החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות / הרשמה

הלוויתן

מאת:
מגרמנית: גדי גולדברג | הוצאה: | 2015-04 | 80 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

24.00

רכשו ספר זה:

פשוט ומבריק; ה ל ו ו י ת ן היא מאותן יצירות מופת נדירות החודרות אל לב הקורא הודות לאיזון הדק המושג במעשה צורפות ספרותי.
זהו סיפורו של ניסן פּיצ׳ניק, סוחר אלמוגים מפרוֹגרוֹדי, עיירה נידחת באוקראינה. אך פיצ’ניק אינו עוד סוחר תאב בצע, עבורו האלמוגים הם אמנות, יצורים חיים שיש לטפח כאוצרות. הודות לאלמוגיו הוא שוכח את העולם סביבו ושוקע בגעגועים דמיוניים אל אבי האלמוגים− אל הים. אלא שניסן פיצ׳ניק מעולם לא ראה את הים, למעשה, הוא מעולם לא יצא מפרוגרודי. יום אחד מגיע לעיירה השכנה סוחר אלמוגים מזוייפים המוכר את סחורתו בזול. האם יתפתה ניסן פיצ’ניק לערבב אלמוגים מפלסטיק באלמוגיו כדי לעמוד בתחרות?
הנובלה ה ל ו ו י ת ן כתובה בשקיפות קלילה המאפיינת אגדות עם וסיפורי מעשיות, סיפור שכמו נועד לעבור מדור לדור. כאן, בדמי ימיו, מדבר יוזף רות על כל אדם שהקריב עצמו למען חלום, ולאחר מכן התפתה לבגוד בו.

יוזף רות נולד בשנת 1894 בברודי שבגליציה. יהודי, קתולי, סוציאליסט ומודרניסט. במהלך מלחמת העולם הראשונה שירת כשנתיים בצבא האוסטרו־הונגרי ולאחריה עבד כעיתונאי בווינה. לאחר מכן המשיך לברלין, ועם עליית היטלר לשלטון וכניסתו לרשימה השחורה הראשונה של סופרים אסורים, החל לנדוד ברחבי אירופה. אשתו ורבים מחבריו נרצחו בידי הנאצים. במאי 1939 התמוטט רות, שהיה מכור לאלכוהול, בבית קפה בפריז, ומת כעבור ארבעה ימים. הוא כתב שישה־עשר רומנים ותשעה־עשר סיפורים קצרים ונובלות. בשנים האחרונות ראו אור בעברית ספריו ״יהודים נודדים״ ו״אגדת השתיין הקדוש״ (סמטאות). רות נחשב לאחד מגדולי הסופרים בשפה הגרמנית במאה העשרים. עולם הספרות נוטה להגדיר אותו כמעין גרסה יהודית של פ. סקוט פיצג׳רלד או של ארנסט המינגווי. ראוי גם לשייך אותו לקבוצת סופרים אחרת, חמקמקה ואפלה, שתרמה לשינוי פני הספרות המודרנית: פרננדו פסואה בפורטוגל, ז׳ראר דה־נרוואל בצרפת, רוברטו ארלט בארגנטינה, ולטר בנימין בגרמניה ואדגר אלן פו בארצות הברית.

מקט: 4-1193-28
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
קישור אל הספר בגוגל-בוקס
מאמר שפורסם על הספר
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


I

בעיירה הקטנה פְּרוֹגְרוֹדי חי לפנים סוחר אלמוגים, שנודע למרחוק ביושרו ובסחורתו הטובה והאמינה. האיכרות מן הכפרים הרחוקים היו באות אליו בכל פעם שנזקקו לתכשיט יפה לכבוד אירוע מיוחד. בנקל יכלו למצוא סוחרי אלמוגים בקרבתן, אך הן ידעו שאצלם לא ישיגו אלא אביזרים יומיומיים וזולים. לכן היטלטלו לפעמים ורסטאות 1 רבות בעגלותיהן הרעועות כדי להגיע לפְּרוֹגרוֹדי, אל סוחר האלמוגים הנודע ניסֶן פּיצֶ׳ניק.

