החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

חלק מזה היה נכון

מאת:
מאנגלית: נורית לוינסון | הוצאה: | 2015-07 | 199 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

כאשר ג'ק קופר, סופר אמריקאי מפורסם, מקבל מכתב מאיב, קוראת בריטית שאינו מכיר, הוא לא מייחס לו חשיבות רבה.
המכתב נכתב ביד ונשלח במעטפה מעבר לים, אבל מעבר לכך אין בו שום דבר יוצא דופן.
אולם ג'ק, שעומד על סיפו של גיל חמישים ונפרד לא מזמן מאשתו השנייה, מוצא במכתבה הקצרצר של איב את הפשטות והישירות שכמהּ להן, ואת אהבתם המשותפת לאוכל משובח ולבישול. אט–אט נרקם בין ג'ק לאיב קשר יוצא דופן, המאפשר להם לשתף זה את זה במסתרי ליבם.
על רקע כישלון חיי האהבה של ג'ק, ויחסיה המתוחים של איב עם בתה העומדת להינשא, מציעים השניים זה לזה במכתביהם הקשבה וקבלה, למרות – ואולי בגלל – המרחק והזרות. איב מוצאת את עצמה ניצבת פנים אל פנים מול בעלה לשעבר שנטש אותה, מול רגשותיה הקשים של בתה, ובעיקר מול עצמה – על פחדיה ועל תקוותיה. וג’ק, לראשונה בחייו, ניצב מול משמעותן של רווקותו ושל יצירתו הספרותית.
ג'ק ואיב מתחילים להתמודד עם מהמורות חייהם, אך האם יצליחו להמשיך את הקשר אל מחוץ לגיליונות הנייר?
בסגנון ספרותי מיוחד וכובש לב מצליחה דברה מקינלי לגעת בעדינות בנושאים עמוקים הקשורים לקשיי אמצע החיים, למפגש שלנו עם עצמנו ולשבריריותו של קשר אנושי.

מקט: 4-20-52992
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


א

"שלווום."

ג'ק הכיר את ה"שלווום" הזה, ובכל זמן אחר הוא היה מרגיז אותו, אבל בחמש אחר הצהריים, אחרי שבילה את רוב שעות היום במחשבות על התמוטטות נישואיו השניים, כל הפרעה התקבלה בברכה. זו היתה ליסה מילפורד שגרה מעבר לרחוב, מול ביתו של ג'ק בסמטת הים.

"ג'קסון, רק עכשיו שמעתי עליך ועל מַרְני," היא אמרה.

היא נכנסה בעצמה, דרך דלת המטבח, כפי שעשתה פעמים רבות לפני כן. ליסה היתה דברנית, ובעבר נזקקה למרני כמאזינה.

"אני כל כך מצטערת," היא אמרה.

נראה היה שליסה חזרה ממשחק טניס, מכיוון שהיא לבשה שמלת טניס. היא היתה ברונטית קטנה ונוצצת, והשמלה יצרה רושם שהיה יכול להתפרש כ"בובתי", אילולא נחשפו נמשים על זרועותיה החשופות.

ג'ק, ששמח לוותר על חברת עצמו, חייך ובירך אותה בחמימות רבה מזו שגילה כלפיה בעבר. ליסה מילפורד היתה, עד אותו רגע, גורם שולי בחייו, כמו זמזום קלוש של מכונה רחוקה, שקל בקלות להתעלם ממנו.

באותו ערב, לעומת זאת, הם עמדו זמן־מה, ואחר כך התיישבו זה מול זה על כיסאות עץ שהורחקו מן השולחן – כשבהונותיהם מופנות אלה אל אלה, גוום רגוע, ושוחחו בקלילות, כמו חברים, או הורים בשער בית־הספר, הקשורים בדבק חזק של חוויה משותפת. בעלה של ליסה עזב אותה בקיץ הקודם, אחרי רומן מתמשך עם אישה אחרת. ג'ק הרגיש שהמעט שביכולתו לעשות הוא להציע לאישה משקה.

ואחריו עוד אחד.

ואז, אף שהיה דברן, מוחו של ג'ק כבה כנראה, והטבע כיוון את צפירת הסירנה שלו אל חלקים אחרים בגופו.

