החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות / הרשמה

הנערה עם כל המתנות

מאת:
הוצאה: | 2016-06 | 392 עמ'
קטגוריות: מד"ב ופנטזיה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

לא כל מתנה היא ברכה.

מלני מיוחדת מאוד. ד"ר קולדוול מכנה אותה "הגאונה הקטנה שלנו."
בכל בוקר מלני מחכה בתא שלה שיאספו אותה לכיתה. כשהם באים לקחת אותה, סמל פארקס מכוון אליה אקדח בזמן ששניים מאנשיו קושרים אותה לכיסא גלגלים. מלני חושבת שהם לא אוהבים אותה. היא מתבדחת ואומרת שהיא לא תנשוך, אבל הם לא צוחקים.
מלני אוהבת את בית הספר. היא אוהבת ללמוד איות וחשבון ועל העולם שמחוץ לכיתה ותאי התלמידים. היא מספר למורה האהובה עליה על כל הדברים שתעשה כשתהיה גדולה. מלני לא יודעת מדוע זה מעציב את גברת ג'סטינו.

הנערה עם כל המתנות איננו עוד סיפור על עולמנו אחרי האפוקליפסה. הוא מותחן שובר מוסכמות שלאחריו דבר לא נשאר כפי שהיה.

"הסיפור של מלני והאנשים סביבה נבנה במחשבה כה רבה, מעומק הלב, רווי ברחמים ובכאב אנושי, עד שהוא נוטל את המליצה השחוקה לכאורה והופך אותה לרעננה ומפחידה בה בעת. הסיפור מסתחרר לסיום כה מפתיע, חם, ועם זאת מצמרר, שנדרש רגע כדי להבין שהוא נבנה כבר מהעמוד הראשון, ואפילו עוד לפני כן. בסופה של הקריאה נאנחתי בשמחה ובקנאה, כאילו נוצחתי בשחמט והוצעו לי פרחים, בו-זמנית. תכשיט." ג'וס ווידון.

מייק קרי (נולד בליברפול ב-1959) הוא סופר בריטי שעבודתו משתרעת בתחומי הקומיקס, ספרים, תסריטים לטלויזיה ולקולנוע ותסכיתי רדיו. הוא כתב הן ל־DC והן ל־MARVEL ובין עבודותיו: הסנדמן מציג, אקס-מן, הלבלייזר, The Unwritten וארבעת המופלאים.
הנערה עם כל המתנות הוא ספרו הראשון הרואה אור בעברית.

מקט: 4-1088-31
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

קוראים לה מלני. פירוש השם הוא "הילדה השחורה", ומקורו במילה יוונית עתיקה, אך עורה דווקא בהיר מאוד והיא חושבת שאולי השם הזה לא מתאים לה כל כך. היא מעדיפה את השם פנדורה, אבל אי אפשר לבחור. גברת ג'סטינו מקצה את השמות מרשימה ארוכה. ילדים חדשים מקבלים את השם העליון ברשימת הבנים או ברשימת הבנות, וגברת ג'סטינו אומרת שזה סופי.

כבר הרבה זמן לא הגיעו ילדים חדשים. מלני לא יודעת למה. פעם היו מגיעים הרבה – כל שבוע או כל שבועיים היו נשמעים קולות בלילה. פקודות מהוסות, תלונות, מדי פעם קללה. דלת תא נטרקת. לאחר זמן מה, בדרך כלל לאחר חודש או חודשיים, פנים חדשות בכיתה – ילד או ילדה חדשים שעדיין לא למדו לדבר. אבל הם למדו מהר.

פעם גם מלני הייתה חדשה בעצמה, אבל קשה לה לזכור את התקופה ההיא כי היא הייתה ממש מזמן. לפני שהיו מילים; כשהיו רק דברים ללא שם, ודברים ללא שם לא נשארים במוח. הם מתפזרים ואז נעלמים.

עכשיו היא בת עשר, ועורה לבן כמו של נסיכה בסיפור אגדות – צח כשלג. היא יודעת שכאשר תגדל היא תהיה יפהפייה, ונסיכים יתחרו על הזכות לטפס אל המגדל שלה להציל אותה.

בהנחה שיהיה לה מגדל, כמובן.

בינתיים יש לה תא, מסדרון, כיתה וחדר מקלחת.

