החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות / הרשמה

חיוכו של פירומן

מאת:
הוצאה: | 2016-05 |

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

0.00

רכשו ספר זה:


עמרי-ברין

קובץ של עשרה סיפורים, באורכים שונים.

הסיפור המרכזי (תאומים) מתאר את מערכת היחסים המורכבות של תאומים המתחרים ביניהם בשחייה ובתחומים נוספים בחיים.

עוד סיפורים:

"קניתם לי" מניפסט על אופנוענות.

"שיניים עקומות" תיאור הומוריסטי ונוקב על טיפול שיניים ועל החברה שבה אנו חיים.

"לו הייתי" מה יכול לעבור במוחו של אדם שנמצא ברכבת דוהרת לעבר מחנה השמדה בתקופת השואה?

"חיוך של פירומן" סיפורו של צלם עיתונות המחפש אחר ה"פריים" המושלם.

"אמן" צייר ישראלי מוצא עצמו בטירה מפוארת בצרפת. מצייר ומגלה עולמות.

"טעימה קטנה" סיפורם של העובדים הלא-מוערכים במסעדת יוקרה.

"חתול שחור" הצצה לעולמו של ילד יתום וחברותו עם זקן מסתורי.

"הדרך למטה" סיפורו של אדם המסרב להתבגר וחיפושיו אחר מקומו בעולם התעסוקה.

"החיים שלאחר המוות" סיפור המתבסס על חוויה אישית של המחבר בעבודה מיוחדת במינה.

אני בן 34, מתגורר בפינלנד.

נולדתי ברמת גן, וגדלתי בישראל. למדתי בתיכון המדעי "אורט אבין" ברמת גן. אחרי השירות הצבאי, עברתי לגור בפינלנד. בשנים שלאחר מכן עברתי כמה פעמים בין שתי המדינות, מחפש את מקומי. בין לבין למדתי טבחות ב"תדמור" לוגיסטיקה בפינלנד, ומסחר בינלאומי במכללה העסקית בת"א (לימודים שלא השלמתי).

מקט: 978-965-571-047-2
מסת"ב: 978-965-571-047-2
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
עמוד הפייסבוק