ליסה, שהיתה בודדה, וללא ספק מודעת לנוכחותו הממגנטת של ג'קסון קופר כבר כמעט שלוש שנים, נצמדה אליו מייד בתגובה להטיית יד ראשונה, קלה, לעבר מותניה; כך שג'ק לא נדרש להיות פעיל במיוחד במפגש שהתרחש בעקבות מגע אקראי שלה איתו, כשמזג לה את כוס היין השלישית שלהם. ואז, אחרי כמה דקות, בחדר שהמתווך קרא לו "חדר הגן", ואיש לא כינה אותו כך מאז, כשג'ק כיוון את שניהם אחורה אל מיטת יום מכוסה ריפוד כחול־לבן, שמַרְני אהבה לשכב עליו ולצפות בשקיעה, פגשו שתי ידיה המטופחות של ליסה את חזהו בהתלהבות רבה ובולטת.

ג'ק, שמעורבותו בקשר הזה נבעה רק מהתלהבות אינסטינקטיבית, היה ממשיך בכל מקרה, אילולא השמיעה ליסה, כשהסתובבה כדי להסיר את המחסום האחרון לקראת מחויבות מלאה, צחקוק ילדותי צנוע, והקול הזיז משהו בתוכו. חושיו ניעורו. ואולי לא. הטבע, שלפני כן השתלט על תפקודיו הגופניים והמנטליים, נטש אותו פתאום לגמרי.

לרגע נסתרה מעיני ליסה ההתפתחות הזאת. היא פנתה אליו שוב, בכוונה אנרגטית ברורה, אלא שנשימותיו הואטו ונהיו שטוחות.

"ג'ק?" היא נסוגה והסתכלה עליו מלמעלה למטה.

ג'ק, שראה את פניה, קלט את עיניה וראה שם אישה, אישה רגילה, אנושית מדי. הוא חדל, הרים את ירכיה מעל חלציו והתיישב.

"מצטער, מותק," הוא אמר, הסיט שיער ממצחו ונעמד, במנותק ממנה.

ליסה, זקופה ועירומה, רעדה קלות ואמרה בשקט: "אל תדאג, ג'ק. אני לא לסבית."

ג'ק נעץ בה את עיניו.

"ומַרני כנראה תמיד היתה," היא מיהרה להוסיף, וחשבה שהצליחה לעשות זאת באהדה. "אי אפשר להפוך אנשים להומוסקסואלים, הם פשוט כאלה."

ג'ק נאלם, כיפתר את מכנסיו והלך להביא את שמלת הטניס.

"תודה," אמרה ליסה כשהושיט לה אותה, אבל במקום ללבוש את השמלה, היא החזיקה אותה ביד אחת, הדוקה אל שדיה. "אולי כדאי שנלך אלי הביתה," היא הציעה, "ונירגע – נשתה משהו ונשב באמבטיה חמה או משהו כזה." היא רכנה לעומתו והרימה ארבע אצבעות עדינות, מעודדות, לעבר לחיו.

ג'ק הרחיק את האצבעות בידו, כמי שמוציא זחל מן הסלט שלו, ונסוג מחיבוקה. "אני אוותר על זה הערב," הוא אמר. ואחר כך חייך, כדי לרכך את דבריו, ושמח לראות את ליסה מתחילה להתלבש. היא נראתה קטנה ופגיעה כשהתכופפה להרים את תחתוניה.

"אני מצטער, מותק… נעשה משהו בהמשך השבוע. אני אצלצל אלייך."

"מבטיח?" היא אמרה.

"מבטיח," הוא אמר.

היא עדיין יישרה את שמלת הטניס על ירכיה כשהוא פתח את הדלת.

זמן רב אחר כך, כשהיה שתוי הרבה יותר, הוציא ג'ק גלויה מן המגירה העליונה של שולחן הכתיבה הגדול, העשוי עץ אלון, בחדר העבודה שלו. בצד אחד היתה תמונה של הים, בצבע טורקיז זוהר. עינו עברה עם זאת אל סירה אדומה, שבקושי נראתה, בפינה הימנית העליונה. זו היתה תמונה מושכת, רפרודוקציה של ציור שמן מאת שכנה אחרת שלו, ג'ולי הֶפְּלווייט. היתה לה גלריה בצירוף סטודיו בדרך מֶלוֹן. זה היה מסוג המקומות, כפי שג'ק שם לב, שמילאו לאחרונה את ההמפטונים, ובפרט את חוף גְרוֹב – ציורי באופן בולט, וקצת מאולץ, אם כי הגלריה של ג'ולי – "הגלריה על מֶלון" – היתה טובה מרובם, לדעת ג'ק. לפחות היא יכלה לצייר שם.

