החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות / הרשמה

הרשעה

מאת:
מאנגלית: דפנה לוי | הוצאה: | 2016-10 | 623 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

אל תאבדו אמון
כנגד כל הסיכויים, קלייר וטוני מצאו דרך לחזור זה לזו, אבל הסוף הטוב לא נראה באופק, אפילו לא קרוב. בדיוק כשנדמה שיש להם הכול – אהבה, כבוד והבטחה למשפחה משלהם – האמת נחשפת לפתע ועולמה של קלייר שוב מתהפך. האשמות ישנות צפות ועולות ופשעים מהעבר נחשפים – הקלפים משתנים והמזל לא תמיד עומד לצדם של קלייר וטוני.

אל תניחו הנחות
קלייר אבודה בתוך סיוט מתמשך. מי יציל אותה מעברה? מי יציל אותה מעצמה? כל אחת מהדמויות נאלצת לשחק בקלפים שניתנו לה, וזאת ההזדמנות האחרונה. כל מה שידעה עומד לפתע בסימן שאלה. כל המניעים דורשים הסבר. העבר נחשף שוב, והפעם הסודות מתגלים בין דמיון למציאות, בין העבר להווה.

השעון מתקתק.
הזמן הולך ואוזל… עבור קלייר… עבור טוני… עבור הסוף הטוב שלהם. כשהקלפים האחרונים נשלפים, האם האהבה יוצאת הדופן שלהם תנצח?
בסוף, יהיו מי שיגלו שההימור שלהם היה גבוה מדי, וכולם ילמדו את השיעור החשוב מכל – האמת תמיד נושאת בחובה השלכות.
אסור לכם לאבד אמון, אבל היו מוכנים לשכוח מכל ההנחות שלכם – דניס וייטלי.

הסופרת אלית'ה רומינג, שכבשה את רשימות רבי המכר בארה"ב, חוזרת בספר שלישי ומדהים בסדרת "ההשלכות" – הסיום המסעיר שכולכם ציפיתם לו, לסיפורם המורכב והמטלטל של קלייר וטוני.

מקט: 4-1391-923096
ביקורת על הספר

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1
– קיץ 2016 –

הרוע שתיצרו יביא בסופו של דבר הרס.

לא ניתן להימלט מהשלכותיהם של מעשים.

– לאון בראון

האישה עמדה בדממה, מוסתרת בין צלליהם של העצים הגבוהים. הרוח שנשבה באיווה רשרשה בעלים שמעל לראשה, והיא הביטה מרותקת בילדים שהתרוצצו סביב, בגינה הציבורית המטופחת. למרות שרבים מהילדים נאבקו על הזכות להשתמש בסולמות ובמתקנים, תשומת הלב שלה הייתה נתונה לילדה יפהפייה כהת שיער ולילד קטן בלונדיני, ששיחקו בארגז החול. היא ראתה את הילדים מספר רב של פעמים בעבר, ותמיד ממרחק. היא ידעה שהילדה הקטנה כמעט בת שנתיים וחצי ושהילד היה כמעט בן שנתיים. היא מתחה את כתפיה והחליטה שהיום היא סוף־סוף תעז לדרוש, להתמודד עם המחסום שעמד בפניה, ותבטא בקול את בקשתה.

לילדים לא היה מושג מי היא או למה היא נמצאת שם. אבל אין ספק שהאישה עם עיני הנץ של אם או דודה, האישה שעקבה אחרי כל תנועה של הילדים, לא רק תזהה אותה, היא גם לא תהסס לגרש אותה או לקרוא לרשויות.

אחרי שאיפת אוויר עמוקה, הסופרת של רב המכר על פי ה”ניו יורק טיימס” מרדית’ בנקס הגיחה מבין הצללים אל אור השמש. ככל שהתקרבה אל מטרתה, כך התעצמה בה החרדה. זה לא יהיה קל. אמילי ונדרסול הבהירה לה שהיא לא רוצה שהילדים ייחשפו לקרקס התקשורתי. התקשורת כבר חשפה יותר מדי סודות משפחתיים – סודות שלטובתם היה כדאי להותיר חבויים.

מרדית’ התקרבה אל הספסל בפארק, כשעיניה הסורקות ללא הרף של אמילי ננעצו בה ומבטיהן הצטלבו. אמילי לא הספיקה למחות בקול לפני שמרדית’ מיהרה בריצה אל הספסל ונגעה בשרוולה של אמילי. “אמילי, בבקשה, תני לי לדבר. בבקשה… תני לי להשלים את הסיפור שלי.”