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


תאומים אומרים שחמש דקות מספיקות. רק חמש דקות ללא חמצן, והאיבר החשוב ביותר בגוף האדם נפגע. תאים מתים, תפקודים ניזוקים. הזיכרון. שמי מאור. הסיפור שלפניכם הוא שלי, אבל לא שלי בלעדית. למה אני מתכוון? בורכתי באח תאום. עשרים דקות הפרידו בינינו בלידה. עשרים דקות. זה כל מה שהפריד ביני לבין מתן. הורינו החליטו על שמותינו, לפי סדר הולדתנו, כך שיכולתי יפה מאוד להיקרא אני בשם: מתן. יותר נכון לומר, שהסיפור הזה – שלנו, שלי ושל מתן. אני המספר, ולכן הוא שלי, והוא גם של מתן מכיוון שלא היה לי מה לספר לולא היו קורים לו המאורעות הבאים: תחרות, לפי דעתי, היא זו שמניעה את האנושות קדימה. רצונו של האדם להיות הטוב ביותר, בכל פעילות. את יצר התחרות אפשר לקשר לאבולוציה, שכן מבין האנשים הקדמונים אלו שהיו מסוגלים לרוץ מהר יותר, אלו שפיתחו כלי נשק טובים יותר, אלו שצדו טוב יותר, אלו שהביאו ציד למאורה, הם אלו ששרדו בסופו של דבר והעבירו את תורשתם הלאה. מאיזה גיל מתחילים להתחרות? זה ידוע, מגיל צעיר. גוזל שלא מתגושש עם אחיו, גוזל שלא משמיע קולו, ובקול, מול אמו, לא יקבל את תשומת לבה ואת התולעת שבמקורהּ. הוא יפסיד לבסוף במשחק, משחק החיים. וכך התחילה התחרות שלנו, שלי ושל מתן. בלידה. ובאותו הסיבוב – מתן ניצח. הוא רצה, כנראה יותר ממני, לראות ראשון את העולם, ולכן הוא אחי הגדול. אני מרגיש אשמה. אני מרגיש אשמה משום שאני מקנא באחי, אבל אני לא שונא אותו. בהיותנו תאומים זהים, יש לנו בדיוק אותם גנים, וזה אומר שאם אני שונא אותו אז, במידה מסוימת, אני שונא גם את עצמי, וזה כמובן לא נכון. כמו כן, אם יהיו לנו אי-פעם ילדים, הם יהיו כמו של כל אחד מאתנו. למרות הגנים, מתן ואני טיפוסים שונים לגמרי. מתן בעל ביטחון עצמי, ואני ביישן. הוא חברותי, ואני נחבא אל הכלים. הוא אומר את שהוא חושב, ואני שומר את מחשבותיי לעצמי. הוא נחרץ ואני הססן. מאז שנולדנו מתן היה 'ילד של אבא', ואני 'ילד של אימא'. כשהיה פורץ איזשהו סכסוך בינינו, אתם יכולים לשער למי כל אחד מאתנו פנה כדי לקבל קצת תמיכה. "אימא! מתן הרביץ לי חזק באף", "אבא! מאור עשה לי פרצוף." וכולי וכולי. אהבתי שאימא הייתה כמעט תמיד לצדי, אבל רציתי שגם אבא יהיה. כבר מילדות הרגשתי שמשהו במתן מפריע לי. זאת לא הייתה התחרות בינינו. אתם מבינים? בעיניי, תחרות בין אחים היא דבר חיובי. תחרות עוזרת, במידה מסוימת, להתפתחות של ילדים במובן המוטורי ומחזקת אותם פיזית. נוסף לזה, לעניות דעתי, זה גם בריא לנפש. אבל מתן לא ידע להפסיד. וזו, לדעתי, תכונה רעה. אם אתה לא יודע להפסיד, אתה גם לא יודע לנצח. העניין התבהר לי דרך סיפור מסיפוריה המעניינים של אימא על ילדותינו: אבא התעתד לחזור הביתה מאחד ממסעות העבודה הארוכים שלו בחו"ל. באותו היום, מתן, שכבר הראה סימנים ברורים של געגועים לאבא, ישב על הרצפה, ליד הדלת, מוצץ בפיו, דרוך כולו ומצפה לכניסתו של אבא. בטלוויזיה התחיל להתנגן קליפ של שיר מהשירים האהובים על מתן (בר-בא-אבא). מתן רותק לקליפ והיה מרוכז בו כל כך עד שלא הבחין שדלת הבית נפתחה ואבא נכנס. אני, לעומת זאת, הבחנתי בכך. קמתי ממקומי והתחלתי לרוץ תוך שאני צועק: "אבא! אבא!" או-אז מתן ניעור מריכוזו במתחולל על המרקע, תפס בי, בחיתול, עד שזה נקרע, אחז ברגלי והפילני בקלות לרצפה. אני, עירום וכאוב, פרצתי בבכי מר. והוא המשיך, מאושר, כאילו כלום לא קרה, בדרכו לרגלו של אבא שהזדעזע מהמתרחש לנגד עיניו. כך ניצח מתן בתחרות השנייה בילדותנו. ולא בפעם האחרונה. מים, בלעדיהם אין חיים. שבעים אחוזים מכדור הארץ מכוסים בהם. בַּיַמות ובַימים. שם שוחים להם, כבר מיליוני שנים, מיני סוגים של דגים. מתן ואני רצינו להיות 'כמו דג במים' בכל המובנים. לשחות לצדם, לשחות כמוהם, לחזור למקורות. התחלנו בזעיר אנפין, בבריכה, כמובן, כמו כל הזאטוטים. כבר מההתחלה הרגשנו במים כמו בסביבתנו הטבעית. לא עבר זמן רב מאז שנכנסנו למים ועד שלמדנו לשחות. אולי אתם יודעים זאת, ואולי לא, אם לוקחים זאטוט וזורקים אותו למים – הוא לא יטבע. בזאת אנחנו כולנו דומים לדגים. עניין זה מפליא אותי בכל פעם שאני מהרהר בו. מין אינסטינקט מופלא שכזה. וכך גילינו, מתן ואני, את עולם המים. אני יודע שזו שיטה אכזרית, לזרוק ילד קטן למים, אבל זה עזר לנו בעולם התחרותי שאליו כיוון אותנו אבא. בו תלויה האשמה, אך גם הישועה. השיטה שלו העניקה לנו יתרון משמעותי מול שאר השחיינים. אנחנו התחלנו לשחות כשלוש שנים לפני כולם. אך היו עוד יתרונות שעמדו לזכותנו. היינו חרוצים יותר, תחרותיים יותר. ובסופו של דבר, הטכניקה שלנו, יחד עם שאר היתרונות, העלתה אותנו על מסלול הניצחון. אף שמגיל צעיר (תקרית החיתול) היו סימנים שליליים באשר ליחסים בינינו, מתן היה אח טוב. אח ראוי. כשהייתי זקוק לו ­– הוא עמד לצדי, תמיד: בגן, ביסודי, בתיכון, בחיים. והחיים אינם קלים לשחיינים, על זה אני מוכן לחתום לכם. אמנם מתחילים את הקריירה התחרותית באופן מתון ולא תובעני, כיוון שצריך לתת לגוף הרך להתפתח בדרכו הטבעית, אך מגיל ארבע-עשרה מעלים כמה הילוכים. האימונים הופכים למפרכים יותר ויותר עד שמגיעים לחמישה אימונים, מדי שבוע! חלוקת שעות האימונים באותה נקודת זמן הייתה: שלוש שעות שחייה בבריכה, שעתיים אימון בחדר הכושר. מתן היה בעל מוטיבציה רבה משלי. הראשון לקפוץ למים והאחרון לצאת מהם. הוא היה הקטר ברכבת שלנו, ועל כך עליי להודות לו, ואפילו רבות. אני זוכר את התחרות הראשונה שלנו כאילו התרחשה אתמול. זה היה ביום סתווי ומקסים, בשעת אחר-צהריים מאוחרת. הטמפרטורה הייתה מתאימה, לא חם מדי, ולא קר מדי. הבריכה הייתה ממוקמת תחת כיפת השמיים. השמש האירה על המים, והם נצנצו בחזרה לעיניי. שום דבר לא בישר על הפיאסקו שעתיד לקרות. "מאור, מה יש לך?" שאל אותי מתן, כשהבחין בי עומד על יד הבריכה, שקוע בחלומות בהקיץ. "בוא, אנחנו צריכים להחליף בגדים. התחרות עוד מעט מתחילה," אמר. רק כאשר הלכנו לכיוון המלתחות וראינו את המתחרים האחרים, שנאספו מכל קצות העיר, הרגשתי, אחרי שמונה שנות אימון, את השפעותיו של ההורמון הזה – אדרנלין. הוא התחיל לזרום בעורקיי ולתת בי את אותותיו. אך השפעתו המרובה עליי ערפלה את חושיי והחלישה את דעתי. סקרתי את המתחרים, אחד אחד, ותהיתי לעצמי: האם אני מוכן לתחרות? מהתרשמותי, מתחריי נראו לי ראויים ממני. נעלתי מבטי על אחד מהם שאף שלא היה מוכר לי, חשבתי שהוא ראוי לניצחון שכן הוא נראה כל כך בטוח בעצמו וכל כך שלֵו. הימרתי עליו יותר מאשר על עצמי. המקצה הראשון התנהל, לתחושתי, באטיות. השחיינים צריכים להסתדר על הרמפות, לחכות לשריקה, ולשחות הלוך ושוב – חמישים מטר, תוך דקה וחצי. הרגשתי שהזמן מזדחל לו ושהשחיינים שוחים בהילוך אטי. כשהגיע תורנו במקצה השני, מתן עלה ראשון על הרמפה שלו – במסלול האחרון, המסלול השמיני, ואני לרמפה במסלול השישי. לא הכרתי את המתחרים במסלולים שמצדדי. הרגשתי שלִבי פועם בחזקה. לשווא חיפשתי בעיניי את אימא ואבא בין האנשים שבקהל. העפתי מבט ימינה בכוונה ללכוד את מבטו של אחי, לקבל איזשהו סימן של עידוד, אבל הוא הוסתר על-ידי המתחרה שחצץ בינינו. ואז זה קרה. נתפסתי לחלוטין לא מוכן. אפילו לא שמעתי את שריקה. הכול