בדרך כלל היו באות בימי היריד. בימי שני התקיים יריד סוסים, ובימי חמישי יריד חזירים. הגברים היו בוחנים את החיות, ואילו הנשים היו הולכות בקבוצות קטנות אל ביתו של ניסֶן פּיצֶ׳ניק – יחפות, מגפיהן תלויים להן על הכתף, והמטפחות הצבעוניות שלראשן מאירות גם בימים קודרים. העקבים הקשים של רגליהן היחפות היו מתופפים בעליזות על הלוחות החלולים של מדרכות העץ ובפרוזדור הרחב והקריר בבית הישן שהתגורר בו הסוחר. הפרוזדור המקושת הוליך אל חצר שקטה, מרוצפת אבנים עגלגלות לא אחידות; ברווחים שביניהן התפשט טחב רך, ובעונה החמה צמחו בחצר גבעולי עשב אחדים. כאן קידמה את פני האיכרות עדת התרנגולות החביבה של פּיצֶ׳ניק, ובראשה התרנגולים הנושאים בגאון את כרבולתם האדומה כָּאָדום שבאלמוגים.

במקוש היו נוקשות שלוש פעמים על דלת הברזל. אז היה פּיצֶ׳ניק פותח צוהר קטן, מציץ לראות מי המבקשים להיכנס, מסיט את הבריח ומניח לאיכרות לבוא פנימה. לְקבצנים, לְזמרים נודדים, לְצוענים ולְגברים עם דובים מרקדים הושיט נדבה מבעד לצוהר. היה עליו לנהוג זהירות רבה, כי על כל השולחנות בטרקלין ובמטבח המרווח היו מונחים אלמוגי חן בערימות גדולות, קטנות ובינוניות, כמה מהן ערבוביה של מחלקות ומינים ואחרות מסודרות לפי הזן והצבע. הלוא אין לו לאדם עשר עיניים בראשו להשגיח על כל קבצן וקבצן, ופּיצֶ׳ניק ידע שהעוני מעורר פיתוי שאין לעמוד בפניו למעשי חטא. אמנם מדי פעם גם איכרות אמידות גנבו; כי הנשים נוחות להיכנע לתשוקה להעביר לרשותן בחשאי ומתוך הסתכנות תכשיט שהיו יכולות לרכוש בלי כל קושי. אבל הסוחר נהג להעלים את אחת מעיניו הערניות מהלקוחות, ולהביא בחשבון אי־אלה גנֵבות במחיר שדרש על סחורתו.

הוא העסיק לא פחות מעשר חורזות, נערות צעירות ונאות, חדות עין וזריזות כפיים. הן היו יושבות בשתי שורות אל שולחן ארוך ושולות את האלמוגים בסיכות עדינות. כך נוצרו המחרוזות היפות, שבקצותיהן היו מושחלים הזעירים שבאלמוגים, ובמרכזן התנוצצו הגדולים שבהם. תוך כדי עבודתן היו הנערות שרות במקהלה. ובקיץ, בימי שמש תכולים וחמים, עמד שולחנן הארוך של הנשים החורזות בחצר, ושירת הקיץ שלהן הייתה נשמעת בכל העיירה וגוברת על העפרונים הקולניים בשמים ועל הצרצרים המנסרים בגנים.

יש סוגים רבים של אלמוגים, רבים יותר משיודעים ההדיוטות, המכירים אותם רק מחלונות הראווה או מתיבות התצוגה בחנויות. ראשית כול, יש מלוטשים ולא מלוטשים; נוסף על כך, שטוחי פאות וחתוכי פאות, ושפאותיהם מעוגלות; דמויי קוצים ודמויי חודים, הנראים כמו תיל דוקרני; אלמוגים צהבהבים בוהקים, וגונם כמעט אדום־מלובן, כעין עלי הכותרת של הוורדים; אלמוגים ורודים־צהבהבים, ורודים, אדומים כרעפים, אדומים כסלק, בגון הצִינוֹבָּר; ולבסוף אלמוגים הנראים כטיפת דם עגולה ומוצקה. יש עגולים למחצה ועגולים לגמרי; אלמוגים הנראים כמו חביות קטנות, ואחרים כמו גליל; אלמוגים ישרים, אלמוגים שצמחו מעוקמים ויש אפילו מגובננים. אלמוגים בצורת כוכב, מחודדים, משוננים, בצורת פרחים. כי האלמוגים הם אצילי הצמחים שבמעמקי האוקיינוס, ורדים לאלות הים הגחמניות, והם עשירים בצורות ובצבעים כמספר הגחמות של אותן אלות.