אלא שעכשיו, כשהסתכל על עבודתה, הדליק את המנורה והיטה אותה, לא הגיע אליו שום היבט חם של ג'ולי, של ג'ולי עצמה. היא היתה פלרטטנית חופשייה ומשעשעת, בניגוד לגישוש הכושל של הערב הזה, התקדמות נטולת מאמץ משיבה מתפתלת הביתה אחרי מסיבה, שגרתית כרכיסת שרוך נעל. שניהם כמעט שכחו את התקרית. בגלריה, אם ג'ק היה מתגנב פנימה מאחורי קהל תיירים בשבת נטולת מטרה, כדי לסרוק את הקירות בלא התחייבות ולבחור כמה גלויות, ג'ולי היתה מחייכת ואומרת: "הֵיי, ג'ק," כשרשמה את המכירה. והוא היה אומר: "הֵיי, ג'ולי" בתשובה.

ג'ק הפך את הגלויה, הוציא עט שחור מתוך פחית קפה ריקה שבה היו, כתמיד, תריסר עטים, וכתב:

איב פטוורת היקרה,

את טבחית?

ג'ק קופר

* * *

במעמקי האזור הכפרי של אנגליה, בבית שיכול לשמש פרסומת לכפריות האנגלית, הזיזה איב פטוורת תצלום ממוסגר כמה סנטימטרים שמאלה, כדי להניח אגרטל קריסטל על פסנתר שלעיתים נדירות ניגנו בו. היא החזיקה לרגע את הפרחים הצהובים שהכיל האגרטל, ובהיסח הדעת קירבה אותם אל פניה. זו היתה מחווה לא ברורה; היא היתה מוטרדת, ולא שמה לב לריח. בכל מקרה, ריחם של הוורדים האלה -"חגיגה זהובה" קראו לזן, כפי שידעה – היה מוכר לאיב כמו ריח שעוות דבורים, עלי דפנה או קליפת לימון. אחר כך היא הסתובבה והסתכלה על איזי.

איזי, שנכנסה לחדר בעקבות אמה, חצתה אותו בנחישות. היא לחצה על בריח של חלון והסיטה את השמשה אחורה, כאילו רצתה לעוף החוצה.

איב חיכתה בענווה, לרגע היא הילדה ואיזי האם, שאיזי תאמר לה מה לעשות. היא לא חיכתה זמן רב.

"נשתה קַמפָּרי," הכריזה איזי. השמש, שהיתה עכשיו מאחוריה, הדגישה את בהירות שערה.

בהירותה הבלתי־נכנעת, חשבה איב, דרמטית כל כך לעומת החוּם הדהוי שלה.

"כן," היא ענתה. היא שנאה קמפרי.

אחר כך הן אכלו תבשיל קדירה מבשר פסיון. איב הוציאה את התבשיל מן המקפיא באותו בוקר, שלפה אותו ממכל הפלסטיק שלו, וחיממה אותו בלי גינוני טקס, תוך התעלמות מן התווית הדביקה, שעליה כתבה בעצמה: "הרוטב זקוק לשיפור." הרוטב לא הצליח, היא חשבה אחרי שטעמה את התבשיל. היא בזקה על צלחתה מלח מצלוחית כסף שהיתה מונחת לפניה, אבל גם זה לא שיפר את המצב במידה רבה.

איזי לא העירה דבר על הרוטב, ורק אמרה, באי הסכמה קלה, כמעט לא מודעת, שתבשיל קדירה מבשר פסיון הוא קצת חורפי בשביל ארוחת צהריים ביוני. היא צדקה בנוגע לזה, כמובן, אבל איב גילתה כי הנכונות לבשל, אפילו לכבוד ההזדמנות המיוחדת הזאת, עזבה אותה. הם ציינו את יום השנה למות אמה של איב, הסבתא של איזי. וירג'יניה לוֹוֶל מתה ביום קריר ובהיר אחד אחר הצהריים, בדיוק כמו אותו יום, שנים־עשר חודשים לפני כן. זה היה רעיון של איזי לציין את היום.

"אני אבוא אלייך, אמא," היא אמרה, כמעט צעקה בטלפון מלונדון שבוע לפני כן.

איב הצליחה לשמוע קולות של מכוניות מאחוריה ודמיינה את איזי, לבושה בבגד עבודה אופנתי כלשהו, ממהרת מדבר חשוב אחד לדבר חשוב אחר, בצעד יציב ונחוש.