אמילי הסירה את עיניה מהילדים לרגע, ונעצה את מבטה במרדית’. עיניה הירוקות בערו בהתרגשות. גבה התיישר והיא מיהרה לסנן מילים טעונות באיבה. “אין לך רשות להתקרב כך אליי או אליה. הוצאתי צו הרחקה נגד כל אנשי התקשורת.”

“אני יודעת, אבל אני לא סתם אשת תקשורת. אני חברה של קלייר. הייתי,” הוסיפה מרדית’ בכנות. “בבקשה, אני רוצה שהעולם ישמע את המשך הסיפור שלהם.”

אמילי רכנה לעברה ואמרה בקול עוין עוד יותר. “את לא חושבת שסיפרת כבר מספיק? יום אחד אני איאלץ להסביר לה את מה שכתבת בספר שלך. את לא חושבת שגרמת די נזק? או שאולי רק הכסף מעניין אותך? אני בטוחה שחשיפת עוד מידע פרטי ימכור עוד ספרים.”

נימת קולה של אמילי לא מצאה חן בעיני מרדית’. למרות שהיא ידעה שמגיע לה, היא לא התכוונה להרשות לה להפריע לה להשיג את מטרתה. אחרי הכול, עצם השיחה הזו עם אחותה של קלייר הייתה יותר מששיערה שאי פעם תצליח להשיג. “אני מקווה שאת יודעת שזה לא קשור למכירת ספרים. קלייר היא שפנתה אליי עם הסיפור שלה. היה לנו הסכם ואני עמדתי בתנאים. אני לא מכחישה שהרווחתי הון מהסיפור שלה. מה את רוצה שאומר? שאתרום את ההכנסות מהמשך הסיפור לניקול? בשמחה, אבל שתינו יודעות שלא חסר לה כסף.”

אמילי נשאה את מבטה אל הילדה הקטנה כהת השיער שהתקרבה אליהן בריצה. נוכחותה של האישה הזרה לא הפריעה לניקול לדבר בקול רם וברור: “אימא,” אמרה וטלטלה את ראשה הקטן. “כלומר, דודה אֶם. מייקי לא חולק אתי. אני רוצה את ה…”

מרדית’ נעצה את עיניה, מהופנטת, בתווי פניה של הילדה הקטנה. השיער הכהה והארוך שלה היה קשור בשתי קוקיות, שהיטלטלו מצד לצד כשרצה. עורה הבהיר הדגיש את לחייה השזופות ועיניה החומות הכהות בהקו באור השמש. מרדית’ זיהתה את העוצמה במבטה של הקטנה, את השילוב המושלם בין הוריה; אבל את הנחישות וההגייה המדויקת של הקול הדקיק היא ללא ספק קיבלה מאביה.

מרדית’ מעולם לא התקרבה כל כך לבתם של אנטוני וקלייר. היא רצתה בכל לבה למשוך את הילדה הקטנה אל בין זרועותיה ולחבק אותה בכוח – כל מה שהיה יכול להפוך את עולמה של הבת של קלייר לטוב יותר.

בעוד אמילי עסוקה בהשכנת שלום בין הילדים, מרדית’ חשבה על האירועים שהביאו את כולם עד הלום – האירועים ששינו את חייה של ניקול לעד. מרדית’ זכרה את קלייר ניקולס של פעם, הבחורה חסרת הדאגות שברחה משיעורים בקולג’ כדי לבלות את היום בפארק. היא נזכרה באישה שתיארה באוזניה את הפרטים המזוויעים של החיים שהיא מעולם לא רצתה ושלא הגיע לה לחיות, והיא נזכרה בפעם האחרונה שבה נפגשו – לפני כמעט שלוש שנים.

קלייר יזמה את המפגש ביניהן. היא רצתה לדבר על ספרה של מרדית’, “חיי כפי שלא נראו מעולם”. קלייר רצתה לעצור את פרסומו. מרדית’ נזכרה לרגע ברושם שעוררה קלייר: מאושרת סוף כל סוף, וללא ספק גם מאוהבת. הן אכלו ארוחת צהריים בשיקגו וקלייר פתחה בפניה את לבה, דיברה על החרטות שלה, וגילתה לה שהיא בהיריון. מבחינתה של קלייר זאת הייתה הפגנת אמון יוצאת דופן. ההיריון שלה טרם הוכרז פומבית, אבל במהלך הארוחה המשותפת, קלייר הפקידה בידי חברתה הוותיקה את החדשות האחרונות. אין ספק, זה היה יכול לספק כותרות מרעישות, אבל מרדית’ לא התכוונה להדליף את המידע. היא כבר עוללה את זה לחברתה פעם בעבר, וההשלכות של אותה רמייה ירדפו את מרדית’ לנצח.