אכן, החנות של ניסֶן פּיצֶ׳ניק לא הייתה חנות בלבד. את העסק ניהל בדירתו, כלומר: הוא חי במחיצת האלמוגים יומם ולילה, קיץ וחורף. ומאחר שחלונות הטרקלין והמטבח פנו אל החצר, הותקנו בהם סורגים צפופים, ובדירה שררו דמדומי מסתורין יפים כקרקעית הים, ודומה היה שהאלמוגים לאו דווקא נסחרים כאן, אלא שזהו בעצם בית גידולם. יתר על כן, הודות לגחמה משונה וערמומית של הטבע, ניסֶן פּיצֶ׳ניק, סוחר האלמוגים, היה יהודי אדמוני ולו זקן תיש נחושתי, שהזכיר מעין אצה אדמדמה ושיווה לו מראה דומה להפתיע לאל ים. כאילו הוא עצמו ברא או שתל וקטף את האלמוגים שסחר בהם. וכה גדולה הייתה הזיקה בין סחורתו ובין מראהו עד שבעיירה הקטנה פְּרוֹגרוֹדי חדלו לקרוא לו בשמו, ועם הזמן אף שכחו אותו, והיו מכנים אותו אך ורק על פי מקצועו. היו אומרים, לדוגמה: הנה בא סוחר האלמוגים – משל אין בעולם כולו סוחר אלמוגים מלבדו.

לאמיתו של דבר אכן חש ניסֶן פּיצֶ׳ניק קרבה עזה אל האלמוגים. מאחר שמימיו לא חבש את ספסל הלימודים – אפילו קרוא וכתוב לא למד, וגם את שמו ידע לשרבט רק שרבוט גמלוני – החזיק באמונה לא־מדעית שהאלמוגים אינם צמחים אלא בעלי חיים, מעין יצורי ים אדומים זערוריים, ושום פרופסור לחקר הימים והאוקיינוסים לא יכול היה לשכנע אותו אחרת. יתר על כן, בעיני ניסֶן פּיצֶ׳ניק הוסיפו האלמוגים לחיות גם אחרי שנוסרו, נחתכו, לוטשו, מוינו ונחרזו. ואולי היה הצדק עמו. הלוא במו עיניו ראה את מחרוזות האלמוגים האדמדמות שלו הולכות ומחווירות על חזן של נשים חולות וחלשות, ואילו על חזן של נשים בריאות הן מוסיפות לבהוק בזוהרן. במרוצת עבודתו רבת השנים הבחין לא פעם באלמוגים, שלמרות אדמוּמיוּתם החווירו כשהיו מונחים אצלו בארונות, אבל החלו לפתע לזהור על צווארה של איכרה צעירה, נאה ובריאה, ממש כאילו ניזונו מדמה. לפעמים הובאו אליו מחרוזות אלמוגים כדי שיקנה אותן בחזרה, והוא זיהה אותן, את המרגליות שחרז פעם וטיפח – ויכול להבחין מיד אם ענדו אותן נשים בריאות או חולות.

הייתה לו תיאוריה מיוחדת על האלמוגים. לדעתו הם היו, כאמור, חיות ים, ורק מתוך צניעות נבונה התחזו לעצים ולצמחים כדי שלא יתקפו ויטרפו אותם הכרישים. כמיהתם של האלמוגים הייתה להיקטף בידי צוללנים, להיות מובאים אל פני האדמה, להיחתך, להילטש ולהיחרז למחרוזת, ולבסוף לשרת את תכלית קיומם האמיתית: תכשיט של איכרות יפות. רק כאן, על צווארה החטוב והצחור של אישה, קרוב לעורק החי, ללב הנשי, רק כאן הם קמים לחיים, זוכים בְּזוהר ובְיופי, ומממשים את כוח הקסם הטבוע בהם לפתות גברים ולעורר את תשוקתם. אמנם נכון כי יהווה, האל הקדמון, הוא שברא את כל הדברים, את הארץ ואת כל חיית השדה, את הימים ואת כל היצורים השורצים בהם. ואולם לעת עתה – דהיינו עד לביאת המשיח – הפקיד האל עצמו את כל יצורי האוקיינוס, ובייחוד את האלמוגים, בידיו של הלווייתן המתפתל על קרקעית הים.