"אנחנו צריכות לפחות לאכול יחד ארוחת צהריים נחמדה. אנחנו לא יכולות להתנהג סתם כאילו זה יום רגיל."

איב שמעה בדבריה נזיפה והסכימה, כפי שהסכימה תמיד להצעותיה של איזי, שניתקה במהירות והשאירה את איב עם הקצה הקטוע של השיחה. התוכנית נקבעה.

עכשיו פנתה איזי אל קצה השולחן. היא הביאה תמונה קטנה של סבתה מחדר ילדותה, שבו עדיין השתמשה בביקוריה, והשעינה אותה על הכיסא עם רוח הרפאים שבה – כמו זֵר במקדש – שתסתכל עליהן כשהן אוכלות. היא הרימה את כוס היין שלה לעומת הפנים מלאות החיים ואמרה: "לחיים, יקירתי." אחר כך עצרה דמעה מאיימת בסטואיות הנוקשה הרגילה שלה.

איב ידעה כי איזי היתה לא רק שבורת לב, אלא גם המומה ממות סבתה – מעט מאוד דברים בלתי רצויים קרו לאיזי.

"אבל היא היתה צעירה," היא מחתה, שוב ושוב, כשאיב בישרה לה בטלפון את הבשורה, אם כי וירג'יניה היתה כמעט בת שמונים. לא שווירג'יניה הודתה אי־פעם בגלוי שזה גילה. איש מאלה שפגשו אותה לא היה מנחש זאת; היא היתה יפה עד יומה האחרון.

וירג'יניה גרה עם איב, בתה היחידה, כבר שבע שנים ביום שמתה, אבל לביתה של איב, למרות ששת חדריו, ששת חדרי האמבטיה, המטבח הגדול ומבחר חדרי האירוח, מעולם לא היה קל להכיל את שתיהן. זו היתה שאלה של אישיות. לווירג'יניה היתה אישיות של ארבע נשים. "השארתי לי גם את החלק שלך, יקירתי," היא אמרה לאיב, יותר מפעם, כי מלבד היותה יפה, חכמה ומלאת חיים, אמה של איב היתה גם כלבה.

איב, שבעלה עזב את הבית בשלב מוקדם בנישואיהם, כפי שווירג'יניה חזתה מראש, טיפלה באמה במסירות וללא לאות ותרמה למטרה זו את חירותה, את ביטחונה ואת כבודה העצמי. אלה היו דברים שווירג'יניה גזלה ממנה מיום היוולדה, ובפרט מאז מות אביה של איב מהתקף לב -טרגדיה שאשתו מיהרה לאמץ לעצמה כשלה, בלי קשר לנישואיהם שהיו כבר אז מתוחים – כשאיב היתה בת חמש.

אלמנוּתה של וירג'יניה משכה אליה מגוון מאהבים, ולזמן קצר גם בעל שני, אבל חיבתה האמיתית היתה שמורה לאיזי, שבה ראתה את עצמה. היום רצתה איזי לשבת בחוץ בשעה שהמשקאות נמזגו, וכשאיב הסבירה שרהיטי הגן נצבעו מחדש יום קודם והם עדיין לחים, היא אמרה: "היית צריכה לעשות את זה בפסחא," בקול שהעלה את וירג'יניה מקברה, מלאת חיים.

כשחשבה על כך, בדממת חדר האוכל הרשמי, לא הצליחה איב להיזכר בשום אי־הסכמה אחת ממשית בין אמה ובין בתה. היו אמנם ויכוחים רבים; היו ימים שבהם התלוננה כל אחת מהן על מגרעותיה של האחרת. אלא שאותן היסטריות נמוגו תמיד בפתאומיות כשם שפרצו. ושתיהן המשיכו להתעלם מאיב, כרגיל.

אחרי פרוסה טעימה של עוגת לימון ואזכור זהיר, מצידה של איב לפחות, בנוגע לחוויות השונות שלהן מווירג'יניה בשעה ששתו קפה, הלכה איזי לבקר את חברתה מימי בית־הספר, ואיב הורידה בהקלה את כלי הארוחה.

גוֶון כבר הלכה, ולכן איב שטפה את הכלים והכניסה אותם למדיח. היא היתה עושה זאת גם אילו גוון היתה שם. גוון אמרה לעיתים קרובות שהיא לא יודעת למה איב שילמה לה; היתה לה כל כך מעט עבודה בימים אלה. אבל למען האמת, שתיהן ידעו מדוע שילמה איב לגוון שתבוא מן הכפר שלוש פעמים בשבוע. היא שילמה לה על חברתה, חברה נעימה ובלתי מעורערת.