לרוע המזל, למרדית’ לא הייתה כבר השפעה על פרסומו של הספר; הוא הופקד בידיו של המו”ל, עם הנחיות ברורות. קלייר הציעה לא מעט כסף כדי להסתיר את הסיפור – לנצח. היא חששה שיום אחד הילד שלה יגלה את האמת מאחורי המפגש של הוריו, וקלייר לא רצתה שזה יקרה.

מרדית’ הבטיחה לקלייר שתנסה. והיא אכן ניסתה.

ואז, פחות מחודש לאחר מכן, קלייר נעלמה. הסעיף המתאים בחוזה שלהן מומש מיד. הספר פורסם בתוך זמן קצר. מאמציה של מרדית’, כמו אלה של סוללת עורכי הדין של רולינגס, לא הצליחו למנוע את פרסומו של הספר. מיד עם צאתו לאור, “חיי כפי שלא נראו מעולם” נכנס לרשימת רבי המכר ושבר את כל שיאי המכירות.

מרדית’ קיוותה שכשתכתוב את המשך הסיפור, היא תוכל לספר את השתלשלות המאורעות ואולי – אולי – יום אחד ניקול תבין מה קרה.

קולה של אמילי החזיר את מרדית’ למציאות. “התשובה היא ‘לא’, ואם תפרסמי מידע כלשהו על ניקול, אדאג שתשלמי קנס, ובעזרת בעלי אדאג שיעצרו אותך.”

“אני לא כאן כדי לחשוף את ניקול,” המשיכה מרדית’. “אני כאן כי אני רוצה לדבר עם קלייר. האנשים במתקן אוורווד אמרו שכל המבקרים צריכים לקבל אישור ממך; לכן אני מבקשת את רשותך.”

אמילי הזדקפה במקומה. “גברת בנקס, אני לא ממש מבינה איזה חלק בשיחה הזו לא שמעת או לא הבנת, אבל התשובה היא ‘לא’.” מרדית’ לא הספיקה לענות לפני שאמילי המשיכה, “חוץ מזה, זה לא יועיל לך. קלייר לא יכולה לספר לך את סיפורה. היא לא יכולה לענות על שאלותייך.”

“אז תני לי רק לדבר אתה.”

“את לא מבינה? היא לא מסוגלת לדבר עם איש.”

“אנשי הצוות לא אמרו שהביקורים הוגבלו בגלל מצבה. הם אמרו שאת זו שמתעקשת להגביל את הביקורים.”

“גברת בנקס, אני נשבעת לך, אם אני אקרא על זה בחדשות, אני ארדוף אותך בעצמי. את מבינה?”

מרדית’ הנהנה וענתה, “אני רוצה לעזור לקלייר. באמת. אני רוצה לחשוף את האמת, כדי שהעולם ידע מה קרה.”

אמילי המשיכה, “אני מספרת לך את זה רק בגלל שאחותי ראתה בך חברה. חלק מהרופאים קוראים לזה משבר פסיכוטי שנגרם כתוצאה ממצוקה גופנית ונפשית. אחרים אמרו שזאת תוצאה של ריבוי פציעות ראש.” היא טלטלה את ראשה. “קלייר לא דיברה עם איש כבר שנתיים!”

ראשה של מרדית’ הסתחרר. היא קראה על טענת אי השפיות. היא הכירה את השתלשלות האירועים וקראה על המקרה. האמת היא שאיש לא היה זכאי לטעון לאי שפיות יותר מקלייר, אבל מרדית’ לא שיערה שהמצב חמור כל כך. “למה את מתכוונת?” הנמיכה את קולה. “קלייר לא מסוגלת לדבר?”

“לא, לא ממש. היא מדברת. לפעמים היא מנהלת שיחות, אבל לא עם מישהו מהנוכחים. היא לא יודעת איפה היא וגם לא יודעת שהיא ילדה בת. לפעמים היא עצמה ילדה; בפעמים אחרות היא אתו. באמת, לא תמיד אפשר להבין איפה היא חושבת שהיא נמצאת בכל רגע.”

“אז כשניקול קראה לך עכשיו אימא…”

אמילי קטעה את דבריה, “ניקול יודעת שאני דודה שלה, אבל לפעמים, כשמייקל קורא לי אימא, היא שוכחת.”

“אולי אני יכולה לעזור? אני יכולה לדבר עם קלייר ואולי זה יעזור לה להיזכר?”

דמעה זלגה על לחייה של אמילי בעודה צופה בילדים משחקים. “אילו הייתי חושבת שיש סיכוי הייתי מרשה לך מיד לפגוש אותה, אבל האמת היא שאם אלה מאתנו שמבקרים אותה לא מסוגלים להגיע אליה – אם ניקול לא מצליחה להגיע אליה…” אמילי הזדקפה והקשיחה את קולה. “לא. בבקשה, אל תבואי לבקש שוב.”

