החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התופת

מאת:
מאנגלית: נורית לוינסון | הוצאה: | 2013 | 533 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

0.00

רכשו ספר זה:

כאשר רוברט לנגדון, חוקר הסמלים מהארוורד, מתעורר במיטת בית־חולים בעיר פירנצה, אין לו כל זיכרון כיצד הגיע לאיטליה או מה קרה לו ביומיים האחרונים. מראות נוראים שבים וצפים בראשו – נהר מוצף דם, אנשים מתייסרים ואישה מסתורית הקוראת לו לעזרה. אולם עד מהרה מגלה לנגדון שהמציאות גרועה עוד יותר מהזיותיו. מסתבר כי הוא נורה בראשו, ומישהו עדיין מנסה לרצוח אותו.
יחד עם סיינה ברוקס, רופאה בבית־החולים שעוזרת לו להימלט מרודפיו, חייב לנגדון לפענח חידה מתוחכמת המוליכה אל רמזים החבויים ביצירת מופת אפלה בת 700 שנה – 'התופת' מאת דנטה.
במרוץ דרך ארמונות עתיקים, מעברים סודיים, אמנות קלאסית ומדע עתידני, מגלה לנגדון מול מי הוא מתמודד ומהי תוכניתו מקפיאת הדם של יריבו. ללנגדון נותר יום אחד בלבד כדי לגלות במי יוכל לבטוח וכיצד לעצור את התוכנית. אם ייכשל, יהפוך העולם לגיהינום עלי אדמות.
דן בראון חוזר במותחן אינטליגנטי ומסחרר שאי אפשר להניחו מהיד עד העמוד האחרון. וגם אחר כך.
דן בראון הוא מחבר ‘צופן דה וינצ'י', ‘הסמל האבוד', ‘מלאכים ושדים', ‘מבצר דיגיטלי' ו'נקודת ההונאה', שראו אור בעברית בהוצאת מודן.

מקט: 4-20-52887
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרולוג

אני הצל.

דרך העיר הנִדכֵּית, אני בורח.

דרך היגון הנצחי, אני נמלט.

לאורך גדות הנהר ארנו אני מקרטע, קצר נשימה... פונה שמאלה אל ויה דיי קסטלאני, וממשיך צפונה, מתכרבל בצלליו של האופיצי.

ועדיין הם דולקים אחרי.

קול צעדיהם הולך ומתחזק עכשיו, כשהם רודפים בנחישות בלתי נלאית.

שנים הם רדפו אחרי. התמדתם השאירה אותי מתחת לאדמה... אילצה אותי לחיות בכור המצרף... לעמול מלמטה כמו מפלצת כּתוֹנית תת־קרקעית.

אני הצל.

כאן, מעל האדמה, אני נושא עיניי אל הצפון, אבל איני מסוגל למצוא את הדרך הישירה אל הגאולה... כי הרי האפנינים מסתירים את אורו הראשון של השחר.

אני עובר על יד הפלאצו על מגדלו המחורץ ושעונו בעל המחוג האחד... מתפתל בין הרוכלים של שעת הבוקר המוקדמת בפיאצה די סן פירנצה עם קולותיהם הצרודים וריחות הלַמפּרֵדוֹטוֹ והזיתים הצלויים. אני חוצה לפני הברגֵ'לו, פונה מערבה לעבר הצריח של מנזר בַּדיה ונעצר מול שער הברזל בתחתית המדרגות.

כאן יש להשאיר מאחור את כל ההיסוסים.

אני מסובב את הידית ונכנס למעבר שממנו אני יודע כי לא תהיה דרך חזרה. אני מאיץ ברגליי היגעות לעלות בגרם המדרגות הצר... המתפתל לעבר השמיים במדרגות שיש רכות, מחוררות ושחוקות.

הקולות מהדהדים מרחוק. מפצירים.

הם מאחורַי, עיקשים, סוגרים עלי.

הם אינם מבינים מה עומד לקרות... ולא מה עשיתי למענם!

ארץ כפוית טובה!