אחרי שהמטבח חזר להיות מסודר ויפה, כבבואה של איב עצמה, אף שהיא מעולם לא ראתה זאת, היא התיישבה ליד שולחן המטבח מתחת לחלון שממנו נשקף עץ השזיף, והוציאה את הגלויה של ג'קסון קופר – ג'ק – מתיק עור חום שבו שמרה את המתכונים שגזרה, וקראה אותה שוב.

אחר כך היא נכנסה לספרייה, התיישבה ליד שולחן הגלילה, במקום שבו ישבה לכתוב את ההזמנות להטבלתה של איזי, לחתום על ניירות הגירושים ולערוך את רשימות המצרכים שנזקקה להם להלוויית אמה, ופתחה את מכסה המחשב הכחול הדק שאיזי קנתה לה בחג המולד הקודם. בתיבת הדואר האלקטרוני היו כמה מכתבים.

ג'ק קופר היקר,

לא, אני לא טבחית מקצועית.

איב פטוורת

אז אולי למען האהבה?

ג'ק

למען הביטחון, הסדר והנוחות. ואתה?

למען האהבה.

ג'ק קירב את הבירה אל שפתיו והעווה את פניו. "אל תמשיך לקנות את הזבל הזה, דֶקס. ואם תקנה את הבירה הזאת, אל תביא לי אותה הביתה. תביא בירה אירופאית, שיש לה טעם של בירה. לבירה הזאת יש טעם כאילו מישהו השתין לתוכה."

"אל תרד עלי הערב, ג'ק."

ג'ק, שכאילו חיכה לאות, אמר, "טוב, אני אתאפק."

"משהו מטריד אותי," אמר דקס ולגם מן הבירה שלו.

"אהבה או כסף?"

דקס צחק.

"אתה חושב שתמיד זה רק אחד משני אלה?"

"כן, אם לא מביאים בחשבון מוות, מגפה קטלנית או מלחמה. מצד שני, אולי אני סתם שטחי באופן יוצא דופן."

"האמת היא שיש הפוגה בחיי האהבה שלי," אמר דקס והציץ בשעונו. "אבל היא נמשכת רק ארבע־עשרה שעות, אז אני עדיין לא נותן לה להשפיע עלי. ומצבי הכספי פחות או יותר קבוע – זאת אומרת, לא משביע רצון."

"רוצה עזרה עם זה?"

דקסטר קֶמרוֹן הגיב במשיכת כתפיים. מחווה נלמדת מבחינתו, שכן הוא היה שחקן. "לא, תודה… לחיות בחסר זה כמו לסחוב משהו כבד -מתרגלים לתנוחה המתאימה."

"טוב, אז אתה יודע שההצעה קיימת."

"אני יודע," אמר דקס.

ג'ק שתה לחייו, ואחר כך, כדי לשנות את תחושת חוסר האיזון שנוצרה, אמר, "מה שלום בְּרוּק?"

"בגיל שבע־עשרה היא כבר נראית טוב יותר מאמא שלה, ומתייחסת לקולג' כמו שאדם מתייחס לקולג' כשיש לו ברירה."

"שבע־עשרה?"

"שבע־עשרה."

ברוק, בתו של דקס מאחד הרומנים החולפים שלו, היתה פעוטה כשהוא וג'ק נפגשו לראשונה. אמה עברה לניו־מקסיקו זמן קצר אחרי יום הולדתה השני של הילדה, אבל דקס שמר איתן על קשר וביקר אותן באופן סדיר.

"אתה עדיין מצלצל אליה כל יום שלישי?"

"כל יום שלישי."

"אתה איש טוב."

עכשיו הגיע תורו של דקס להרים את כוסו. הוא עשה זאת, והשיחה יכלה להסתיים בזה. הם היו חברים כבר זמן רב, ובשלב מוקדם ביחסיהם גילו שנוח להם זה בחברת זה, וכי אין ביניהם כמעט תחרות. הם יכלו לשבת, כפי שעשו פעמים רבות בעבר, לא להסתכל על שום דבר מיוחד, ולא לדבר על שום דבר במיוחד. שעת הגאות הגיעה, וקולם של הגלים על החוף מתחת לבית הגיע לאוזניהם, אבל דקס אמר, "אתה, זה מה שמטריד אותי."