התא קטן ומרובע. יש בו מיטה, כיסא ושולחן. על הקירות הצבועים אפור תלויות תמונות: תמונה גדולה של יערות הגשם באמזונס ותמונה קטנה יותר של חתלתול שותה מקערית חלב. לפעמים הסמל וחייליו מחליפים בין התאים של הילדים, וכך מלני יודעת שבחלק מהתאים יש תמונות שונות. פעם הייתה לה תמונה של סוס באחו והר עם פסגה מושלגת, והיא אהבה אותן יותר.

גברת ג'סטינו תולה את התמונות. היא גוזרת אותן מערמת המגזינים הישנים בכיתה, ומדביקה אותן לקיר באמצעות גושים קטנים של חומר כחול שהיא מדביקה בפינות. היא אוגרת את החומר הכחול הדביק כמו דמות של קמצן ספרותי. כאשר היא מסירה תמונה מקיר, או תולה אחת חדשה, היא מגרדת את שאריות החומר שנדבקו לקיר ומחזירה אותן לכדור הקטן שהיא שומרת בשולחנה.

כשזה ייגמר, זה ייגמר, אומרת גברת ג'סטינו.

בצד השמאלי של המסדרון ישנן עשרים דלתות, ובצד הימני שמונה־עשרה. ישנה גם דלת בתחילתו ודלת בסופו. דלת אחת צבועה באדום, והיא מובילה לכיתה – לכן מלני מתייחסת לצד הזה כאל "קצה הכיתה" של המסדרון. הדלת בצד השני היא דלת פלדה אפורה חשופה והיא ממש, ממש עבה. קשה יותר לדעת לאן היא מובילה. פעם, כאשר החזירו את מלני לתא שלה, הדלת הוסרה מציריה וכמה אנשים עבדו עליה, ומלני ראתה שיש לה הרבה מנעולים ושפיצים שבולטים מהמסגרת שלה, כדי שכשהיא תיסגר יהיה קשה מאוד לפתוח אותה. מעבר לדלת היה גרם מדרגות בטון ארוך שהוביל מעלה מעלה. היא לא הייתה אמורה לראות את זה, הסמל אמר, "לכלבה הקטנה יש הרבה מדי עיניים," כשדחף את הכיסא שלה לתא וטרק מאחוריה את הדלת. אבל היא ראתה, והיא זוכרת.

היא גם מקשיבה, ומשיחות שצותתה להן היא מבינה בערך איפה המבנה הזה ממוקם ביחס למקומות אחרים שמעולם לא ראתה. המבנה הזה הוא המתחם. מחוץ למתחם נמצא הבסיס, שנקרא "מלון אקו". מחוץ לבסיס נמצא אזור 6, לונדון נמצאת חמישים קילומטרים דרומה לו, ובּיקוֹן נמצאת שבעים קילומטר ממנה – ואין דבר מעבר לביקון פרט לים. רוב אזור 6 נקי, אבל רק בזכות סיורי הבְּעֵרָה, ששומרים עליו נקי באמצעות רימונים וחומרי נפץ. זו המטרה של הבסיס, מלני בטוחה בכך למדי. ממנו יוצאים סיורי בערה, כדי לפנות את הרעבים.

סיירי הבערה צריכים להיות זהירים מאוד, כיוון שיש הרבה רעבים בחוץ. אם הם מריחים אותך, הם יעקבו אחריך מאות קילומטרים, וכשיתפסו אותך הם יאכלו אותך. מלני שמחה שהיא גרה במתחם, מאחורי דלת הפלדה הגדולה, שם היא מוגנת.

ביקון שונה מאוד מהבסיס. זו עיר ענקית מלאה באנשים, ויש בה בניינים שמגיעים עד השמים. צד אחד שלה גובל בים, ושלושת הצדדים האחרים מוקפים בתעלות מגן ובשדות מוקשים, וכך הרעבים לא יכולים להתקרב. בביקון אפשר לחיות כל החיים בלי לראות אפילו רעב אחד. וזו עיר גדולה כל כך, שבטח גרים בה יחד איזה מאה מיליארד אנשים.