“אמילי, מה עם מר רולינגס?”

אמילי פנתה אל מרדית’ בפתאומיות, ונימת קולה נשמעה כמו נהמה של אימא דובה. “הוא איננו ואני לא מוכנה להרשות לאיש להזכיר את שמו ליד קלייר או ניקול. שלטון האימה שלו במשפחתי נגמר!”

“אבל יום אחד…”

אמילי קמה בבת אחת, והתעלמה ממרדית’. “שלום, גברת בנקס. אני לוקחת את הילדים שלי הביתה. אם אי פעם אראה שוב את פנייך או אם אקרא משהו מהשיחה הזו במקום כלשהו, אני לא אסתפק בהגשת תביעה, אני אדאג שתמצאי את עצמך מאחורי הסורגים. יום נעים לך.”

מרדית’ הנהנה בהבנה ונותרה לשבת על הספסל. היא התבוננה באמילי מרימה את מייקל בזרועותיה ומושיטה את ידה לניקול. אמילי לא הסתובבה אליה ולא התייחסה לנוכחותה אלא רק אחזה בכוח בילדים והלכה משם.

ניכר שאמילי אוהבת את שני הילדים ומסורה להם, ולמרות זאת מרדית’ תהתה עד כמה הוגן מצבה של ניקול. היא חששה שאם הדברים יישארו ללא שינוי, ניקול לעולם לא תדע את האמת על אודות הוריה.

הקולות שעלו מהפארק ההומה נבלעו בלחישה הרכה של הרוח, ומרדית’ חשבה על ילדיה שלה; היא לא הייתה מסוגלת לדמיין את חייה בלעדיהם. היא חשבה על קלייר, ולא הצליחה לדמיין לעצמה את הריקנות ואת תחושת האובדן שחברתה לספסל הלימודים בוודאי חשה. הכול, וכל מי שאי פעם היה יקר לה, איננו. מרדית’ לא שמה לב שהדמעות טשטשו את ראייתה וכיסו את לחייה.

היא קראה את דיווחי החדשות וידעה בלבה שיש כאן סיפור שראוי לספר. היא באמת לא חשבה על הכסף או על התהילה. היא נזכרה בברית שנכרתה לפני שנים רבות. היא וקלייר נשבעו אמונים לאחוות הבנות בקולג’. זה לא היה קשר דם כמו זה שקלייר חלקה עם אמילי. זה היה יותר מזה. זאת הייתה התחייבות. מרדית’ סירבה לאפשר לאחותה לאבוד לנצח. איכשהו, היא תגלה את האמת.

היא נזכרה באותו היום, לפני שנים, שבו פגשה את קלייר בסן דייגו. במהלך שיחתן, מרדית’ סיפרה לחברתה על תשוקתה לספר לעולם את האמת, בלי קשר להשלכות. יכול להיות שאמילי תחליט לתבוע אותה; אבל מרדית’ התבוננה במשפחה הקטנה נעלמת מעבר לגבעה, לעבר מגרש החניה, וחשה נחושה. אם בריאותה הנפשית של קלייר וטובתה של ניקול יובילו למעצרה – היא תישא בתוצאות. היא מעדיפה שירשיעו אותה בגלל שהיא מתעקשת להיות אחות נאמנה מאשר לחיות כל חייה חופשייה, בידיעה שהניחה לילדה הקטנה היפהפייה לחיות בלי לדעת את האמת.

בית החולים הפרטי לחולי נפש “אוורווד” היה יפה ממש כמו באתר האינטרנט שלו. זה היה מרכז טיפול נפשי משובח, לנשים בלבד, בסביבה כפרית, לא רחוק מסידאר ראפידס. בשטחו, 200 דונם של מרחב יפהפה, היו שבילים ונתיבי טיול. מושלם עבור קלייר.

מרדית’ ידעה שהאשפוז הראשוני של קלייר היה כתוצאה מהטענה שלה בבית המשפט. אחרי שטענה לאי שפיות, קלייר הוכנסה למוסד ממשלתי. היא נשארה שם זמן קצר בלבד, והועברה למוסד הפרטי היוקרתי, הכולל אבטחה ברמה גבוהה, טיפול דיסקרטי ביותר וצוות מקצועי ואמין.