מתוך כל מה שסופר עד כה אפשר היה לחשוב שלסוחר ניסֶן פּיצֶ׳ניק יצא שם של תימהוני. אין דבר הרחוק יותר מן האמת. פּיצֶ׳ניק חי בשלווה ובצניעות בעיירה פְּרוֹגרוֹדי, וסיפוריו על האלמוגים ועל הלווייתן נשמעו שם בכובד ראש וברצינות גמורה, משל היו גילויים של איש מקצוע אשר מן הדין שיכיר את תחום עיסוקו, ממש כפי שסוחר בדים יודע להבחין בין אריג אנגלי ממנצ׳סטר ובין בד פֶּרקאל גרמני, וסוחר תה בין תה רוסי של חברת פּוֹפּוֹב הנודעת ובין תה אנגלי של חברת ליפטון הלונדונית, המפורסמת לא פחות. כל תושבי פְּרוֹגרוֹדי והסביבה היו משוכנעים שאלמוגים הם יצורים חיים, ושהלווייתן, אותו דג קדמון, מפקח על צמיחתם ועל רווחתם מתחת למים. לא היו על כך כל עוררין, שהרי ניסֶן פּיצֶ׳ניק עצמו אמר זאת.

תכופות עבדו החורזות היפות עד שעות הלילה המאוחרות בביתו של ניסֶן פּיצֶ׳ניק, לפעמים אפילו אחרי חצות. לאחר שיצאו מביתו ישב הסוחר עצמו לטפל באבני החן שלו, כלומר: בחיות שלו. ראשית כול בחן את המחרוזות שיצרו הנערות, אחר כך מנה את ערימות האלמוגים, אלו שכבר היו מסודרות לפי גודל וזן ואלו שעדיין לא, ואז החל למיין אותם בעצמו ולמשש, להחליק וללטף כל אלמוג ואלמוג בידיו השעירות־אדמוניות, החזקות והזריזות. היו שם אלמוגים שכרסמה אותם תולעת. היו בהם חורים במקומות שכלל לא נדרשו. הלווייתן השאנן בוודאי לא השגיח כראוי. ובתוכחה היה ניסֶן פּיצֶ׳ניק מדליק נר, ממיס חתיכת שעווה אדומה מעל הלהבה, טובל בה סיכה דקה וסותם את החורים שקדחו התולעים באבן, ובתוך כך מניד בראשו כמי שאינו מבין כיצד יכול אל רב־עוצמה כמו יהווה להשאיר את האלמוגים בחסותו של דג פוחז כל כך כמו הלווייתן.

לפעמים, בהנאתו הרבה מאבני החן, חרז בעצמו מחרוזות אלמוגים עד שעלו דמדומי הבוקר והגיע זמן תפילת שחרית. העבודה לא ייגעה אותו כלל והוא לא חש שום חולשה. אשתו עוד ישנה תחת השמיכה. הוא העיף בה מבט קצר ואדיש. הוא לא שנא אותה, לא אהב אותה, היא הייתה אחת החורזות הרבות שעבדו אצלו, אבל נאה וחיננית פחות מרובן. כבר עשר שנים היה נשוי לה, ילדים לא ילדה לו – וזה בלבד היה תפקידה. אישה פורייה הוא רצה, פורייה כמו הים שקרקעיתו הצמיחה אלמוגים רבים כל כך. ואילו אשתו הייתה אגם חרב. תישן לה לבדה כמה לילות שרק תרצה! על פי דין רשאי היה לגרש אותה. אבל כעת כבר לא היה אכפת לו לא ילדים ולא אישה. אהבתו הייתה נתונה לאלמוגים. וכמיהה מעורפלת שכנה בקרבו, כמיהה שלא העז לכנותה בשם: ניסֶן פּיצֶ׳ניק, שנולד וחי כל חייו בלב לבה של היבשה, נכסף אל הים.