מלני מקווה להגיע לביקון ביום מן הימים. כאשר המשימה תושלם וכאשר יקפלו ויאחסנו את הכול (כפי שאמרה פעם דוקטור קולדוול). מלני מנסה לדמיין את היום הזה; קירות הפלדה ייסגרו כמו דפי ספר ואז… משהו אחר. משהו אחר בחוץ, ולתוכו הם ילכו.

זה יהיה מפחיד. אבל גם ממש מדהים!

בכל בוקר נכנס מבעד לדלת הפלדה האפורה הסמל, ונכנסים החיילים של הסמל, ואחרונים נכנסים המורים. הם צועדים במסדרון, חולפים על פני דלתה של מלני, ומביאים איתם את ריח הכימיקלים החזק והמריר שהם מדיפים תמיד. זה לא ריח נעים, אבל הוא מרגש כי פירושו תחילתו של עוד יום לימודים.

למשמע המנעולים הנפתחים והצעדים, מלני רצה לדלת התא שלה ונעמדת על קצות אצבעותיה כדי להציץ מבעד לחלון המרושת הקטן שבדלת ולראות את האנשים חולפים על פניה. היא אומרת להם בוקר טוב, אבל הם לא אמורים לענות ובדרך כלל לא עונים. הסמל וחייליו לא עונים לעולם, וכמוהם גם דוקטור קולדוול ומר ויטקר. דוקטור סלקירק הולכת מהר מאוד ולעולם אינה מסתכלת לכיוון הנכון, לכן מלני אינה רואה את פניה. אבל לפעמים מלני מקבלת נפנוף מגברת ג'סטינו, או חיוך מהיר וחשאי מגברת מיילר.

המורה של אותו היום נכנס היישר לכיתה, בזמן שחייליו של הסמל מתחילים לפתוח את דלתות התאים. העבודה שלהם היא לקחת את הילדים לכיתה, ואחר כך הם מסתלקים שוב. הם פועלים על פי נהלים, וזה לוקח המון זמן. מלני חושבת שהנהלים שווים לכל הילדים, אבל היא כמובן לא יודעת בבטחה כיוון שהכול מתרחש בתוך התאים ופנים התא היחיד שמלני רואה הוא שלה.

בהתחלה הסמל דופק על כל הדלתות וצועק לילדים שיתכוננו. הוא בדרך כלל צועק "שינוע!" אבל לפעמים הוא מוסיף לזה עוד מילים. "שינוע! חבורת ממזרים קטנים!" או "שינוע! בואו נראה אתכם!" פניו הגדולות והמצולקות מופיעות בחלון המרושת והוא מביט בך במבט נוקב כדי לוודא שיצאת מהמיטה והתחלת להתכונן.

ומלני זוכרת שפעם אחת הוא נאם – לא בפני הילדים אלא בפני החיילים שלו. "חלקכם חדשים. אין לכם מושג למה הכנסתם את עצמכם, ואין לכם מושג איפה אתם בכלל. אתם מפחדים מהמוטציות המזוינות האלה, נכון? יופי. תאמצו את הפחד הזה אל נשמתכם האנושית. ככל שתפחדו יותר, כך יש סיכוי קטן יותר שתפשלו." ואז הוא צעק "שינוע!" ומזל שצעק כי מלני לא הייתה בטוחה אם יהיה שינוע או לא.

אחרי שהסמל צועק "שינוע!" מלני לובשת מהר כותונת לבנה שתלויה על מתלה ליד הדלת שלה, ומכנסיים לבנים מתא שנמצא בקיר, ונועלת נעליים לבנות שמחכות מתחת למיטתה. אחר כך היא מתיישבת בכיסא הגלגלים שלמרגלות המיטה, כפי שלימדו אותה. היא מניחה את ידיה על מסעדי הכיסא ואת כפות רגליה על משענות כפות הרגליים. היא עוצמת את עיניה ומחכה. היא סופרת בזמן שהיא מחכה. המספר הכי גבוה שהגיעה אליו אי פעם הוא אלפיים חמש מאות עשרים ושש, המספר הכי נמוך הוא אלף תשע מאות ואחת.