כקרובת משפחה ואפוטרופוסית של קלייר, אמילי ונדרסול הייתה בשליטה מלאה על הטיפול בקלייר. ללא הסכמתה של אמילי, מרדית’ לא תוכל להגיע אל קלייר באזורים הנגישים למבקרים במוסד, וודאי שלא בחדרה הפרטי של קלייר; ולכן, על מנת להגיע אל אחותה לאחווה, מרדית’ הייתה חייבת לתכנן תכנית. היא תמיד חלמה להיות תחקירנית – ועכשיו הייתה לה הזדמנות.

הכסף שהרוויחה ממכירת הספר אפשר לה להעניק לילדים שלה השכלה משובחת. בימים אלה הם שהו בפנימיות מעולות בחוף המזרחי. למרות שהיא לא נהנתה מזה שהם רחוקים, המרחק העניק לה זמן וחופש שלהם הייתה זקוקה כדי ללמוד את סיפורה של קלייר.

התכנית שלה הייתה מורכבת. מאחר שלא יכלה לבקר את קלייר כאורחת, מרדית’ החליטה לפקוד את המוסד כעובדת. לא היו לה כישורים להתחזות למטפלת או לרופאה, אבל למרבה המזל, המוסד נזקק לעובדי מטבח.

תשלום זעיר לחברה מפוקפקת אפשר למרדית’ לזייף תעודת זהות, וגם קורות חיים מקצועיים מתאימים. היא לא הייתה בטוחה אם תזכור לענות לשם אחר, ולכן בחרה את שם משפחתו של בעלה – שם שבו השתמשה לעתים נדירות. אחרי ראיון וסיפור סוחט דמעות, מרדית’ ראסל נשכרה על ידי המוסד לטיפול בפגועי נפש אוורווד. מרדית’ הביטה במראה, החליקה את מדי הקפטריה הלבנים שלה, גיחכה במרירות וחשבה, זהו, הגשמתי את חלום חיי. מצאתי משרה בשכר מינימום.

הימים הראשונים בעבודתה החדשה הוקדשו לתחקיר בלבד. היא הייתה צריכה ללמוד את מבנה המקום ואת ההתנהלות של אוורווד. היא גילתה כמעט מיד שקלייר רשומה שם תחת השם “ניקולס.” קלייר לא השתתפה בפעילויות קבוצתיות, במפגשי טיפול קבוצתי וגם לא אכלה בחדר האוכל. הארוחות הובאו לחדרה, ובמחשב נרשם ליד שמה שלעתים יש לעזור לה ולהאכיל אותה.

מתברר שגברת ניקולס יוצאת לעתים מהמוסד, בליווי המטפלת שלה, אנשי צוות המקום או מבקרים מסוימים. בפעם הראשונה שבה מרדית’ ראתה את קלייר, אחותה האובדת מימי הקולג’ בדיוק עשתה את דרכה בחזרה מטיול שכזה…

*

קלייר ידעה שהיא אוהבת לבלות בחוץ. היא אהבה את זה מאז ומעולם. את הרוח בפנים, את ריח הדשא שזה עתה נגזם או ריח העלים הנושרים. תחושה חמימה מנחמת. היא ידעה שזה קשור איכשהו לעבר שלה. היא לא ידעה איך, ולא זכרה שם או פנים, אבל משהו בטבע החזיר לה תחושת ביטחון. כשהובלה החוצה, היא עצמה את עיניה ורצתה לראות את העולם כמקום חדש. לעתים קרובות עלו בתוכה ונעלמו תמונות של גבר במדים. קלייר הניחה שאלה תחושות ורגשות של ביטחון שקשורים לעברה. היה לה קל יותר להניח מלשאול.

היא לא שאלה דבר. קלייר הבינה שהיא יכולה להיחשף לרוח הקרירה או לשמש המלטפת על עורה רק בחברת אדם אחר. היא לא תמיד הכירה את מי שליווה אותה. היא ידעה שיש חוקים וכללים והבינה איך לציית להם. אה, נכון, בעבר היא טעתה, הפעילה שיקול דעת לא נכון או בחרה בחירות גרועות – החלטות שהיו להן השלכות לא רצויות. זה מה שטוני לימד אותה; לכל התנהגות יש השלכות.

קלייר העדיפה השלכות חיוביות. כן, היא אכזבה אותו לא אחת. בכל יום שעבר, היא נשבעה לא לאכזב אותו שוב. אחרי מה שעשתה, היא לא הייתה בטוחה שזה עדיין משנה, אבל זה כל מה שנותר לה. היא לא תרפה. היא לא תאכזב.

במהלך הימים, אנשים עם פנים וקולות שונים באו והלכו. המילים שלהם לא היו אמתיות, ולעתים גם האוכל שהביאו לא היה אמתי. הו, הוא בהחלט נראה אמתי. היא אפילו יכלה להריח אותו כשנכנסו לחדר, אבל זה לא היה אמתי והיא לא הייתה רעבה. רוב הזמן היא לא הייתה רעבה.

