ג'וּן מגיעה לבסוף כדי לחיות חצי-חיים; בעל הקייטרינג שהתבקש להכין אוכל לחתונה ולא קיבל את התשלום המגיע לו; אמו של לוּק, האישה המנודה והשנואה שחייה התנפצו לרסיסים – כל מי שהטרגדיה הזאת נגעה בו הולך ומשתנה, ואמיתוֹת החיים, בעבר הרחוק והקרוב, הולכות ונחשפות.
היתה כאן פעם משפחה הוא רומן ביכורים יפהפה ומכמיר לב, אשר מספר סיפור בלתי נשכח שחושף את פניהם היפות של בני אדם שמוצאים בלבם חמלה ותקווה. בעיקרו, זהו סיפור על משפחות – המשפחות שנולדנו להן ואלה שאנחנו מקימים.
הרומן היתה כאן פעם משפחה היה מועמד לפרס מאן-בוקר לשנת 2015.
ביל קלג הוא סופר, עיתונאי וסוכן ספרותי. שני הספרים הקודמים שפרסם עסקו בהתמכרותו לסמים. מאמריו של קלג מפורסמים ב"ניו יורק טיימס", "הגרדיאן", "אסקוויר" ו"הרפרס באזאר".

מקט: 4-99-2027
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


סַיילֶס

הוא מתעורר לקול סירנות. רבות, מרעישות וקרובות מאוד. ואז צופרים: רטינות קצרות וכעוסות, כמו הזמזמים המאותתים על פסק זמן במשחקי הכדורסל שהוא צופה בהם אך לא משתתף בהם בבית הספר. על מסך הטלפון הנייד שלו כתוב 06:11, אבל קומת הקרקע רוחשת חיים והמולה, ועל־פי התדר המסוים של קול הבוקר הצורמני של אמו, שחורק מעל הקול של אביו ושל אחיותיו, הוא מבין שקרה משהו.

לפני שהוא מעיף מעליו את השמיכה, סַיילס מוציא מתחת למיטה את התרמיל הצהוב. הוא שולף ממנו את הבאנג הקטן האדום שחברו אית'ן נתן לו לפני חודש ליום הולדת חמש־עשרה, לצד שקית של מריחואנה שהוא עישן בפחות משבוע, בעיקר כשיצא לעבוד ועקר עשבים מגינות ומחצרות של ניו יורקים עשירים. הוא בוחר גוש ירוק מקופסת הפלסטיק הקטנה והאפורה שבה הוא שומר את המאגר שלו, בוצע אותו בזהירות לחצי בערך, ומצמיד את הפיסה הגדולה יותר אל כוסית המתכת. הוא לוקח את בקבוק המים המלא למחצה שמונח על שידת הלילה, מוזג כמה סנטימטרים לתוך הבאנג ומדליק. כשהוא שואף, הוא שם לב לעשן שמסתחרר לעבר פיו, מתאבך בתוך הצינור האדום ומסתובב, לאט, כמו סדין המתפתל בתוך מים. מרגע שהגוש הופך ברובו לאפר, הוא פותח את המכסה, מקרב את פיו אל הפִּייה ומשחרר את העשן אל ריאותיו. המים מגרגרים בבסיס הבאנג, והוא מקפיד לשאוף בעדינות כדי לצמצם ככל האפשר את הרעש. הוא פותח את החלון, מרים את הרשת בתנופה ואז רוכן החוצה ופולט את העשן בנשיפה אחת מלאה ולחה.

הוא מסתכל בעשן שמרחף לנגד עיניו, נלכד ברוח ונעלם. הוא מרגיש את האוויר הקריר הנושב על פניו ועל צווארו ומחכה שהמריחואנה תפעיל את קסמיה. השמים צבועים בוורוד ובתכלת, והוא עוקב בעיניו אחרי שובל של מטוס סילון שנמתח מעליו ונעלם מעבר לגג החניה המקורה. פסי השובל אווריריים ורפויים, ולכן הוא משער שהמטוס כנראה טס שם לפני שעות, עוד לפני שהאיר השחר. לאן? הוא תוהה, והסם מתחיל לחלחל אל מחשבותיו.