ג'ק, שהופתע מן החזרה אחורה ושם לב לרמה כלשהי של חקירה שלא רצה להשתתף בה, נעמד מבלי לענות ונכנס למטבח, שם הוא שפך את הבירה שלו ולקח אחרת מן המקרר. כשחזר אל החדר, שבו הניח דקס את רגליו היחפות על שולחן נמוך ליד הדלתות הצרפתיות הפתוחות, הוא הרים את הבקבוק ואמר, "לתשומת ליבך – בירה צ'כית. חפש אותה בהזדמנות."

עיניו של דקס העידו על כך שאין לו כוונה לוותר כל כך בקלות.

"אני בסדר," אמר ג'ק וניסה להישמע עליז, אבל קולו ותנועת גופו כשהתיישב מול דקס בכיסא שוודי גבה־מסעד, הסגירו את חוסר הכנות בדבריו.

"מה קרה עם מרני?"

הרוח הקלה הצליחה לנפח את וילונות המוסלין הלבנים. ג'ק, שעקב אחריהם, אמר, "אני לא יודע ולא אכפת לי."

"זה לא נכון."

"לא, דקס, באמת לא אכפת לי." הוא הניח את הבירה שלו על השולחן שעליו הניח דקס את כפות רגליו, ושוב קם. אחרי רגע חזר עם קערת עץ מלאה בוטנים. הוא הניח אותה ליד הבירה וסילק את הרגליים בתנועה מודגשת, שפירושה נקודה.

"אז היא גרה עם הבחורה השנייה או מה?" שאל דקס.

"כן, היא גרה עם הבחורה השנייה. קוראים לה קרלה. היא ספרנית מוויסקונסין. עכשיו בוא נעזוב את הנושא."

דקס רכן קדימה ולקח חופן בוטנים כשמבטו מופנה אל ג'ק. הוא מעולם, בחמש־עשרה שנה, לא ראה אותו כפי שהוא נראה עכשיו: שפוף. דקס היה בדרך כלל זה שנהיה שפוף, השתכר, היה מוטרף. הוא קלע כמה בוטנים לתוך פיו. "וואו, אלה טובים," הוא אמר. "מה עשית להם?" הוא פתח את ידו, הסתכל בהערצה ואכל את הנותרים.

"גילגלתי אותם בחמאה מותכת עם דבש ומלח… כאילו זה מעניין אותך. פשוט תאכל אותם."

דקס חייך והסתכל על האופק, וגם ג'ק נשא את מבטו לשם.

אחר כך שאל דקס, "אתה כותב?" אם כי ידע את התשובה.

"בוא נעזוב את הנושא," אמר ג'ק בפעם השנייה.

לאחר מכן חימם ג'ק שמן וחמאה במחבת ברזל וחיכה עד שעלה ממנה עשן. הוא הניח שני סטייקים במחבת והפך אותם. לפני כן הוא קימח את הסטייקים קלות ועכשיו הקמח נעכר. הוא הוציא את הבשר מן המחבת, הוריד את המחבת מן הכיריים ופתח את חלון המטבח לרווחה לפני שהוסיף כמות נדיבה של יין אדום מכוס גדולה שעמדה על השיש. לאחר שהחזיר את המחבת אל הכיריים, הוא הנמיך את האש, וכשחיכה שהנוזל יצטמצם, הרים שוב את הכוס ושתה את תוכנה. אחר כך הוא עמד והסתכל לרגע על הנוף המוכר של מדשאה ירוקה, שיחי הוֹרְטֶנזיה וים, אבל לא ראה אותו. הוא ראה את יום הולדתו החמישים מתקרב אליו במהירות כמו רכבת משא.

* * *

איב מצאה את הגלויה שלוש שנים לפני כן, בטיול עגום בן שלושה ימים לקורנוול, שאליו נסעה עם אמה. הן התאכסנו במלון סביר, שהמזון בו היה מעולה, אבל בעיני וירג'יניה שום דבר לא מצא חן. מלבד חצי השעה שבילתה מדי ערב בפלירטוט עם המלצר הצעיר הנבוך שהביא להם קוקטיילים בשעה שש, היא היתה בת לוויה גרועה. איב, ששוטטה לאורך המפרץ הציורי יום אחד אחר הצהריים, כשווירג'יניה ישנה, קנתה את הגלויה וקופסה קטנה של פאדג' באריזה יפה. לא מכיוון שהיתה לה מטרה מוגדרת בשבילן, אלא מכיוון שהיתה נבוכה למצוא את עצמה לבדה בחנות. היא נתנה את הפאדג' לגוֶון ואת הגלויה תחבה בשולחן הכתיבה שלה, מוכנה להזדמנות כלשהי שמעולם לא הגיעה.