נגמר בטרם התחיל. קפצתי למים אחרון, בפער גדול מן האחרים – פער שלא היה ניתן למחיקה. המקצה שלנו היה ככל המקצים – הלוך ושוב בלבד, לאורך חמישים מטר. לא היה לי כל סיכוי, והכול נגמר כל כך מהר. רק בשובי הביתה התחלתי לעכל את ניסיוני הראשון והכושל בעולם השחייה התחרותית. סיימתי אחרון. אם אתם מעוניינים לדעת לאיזה מקום הגיע מתן – הוא ניצח במקצה. מאותו יום הדביקו לי הילדים את הכינוי: "מאור בעננים", אך אני חשבתי על כינוי טוב מזה: "מאור ראש באדמה", כי שם רציתי לטמון את ראשי כדי שלא להראות את פרצופי המאדים מבושה וכדי שלא לשמוע את הצחקוקים של שאר הילדים. בשנים שלאחר מכן התקבע דפוס קבוע בכל הנוגע לתחרות שהייתה ביני לבין מתן. הוא היה המנצח. הוא ניצח אותי באימונים וניצח אותי בתחרויות. הוא פשוט היה טוב ממני. אבל לי זה לא שינה כל כך. לא חשבתי על ניצחונות כל הזמן. יש גם דברים אחרים שחשובים לא פחות, למשל, לימודים או חשיבה על העתיד. וכך, בעצתה של אימא, התרכזתי בלימודיי. תמיד הייתי טוב במספרים וחשבתי להשקיע בלימודי מתמטיקה כדי ללמוד חשבונאות בהמשך. אז לא יכולתי לנחש את שצופן העתיד. השחייה – הייתה בשבילי תחביב בלבד. הזמן חלף ודברים השתנו. מתן נעשה, באופן מופגן, בטוח בעצמו יותר ויותר וליהיר. איני יכול לומר מתי בדיוק חל השינוי, אך ככל שעבר הזמן מתן חדל להיות "מתן הכול יכול", "מתן הגדול". התחלתי להשתוות אליו במהירות השחייה. שחייה, כידוע, היא תחום טכני מאוד. מי שחסרות לו יכולת לימוד ויכולת שיפור טכניקת השחייה שלו, נשאר מאחור. מתן לא נעדר יכולת לימוד, אלא שבגלל אופיו הוא לא הקשיב למאמן וסמך על עצמו. עובדה זו החלה להשפיע עליו ובאחד הימים הבנתי עד כמה. הינו אז בשנות ההתבגרות המאוחרות שלנו. לאחר אימון כושר, בעודנו מתנגבים לאחר שסיימנו מקלחת חמה, פנה אליי ואמר: אני ואתה, מאור, אנחנו שני אנשים שונים." "במה אנחנו שונים?" שאלתי. "אני יכול לדמות אותך לדולפין. תחילה היית בים, לאחר מכן החלטת לצאת ולכבוש את היבשות, ומסיבות השמורות לך חזרת למים. אני, לעומת זאת, כמו דג: איני מכיר עולם אחר פרט לים. המים הם סביבתי הטבעית והיחידה." בדברים אלה הוא רמז שאני מסוגל להצליח גם בשחייה וגם בלימודים. באותם ימים מתן היה הטוב בקבוצת השחייה שלנו ואני החלטתי 'להוריד הילוך' ולהישאר שני לו. רציתי בכך כיוון שכאשר הוא היה מאושר – הייתי מרוצה. יום אחד, בשעה שמשפחתנו הסבה לשולחן ואכלה ארוחה טובה, הטילה אימא פצצה: "בנים יקרים," אמרה, "לאבא ולי יש חדשות משמחות: בקרוב תצטרף למשפחה חברה חדשה, תינוקת." מתן ואני נותרנו פעורי פה, מופתעים לגמרי. "מה אתם אומרים, בנים?" שאל אבא. "יפה, אימא. יפה," אמרתי. "מתי יתרחש המאורע?" "עוד כחמישה חודשים," אמר אבא. "ולכם יש מחויבות לעזור לאמכם ככל האפשר, משום שאני, כמו שאתם יודעים, נאלץ לנסוע לעתים תכופות ולזמן ממושך בהתאם לדרישות העבודה." "מה לגבי השחייה?" שאל מתן בבהלה, כמו ניעור ממחשבותיו. אבא הישיר מבטו אליו, מהורהר. חשתי בפחדו של אחי מהתשובה הצפויה, ולפני שנענה קטעתי את מחשבותיו של אבא ואמרתי: "אני לוקח על עצמי את מלוא האחריות לעניין." "מה?" שאל אבא. "אני אעזור לאימא," אמרתי. "אעזור בשמחה." "אתה בטוח, מאור?" שאל אבא. הנהנתי. "בסדר, אם כך העניין סגור," אמר אבא והוסיף: "אנחנו לא דורשים ממך להפסיק לשחות לגמרי. אנחנו רק מצפים שתעזור לאימא, פה ושם, כשהיא תבקש ממך." לילי נולדה בקיץ. אבא היה עם אימא בזמן הלידה, אך לאחר מכן כמו נעלם. איני יודע אם אבא הבחין בכך, אבל אימא חזרה הביתה – בן אדם אחר, כאילו לא הכרתיה כלל: היא הייתה מדוכאת. תחילה לא הבנתי מהן המשמעויות של שינוי זה, אך לאחר זמן לא רב, שבו ניקיתי אחר לילי, נשלחתי לסופר לקנות מצרכים לתינוקות, ובסופו של דבר, משום שאימא הייתה 'גמורה' לחלוטין, ונאלצתי גם להאכיל את התינוקת, הבנתי שעליי למלא את תפקידה של אמי ולשמש באופן מעשי: אימא של לילי וגם להיות לה כאב. ומה עם מתן? הוא היה שקוע כולו בעולם המים שלו. לא משנה כמה פעמים ביקשתי ממנו, כמה פעמים התחננתי לעזרה. הוא פשוט סרב וסרב. "יש תחרות ארצית ממש 'מעבר לפינה', ועליי להשקיע את כל כולי באימונים. להזכירך, אתה זה שהתנדבת לעזור עם לילי, נכון?" "כן אני גם זוכר את התודה שקיבלתי ממך, להזכירך, שום תודה!" ייללתי. "מצטער, מאור," אמר בדרכו החוצה לאימון הבא, נוטש אותי לגורלי. היו אלה החודשים המרירים בחיי. טיפול בתינוק הוא עניין תובעני עד מאוד ויכול להתיש אדם בוגר בקלות, שלא לדבר על נער מתבגר, כפי שהייתי באותו זמן. נוכחותו המחזקת של אבא הייתה באותה עת דבר שנשכח מהזיכרון. כמעט היסטוריה. ואני, אט אט, בלב כבד, התחלתי לוותר סופית על קריירת השחייה שלי. אימא הבחינה במתרחש אך לא התערבה. כך עברו הימים והפכו לשבועות, ושבועות לחודשים. עד שיום אחד צלצל הטלפון. הרמתי את השפופרת ומצדו האחר של הקו נשמע קול מוכר, קול שנתן לי תקווה. "שלום, מאור. אני יודע מה אתה חושב עליי כרגע ואני יודע שבעיניך לא הייתי אבא טוב. יש לך את כל הסיבות להיות מרוגז, ובמובן מסוים אתה צודק. אני מבטיח שלעולם לא אנטוש אתכם שוב. אך עליך להבין שהדברים אינם פשוטים כפי שהם נראים. כמפרנס היחיד מוטלת עליי אחריות כלכלית כלפי המשפחה. עליי להביא כסף הביתה. אני רוצה שתבין כי כל הזמן הזה שבו נעדרתי מהבית נוצל על ידי אך ורק לצורך עבודה. אתה מאמין לי?" "כן," עניתי בקול עמום. אבא ביקש לדבר עם אימא ואני הבאתי למיטתה את השפופרת ויצאתי מחדרה. למחרת חזר אבא הביתה והעניינים התחילו לחזור לקדמותם. בעזרתנו יצאה אימא מהמיטה. התבוננתי בה כשהרימה את לילי הקטנה, ובפעם הראשונה זה זמן עלה חיוך קטן על שפתיה. באותם ימים לילי התחילה לזחול ולבדוק את סביבתה. ככל שלילי התקדמה, או נכון יותר לומר, התפתחה – כך נסוגותי. המראה החיצוני שלי השתנה: קילוגרמים רבים של שומן נוספו לגופי, בעיקר במותניים. הרגשתי כמו חבית גדולה ועגלגלה, ובהחלט נראיתי אחת כזו. אך הגרוע מכול היה מצבי הנפשי. כל החשק עזב אותי, החשק לחזור ולהיות האדם שהייתי לפני שלילי נולדה. מצבי היה קשור גם אליה (ללילי) כיוון שנקשרתי, בדרך זו או אחרת, לפעוטה. וכשאבא חזר, הבנתי את מקומי במשפחה: תפקידי כאם וכאב הסתיים, חזרתי להיות לה אח בלבד. אימא יצאה מהמיטה ואני מצאתי את עצמי בתוך המיטה. מי שהכניס אותי אליה היה כנראה אותו שֵד שתקף את אימא – שד הדיכאון. היא גירשה אותו מתוכה והוא מצא לו קרבן חדש. לבית הספר היה עליי ללכת אף שכלל לא רציתי. הכול נראה לי חשוך, אפל, ללא כל תקווה. דבר לא עלה בידי, לא היחסים עם הילדים האחרים, שמאסו בפניי הנפולות, ולא היחסים עם מתן – וכל זאת מסיבות שאינן באשמתי. באותה תקופה אפלה, בשובי הביתה מבית הספר רציתי דבר אחד בלבד, את מיטתי. בסביבתי ניסו, כמובן, למשוך אותי החוצה ולהקים אותי על רגליי, אבל אני הייתי שקוע עמוק במחשבותיי הדיכאוניות. יותר מכול השפיעו על מצבי יחסיי המעורערים עם מתן. הוא אכזב אותי קשות. כאילו שהקטר התנתק מקרונות הרכבת, אך הנהג לא הביט לאחור אפילו פעם אחת כדי לבדוק מה מצבה של הרכבת. וכך הן התחילו לפגוע בי כמו דקירות קטנות בלב, זו אחר זו. אתם מכירים אותן בשמן – מדליות. לא נפגעתי משום שחשבתי שכל אחת מהן