כאשר המפתח פותח את המנעול, היא מפסיקה לספור ופוקחת את עיניה. הסמל נכנס עם האקדח שלו ומכוון אותו אליה. אחר כך נכנסים שניים מחייליו של הסמל ומהדקים וחוגרים את החגורות של הכיסא סביב מפרקי ידיה וקרסוליה של מלני. יש גם חגורה לצוואר שלה; הם מהדקים אותה בסוף, אחרי שידיה ורגליה חגורות, והם תמיד מהדקים אותה מאחור. החגורה מתוכננת כך שהם לעולם לא יצטרכו להעביר את ידיהם מול פניה של מלני. לפעמים מלני אומרת "אני לא אנשוך." היא מתבדחת, אבל חייליו של הסמל לא צוחקים. הסמל צחק פעם, בפעם הראשונה שהיא אמרה את זה, אבל זה היה צחוק זדוני. ואז הוא אמר, "אנחנו לא ניתן לך את ההזדמנות, מותק."

כשמלני חגורה בכיסא, ולא יכולה להזיז את הידיים או את הרגליים או את הראש, הם מסיעים אותה לכיתה ומציבים אותה מול שולחנה. המורה עשויה לדבר עם תלמיד אחר, או לכתוב משהו על הלוח, אבל היא (או הוא, אם זה מר ויטקר, המורה היחיד שאינו אישה) תמיד תעצור ותאמר, "בוקר טוב, מלני." ככה התלמידים שיושבים בקדמת הכיתה ידעו שמלני נכנסה ויוכלו לאחל לה גם בוקר טוב. רובם לא יכולים לראות אותה כשהיא נכנסת כמובן, כי כולם נמצאים בכיסאות משלהם וגם חגורות הצוואר שלהם הדוקות, כך שאינם יכולים לסובב את ראשם הרבה.

התהליך הזה – הכנסתה לכיתה, והמורה שמאחלת לה בוקר טוב ואז מקהלת הברכות של התלמידים – מתרחש עוד תשע פעמים, כיוון שאחרי מלני מכניסים לכיתה עוד תשעה ילדים. אחת מהם היא אן, שפעם הייתה החברה הכי טובה של מלני בכיתה, ואולי היא עדיין החברה הכי טובה שלה, אלא שבפעם האחרונה שהחליפו את מקומות הילדים (הסמל קורא לזה "לטרוף את הקלפים בחפיסה") הושיבו אותן רחוק זו מזו וקשה להיות חברה טובה של מישהי כשאי אפשר לדבר איתה. עוד אחד מהילדים הוא קני, שאותו מלני לא אוהבת כי הוא קורא לה "מלני ראש מלון" או מ־מ־מ־מלני כדי להזכיר לה שבעבר היא גמגמה לפעמים בכיתה.

כאשר כל הילדים בכיתה, השיעור מתחיל. בכל יום לומדים חשבון ואיות, ובכל יום יש מבחני זיכרון, אבל נדמה שאין תכניות לשאר השיעורים. חלק מהמורות אוהבות להקריא סיפורים מספרים ואז לשאול שאלות על מה שהקריאו. אחרות מכריחות את הילדים ללמוד עובדות ותאריכים וטבלאות ומשוואות, ובזה מלני ממש טובה. היא זוכרת את כל שמות המלכים והמלכות של אנגליה ומתי הם שלטו, ואת כל הערים בבריטניה המאוחדת ובאילו אזורים הן ומה האוכלוסייה שלהן ואת הנהרות שחוצים אותן (אם יש נהרות) ואת המוטו שלהן (אם יש להן מוטו). היא גם זוכרת את ערי הבירה של אירופה ומה האוכלוסייה שלהן ואת השנים שבהן היו במלחמה נגד בריטניה, כי רובן נלחמו בבריטניה בזמן כזה או אחר.

לא קשה לה לזכור את כל זה. היא משננת את כל הפרטים כדי לא להיות משועממת, כי שעמום גרוע יותר מכל דבר כמעט. אם היא יודעת שטח פנים וכמות אוכלוסייה כוללת, היא יכולה לחשב בראש את צפיפות האוכלוסייה ואז לחשב ניתוח רגרסיה ולנחש כמה אנשים עשויים להיות שם בעוד עשר, עשרים, שלושים שנה.