ככל שאני עולה, החזיונות תוקפים אותי... הגופים מלאי התאווה הסובלים תחת הגשם הלוהט, הנשמות החמדניות הצפות בצואה, המנוולים הבוגדניים הקופאים באחיזתו הקרה של השטן.

אני עולה במדרגות האחרונות ומגיע למעלה, מועד כפסע מן המוות באוויר הבוקר הלח. אני ממהר אל החומה בגובה ראש, מציץ מבעד לחריצים. הרחק למטה נמצאת העיר הברוכה שהיתה לי למקום המקלט מפני אלה שהִגלו אותי.

הקולות קוראים, מתקרבים מאחורי. "מה שעשית זה טירוף!"

טירוף מוליד טירוף.

"בשם אהבת האל," הם צועקים, "ספר לנו איפה החבאת את זה!"

בדיוק בשם אהבת האל, לא אספר.

אני עומד עכשיו, מוקף, גבי אל האבן הקרה. הם נועצים מבט עמוק לתוך עיניי הירוקות, והבעתם מאפילה, כבר אינה משדלת, אלא מאיימת. "אתה יודע שיש לנו שיטות משלנו. אנחנו יכולים להכריח אותך לספר לנו איפה זה."

מסיבה זו הגעתי עד מחצית הדרך אל גן עדן.

ללא אזהרה אני מסתובב ושולח יד, מניח את אצבעותיי על האדן הגבוה, מושך את עצמי למעלה, מקרטע על ברכיי, ואחר כך נעמד... מתנודד על פי התהום. הנחה אותי, וירגיליוס היקר, על פני הריק.

הם ממהרים קדימה כלא מאמינים, רוצים לאחוז ברגליי, אבל חוששים להפר את שיווי המשקל שלי ולהפילני. הם מתחננים עכשיו, בייאוש שקט, אבל אני הפניתי להם עורף. אני יודע מה עלי לעשות.

מתחתַי, הרבה מתחתַי, פרושים גגות הרעפים האדומים כים של אש בשדה, מאירים את האדמה שעליה שוטטו פעם ענקים... ג'וֹטוֹ, דוֹנָטֵלוֹ, בּרוּנֵלֵצ'י, מיכלאנג'לו, בּוֹטיצֵ'לי.

אני מקרב את בהונותיי אל הקצה.

"רד!" הם צועקים. "עדיין לא מאוחר מדי!"

אהה, בורים עקשנים! אינכם רואים את העתיד? אינכם תופסים את פאר יצירתי? את הנחיצות?

בשמחה אקריב את הקורבן האחרון הזה... ובו אכלה את תקוותכם האחרונה למצוא את שאתם מחפשים.

לעולם לא תגיעו אליו בזמן.

עמוק למטה קורנת הכיכר מרוצפת האבן כמו נווה מדבר שקט. כמה אני משתוקק לעוד זמן... אבל הזמן הוא המצרך היחיד שאפילו עושרי הרב אינו יכול לקנות.

בשניות אחרונות אלה אני מסתכל למטה על הפיאצה, ורואה משהו שמדהים אותי.

אני רואה את הפנים המוכרות לי.

מבין הצללים מביטות בי עיניים אבלות, ועדיין אני חש בהן הערצה למה שהשגתי. הבנה כי אין לי ברירה. בשם אהבת האנושות, עלי להגן על יצירת המופת שלי.

היא גדלה אפילו עכשיו... מחכה... מבעבעת מתחת למים עכורים מדם של לגונה נטולת כוכבי רקיע.

ולכן אני נושא את עיניי מהעיניים שלמטה וחושב על האופק. גבוה מעל העולם הסובל הזה, אני נושא את תחינתי האחרונה.

אל יקר, אני מתפלל שהעולם יזכור את שמי לא כחוטא מפלצתי, אלא כגואל הנפלא שאני באמת. אני מתפלל שהמין האנושי יבין את המתנה שאני משאיר אחרַי.

מתנתי היא העתיד.

מתנתי היא גאולה.

מתנתי היא תופת.

ואז אני לוחש "אמן"... וצועד את הצעד האחרון לתוך התהום.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “התופת”