יכולה הייתה, בנקל, להיות שלי, איני חמדן. מה שפגע בי הייתה העובדה שהקרבתי תחביב שהיה יקר לי בתמורה לידידות, לאהבה. חרון עלה בי כשמתן החליט לתלות את אוצרותיו על הקיר בחדרנו המשותף במקום שאוכל לראותן בקלות בעודי שוכב במיטתי. היו אז ארבע מדליות: אחת מארד, שתיים מכסף, ואחת מזהב, שסנוורה את עיניי יותר מכולן. השתוקקתי לקחת אחת מהן, את זו שסנוורה אותי ולחנוק אותו באמצעותה. מובן שלא עשיתי זאת, איני אדם אלים, אך בתוכי החלטתי שמעתה אין יותר 'אנחנו', מעכשיו מאור ומתן הם שני ישויות נפרדות. אנחנו יחידים. כשהכול הפך כבד מנשוא, ונראה היה שמצבי הגיע למבוי סתום ומשהו נורא עלול להתרחש, חשבתי: מה ביכולתי לעשות כדי להציל את עצמי? עלה בי, כמובן, הרעיון לחזור לשחייה. אך עד מהרה וויתרתי עליו. נפשית, לא הייתי מוכן לכך, זה תובעני מדי. ואז, יום אחד, נכנסה אימא לחדרי. כשמאורע כזה מתרחש אני יודע שיש דבר-מה חשוב בפיה. "מאור, מתוק שלי, לילי גדולה מספיק ואינה דורשת עוד השגחה צמודה, אתה ודאי מבחין זאת בעצמך, נכון?" "נכון." אמרתי. "עכשיו, כשהמשפחה גדלה, ולאבא אין די הכנסות מהעבודה, עליי לתרום את חלקי בפרנסת המשפחה," המשיכה, "אני מתחילה לעבוד בעבודה חדשה כבר בתחילת השבוע הקרוב. אינך צריך לדאוג ללילי. מצאתי עבורה שמרטפית. אתם תפגשו מחר." ויצאה מחדרי בלי לפרט או להסביר. נשארתי לשכב במיטה. באותו הזמן לא ידעתי שהכול תוכנן מראש. יום ראשון הגיע ואתו המתח והציפייה. מי האדם שעתיד להיכנס בדלת? איש או אישה? צעיר או צעירה? מבוגר או מבוגרת? לא ידעתי למה לצפות. גם לילי הייתה במתח. בשעה חמש בדיוק צלצל הפעמון. לילי ואני קפצנו מהספה. הלכתי לדלת והתבוננתי החוצה דרך העינית. עמדה שם ילדה, נערה, אישה צעירה. פתחתי את הדלת בהססנות. באותו רגע לא ידעתי שאותה נערה שנגלתה לעיניי תהפוך את חיי על פיהם. לא ידעתי שהיא-היא החבילה שלה חיכיתי כל חיי. הייתי אז בן שבע-עשרה, וטרם היה לי קשר כלשהו עם בנות המין השני. הן, כמובן, היו בסביבתי כל הזמן: בכיתה, בזמן השעורים ובחצר בית הספר בזמן ההפסקות ואף פה ושם העפתי מבטים לעברן, אך מעולם לא ראיתי אחת שנראתה לי ראויה. כל זאת, כאמור, עד יום ראשון ההוא. "שלום, באתי להשגיח על לילי," אמרה בהססנות קלה. התבוננתי בה כמשתומם. עיניה היו מהפנטות, ירוקות, וכמו נתלו בהן קריסטלים קטנים ונוצצים. עיניים נדירות כאלו אפשר למצוא רק במשפחת החתוליים. אף שהבריקו, הבחנתי בהן בסימנים קטנים של עצבות. שערה היה שָׁטֶנִי. מסולסל מעט, פשוט יפה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי משהי מהמין השני – כאישה. היא הייתה מתנה משמיים. מיד ידעתי שאני רוצה אותה. "אימא שלך לא סיפרה לך עליי? שאלה. "מה?" התעוררתי, "כן, סליחה. את יכולה להיכנס. ברוכה הבאה. לילי מחכה לך." לא ראיתי את לילי שעמדה מאחוריי וחייכה. "שלום, לילי, אני לאורה. נעים מאוד להכיר אותך. מה את רוצה לעשות?" שאלה. "לשחק בבובות שלי," אמרה לילי. "בסדר גמור. בואי נלך לחדר שלך." הן נעלמו לחדרה של לילי, ואני – בפעם הראשונה בחיי הרגשתי תחושה מוזרה בגופי, תחושה שלא ידעתי לפרשה אבל אהבתי אותה ורציתי לאחוז בה בשתי ידיי החלשות חזק ככל שאוכל, פן תיגמר, פן תחלוף. חיי נחלקו לשניים: לפני לאורה ולאחריה. במשך כמה ימים הייתי צמוד לדלתה של לילי, מקשיב ומנסה להבין מה מתרחש מאחוריה. יום אחד הזמינה אותי לילי לשחק אִתן. "באיזה משחק?" שאלתי, אף שהייתי מוכן לשחק בכל משחק שהוא, גם בזה שטרם הומצא. "מונופול," באה התשובה. ומכאן התחיל השינוי המיוחל. חזרתי לתפקד בבית הספר ובבריכה, חזרתי לחיות. ככל שחלף הזמן ביליתי יותר עם לאורה. היא הייתה יפה מבחוץ ומבפנים. אף שכלפי חוץ לא ניכרו סימנים ברורים, הרגשתי שמשהו מטריד אותה. היה משהו מאולץ בחיוכה, כאילו כלל לא היה זה חיוך. החלטתי לחקור את העניין ולנסות לעזור לה. יום אחד בזמן שלילי ישנה והיינו רק לאורה ואני בסלון, ידעתי שזהו הרגע ואמרתי לה: "בואי נשחק משחק אסוציאציות." וכך החלו הדברים להתבהר אט אט. תגובותיה למילים הראשונות במשחק לא היו בעלות חשיבות רבה, אלו היו כמדומני: מפרץ, צניעות ותן. אך לאחר מכן התחלתי לחקור אותה. ידעתי שזמני קצר מאחר שלילי יכולה הייתה להתעורר בכל רגע, ולא רציתי ללחוץ על לאורה. "בית," אמרתי, ומבעה השתנה מיד, אך לא ידעתי מה פשרו. "הורים," זרקתי, והיא לא הגיבה. ואז הכתה בה המילה הבאה כמו רעם ביום בהיר – "אהבה." לאורה קמה ממקומה, כשדמעות שקטות זולגות מעיניה. אמרתי לה: "לאורה, לא התכוונתי לפגוע בך, רק רציתי לעזור..." אבל היא הייתה כבר בדרכה החוצה. הייתי מזועזע מתגובתה עד שנשארתי כנטוע במקומי בזמן ששמעתי את הדלת נטרקת. לאחר כמה רגעים של הלם, הבנתי איזו טעות מרה עשיתי. לא היה לי כל מידע על לאורה. לא שם משפחה וגם לא כתובת או מספר טלפון. יצאתי בבהלה לרחוב, חששתי מהגרוע מכול. הרחוב היה ארוך, ובשעה ההיא גם סואן מאוד והראות הייתה גרועה. הבטתי לימין ולשמאל ולא ראיתי כל סימן ללאורה. בחרתי בכיוון שנראה לי הגיוני והתחלתי לרוץ, איני יודע לאיזה מרחק, עד שהבנתי שהריצה חסרת תכלית. לא היה לי מושג היכן היא יכולה להימצא. אבל וחפוי ראש סבתי על עקביי. הבנתי שלא הכרתי את לאורה בכלל, ושכנראה לא יתאפשר לי להכירה לעולם. בדרך עברתי בגן משחקים קטן ושקט שלא נראתה בו נפש חיה, אבל גם לא חיפשתי כזו. אך אז שמעתי קולות עמומים. האזנתי בקשב וניסיתי להתחקות על מקורם, עד שהגעתי לעץ צפצפה גדול שמתחתיו הסתתר ספסל. על הספסל ישבה דמות שפופה שממנה באו הקולות. כשהייתי קרוב מספיק יכולתי לשמוע שזה בכי. בכי קטוע ומשתנק. התקרבתי עוד קצת וזיהיתי – זו הייתה היא! לאורה הליטה פניה בידיה ובכתה. היא לא הבחינה בי כשהתיישבתי בקצהו האחר של הספסל. פניתי אליה ואמרתי ברכות: "היי." היא הרימה ראשה באטיות, הסתכלה בעיניי, ואז התקרבה אליי לאט ובתזוזות מדודות. גם אני קרבתי אליה עד שהיינו צמודים זה לזה, ירך אל ירך. הרגשתי את חום גופה. הרמתי את ידי הקרובה אליה והצמדתי את גופה אליי. אמרתי לה: "אני ממש, ממש מצטער." היא הרימה ידה, הצמידה אצבעה לשפתיי, קרבה ראשה לראשי ואז הסירה אצבעה משפתיי ונשקה לי ארוכות. טעמה ערב לי כטעם סוכרייה מתוקה במיוחד. לאחר שביססתי את הקשר שלי עם לאורה, יכול הייתי לחזור ולהתרכז במטרתי המרכזית: להביא הביתה מדליה משלי. בשביל זה הייתי צריך להתאמן, והרבה. ההתחלה הייתה קשה. התחושה הייתה תחושה של היעדר כושר, וכך גם הידיעה שהדרך להישגים עלולה להיות ארוכה. וההישג, מה הוא בשבילי? ניצחון. רק ניצחון. ואם מתן יעמוד שם בדרכי – עליי להשיגו. הפעם ידעתי שאם אנצח אותו לא אתחרט. גם ידעתי שאהיה טוב ממנו. ייתכן שייקח קצת זמן, ואולי אף יותר, אבל לבסוף תגיע המכה, ובכל מקרה היא תגיע מהר יותר מכפי שמתן מתאר לעצמו. המים היו קרים. כך זה צריך להיות. פעילות גופנית ממושכת ומאומצת במים פושרים גורמת לגוף להתחמם מעבר למידה ומביאה לתחושת עייפות וכבדות. הפעמים הראשונות הן הקשות ביותר, אך ככל שהזמן עובר, הקושי חולף. אבל לא לחלוטין. תמיד ישנה התחושה המצמררת, תחושת המים הקרים שכאילו מפלחים את גופך ברגע המגע הראשוני עמם, מיד לאחר הזינוק. אבל כל זה לא ערער אותי. לא היה דבר שיכול היה לעשות זאת. חתירה