היו אנשים שעזרו לה להתקלח, להתלבש, להסתרק. בהתחלה היא התנגדה לעזרה שלהם ולפלישה שלהם לחייה; כעבור זמן, היא בחרה לקבל את עזרתם. היה בזה משהו מנחם. היא למדה את חשיבות ההקפדה על ההופעה החיצונית, ומאחר שהפעילויות היומיומיות היו קשות לה מדי, העזרה מצד אותן ידיים אלמוניות סייעה לה למלא את חובותיה.

היא בשום אופן לא רצתה לאכזב את טוני. לעתים הדמעות הציפו אותה. אחרי הכול, היא הייתה חייבת לחיות עם המציאות; לא היה לה ספק שהיא אכזבה אותו. אחרת למה הוא לא חושף את עצמו בפני כולם? מדי פעם אנשים היו מספרים לה שהוא איננו. קלייר ידעה את האמת.

היא ידעה שהוא שם. אפילו אם האנשים חסרי הפנים לא יכולים לראות או לשמוע אותו, הוא היה שם. כשהוא בא אליה, היא הצליחה לישון ולחלום. היא חייתה כדי לחוש את מגעו. המגע הזה סילק ממנה את הכאב המחניק שמילא את חייה, שהיו ריקים מכל בחינה אחרת. כן, היו פעמים שבהן הם היו יחד ועדיין כאב לה, אבל הכאב לא דמה בעוצמתו למה שחשה כשלא ידעה אם הוא יחזור. לכן כשהיו יחד, היא הדחיקה את הכאב. כשהיה שם, היא סירבה לחשוף את אומללותה. היגון הזה יישאר נחלתה הפרטית. אחרי מה שהיא עשתה – זה מגיע לה.

קלייר זכרה כל מילה, כל הברה שהוא הגה אי פעם. הוא אמר לה שהאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי נועד להגן עליה. עכשיו, בין שזה מגיע לה או לא, היא הייתה מוגנת.

לפעמים אנשים שאלו אותה שאלות. אחרי כל שאלה כזו, היא שמעה את קולו. “עדיין אסור לך למסור מידע פרטי…”

היא לא תהתה יותר איזה מידע נחשב פרטי. בין שמדובר בזיכרונותיה, בסיפור יחסיהם או במה שהיא רוצה לאכול, היא לא תחשוף דבר. במאמץ להימנע מלחשוף פרט מידע אסור, קלייר בחרה לא לדבר. עם הזמן, ההחלטה הזו הפכה קלה יותר ויותר. האנשים חסרי הפנים חדרו רק לעתים רחוקות אל תוך הבועה שלה.

ואז, בלי התראה מראש, האנשים שעמדו לפניה היו הופכים לפנים אחרות, והיא הייתה שוכחת את נדר השתיקה שלה ומדברת. אחרי הכול, זה היה מרגש כל כך לפגוש חברים ותיקים, עם פנים, אבל הם היו נעלמים באותה מהירות שבה הופיעו. רוב הזמן זה לא שינה לה. אמתיים או דמיוניים, האנשים שסביבה לא הבינו את מה שאמרה. בכל פעם שזה קרה, היא נזכרה איך הפרה את הכללים. תחושת האשמה האיומה עוררה בה סערת רוח שעל פי הקולות, איימה על בריאותה.

הסערה הראשונית הייתה באה לידי ביטוי באופנים שמחוץ לשליטתה של קלייר. היא רצתה להפסיק, להתנהג כראוי, אבל לעתים לא שלטה על גופה ואז האנשים חסרי הפנים היו כופתים אותה. כל כך הרבה תמונות היו מתרוצצות בראשה. היא שנאה את הכפיתה. הקולות חסרי הפנים היו אומרים לה שזה נועד להגן עליה, כדי שלא תפגע בעצמה. קלייר נאבקה בהם למרות זאת. אחרי הכול, היא מעולם לא פגעה באיש. אבל רגע, היא דווקא כן.

האלימות שלה בעבר תועדה היטב, ומאחר שהיא מסוגלת לזה, כדאי היה לנקוט אמצעי זהירות. ואז, כשהיא ממש לא ציפתה לזה, היה נדמה לה שהכול אבד, והיא חשה הקלה.

קלייר שמעה את קולו.

היא לא יכלה לצפות מתי יגיע; היא לא יכלה לקרוא לו לבוא או אפילו להתחנן. לא, טוני הופיע על פי לוח זמנים משל עצמו ומרצונו החופשי. קולו היה נשמע במילה, לחישה או להג ממושך יותר. קול הבריטון העמוק המתנגן היה מרגיע אותה יותר מכל תרופה.