כן, הוא נכסף אל הים, שבקרקעיתו צמחו – או בעצם, כפי שהיה משוכנע: השתובבו – האלמוגים. בשום מקום לא היה אדם שיוכל לשוחח אתו על כיסופיו, והוא נאלץ לשאת אותם בסתר לבו, כפי שהים נושא את אלמוגיו. הוא שמע על ספינות, על צוללנים, על קברניטים, על מלחים. האלמוגים שלו הגיעו בתיבות ארוזות היטב מאודסה, מהמבורג או מטריאסטה, וריח הים עוד נדף מהם. הכתבן במשרד הדואר ניהל בשבילו את התכתובת העסקית. את בולי הדואר הצבעוניים על מכתביהם של הספקים הרחוקים היה בוחן בדקדוק לפני שהשליך את המעטפות. מימיו לא יצא את גבולות פְּרוֹגרוֹדי. בעיירה הקטנה הזו לא היה נהר, אפילו לא בריכה, רק ביצות סביב־סביב. אמנם מתחת לפניהן הירוקים נשמע בעבוע המים, אבל לראות אותם לא ראה איש מעולם. ניסֶן פּיצֶ׳ניק דימה לעצמו שיש זיקה סודית בין מימיהן הנסתרים של הביצות למים הרבים של הימים העצומים – ושגם בביצות, עמוק־עמוק בקרקעית, אפשר שיהיו אלמוגים. הוא ידע שאם יבטא אי־פעם את השקפתו יהיה למשל ולשנינה בעיירה. לכן שתק ולא רמז על דעותיו. לפעמים חלם כי יום אחד ישטוף הים הגדול – הוא לא ידע איזה, כי מעולם לא ראה מפה, וכל הימים בתבל היו בעיניו פשוט הים הגדול – יום אחד ישטוף הים הגדול את רוסיה, בדיוק את האזור שבו הוא גר. ואז יבוא הים אליו, הים שמעולם לא ציפה שיצליח להגיע עדיו, אותו ים נעלם וכביר, הטומן בחובו סודות מתוקים ומרים ומלוחים, ובקרקעיתו שוכן הלווייתן שאין לו שיעור.

הדרך מן העיירה פְּרוֹגרוֹדי אל תחנת הרכבת הקטנה, שרק שלוש פעמים בשבוע היו עוצרות בה רכבות, עברה בין הביצות. ומדי יום ביומו – גם בימים שלא ציפה למשלוח אלמוגים, ואפילו בימים שלא עצרו שם רכבות – הלך ניסֶן פּיצֶ׳ניק אל התחנה, כלומר אל הביצות. על שפת הביצה היה עומד שעה תמימה ויותר ומאזין באדיקות לקרקור הצפרדעים, כמו יש בכוחן לספר לו על החיים בקרקעית הביצה, ולפעמים נדמה היה לו באמת שהוא מבין את קרקורן. בחורף, כשקפאו הביצות, היה מעז אפילו להניח את כף רגלו על פניהן, והדבר הסב לו עונג משונה. ריח הריקבון של הביצה נדמה באפו כריחו המלוח של הים הגדול, והבעבוע העלוב והחרישי של המים התת־קרקעיים היה באוזניו כהמיית הגלים הגבוהים, הכחולים־ירוקים.

ואולם בעיירה פְּרוֹגרוֹדי לא ידע איש על המתרחש בנפשו של סוחר האלמוגים. כל היהודים סברו שכמוהו כמוהם. זה סוחר בבדים, אחר בנפט; זה מוכר טליתות, אחר נרות שעווה וסבונים, ושלישי אולרים ומטפחות ראש לאיכרות; זה מלמד את הילדים להתפלל, אחר חשבון, ושלישי מוכר קְוואס, תירס ופול מבושל. ולכולם נדמה שניסֶן פּיצֶ׳ניק הוא אחד משלהם – הוא פשוט סוחר באלמוגים.

ואולם עיניכם הרואות – הוא היה שונה לגמרי.

1 יחידת אורך שהייתה בשימוש ברוסיה הצארית. אורכה של כל ורסטה קצת יותר מקילומטר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הלוויתן”