לשמאל, חתירה לימין. ושוב, ושוב. ככל ששחיתי חזרו אליי הטכניקה והכושר. מעולם לא אהבתי אותם, את מכוני הכושר. כל הקונספט היה מלאכותי מדי עבורי. למה להרים משקולות אם אפשר להרים את הגוף בעזרתו של מוט בחצר? ולמה לדווש במָקום במשהו שדומה לאופניים כאשר אפשר לדווש באופניים אמתיים וגם להגיע, בסופו של דבר, למקום אמתי כלשהו? ובכל זאת ידעתי שכדי לחזור ולנצח אצטרך, למרות הכול, לבקר בהם לא מעט. דבר חיובי אחד אוכל לומר על מכוני הכושר: אפשר להעביר בהם את זמן האימון ביתר קלות. בכוונה בחרתי להתאמן במכונים פופולריים והומי אדם, ובזמן האימון נהגתי לצפות בסתר בטיפוסים שונים: צופה, מדמיין וממציא עליהם מיני מעשיות קצרות וטיפשיות. וכך, שבימים שבהם הייתה לי השראה, האימון עבר בקלות. במכון יכולתי לפגוש במתן. לא היה זה אירוע חיובי עבורי אלא יותר אירוע תועלתי. בבריכה לא התראינו מאז שחזרתי לשחות, משום שבחרתי לעצמי קבוצה אחרת, מסיבותיי שלי. החשובה שבהן הייתה שתיעבתי את מתן. תיעבתי בשר מבשרי. "שמור את חבריך קרובים, ואת אויביך קרובים עוד יותר." – כך נהוג לומר. מכון הכושר היה המקום היחיד שבו יכולתי לרגל אחריו וכך עשיתי. בזמן האימון מתן לא התעניין בנעשה סביבו וכנראה לא הבחין בי ולא חשש מפניי והמשיך בנונשלנטיות בעולמו שלו, שבו היה אדון לעצמו. ניסיתי להגיע למסקנות כלשהן אך יכולתי להשיג מידע מועט בלבד: מהן חולשותיו ואילו קבוצות שרירים הוא מנסה לחזק. אבל מכך הצלחתי להבין מהו סגנון השחייה המועדף עליו ואיזה סגנון הוא מנסה לשפר. מתן התגלה כאותו מתן: חושב שבאמצעות חריצות יוכל לנצח את כולם. הוא לא יכול היה לדמיין שגם לחוכמה או לגיוון הסגנוני יש השפעה. הוא לא ידע שבקבוצה המקבילה מתחיל מישהו להשתוות אליו, ואני, לא רק שהשתוותי אליו, אף עליתי עליו. שוב. "יש לי המון ציפיות ממך, מאור. עבדת קשה מאוד בשנה האחרונה והראית לכול את היכולות שלך. אני רואה שאתה מוכן למה שייחלת לו ואני פותח בפניך את הדלת למקום שבו תוכל להראות את יכולותיך ולקצור הישגים, אבל רק אם אתה רואה עצמך מוכן לזה. מה אתה אומר? אתה מוכן?" שאל מאמני בוריס. "אין שאלה אפילו." עניתי. בשבוע שלאחר מכן הייתי במקום התחרות – בריכה בתוך היכל, אני ועוד כמה מתחרים מתבגרים. איני יודע אם היה כך גם עבורם, אך בשבילי הייתה זאת הפעם הראשונה בהיכל שחייה. אמנם המקום לא היה מלא, אך חשתי כאילו הוא סוער וגועש. כל פנס שלעברו הפניתי מבטי סנוור את עיניי יותר מקודמו. אף שהייתי נרגש ומתוח, חשתי עצמי מוכן. המקצה שלי היה הרביעי, והיה עליי לחכות לתורי כחצי שעה. בזמן ההמתנה השתדלתי למחוק מראשי כל מחשבה זרה, במיוחד את הידיעה שלפיה מתן הבטיח את מקומו בגמר. ניסיתי להתרכז אך ורק במקצה שלי – כיצד אוכל לנצח בו, בהערות של בוריס, בטכניקה שלי ובהרגלים הרעים שלי. אלו, כך אומרים, התנועות שנובעות מרפלקסים, שמשפיעות לרעה על הטכניקה ולכן פוגעות במהירות השחייה. הדרך שלי להתרכז הייתה מדיטציה: ניסיתי לשכוח מכל מה שאינו קשור לתחרות ולהתחזק מכל מחשבה שהייתה יכולה להועיל לי. לאורה. לא ידעתי אם הייתה בקהל, בין האנשים. היא אמרה שתבוא ורציתי לקבל ממנה סימן כלשהו, אך לא קיבלתי כל סימן. המקצה שלי, שהיה אחרון, הגיע סוף סוף. מקום בגמר היה מובטח לשני המסיימים הראשונים. שריקת ההזנקה נשמעה ואני התרוממתי לאוויר. חמישים מטר ושבעה בנים – זה מה שהפריד ביני לבין הגמר. כבר במטרים הראשונים במים ידעתי שאף אחד לא יכול להתמודד עם המהירות שלי. אני מנצח, בקלות. בסוף המקצה הראש שלי היה בעננים. והפעם ידעתי שאף אחד לא יצחק עליי. בחדר ההלבשה קיבלתי איחולים מכולם. גם ממתן. זה לא היה איחול שבא מהלב. הבנתי מהתנהגותו שעצביו רופפים. לאחר כרבע שעה הגיע הרגע הקובע, זה שיכריע את העתיד. כשהלכנו זה לצד זה (מתן ואני) שמעתי קול מוכר קורא לעברנו מהקהל: "בהצלחה, מאור!" "תודה!" צעקתי בחזרה. הרגשתי חיזוק משמעותי, כמו משב רוח שדוחף אותי קדימה בחזקה. לא ידעתי זאת אז, אך לרגע ההוא הייתה גם השפעה על מתן. עד אז הוא לא פגש את לאורה כיוון שכשלאורה הייתה אצלנו, הוא היה באימונים. בכל אופן, באותה עת, הוא לא אמר עליה דבר. על אדני הזינוק עמדו שמונת השחיינים הטובים ביותר, מחכים להזנקה. משנשמעה, זינקתי לאוויר. קפצתי חזק ככל שיכולתי כדי להגיע הכי רחוק. אמנם המים התיזו כשצללתי לתוכם, אבל במידה שהעידה כי זינקתי היטב. עליתי אל פני המים, מניע את הגוף כתנועות הגלים בדומה לשחיית הדולפין, מנצל את מומנטום הקפיצה והעלייה כדי לצבור מהירות. הפעלתי את ידיי ואת רגליי נמרצות. הבריכה כולה סערה. ממטר למטר התבהר מי המובילים במשחה – מתן ואני, כמובן. שחיתי חזק, חזק ככל שמאמציי הפיזיים והנפשיים אפשרו לי, חזק ככל שהוליכו אותי שריריי, בתנועות נמרצות קדימה. זה לא הספיק. הרגשתי כאילו שאני רץ על הליכון ומתן עומד על ידי, ושלא משנה כמה מהר רצתי, הוא נשאר שם, כמו נטוע במקום, מסתכל עליי בלגלוג ואפילו לא מתאמץ. חוט הדגלים בישר שנותרו עוד חמישה מטרים לסיום. מתן עדיין צמוד אליי. התקדמנו כגוף אחד לעבר הקיר, גוף אחד שמורכב משני חלקים כה ניגודיים, עד שמפליא כיצד הוא מסוגל לנוע קדימה ועוד במהירות כזאת. ואז הרגשתי כאילו הורדתי את המתג וכיביתי את כל האורות בהיכל השחייה. לרגע היה חושך מצרים, שקט גמור, נשמע רק קול מהדהד של תינוק בוכה. לאחר רגע קט של פליאה הרגשתי כאילו היה הגמר לשווא, דף ריק בהיסטוריה. אך בכל זאת עניינה אותי התוצאה. איני יודע עד כמה עניינה את האחרים. לבטח היו כאלה שאמרו לעצמם שאין זה משנה – "הרי כלל אי אפשר להבחין בין השניים." ואולי עוד כהנה וכהנה משפטים. לאחר כמה שניות של אי-ודאות חזר זרם החשמל, האורות שבו להאיר, ומהקהל נשמעו אנחות רווחה. השחיינים כולם היו עדיין במסלוליהם בתוך המים. חשתי בשתי טפיחות על שכמי, ואתן נשמעו המילים: "כל הכבוד!" התנערתי. זה לא ייתכן. הסתכלתי על הלוח האלקטרוני: שלוש עשיריות השנייה, זה מה שהפריד ביני לבין מתן, שכבר הסתלק מהמקום. זה לא הפריע לי. שום דבר לא יכול היה להרוס לי את הרגע ההוא. זכיתי במדליה הראשונה שלי. ועוד בצבע זהוב! יום אחד צץ לי רעיון להזמין את לאורה אלינו לארוחה בסוף השבוע. הינו יחד כבר פרק זמן, וידעתי שיש לה בעיות בבית, בעיות שעליהן לא רצתה לדבר מעולם. רציתי לעודדה בארוחה טובה. תחילה השיבה אמי לבקשתי בסירוב, מסיבות שלא היו ברורות לי אז, אבל לאחר שהצגתי בפניה את עצם העניין שינתה דעתה. הגיע ערב שבת. על השולחן הערוך הונחו מאכלים מכל טוב: מלוח ומתוק, מריר וחריף. והכול מעשה ידיה של אימא. כולנו חיכינו בסלון לבואה של לאורה. לילי שיחקה בבובותיה, אבא ואימא היו שקועים בשיחה על נושא שלא עניין אותי, מתן הסתגר בפינה כשהוא נראה לא שקט. שאלתי אותו: "מה יש לך?" "שום דבר." ענה בטון עצבני מעט. ואז הבנתי – זה לא היה 'שום דבר'. היה זה משהו, או יותר נכון מישהי, והמישהי הזאת הייתה לאורה. איך יכולתי להיות כה טיפש? הרי זה מה שאימא ניסתה לרמוז לי. הדבר היה שקוף כמו מים צלולים: היו לו רגשות כלפיה. זה היה ברור. כפי שלי היו רגשות, כך גם לו. שאלות ניסרו באוויר: כיצד תגיב לאורה? האם תבחין בכך? המצב הסתבך כשפעמון הכניסה התעורר לחיים וצלצולו העיר אותי מהרהוריי. היא עמדה