אבל יש עם זה קצת בעיה. מלני למדה על ערי בריטניה המאוחדת מהשיעורים של מר ויטקר, והיא לא בטוחה שכל הפרטים שבידיה נכונים. כיוון שיום אחד כאשר מר ויטקר התנהג קצת מוזר והקול שלו היה חלקלק ועמום, הוא אמר משהו שהדאיג את מלני. היא שאלה אותו אם 1,036,900 מתייחס לכל אוכלוסיית בירמינגהם על כל פרבריה או רק למטרופולין המרכזי, והוא ענה, "למי אכפת? גם ככה כל הדברים האלה כבר לא חשובים. לימדתי אתכם את זה רק כי כל הספרים שלנו מלפני שלושים שנה."

מלני התעקשה כיוון שידעה שבירמינגהם היא העיר השנייה בגודלה באנגליה, אחרי לונדון, והיא רצתה לוודא שהנתונים שבידה נכונים. "אבל נתוני מפקד האוכלוסין מ –" אמרה.

מר ויטקר קטע את דבריה. "בשם אלוהים, מלני, הנתונים האלה לא רלוונטיים. הם שייכים להיסטוריה! אין שום דבר יותר. שום דבר. אוכלוסיית בירמינגהם היא אפס."

כך שייתכן, אפילו אפשרי למדי, שחלק מהרשימות של מלני זקוקות לכמה עדכונים.

הילדים לומדים בימי שני, שלישי, רביעי, חמישי ושישי. בשבת הם נשארים נעולים בחדריהם כל היום ומשמיעים להם מוזיקה במערכת ההגברה. איש אינו בא, אפילו לא הסמל, והמוזיקה חזקה מכדי שיוכלו לדבר זה עם זה. לפני זמן רב צץ למלני רעיון להמציא שפה שמשתמשת בסימנים במקום במילים, כדי שהילדים יוכלו לדבר מבעד לחלונות המרושתים הקטנים שלהם. אז היא המציאה אותה ונהנתה מזה, אבל כאשר שאלה את גברת ג'סטינו אם תוכל ללמד אותה בכיתה, גברת ג'סטינו סירבה בקול רם והחלטי. היא הכריחה את מלני להבטיח שלא תספר על שפת הסימנים שלה למורים האחרים, ובמיוחד לא לסמל. "הוא גם ככה כבר פרנואיד," אמרה. "אם הוא יחשוב שאתם מדברים מאחורי הגב שלו, הוא יאבד את מה שנשאר מהשפיות שלו."

לכן מלני מעולם לא זכתה ללמד את הילדים האחרים איך לדבר בשפת הסימנים.

ימי שבת הם ארוכים ומשעממים, וקשה לעבור אותם. מלני תמיד מספרת לעצמה בקול רם סיפורים שסופרו לילדים בכיתה, או שהיא שרה הוכחות מתמטיות כמו ההוכחה לאינסוף של מספרים ראשוניים, בקצב המוזיקה. היא יכולה לשיר בקול רם כי קולה נבלע במוזיקה. אחרת הסמל היה בא ואומר לה להפסיק.

מלני יודעת שהסמל נמצא שם גם בימי שבת כי שבת אחת, כאשר רוני הכתה בחלון המרושת של התא שלה עד שידה דיממה ונפצעה, הסמל בא. הוא הביא עמו שניים מחייליו, ושלושתם היו לבושים בחליפות הגדולות שהסתירו את הפנים שלהם, והם נכנסו לתא של רוני ומלני ניחשה לפי הקולות שהם ניסו לקשור את רוני לכיסא שלה. היא גם ניחשה לפי הקולות שרוני נאבקה בהם והקשתה עליהם, כי היא כל הזמן צעקה "תעזבו אותי! תעזבו אותי!" אחר כך היה קול דפיקות שנמשך ולא הפסיק בזמן שאחד מחייליו של הסמל צעק "אלוהים אדירים, אל –" ואז אנשים אחרים גם צעקו, ומישהו אמר "תתפסו את היד השנייה שלה! תחזיקו אותה!" ואז הכול השתתק שוב.