עכשיו היא נדהמה מן הדמיון בין הגלויה שלה ובין הגלויה ששלח לה ג'ק קופר, שעכשיו נראתה לה מוכרת מאוד. היא הפכה את שתי הגלויות והשוותה את שמות האמנים, אבל לא היה ביניהם שום קשר. אחר כך הפכה את הגלויה שלה אל הצד הריק שלה וכתבה:

ג'ק היקר,

זיכרונך בנוגע לריבת הפירות הלא־בשלים כמעט מדויק. פירות לריבה חייבים להיות בשלים, אבל לא בשלים מדי. אם הם בשלים מדי, הריבה לא יוצאת בסדר. אני מקווה שתנסה זאת. בחורף, כשאין אפרסקים, הפירות המשומרים מכניסים קצת אור.

איב

היא הכניסה את הגלויה למעטפה, רשמה עליה את הכתובת והניחה אותה על שולחנה. היא תבקש את גוון לקנות מחר כמה בולים.

מלמעלה נשמעו קולות. איזי והחבר שלה, אוֹלי, הגיעו בערב הקודם בשעה מאוחרת. איב שכבה לישון, השאירה להם צלחות ועליהן עוף קר וסלט, במקרה שירצו לאכול ארוחת ערב, אבל שמעה אותם בבואם; את דלתות המכונית הנטרקות ואת הוראותיה של איזי לאולי – שנאמרו בלי שום התחשבות בשעה המאוחרת – בנוגע למטען שלהם.

עכשיו טבלה איזי באמבטיה החביבה עליה, הנשענת על טלפי ברזל, בחדר האמבטיה הגדול בהמשך המסדרון, ודיברה. בקולה היתה סמכות, חשבה איב, גם כשהיא שכבה עירומה באמבטיה מלאה שמן שקדים. היא היתה עכשיו כמעט בת עשרים ושמונה, ועבדה כשמאית של חפצי אמנות בבית מכירות גדול. לקריירה שלה היה מסלול מן הסוג שאנשים מתארים כ"מטאורי". איב שיערה שהקול הזה שירת אותה היטב. "כל דבר אצלה מעורר הערצה," היא אמרה לעצמה כשקמה וחזרה לאורך המסדרון, דרך המטבח ומבעד לדלת האחורית אל הגן. היא רצתה לקטוף כמה גבעולי נענע עבור הכבש שעמדה לצלות אחר כך לארוחת הצהריים.

* * *

"אבל מה היא עושה כל היום?" איזי הרימה רגל אחת מחוץ לאמבטיה והניחה אותה על מרבד לבן וסמיך. אחר כך היא ניערה את רגלה האחרת מאחוריה, כמו בעל חיים חלקלק המדלג מעל גדר, ושלחה יד אל המגבת.

"היא מתנדבת בחנות ההיא, לא?"

"מפעם לפעם. אני לא חושבת שהצלב האדום ממש תלוי בה."

"חברות? ברידג' או משהו כזה?"

"כבר לא. פעם היא היתה עושה דברים כאלה, אבל אני חושבת שהיא לא ממשיכה בזה עכשיו. בימים אלה היא בעצם רק משוטטת בגן."

"אבל היא לא כל כך זקנה," אמר אוֹלי והיטה את סנטרו כדי לגלח את חלקו התחתון. "היא נראית טוב. אולי יש לה גבר?"

אילו הגיבה איזי לכך, במקום להתנהג כמנהגה, היא היתה רואה, בקטע הראי המכוסה אדים שאוֹלי ניקה בכף ידו, שהוא חייך כשהסתכל מטה לשטוף את התער שלו. אבל היא לא הגיבה.

"אל תהיה מגוחך, אולי," היא נזפה בו, התעטפה במגבת והרכינה את ראשה כדי לעטוף את שערה במגבת אחרת. "בחייך, עצם הרעיון."