בכניסה ובנימוס, בירכה אותנו בשלום. ניחוחות המאכלים הזמינו את כולנו למטבח. התיישבנו סביב לשולחן ואימא אמרה ללאורה שטוב לראותה מסבה לשולחן עם משפחתנו. לאורה חייכה והודתה על ההזמנה. התחלנו לאכול ולאחר רגע של שקט פתחו אבא ואימא בשיחה עם לאורה. הם שאלו אותה שאלות שונות. חלק מהדברים שאמרה היו מוכרים לי, אך לא כולם. שמתי לב שלאורה נעה במושבה באי-נוחות. לא ידעתי אם זה היה בגלל השאלות שנשאלה, בגלל השאלות שעלולות להישאל, או שמא הייתה האשמה בהתנהגותו של מתן ששלח בה מבטים ממושכים ונוקבים. הוריי כנראה הבחינו בכך והניחו ללאורה, שחזרה לאכול, והתחילו לשוחח עם לילי. למרות מבטיו הנוקבים של מתן, שמתי לב שלאורה לא הראתה סימני התעניינות בו ונרגעתי. לאחר הארוחה ישבנו שנינו לבד בסלון, שבעים וכבדים ובמשך זמן מה לא החלפנו מילה. לאורה הייתה זו ששברה את השקט: "מאור, אני חייבת להגיד לך משהו, משהו שאני חוששת שיכול להשפיע על היחסים בינינו." היא השתתקה לרגע, אולי כדי לתת משקל למילותיה הבאות ואז המשיכה: "מוזר לי שיש לך אח שהוא תמונת ראי שלך. מובן שאני יודעת שאתם שני אנשים שונים באישיות שלכם. אך עדיין אני חוששת שברגע כלשהו לא אוכל להבחין ביניכם. אם תהיה תרמית כלשהי, היא לא צריכה להיות..." "לאורה!" קטעתי את דבריה. "אל תחשבי על דברים כאלה. זה לא יקרה לעולם," ניסיתי להרגיעה. לאחר שהלכה חשבתי על דבריה ושללתי אותם. הכרתי את אחי טוב מספיק כדי לדעת שהוא לעולם לא יתפתה לכך. הוא פשוט לא יהיה מסוגל. כבר למחרת הבנתי שמתן מאוהב. הוא שינה את סדר אימוניו כך שיוכל להיות בבית בזמן שלאורה השגיחה על לילי. התייעצתי עם לאורה והחלטנו שעדיף שלא נהיה יחד בזמן זה כדי למנוע חיכוכים מיותרים. "אני סומך עלייך," אמרתי לה ובלבי ידעתי שעליי לסמוך גם על מתן. היו אלה היו זמנים משונים לשלושתנו. ידעתי שלא נוכל להמשיך כך לאורך זמן. המצב עלול לשחוק את כולנו. אבל מתן לא וויתר. הוא ניסה לדבר עם לאורה שוב ושוב, לא מבין שראשה ולבה נמצאים במקום אחר, לגמרי אחר. "איני מסוגלת להמשיך כך. משהו מהותי צריך להשתנות." אמרה לי. "אני מבין אותך," השבתי. "לא, אתה לא מבין! אני רוצה אותך! רק אותך! נמאס לי ממשחק השלישייה הזה, מאור." "אז בואי ונעבור לגור יחד. מה את אומרת?" הצעתי. "איני יכולה." השיבה. "למה לא?" "בגלל ההורים שלי." ביום שלמחרת לאורה פתחה את סגור לבה בפניי. היא סיפרה לי הכול על חייה. היא סיפרה על ילדותה, על הוריה ועל יחסיה עמם, על בית הספר ועל הבית. חלק מהדברים שאמרה ריגשו אותה עד כדי דמעות. היא דיברה בעמידה ואני הקשבתי בעודי יושב, מרוכז לכל מילה שיצאה מפיה. לאחר זמן מה, באמצע דבריה, השתתקה, התיישבה על כורסה, נאנחה והפנתה מבטה אליי בציפייה. הייתי מזועזע ומסופק בו בזמן. מסופק מכיוון שלאורה סוף סוף הראתה שהיא בוטחת בי באופן מלא. היא פשטה את בגדיה ועמדה לפניי במערומיה. היא הייתה יפהפייה. אך חייה הצעירים, כפי שעלה מהדברים שסיפרה, היו עגומים. ניסיתי להתרכז במה שסיפרה לי על הוריה שהיו מכשול בדרכנו. אספר בקצרה ששניהם היו אלכוהוליסטים. האב איבד את עבודתו עקב התמכרותו לטיפה המרה. וכיוון שבבית הייתה תמיד אספקה סדירה של שתייה חריפה, האם נגררה אחריו לתוך התהום. כבר בגיל חמש-עשרה מצאה עצמה לאורה מטפלת בהוריה ומתחזקת את ביתה. בית שלא היה בו אפילו מעט מהמצרך החשוב שנקרא: אהבה. "בחודש הבא תהיי בת שמונה-עשרה. זאת אומרת שלפחות מבחינה משפטית, הם אינם יכולים להחזיק בך יותר כבאסירה שלהם." אמרתי. "זה נכון. אבל אני עדיין הבת שלהם ויש לי מחויבות כלפיהם. איני יכולה לעזוב אותם. איני אדם כזה, מאור." "ומה אם נמצא להם מקום כלשהו? לבטח יש מקום כזה." אמרתי. "לא, איני מסכימה. וגם הם לא יהיו מוכנים, אני יודעת, ובכל מקרה לא נוכל לממן זאת." לבסוף החלטנו שנעבור לגור יחד, ושלאורה תלך לבית הוריה בכל יום למשך שעתיים כדי לעזור להם לשרוד. אף שכספורטאי מצטיין קיבלתי מלגה מכובדת, כסף זה לא היה מכסה את הוצאותינו העתידיות, ולכן על לאורה היה למצוא עבודה. יום המעבר הגיע. קבענו עם המשכיר שיהיה זה ביום הראשון בחודש, יום שלמרבית המזל חל בשבת. לאורה התקשרה אליי בבוקר נסערת. היא סיפרה שהוריה לא נותנים לה לצאת מהבית. הלכתי אליהם, ולאחר שהחלפנו דברים (בעיקר איומים) הם ניאותו לשחרר אותה. דירתנו הייתה קטנה, שני חדרים בלבד, אך בשבילנו הייתה מספקת. היא הייתה ממוקמת בלב העיר, הרחק מדירת הוריה של לאורה. כבקשתה, שמרנו את מיקומה בסוד מפני הוריה. בערב היה הכול במקום: השולחן, הכיסאות והספה. כלי המטבח היו מסודרים בארונות והמנורות הותקנו בתקרה. את המטלות החשובות פחות השארנו לימים הבאים. התיישבנו על הספה, מותשים ומורעבים. הזמנתי פיצה, ובזמן שחיכינו לשליח שלפתי בקבוק יין אדום ואמרתי ללאורה: "בואי ונרים כוסית לחיינו החדשים." היא אמרה: "איני רוצה, מאור. הבטחתי לעצמי שלעולם לא אגע באלכוהול. אפילו לא אטעם. הוא רק הורס דברים ואנשים. אני רוצה לשכוח את העבר ולהתחיל לבנות ולהיבנות מחדש." "אני מכבד את ההחלטה שלך. עוד מעט יגיע משקה תוסס עם הפיצה. הוא יספק גם אותי." הרמנו כוסית של משקה מוגז לחיינו החדשים, ומילאנו כרסנו בפיצה. לאחר מכן שבה לבעור בי התחושה שהייתה בקרבי כל היום, אך התעצמה כאשר ידיי היו פנויות. הבטתי בלאורה שישבה לצדי כדי לבדוק אם גם היא חשה כמוני, ומהאופן שבו החזירה לי מבט הבנתי שהיא מוכנה. לקחתי את ידה בידי, הובלתי אותה לחדר השינה וכיביתי את האורות. הפשטתי אותה והושבתי אותה על המיטה. היא רעדה מעט, אולי ממבוכה. חיכיתי לרגע זה זמן רב ולא הייתה דרך חזרה. התפשטתי גם אני ועליתי בעקבותיה למיטה. פעימות לבה התחזקו מרגע לרגע, מעמעמים את פעימות לבי. הרגשתי שנשימותיה מתעצמות בפניי, שמעתי את קול אנחותיה מתגבר ומתגבר. ואז הרגשתי תחושת שחרור, כמו שחרורה של נשמתי העצורה בגופי זה תשע-עשרה שנים. התחושה נמשכה ונמשכה. עד שנשמתי הגיע לשמים והתפוגגה. לאורה מצאה עבודה בחנות ספרים ואני המשכתי להתחרות בבריכה. חלק מהתחרויות היו ללא השתתפותו של מתן ובחלקן התמודדתי נגדו. הוא השתוקק לנצח, ויותר מכול – השתוקק לנצח אותי. הוא רצה להרשים את לאורה כשבאה לראות אותי מתחרה. אמנם הוא לא הצליח, אך הוא לא התייאש וניסה שוב ושוב. הפערים בינינו הלכו וגדלו – לטובתי. אף שהדבר היה אמור להשפיע עליי באופן חיובי, קרה ההפך. ביטחוני התערער. בתוך המים ומחוץ להם. הרגשתי עצב, אבל בעיקר פחד. פחדתי שאאבד את לאורה. המחשבות הללו לא הניחו לי, הרהרתי בכך ימים ולילות בניסיון למצוא פתרון שיקנה לרוחי הסוערת מעט שקט ואיזון. ואז, יום אחד, עלה בי רעיון, רעיון זדוני. נזכרתי במקרה מפחיד שאירע לי כשהייתי כבן חמש-עשרה. אז, אחרי האימון, כשכל השחיינים כבר הלכו הביתה, ניגש אליי בוריס, המאמן, ושאל אותי: "מאור, שמעת פעם על תחרות הטריאתלון?" "כן, מה עם זה?" עניתי. "אני חושב שאני מכיר אותך היטב כדי לדעת שאתה מתאים. אבל איני בטוח בזה. אולי היית רוצה לנסות זאת? לראות אם מתאים לך?" שאל. השבתי בחיוב. טריאתלון הוא תחרות ספורט הכוללת שלוש משימות המבוצעות בזו אחר זו: ריצה למרחקים ארוכים, רכיבה על אופניים ושחייה. זו תחרות תובענית מאוד מבחינה פיזית, ועוד יותר מבחינה נפשית. כבר אז