מלני לא יודעת מה קרה אחר כך. החיילים של הסמל עברו בין כל התאים ונעלו את המחיצות של החלונות המרושתים, כדי שהילדים לא יוכלו לראות מה קורה בחוץ. הן נשארו נעולות כל היום. ביום שני שלאחר מכן, רוני לא הגיעה לכיתה יותר, ואיש לא ידע מה קרה לה. מלני רוצה להאמין שיש עוד כיתה במקום אחר בבסיס, ורוני עברה לשם, ובעתיד היא אולי תחזור כשהסמל יטרוף את הקלפים בחפיסה שוב. אבל מה שהיא חושבת באמת, כשהיא לא מצליחה למנוע מעצמה לחשוב על זה, זה שהסמל לקח את רוני משם כדי להעניש אותה על כך שהתנהגה רע, והוא לא ירשה לה לראות את שאר הילדים שוב לעולם.

ימי ראשון הם כמו ימי שבת עם תוספת האכלה ומקלחת. בתחילת היום קושרים את הילדים לכיסאות שלהם כאילו היה זה יום לימודים רגיל, אבל אמת ידם הימנית נשארת משוחררת. מכניסים אותם לחדר המקלחת, שנמצא בדלת האחרונה מימין, ליד דלת הפלדה.

בחדר המקלחת, חדר ריק עם אריחים לבנים, הילדים יושבים ומחכים עד שמכניסים את כולם. חייליו של הסמל מביאים קערות אוכל וכפות. הם מניחים קערה בחיקם של הילדים והכף כבר תקועה באוכל.

בקערה יש בערך מיליון זחלים, וכולם מתפתלים ונעים זה מעל זה.

הילדים אוכלים.

בסיפורים שהם קוראים, ילדים אוכלים לפעמים דברים אחרים – עוגות ושוקולד ונקניקיות עם פירה וחטיפים מלוחים ומתוקים וספגטי עם כדורי בשר. הילדים אוכלים רק זחלים, ורק פעם בשבוע, כי – כפי שדוקטור סלקירק הסבירה למלני פעם כששאלה – הגוף שלהם יעיל להפליא בפירוק חלבונים. הם לא צריכים לאכול אוכל אחר, הם אפילו לא צריכים לשתות מים. הם מקבלים מהזחלים כל מה שהם צריכים.

לאחר שסיימו לאכול והקערות נלקחו מהם, החיילים של הסמל יוצאים, סוגרים את הדלת ונועלים אותה. עלטה גמורה משתררת בחדר המקלחת, כיוון שאין בו תאורה. צינורות מאחורי הקירות מתחילים להשמיע קולות שנשמעים כמו אדם שמתאפק לא לצחוק, ותרסיס כימי מותז מהתקרה.

זה אותו חומר כימי שנמצא על המורים ועל הסמל ועל חייליו של הסמל, או שלפחות יש לו אותו ריח, אבל הוא חזק הרבה יותר. בהתחלה הוא צורב קצת, ואז הוא צורב הרבה. עיניה של מלני מתנפחות ומאדימות וכמעט מתעוורות ממנו. אבל הוא מתאדה מהר מהבגדים ומהעור, כך שלאחר חצי שעה נוספת שבה הם יושבים בחדר הדומם והחשוך, לא נותר ממנו דבר פרט לריח, ולבסוף גם הריח נעלם. או שהם לפחות מתרגלים אליו והוא כבר לא גרוע כל כך. אז הם מחכים בשקט שהדלת תיפתח וחייליו של הסמל יבואו לקחת אותם. ככה רוחצים את הילדים, ולו רק בגלל הסיבה הזו, יום ראשון הוא כנראה היום הגרוע ביותר בשבוע.

היום הטוב ביותר בשבוע הוא היום שבו גברת ג'סטינו מגיעה ללמד. זה לא תמיד אותו יום, ויש שבועות שהיא בכלל לא מגיעה, אך כאשר מלני מוכנסת לכיתה ורואה שם את גברת ג'סטינו, היא מרגישה פרץ של שמחה, כאילו לבה בוקע ממנה ועף אל השמים.