איב המליחה את עלי הנענע, קצצה אותם והשרתה אותם במים וסוכר. אחר כך העבירה אגרטל חינניות אל מרכז השולחן במטבח והניחה מצעיות שַעַם לארוחת בוקר קלה. מבעד לחלון, בקצה הרחוק של הגינה, במקום שבו גבל יער בחצר הבית, היא ראתה אצבעונית לבנה. איב אהבה אצבעוניות לבנות; את תנועתן העדינה, את הבוהק המתגרה שלהן בין קרובותיהן הסגולות, המצויות לרוב. היא עמדה והסתכלה עליה, וקשר קטן ושקט פרח ביניהן לרגע, עד שאיזי ואולי הצטרפו אליה, לבושים כפי שהיו תמיד בביקוריהם מחוץ לעיר, מכנסי ג'ינס יקרים וסוודרים גדולים.

איב ראתה מייד את הסיבה לטיול המאולתר. איזי ענדה טבעת אירוסים. כשקלטה את מבטה של אמה, היא הרימה את ידה.

"טה־דה!" היא אמרה בהתלהבות, אם כי המחווה והאצבעות המפרכסות הביעו מבוכה. אלא שאז, בכנות פתאומית ועזה, היא הורידה את זרועותיה ואמרה, "הלוואי שג'ין־ג'ין היתה פה. החתונה לא תהיה שלמה בלעדיה."

ההתרסה האפילה על ברכת ה"מזל טוב" של איב, והיא לא ידעה איך להגיב עליה, לכן שלחה את אולי להביא שמפניה ובעצמה התעסקה בסחיטת מיץ תפוזים.

איזי, שהתאוששה במהירות, התיישבה, וכשגילתה את הקרקע היציבה שבין המעושה ובין היוצא מן הלב, המשיכה, "ואת לא צריכה לשאול. אני לא."

איב שטפה את מיץ התפוזים מידיה והניחה בצד את הקליפות כדי לעשות מהן ממתקים. למען האמת, לא עלה בדעתה שאיזי הרה. איזי ידעה את נסיבות נישואיה של איב, מכיוון שווירג'יניה סיפרה לה עליהן – נישואים שנערכו בגיל צעיר מדי, לדעתה של איב. אלא שהיא הרגישה שהידע עשוי לפחות למנוע את איזי מלהינשא מסיבה זו בלבד. לא שאיזי היתה עושה זאת, כפי שהיא הבינה עכשיו. הזמנים השתנו, ואיזי היתה אחרת. אחרת מאיב.

"אני לא מתכוונת לצעוד אל המזבח שמנה כמו היפופוטם," הכריזה איזי וחזרה אל הצלילים המזויפים, אם כי למרות זאת אישרה את מחשבותיה של איב.

איב לא הגיבה. לאחר שמוּצָה הנושא, היא עברה להרמת הכוס. אוֹלי פתח את השמפניה, והיא אמרה שוב, "מזל טוב. לשנים רבות של אושר," כשהרימה את הכוס אל פניהם של שני הצעירים. צעירים מדי, אוּלי, חשבה, ובכל זאת בוגרים מכפי שהיתה היא בשעתה.

"הוא יסתלק עוד לפני שיסתיים ירח הדבש," אמרה וירג'יניה. איב שמעה את צליל הסגירה של פודריית הזהב שלה מבעד לדלת התא בשירותים המפוארים של המסעדה, שאליה הזמין סיימון פטוורת, בעלה לעתיד, השופע ביטחון למרות גילו, חבורה של ידידים ובני משפחה לארוחת ערב כדי לחגוג את אירוסיהם.

"אה, אני לא יודעת," אמרה דוֹדוֹ, חברתה הטובה היחידה של וירג'יניה. "היא יפה מאוד. ועם טיפוסים שקטים כאלה, אף פעם אי אפשר לדעת."

איב עצרה את נשימתה כדי שנוכחותה לא תתגלה, דבר שהיה הופך את הדברים הנוראים ששמעה לנוראים עוד יותר. היא יכלה לראות אותן בדמיונה, מרוכזות בבבואותיהן, מסדרות את שערן ומורחות אודם על שפתיהן.

"תאמיני לי, אני יודעת," נשמע שוב קולה של וירג'יניה. "הוא לא מסוגל להשאיר אותו במכנסיים, והיא מרגשת כמו כרוב מבושל."

איב, שהיתה בת תשע־עשרה ובחודש השני להריונה, חשבה שהיא עומדת להתעלף, אבל זה לא קרה. לשמע צחוקה של אמה, היא השלימה עם ההתפוגגות המהירה של אהבת בעלה. כמו ציפור שליבה נדם בכניעה לפני שהחתול הרג אותה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חלק מזה היה נכון”