היה לי די ניסיון בריצה וברכיבה על אופניים, כך שעליהן פסחתי. חלק השחייה היה מאתגר יותר מכיוון שעד אז לא ממש שחיתי בים. ארזתי חפציי בילקוט וירדתי אל החוף, שבאותה שעה היה ריק מאדם. החלפתי בגדים ונכנסתי למים. הים היה רגוע, השמש זרחה והמים היו חמימים. לא הספקתי לשחות מרחק רב והים הפך גלי יותר ואני התחלתי לטבוע. איבדתי את הכיוון לגמרי. נתקפתי היסטריה ופחד עצום, והתחלתי לבלוע מים. למזלי הבחין בי בחור ששט לו בסירת מפרש קטנה וחילץ אותי בזמן. היה זה הניסיון הראשון והאחרון שלי בטריאתלון. אבל מתן לא ידע על כך דבר... אם לי יש סינדרום 'חוסר התמצאות במרחב' הרי שלמתן, תאומי, ודאי יש אותה חולשה. קיוויתי שמתן לא מודע לכך. לפי התכנית שלי, מתן יאבד את הכיוון בתחרות והמשקיפים ימשו אותו מהמים בבטחה. חיכיתי בסבלנות ליום שישי בערב. אף שכבר עזבתי את הבית, הייתי נוהג להגיע לשם בימי שישי, עם לאורה, כדי לאכול בצוותא עם משפחתי. הפעם, המצאתי איזשהו תירוץ כדי שלאורה לא תבוא. לאחר הארוחה מתן ואני עברנו לצפות בטלוויזיה, בה שודרה, כמה מפתיע, תחרות טריאתלון. שאלתי אותו אם הוא יודע על מה מדובר והוא אמר שלא. סיפרתי לו מפורטות על התחרות על כל מרכיביה. "מדוע אתה מספר לי את כל זה?" שאל בפליאה. "אני יודע שאתה מוכן לעשות המון כדי לזכות בלבה של לאורה," השבתי. "אם אתה מוכן להשתתף ולסיים תחרות קשה שכזו, פירוש הדבר שאתה ראוי לה יותר ממני. אם תסיים את תחרות הטריאתלון הקשה ביותר – איש הברזל – אוותר עליה עבורך. אך אם אינך מסוגל, אתה צריך להבטיח לי שתוותר עליה, ותניח לנו לנפשנו. מתן, על אף הקושי הכרוך בכך. אתה מסוגל להתחייב על כך? מוסכם?" מתן העתיק עיניו ממני למרקע המרצד והתמקד במתחרים הקשוחים ששחו במרץ. פניו לא הקרינו את הביטחון שהיה סימן ההיכר הבולט שלו. לבסוף אמר: "אני מסוגל. העניין סגור." וזה היה ההסכם בינינו. הסכם בעל-פה. ידעתי כבר אז שהכול היה שקר. מכל זווית ראייה זו הייתה תרמית. הטריאתלון הוא תחרות קשה ביותר, שלא לדבר על תחרות 'איש הברזל', שהיא הקשה מכול. נדירים הגברים שהשתתפו בה, ונדירים אף יותר אלו שהגיעו לקו הסיום. למתן, הצעיר וחסר הניסיון, לא היה כל סיכוי להצליח במשימה שהצבתי לו. אפילו אם ישתתף בתחרות, אפילו אם יסיים אותה, אפילו אם ישעט ראשון לקו הסיום ויקרע את הסרט, הוא לא יזכה בלאורה, מכיוון שהיא לעולם לא הייתה מסכימה לתנאי ההסכם הביזארי שלנו. היא הייתה שלי. היא אהבה אותי ולא אותו. אבל היא כמובן לא ידעה דבר על ההסכם ונשבעתי לעצמי שלעולם לא תדע. מתן היה שיכור ועיוור, שיכור מאהבה שגרמה לו לעיוורון. הוא היה מוכן אפילו לקפוץ מאווירון ללא מצנח, לו הייתי מבקש זאת ממנו בתמורה לזכות להיות עם לאורה. על המאורעות הבאים לא ידעתי הרבה כיוון שמתן לא נראה עוד בבית בארוחות בימי שישי. שאלתי את אימא על כך. "למתן צץ רעיון משוגע להשתתף באיזו תחרות קשה – טריאתלון. הוא אמר שהוא צריך להתאמן לקראת התחרות גם בסופי שבוע. אתה יודע על מה מדובר?" "אין לי מושג," שיקרתי לאמי, לראשונה בחיי, והתביישתי. מועד התחרות הגדולה הלך והתקרב, ואני הייתי במתח אולי באותה המידה שבה היה מתן מתוח. מובן שרציתי שהכול יתקדם לפי התכנית. הנחת היסוד שלי הייתה שמתן ביהירותו לא התנסה בשחייה בים והסתפק באימונים בבריכה. צדקתי. ההסכם עמד בעינו. היה זה יום אביבי טיפוסי. השמש הציצה מדי פעם מבעד לעננים. עשרים וחמש מעלות. יום מושלם לתחרות. סיכמתי עם מתן שאמתין לו בחוף ליד קו הזינוק, שהיה גם קו הסיום. בתחרות הטריאתלון פותחים המתחרים בשחייה, אחריה מדוושים באופניים ולבסוף רצים. בתחרות איש הברזל, שוחים המתחרים 3.8 קילומטר, מדוושים 108 קילומטר ורצים 42 קילומטר – כלומר מרתון. מתן היה המתחרה הצעיר ביותר שהשתתף בתחרות הזו אי-פעם. כשחושבים על כך, זהו הישג בפני עצמו. עם הישמע קול הירייה זינקו המתחרים בשעטה קדימה, מעיפים חול לכל עבר, נכנסים לתוך המים בדבוקה אחת גדולה. לא הצלחתי להבדיל ביניהם ולהבחין באחי. הבטתי לים. בשל הרוח נוצרו גלים, בצורות שונות, והתנפצו בהתקרבם לחוף. הדקות חלפו ואחרון המתחרים נראה קטן יותר ויותר. התבוננתי בתשומת לב רבה במתרחש בלב-ים ובמיוחד בסירות המשגיחות על המתחרים. אלו שטו בנחת ולא הראו כל סימן לפעילות הצלה. התחלתי להילחץ. אולי מתן יצליח? הרמתי עיניי לרקיע במבט ארוך ונוקב, בלי למצמץ, עד שהן החלו לצרוב, לשרוף ממש ודמעות החלו לזלוג על לחיי. לפתע הבחנתי בתנועה מהירה של סירה השטה לכיוון החוף. בו בזמן התחיל לנוע אמבולנס לעבר המזח. פתחתי בריצה אחר האמבולנס, אלא שאחד הסדרנים עצר אותי ואמר שההוראות שקיבל – ברורות: עליו לשמור שאיש לא יתקרב למזח, וזאת מסיבות ביטחוניות. דבר לא עזר. גם טענותיי שייתכן ומדובר באחי. מרחוק נראתה לי הסצנה במעומעם בלבד. האמבולנס עצר ליד הסירה, עמד במקום למשך כמה רגעים ואז נדלקו שוב אורותיו המהבהבים והוא יצא לדרכו ביללת סירנה שניסרה את האוויר. מיהרתי לבית החולים הסמוך, בקבלה הפנו אותי לחדר האשפוז. מתן נראה שלו כל כך. שוכב במיטתו, מחובר לכל מיני מכשירים. סימן הפעילות היחיד בא מבית החזה שלו, שעלה וירד בעזרתו של מכשיר ההנשמה. עמדתי לידו זמן מה, טרוד במחשבותיי, עד שהבחנתי באיש בחלוק לבן עומד לידי ומביט בו כמוני. רופא. שאלתי: "מתי הוא יתעורר?" "נקווה שבקרוב. אנחנו צריכים לעשות בדיקות נוספות." אמר. "אילו בדיקות?" שאלתי. "צילומים של המוח, בעיקר." השיב. "אתה חושב שנגרם לו נזק בלתי הפיך?" שאלתי בחשש. "עוד מוקדם לדעת. המוח שלו היה ללא חמצן במשך פרק זמן מסוים, איננו יודעים בדיוק כמה. וכל מקרה הוא ייחודי. היכן הוריכם? צפית בו לבדך בתחרות?" "אכן כך," אמרתי בבהילות. "מיד אתקשר אליהם." הוריי הגיעו במהירות לבית החולים, מזועזעים ומופתעים. הם לא ידעו שהתחרות התקיימה באותו היום מכיוון ששמרנו בסוד את מועדה. עדכנתי אותם במצבו של מתן. במוחי עברו מחשבות נוראיות. פחדתי פן יוכלו לקרוא אותן. שותקים, ישבנו בטרקלין המיועד לקרובים, מצפים להתפתחות חיובית כלשהי, לחדשות טובות מפי הרופאים. לאחר שעתיים מורטות עצבים קיבלנו ידיעות קשות: הצילומים הראו שקליפת המוח של מתן נפגעה. אי אפשר לדעת אם הוא יתעורר אי-פעם, ואם יתעורר, אין לדעת אם יהיה אותו אדם כפי שהיה. כל המשפחה, כולל לאורה, נחלצה לעזרה. ניסינו להתארגן כך שבכל רגע יהיה מישהו מאתנו ליד מיטתו, להשגחה. בהתחלה הכול עבד בצורה משומנת ותמיד היה מישהו לצדו, יומם ולילה. כשמצבו נותר ללא שינוי לאורך ימים רבים, נעשה הדבר קשה יותר. כשהימים התארכו לשבועות, היה קשה עוד יותר, כפי שאפשר לדמיין. חלק מבני המשפחה היו אופטימיים יותר וחלק פחות. לי ממש לא שינה מי היה כזה ומי כזה עד שהרופאים התחילו לרמוז שהמצב אבוד. בחלוף כחצי שנה מהאסון, הזמינו הרופאים את הוריי לשיחה. על סמך צילומים חדשים ובדיקות, הם קבעו שהנזק שנגרם למוחו של מתן הוא משמעותי יותר משחשבו בתחילה. לדבריהם, מתן כנראה לא יתעורר לעולם. הוא הוכרז רשמית 'צמח'. הרופאים ביקשו מהוריי להסכים לנתקו מהמכשירים כדי שאפשר יהיה לעשות מעשה טוב ולתרום את איבריו. כולנו נטינו להסכים, פרט לאימא שלא וויתרה. היא התווכחה עם הרופאים, אמרה שחקרה את הנושא לעומק וטענה שהיו מקרים דומים בהיסטוריה