מתחתיו נוחתים על הדשא בתנועה חסרת חן ארבעה עורבים בשרניים. הוא רואה אותם מקפצים ומטופפים ומצמידים את כנפיהם אל חזותיהם העבותים. הם גדולים כמו חתולי בית, הוא חושב לעצמו ומתבונן בתנועותיהם הזריזות והמכניות. כעבור זמן־מה וללא כל סיבה ברורה הם נעצרים לפתע ועומדים ללא ניע. הוא לא רואה את עיניהם אבל מרגיש שהם נועצים בו מבט. הוא נועץ מבט בחזרה. הם זוקרים את ראשיהם מצד לצד כמו בניסיון להבין מה הם רואים. הרוח פורעת את נוצותיהם מאחור, וכעבור כמה ניתורים הם דואים לדרכם. כשהם נישאים באוויר הם נראים גדולים עוד יותר, ובפעם הראשונה הוא תוהה שמא אלה נצים, או נשרים. ואז, כאילו לחץ מישהו על כפתור השֶמע, ציפורים מכל המינים מצווחות ומצפצפות ומצייצות מכל עבר. סיילס נרתע וחובט את אחורי ראשו במשקוף העליון של החלון. הוא משפשף את הנקודה הכואבת ורוכן שוב קדימה, עמוק יותר. עוד סירנה, אחרת מקודמותיה – צליל גבוה יותר, מוטרד יותר – צורחת אי־שם רחוק. הוא מנסה לאתר את העורבים שנעלמו בשמי הבוקר העמוסים, אבל במקומם הוא רואה בַּפסים ובַסלסולים צורות מוכרות: זוג הררי של שדיים מתפקעים, משקפי שמש בעיצוב חתולי, ציפור בוערת עם כנפיים עצומות. ואז הוא רואה משהו שאינו דומה לשום דבר פרט לַדבר עצמו: עשן, שחור משחור וסמיך, עולה מאחורי הגג. בהתחלה הוא חושב שביתו עולה באש, אבל כשהוא רוכן החוצה ומסתכל אחורנית הוא רואה שהעשן מגיע ממקום כלשהו מאחורי העצים שמעבר לגבול ביתם. ואז הוא מריח אותה – את הצחנה ספוגת השמן של אש שמאכלת לא רק עץ. הוא ממש מצליח לטעום אותה, וכשהוא שואף אותה אל קרבו, היא מתמזגת בעשן המריחואנה שהוא עדיין טועם על לשונו ובגרונו. הציפורים מגבירות את קולן. צוֹוחות, צורחות צלילים שנשמעים כמו מילים. עופו! עכשיו! עופו! זה מה שנדמה לו שהוא שומע, אבל הוא יודע שזה לא ייתכן. הוא ממצמץ, עוצם את עיניו ואז פוקח אותן שוב, מנסה לעכל הכול: את העשן, את הריח, את הציפורים, את הסירנות, את השמים המרהיבים. האם הוא חולם? והאם זה סיוט? האם זה בגלל המריחואנה? הוא קיבל אותה מטֶס בדוכן האיכרים שליד הכביש, והחומר שלה בדרך כלל לא חזק מדי, לא כמו החומר שעושה טריפּים, זה שהוא והחברים שלו נוסעים שעה וחצי דרומה כדי להשיג ביוֹנקֶרס. הוא היה מעדיף שזה יהיה סיוט או הזיה, אבל הוא יודע שהוא ער ושמה שהוא רואה אמיתי לגמרי.

ליד קצה החורשה שמעבר לשטח ביתו, עשן מיתמר לשמים כמו זיהום אוויר מארובה בסרט מצויר. העשן נפלט ומִידלדל, נפלט ומִידלדל. ואז ענן נורא, גדול יותר מכל השאר, מתנחשל מאותו מקור סמוי מן העין. הענן שחור כולו, סמיך כפחם, ובשוליו פסי כסף קלושים. כשהוא מתרומם אל־על הוא מתרחב ולובש צבע אפור־ירקרק, ואז מתפוגג לאניץ ארוך ומעוקם שמצביע השמימה כמו אצבע נוראה.

סיילס מתרחק מהחלון. הוא עדיין לובש את המכנסיים הקצרים ואת חולצת הטריקו שבהם הלך אתמול לישון, ועכשיו הוא נועל את נעלי הריצה הישנות שלו, נעלי ניוּ באלאנס אפורות־לבנות, אלה שהוא נועל כשהוא עובד בגינון או עורם בולי עץ להסקה עם אביו. הוא מסתכל במראה שמעל השידה ורואה שעיניו ורודות, בולטות מעט, ואישוניו מורחבים. שערו הבלונדיני שלא נחפף זה ימים רבים שומני ופרוע, שטוח על ראשו פה ומזדקר שם. הוא מושח את בתי השחי בדאודורנט וחובש את כובע המצחייה השחור מקורדרוי עם הסמל של אתר הסקי מוֹהוֹק מאוּנטן. הוא לוגם את שארית המים מהבקבוק שליד המיטה ותוקע בפיו כמה מסטיקים “בּיג רֶד". הוא לוקח את התרמיל הצהוב ואורז את הבאנג, את המצית ואת קופסת הפלסטיק הקטנה. הוא משפשף את עיניו בשני אגרופים, שואף עמוק, נושף, וצועד לעבר דלת חדרו.

אגודלו ואצבעו מחככים את הידית והוא נזכר בערב הקודם, איפה היה ומה קרה. הוא צועד אחורה, משחזר את צעדיו האחרונים לפני שנרדם, משחזר הכול בעיני רוחו פעם ועוד פעם, כדי לוודא שמה שהוא זוכר לא היה רק חלום. הוא שוקל ואז מבטל את האפשרות להכין לעצמו עוד באנג לפני שיֵצא מהחדר. הוא עומד בלי לזוז ומדבר אל עצמו בלחש. אני בסדר. הכול בסדר. לא קרה שום דבר.

למטה, האַייפון של אמו משמיע צלצול תמים, כמו טלפון מִפַּעם. היא עונה בצלצול השלישי, ועל הבית נופלת דממה. הקולות היחידים שנשמעים עכשיו הם הסירנות הבלתי נלאות, הצופרים הרוטנים וההמהום המרוחק של להבי מסוק המכים באוויר. מהמטבח צועק אביו את שמו. סיילס מתרחק מהדלת.

  1. (בעלים מאומתים):

    ספר מרגש ונוגע ללב. התחלתי לקרוא ולא יכולתי להניח מהיד המשכתי וקראתי עם דמעות בעיניים עד שסיימתי.
    זה ספר על משפחה, ועל חברות, ועל אהבות ובגידות ואסונות ועל החיים שממשיכים למרות הכל…

הוסיפו תגובה