כשקלייר רק הגיעה למוסד, הפנים והידיים שלקחו אותה החוצה עודדו אותה לטפל בגינה. הן נהגו להניח בידיה כלי עבודה אבל היא לא אחזה בהם. היא לא הצליחה. זה כאב לה מדי. זה הזכיר לה את הגנים באחוזה או בגן העדן. לפעמים הפנים הרימו ידיים. זה מה שקלייר הניחה. היא לא שאלה. לא משנה למה, הן כבר לא ביקשו ממנה לשתף פעולה.

לעתים, כשניסתה להיזכר בחייה, לא הצליחה. הכול התערבב לתמונה אפורה אחידה; המקום שבו חשכה הופכת לאור ואור הופך לחשכה, המקום שבין מקומות. היה קודם: אז, לפני הרבה זמן, כשלחיים היו צבעים, והיה עכשיו: הזמן שבו כל החיים נעלמו, כשהאפרוריות ניצחה, הזמן שאחרי החשכה.

המאמצים שלה להכיל את האפרוריות היו חסרי תועלת, ועם הזמן היא הפסיקה לנסות. האפרוריות חלחלה לכל מקום, אל תוך מחשבותיה, ומילאה כל חלל. העולם שלה, המציאות שלה, היו אפורים, חסרי צבע.

ואז, באופן בלתי צפוי, כמו הקול שלו ובלי סיבה, גוונים של צבע היו חודרים אל תוך עולמה. זה היה צבעם של זיכרונות שעלו מעצמם. לא היה לה כוח לעצור אותם. בדרך כלל הם התחילו בירוקים ואז היו גם גלים כחולים על פני אגם. בלי כל אזהרה, כאב אדיר, תחושה משתקת של אובדן הייתה בולמת אותה. גרוע מהאפור, זה היה שום דבר, לא לבן, לא שחור, כלום!

הריקנות הזו נגרמה כתוצאה מאובדנו של טוני. הו, קלייר ידעה איך הוא פועל; הוא חזר למשך זמן שהספיק כדי לעורר מחדש את התשוקה, להצית את ההזדקקות שלה ואז להיעלם שוב. הכלום היה משהו אחר, ריקנות שהיא לא ידעה לזהות, כזו שאפילו האפרוריות לא הצליחה לחדור, כזו שננעצה בלבה. אם תרשה למחשבות שלה להשתהות על הריקנות הזו למשך יותר מדי זמן, היא תקרע את נשמתה לגזרים והיא תרגיש כל קרע. זיכרונות חמקניים של תינוקת ואש. זה היה הכאב הכי נורא שאי פעם חשה, וללא ספק, קלייר חוותה לא מעט כאב. היא חוותה אובדן, חוותה טרגדיה ועמדה בסבל גופני. לכל הרוחות, היא התגברה על המוות עצמו.

הריקנות הייתה מגיעה בלי התראה מראש, מטלטלת את נשמתה ומכריעה אותה. וכשזה קרה, הגוף שלה היה מתמוטט. היא הייתה שומעת תחינה קדמונית נמלטת מבין שפתיה. לא בכי. לא דמעות פשוטות על הכרית. היא הייתה שומעת יבבה מעונה שאיש מלבדה לא היה יכול להבין. כשזה היה קורה, האנשים היו באים. הם היו מדברים מילים שהיא לא יכלה להבין וכאב חדש היה אוחז בה.

לעתים הייתה צועקת רק כדי להרגיש את הדקירה החריפה המאושרת. הפנים והקולות לא הבינו… היא לא יכלה לשאול. זה היה גורם לה להסגיר מידע; למרות זאת, הכאב העז היה מאפשר לה לישון, לנוח מהאפרוריות והחנק והריקנות. החיים כבר לא היו אמתיים. אולי הם מעולם לא היו אמתיים ואולי לעולם לא יהיו…

לעתים קלייר נזכרה בחלל הריק השחור. המחשבות האלה לא הפחידו אותה; להפך, השחור הביס את האפור, בלע את הריקנות ומילא אותה בהבטחה לתחושה רבת עוצמה. שום דבר שקשור בטוני לא היה מעולם אפור. תמיד היו שם צבעים… כחולים, ירוקים, אדומים וחומים. כל כך הרבה דברים אפשר לתאר בגוונים של חום. זיכרון החום ההופך לשחור גרם ללבה להאיץ את קצב פעימותיו, הדופק שלה השתולל ללא שליטה והגוף רעב לתשוקה שרק הוא היה יכול לספק.