הרפואית, מקרים שבהם אדם שהוכרז 'צמח' התעורר ושב לפעילות. וכך, המכונות המשיכו לפעול. חודשים עברו ואנחנו ניסינו, כל אחד לפי יכולתו, לשוב לשגרה. אני המשכתי להתחרות במים, אבל התוצאות לא היו טובות כבעבר. הרגשתי שאני נושא עליי מטען כבד, כבד מאוד. לבסוף החלטתי להתרכז בלימודים. התקבלתי למכללה במסלול לתואר בהנדסה. לאורה התקדמה בעבודתה וקיבלה תפקיד ניהולי. היו הרבה התפתחויות, התפתחויות שעליהן מתן לא ידע, לפחות לא מבחינה רשמית. מה מתרחש בתוך ראשו של אדם השרוי בתרדמת? האם הוא יכול לחלום, למשל? האם הוא יכול להיזכר במשהו מהזמן החשוך לכשיתעורר? כשהתבוננתי במתן בקפידה, התקשיתי להכירו. חלפו שנתיים מאז התחרות ההיא, ומתחת למכשירים הוא נראה רזה וכחוש עד מאוד. לא נותר זכר מחוסן גופו, שריריו כבר התפרקו כולם, אך יותר מכול השתנו פניו. הן הפכו מצומקות ומקומטות. הוא כבר לא נראה כמוני. אך האם השתנתה גישתי כלפיו? מובן שסלחתי לו, איך אפשר שלא. עולמות התהפכו – הייתי חייב לו. ידעתי איך אפצה אותו כשיתעורר. אם רק יקרה הנס הזה. חודשים חלפו, המציאות והשגרה השתלטו על חיינו וכבר לא פקדנו את מיטתו של מתן בכל חלק וחלק של היממה. הנחנו לו, בעיקר בלילות. ואז, בלילה אחד, בשעה שתיים לפנות בוקר, כשאיש מבני המשפחה לא שהה בבית החולים, צלצל הטלפון. קולה הצרוד של האחות בישר לנו: "מתן התעורר!" אמי מיהרה להתקשר אליי עם הבשורה הטובה וכולנו זינקנו ממיטתנו היישר לבית החולים. התכנסו בחדרו, מקיפים את מיטתו. הוא שכב בעיניים סגורות, כמו תמיד, אך הפעם כל המכשירים הוסרו ממנו וגופו הצמוק נחשף לעיני כול. האם באמת התעורר? אולי הייתה אי-הבנה? לילי שברה את הדממה וקראה בקול רם, כמעט בצעקה: "מתן!" הוא פקח את עיניו ואמר בקול חלוש: "לילי, מה העניינים?" אלה היו מילותיו הראשונות. התרגשנו מאוד, כמובן, אך לא לזמן רב. כשהתחלנו לשוחח אתו הבנתי מיד שעדיין אין 'סיבה למסיבה'. אמנם, הוא היה מסוגל להבין את שדיברנו אליו, אך כאשר הגיע תורו לדבר נתגלו קשיים רבים. הוא דיבר בקצרה, באופן לקוני, ממש לא בדרכו הרגילה והמוכרת לנו. כשהבחינו שאר הנוכחים בקשייו של מתן, התחושה בחדר הלכה והתקדרה. אחות נכנסה לחדר, ובנימוס, ביקשה שנצא. מאוחר יותר הבנו מהרופאים שיכולתו המוטורית של מתן נפגעה, ולכן עליו לתרגל, מדי יום, דיבור בעזרת מרפא מומחה. הרופא לא ידע לומר כמה זמן יימשך הטיפול. כדי לא להכביד על מתן ועל קצב החלמתו, הוגבלו הביקורים אצלו לעשר דקות ביום ולמבקר יחיד בכל ביקור. מתן חזר לחיים – לא היה משמח מכך, אבל על שובו העיבה בעיה חדשה שהעציבה את כולנו. אולם, ככל שחלף הזמן מאז שהתעורר, הבחנתי שמצבו משתפר. פניו חזרו אט אט לצורתן הקודמת, גופו הלך והתחזק והוא החל להיראות כמו מתן שהכרנו. כולנו תמכנו בו בתהליך ההחלמה, גם אני. חודש לאחר שהתעורר, שוחרר מבית החולים. חיכיתי לרגע זה ברגשות מעורבים. ידעתי שזה יהיה רגע מכריע. עליי להיחשף. נשאתי בתוכי את הסוד במשך למעלה משנתיים. הייתי אשם והיה עליי לשאת בעונש. מתן היה הקרבן והוא שיהפוך לשופט שיגזור את גזר דיני. באותו יום לא היה איש מלבדנו בבית. נכנסתי לסלון, שם ישב מתן על הכורסה. הטלוויזיה הייתה כבויה והוא בהה בחלל, כנראה עסוק במחשבותיו. נגשתי אליו ואמרתי: "מתן, עליי להתוודות. עוד לפני התחרות ידעתי שכנראה לא תצליח לסיים אותה..." שאפתי מעט אוויר והמשכתי: "אתה סובל מסינדרום של חוסר התמצאות במרחב. זה מה שגרם לטביעתך. אני יודע זאת כי גם אני סובל מאותו סינדרום. דבר לא יכול לכפר על מה שעשיתי, אבל אני מוכן לעשות כל שתבקש כדי לנסות לפצות אותך." מתן המשיך לבהות תוך שהוא הוגה לאט את המילים הבאות: "אני רוצה לילה. לילה עם לאורה." "מתן, אתה יודע שלא התכוונתי לפיצוי כזה. גם אם אסכים, לאורה לעולם לא תסכים." לרגע השתרר שקט, מתן הסתובב אליי ואמר: "תסתכל עליי. מה נשאר ממני? איבדתי הכול. את היכולת להתחרות, את היכולת לדבר, את הכבוד שלי. נשארה לי רק האהבה. איני מבקש ממך הרבה, רק שהפעם הראשונה שלי תהיה עם האהובה שלי." הוא הפנה מבטו היישר לתוך עיניי והמשיך: "מאור, אני מתחנן אליך. נסה לפחות לדבר אליה, להשפיע עליה. אם היא תסכים, לא אטריד את שניכם עוד אף לעולם." בשום אופן לא רציתי להגיש למתן את לאורה על מגש של כסף, אבל חששתי שהוא עלול לספר לה על המזימה האפלה שלי, ואז ממילא אאבד אותה, לעד. ההצעה של מתן הייתה גרועה, אך הייתה הרע במיעוטו. וכך אזרתי אומץ ובסופו של דבר פניתי ללאורה. "מה אני נראית לך? זונה?" צעקה. ידעתי שהיא צודקת, אך הרגשתי מחויבות גם כלפי מתן. הוא עורר את רחמיי. כל העניין היה מעורר רחמים. בימים הבאים הפעלתי עליה מכבש לחצים כדי שתשנה את דעתה. אבל דבר לא עזר. היא הייתה אגוז קשה לפיצוח. ביום השלישי נשברה ואמרה לי: "בסדר. אני מסכימה. אבל אני יודעת שאשנא אותך על כך." בלב כבד נפרדתי מלאורה ללילה אחד. עד לאותו לילה לא ידעתי עד כמה אני אוהב אותה. התייחסתי אליה כמו אל הבובה האהובה ביותר בגן ילדים. אף שהיה מדובר במתן בלבד, הרגשתי שגברי העיר כולם שולחים ידיהם אליה. הייתי באולם הקולנוע. איני זוכר איזה סרט הוקרן ומה הייתה עלילתו, זה לא עניין אותי כהוא זה. כל מחשבותיי היו נתונות למפגש המתרחש בביתי. האם מתן כבר הניח ידיו על חברתי, על אהובתי? האם לאורה מרגישה בנוח בסיטואציה שהובלתי אותה אליה? האם תוכל אי-פעם לסלוח לי? התמונות על המסך התחלפו באטיות. הסרט היה אמור להימשך כשעה וחצי, שעה וחצי של נצח. פעמים רבות במהלכו חשבתי לחזור הביתה ולהציל את לאורה המסכנה אבל לא יכולתי. בכל פעם שחשבתי לצאת עלתה בראשי תמונתו של מתן, שוכב במיטתו, שקוע בתרדמת. איני יודע כמה דקות חלפו עד לרגע שבו כבר לא יכולתי להחזיק את עצמי. מבטי הצופים באולם הקולנוע הופנו לעברי ברגע שרצתי לעבר הדלתות ופרצתי אותן בדרכי החוצה. הרחוב היה חשוך. רצתי הביתה כמטורף, מקווה שעדיין אוכל לעצור את השיגעון. היא עמדה שם ובכתה. הדמעות זלגו כבשיטפון מעיניה ללחייה ומשם נפלו על כפות ידיה שאחזו בנייר רטוב, מכתב. מתן כבר הסתלק, כך הנחתי. לא ידעתי אם בכתה בגלל המכתב או בגלל מה שעשה לה מתן. כשהבחינה בי החלה למרר בקול שבור ולהכות אותי בידיה הרטובות: "איך יכולת, איך יכולת?" בכתה. "איפה מתן?" שאלתי. "הוא לא... לא היה... כאן. רק... השאיר מכתב." "אז לא קרה כלום?" וידאתי. "לא קרה," ענתה, עדיין בוכייה. לא ידעתי מה היה תוכן המכתב. לאורה לא רצתה לחשוף אותו בפניי בשום אופן. אני רק יודע שהיו אלו מסריו האחרונים של מתן, מילותיו האחרונות. מאז אותו לילה הוא לא נראה בשום מקום, לא נראה בבית ולא בבריכה, לא בעיר ואף לא בכל הארץ. מתן נעלם למקום שרק הוא עצמו יודע היכן הוא. ואני? אני לעתים מדמיין שהוא מצא לעצמו חיים טובים יותר במדינה אקזוטית כלשהי ומקווה שבמקום ההוא אפשר למצוא את המרכיב הנדיר ההוא, זה שמתן כל כך השתוקק אליו – אהבה. כשאני מספר את הסיפור הזה, אנשים תוהים כיצד זה יכול להיות. אבל זה פשוט נכון. רק אני יודע, לפעמים, היכן הוא נמצא. כשאני מחייך הוא תמיד מחייך אליי בחזרה, כשאני קורץ אליו הוא מחזיר לי קריצה. הוא נמצא תמיד, אני רק צריך לדעת להיכן להסתכל.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חיוכו של פירומן”