אף אחד לא משתעמם בימים של גברת ג'סטינו. מלני מתרגשת אפילו רק להסתכל עליה. היא אוהבת לנחש מה גברת ג'סטינו תלבש, ואם השיער שלה יהיה אסוף או פזור. לרוב הוא פזור, והוא ארוך ושחור ומקורזל מאוד ונראה כמו מפל מים. אבל לפעמים היא אוספת אותו לקוקו הדוק מאוד, וגם זה טוב, כי ככה הפנים שלה בולטות יותר, כאילו הן מפוסלות על עמוד שתומך בתקרה בפינה של מקדש. קריאטידה. אבל פניה של גברת ג'סטינו בולטות בכל מקרה כי הן בצבע ממש, ממש נפלא. הן בצבע חום כהה, כמו צבע העצים בתמונת יערות הגשם של מלני, עצים שזרעיהם צומחים רק מאפר שריפות חורש. או כמו צבע הקפה שגברת ג'סטינו מוזגת מהתרמוס שלה לספל בהפסקה. אלא שצבעה כהה ועשיר יותר מהצבעים האלה, ומעורבבים בו עוד הרבה צבעים אחרים, ולכן אי אפשר באמת להשוות אותו למשהו אחר. אפשר רק לומר שעורה כהה באותה מידה שעורה של מלני בהיר.

ולפעמים גברת ג'סטינו עוטפת את צווארה וכתפיה בצעיף או משהו דומה, מעל לחולצתה. בימים האלה מלני חושבת שהיא נראית כמו פיראטית, או כמו אחת מהנשים בהמלין כשהחלילן הגיע. אבל הנשים מהמלין, בתמונות שבספרים של גברת ג'סטינו, היו ברובן זקנות וכפופות, וגברת ג'סטינו צעירה ולא כפופה כלל וגבוהה מאוד ויפה מאוד. אז היא בעצם יותר כמו פיראטית, רק בלי המגפיים הגבוהים ובלי החרב.

כאשר גברת ג'סטינו מלמדת, היום מלא בדברים נפלאים. לפעמים היא מקריאה שירים, או מביאה את החליל שלה ומנגנת בו, או מראה לילדים תמונות מתוך ספר ומספרת להם סיפורים על האנשים בתמונות. ככה מלני גילתה את פנדורה ואפימתאוס ואת התיבה המלאה בכל הרוע של העולם, כי יום אחד גברת ג'סטינו הראתה להם תמונה בספר. זו הייתה תמונה של אישה פותחת תיבה ומתוכה יוצאים הרבה דברים ממש מפחידים. "מי זאת?" שאלה אן את גברת ג'סטינו.

"זאת פנדורה," אמרה גברת ג'סטינו. "היא הייתה ממש נהדרת. כל האלים בירכו אותה ונתנו לה מתנות. זה פירוש שמה – 'כל המתנות'. לכן היא הייתה חכמה, אמיצה, יפה, מצחיקה, וכל דבר אחר שהייתם רוצים להיות. אבל היה לה רק פגם אחד קטן, היא הייתה ממש – ואני מתכוונת ממש – סקרנית."

בשלב הזה הילדים היו מרותקים, הם אהבו את הסיפור וגם היא אהבה אותו, ובסוף הם שמעו את כל הסיפור שהתחיל במלחמה בין האלים לבין הטיטאנים ונגמר בכך שפנדורה פתחה את התיבה ושחררה את כל הדברים הנוראיים.

מלני אמרה שלדעתה זה לא צודק להאשים את פנדורה במה שקרה, כיוון שזו הייתה מלכודת שזאוס בנה לבני התמותה והוא יצר אותה כפי שהיא בכוונה, כדי שהיא תפתח אותה.

"מילים כדורבנות, ילדונת," אמרה גברת ג'סטינו. "הגברים נהנים, והנשים נענשות." והיא צחקה. גברת ג'סטינו צחקה בזכות מלני! זה היה יום טוב מאוד, אפילו שהיא לא ידעה מה היה מצחיק במה שאמרה.

הבעיה היחידה בימים שגברת ג'סטינו מלמדת היא שהזמן חולף מהר מדי. כל שנייה יקרה כל כך למלני, שהיא אפילו לא ממצמצת; היא יושבת קרועת עיניים, ולוגמת כל מה שאומרת גברת ג'סטינו, ומשננת כל דבר כדי שתוכל לשחזר לעצמה הכול מאוחר יותר, בתא שלה. ובכל רגע שמזדמן לה, היא שואלת את גברת ג'סטינו שאלות, כי היא הכי אוהבת לשמוע ולזכור את גברת ג'סטינו הוגה את שמה, מלני, ככה היא מרגישה שהיא הכי חשובה בעולם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הנערה עם כל המתנות”