לעתים קלייר נהגה לדמיין לעצמה את עיניו של טוני, נועצת את מבטה בחלל בלי גבול, נזכרת ביכולתו לתקשר באמצעות מבט פשוט. כשראתה משהו חום כהה או שחור, כל עצב בגופה היה נמלא זרם חשמל, אבל כשראתה צבע חום שוקולד, כל ישותה הייתה נרעדת.

כבר חודשים או שנים שלא היה לה אכפת. הקול היה מדבר והיא הייתה הולכת. האוויר היה חמים והשמים בהירים. קלייר הניחה שהם כחולים, למרות שהיא ראתה רק אפור – כמו בטלוויזיה בשחור־לבן. האישה שלצדה נראתה לה מוכרת, ועם זאת לא מוכרת, והיא לא הפסיקה לדבר.

קלייר לא ניסתה להאזין. במקום זה, היא התרכזה בהליכה לצד האישה המדברת. הצייתנות הזו הקנתה לה זכות זמנית לצאת מחדרה המבודד. היא יכלה לעמוד בפשרה הזו לעתים. כשנכנסו לבניין חלפו בקפטריה. קלייר הציצה אל מחוץ לבועה שלה, מבט ארוך מספיק כדי לזהות משהו מוכר. ההבנה הממה אותה, שיתקה אותה. הזיכרונות עלו במהירות, וצבעים הציפו את האפור. היא לא הצליחה להדחיק מהר מספיק.

קלייר לא הספיקה להבין מה קורה, וכבר הייתה על הרצפה. נעליים וקולות היו כל מה שראתה או שמעה…

*

מרדית’ לא הצליחה להגיב מספיק מהר. היא ידעה שהאישה שנכנסה לחדר הייתה קלייר. למרות שהשיער האפור הדהוי שלה היה אסוף לאחור בזנב סוס והעור שלה היה חיוור מדי, מרדית’ זיהתה את חברתה ללימודים. בזכות העיניים. כן, לא הייתה בהן אותה תאווה שהייתה בה בנעוריה, אבל למרדית’ לא היה ספק; האישה הרזה מדי עם עיני האזמרגד הייתה ללא ספק קלייר.

מרדית’ רצתה לקרוא לה בקול רם, אבל לא קראה. היא לא רצתה להיחשף. עיניהן נפגשו לרגע, והעלו זיק מהיר של היכרות. מרדית’ לא הספיקה לזוז, להעיר הערה או כל דבר אחר, וקלייר צנחה אל הרצפה כאילו הכה בה רעם. היא הייתה מונחת שם פתאום בתנוחה עוברית, מטלטלת את ראשה וממלמלת מילים לא מובנות.

האישה שהלכה לצדה רכנה לידה בשלווה וקראה בקול. בתוך שניות הן היו מוקפות אנשי צוות. מרדית’ התקרבה במה שנראה לה כמו הילוך איטי, בעודם אוספים את קלייר אל האלונקה ומחדירים לזרועה עירוי.

מרדית’ התנשמה בכבדות בעוד המחט מוחדרת לעורה של קלייר. היא התקרבה אט־אט אל האישה שהכירה פעם. כשהגיעה לקרבת האלונקה, ראתה בעיני האזמרגד של קלייר סימן קלוש של זיהוי. היא ניצלה את המהומה כדי לגעת ברכות בזרועה של קלייר ולהניע את שפתיה ליד אוזנה. “קלייר, זאת אני, מרדית’. בבקשה, עזרי לי לספר את סיפורך.”

האישה הרועדת שלפניה איבדה את הכרתה. המבט האחרון ששלחה לעבר מרדית’ היה מבט של הקלה ושל שלווה, כשהתרופה השתלטה על גופה. מרדית’ צפתה חסרת אונים באלונקה המובלת החוצה.

*

הכאב בזרוע חזר, אבל כך גם תחושת השלווה. לפני שהחלומות החלו, קלייר ניסתה לזהות מיהי האישה ההיא. היא ידעה בוודאות שהיא אמורה להכיר אותה, אבל משהו פה לא התאים. האישה לא שייכת לכאן, לא שייכת למפלט הבטוח שלה. מחשבותיה של קלייר הסתחררו… הסיפור שלה. לא, הסיפור לא היה רק שלה.

הסיפור היה שייך להרבה אנשים אחרים, רבים כל כך, שכמותה, אף פעם לא יוכלו לספר לעולם מה קרה. כל כך הרבה אחרים, ששתקו עכשיו – עכשיו לעד, ועם זאת, קלייר ידעה כל מילה. היא חייתה את הסיפור הזה.

לספר את הסיפור שלה? לא… יש דברים שעדיף לא לגלות!

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הרשעה”