החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

#הומו

מאת:
הוצאה: | 2016-12 | 104 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

29.00

רכשו ספר זה:

אדם קירב את האודם אל שפתיי, שולח מדי פעם הוראות כמו: "תכווץ", "תרפה". עצמתי את עיניי, הרגשתי כל מריחה של האודם בכל הגוף. אדם סובב את ראשי בעדינות, ואני התרגשתי למגע אצבעותיו בפניי. מדי פעם פקחתי את העיניים, ובכל פעם שפניו המאופרות של אדם נגלו אליי, השתוקקתי אליו יותר ויותר.

"זהו, סיימנו," אמר. סובבתי את פניי אל המראה. מבעד לזקן שלי בלטו זוג שפתיים אדומות, שכמו פתחו את הארון שלי לרווחה וצעקו כמה אני שונה מכולם. אבל כשהחזרתי את עיניי אל אדם, הבנתי שבמקום שבו אני נמצא עכשיו, איני חריג כלל.

 

דור לא הומו. אולי הוא לא מפסיק לחשוב על אדיר, שלא מדבר אתו אחרי חודשים שבהם היו שוכבים בדיסקרטיות, ואולי הגדיר את עצמו כ'מתעניין בגברים' בטינדר, ואולי הוא יוצא מדי פעם למסיבות גייז ומרגיש לשעות ספורות שהוא סוף סוף כל מה שלא הצליח להיות בחוץ – אבל הוא בטוח לא הומו. עכשיו הוא רק צריך להבין מה הוא כן.

 

בעולם שבו המותר והאסור הפכו לעיסה אחת, עולם שמאפשר לנו להיות מי שאנחנו – כל עוד אנחנו בדיוק כמו כולם, #הומו הוא סיפור על אדם אחד שנגזר עליו לגלות מי הוא באמת.

מקט: 978-965-571-076-2
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
עמוד הפייסבוק

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

בראשית נחמיאס נדרס. אוגוסט היה מהחמים שזכרתי, כשבבוקר לח ושקט פגעה בו מכונית, ללא אזהרה מוקדמת. שבעה ימים עברו מאז השתחררתי מהצבא, שבעה ימים מהיום שבו אדיר החליט שהוא לא מעוניין בי יותר, והחיים שלי לא השתנו אפילו לא במעט. כמו בכל בוקר באותו השבוע קמתי מהמיטה, השתעממתי מהטלוויזיה, הבאתי ביד מול סרט פורנו רנדומלי, ושבתי להשתעמם מהטלוויזיה. כך, במשך שבוע שלם לא עשיתי דבר מלבד לרחף ברחבי הבית כמו רוח רפאים, מהסלון לשירותים, מהשירותים לחדר, מהחדר לסלון וחוזר חלילה. מדי פעם הייתי צץ באחת המראות, מזהה את עצמי מבעד לזיפים שהלכו וצמחו על פניי, ושב להלך חסר מטרה מצדו האחד של הבית לצדו האחר.

כשמאסתי בטלוויזיה נכנסתי לפייסבוק, כדי לשמור על קשר מינימלי עם העולם החיצון. על המסך הופיע שיר שפרסמתי כמה ימים קודם לכן, מלווה בשבעה לייקים, בעוד מתחתיו התנגן סרטון של דוּבֵּי פנדה משחקים, שקיבל יותר מעשרים אלף לייקים. לא התרגשתי – ידעתי שאנשים לא נכנסים לפייסבוק בשביל לקרוא שירה. ובכל זאת, קיוויתי שאנשים רבים יותר יעריכו את האמנות ואת היצירה שלי – אם לא בפני עצמן, אז לפחות יותר מסרטון מטופש ומיותר.

המשכתי לשוטט ברחבי הפייסבוק, ולפתע הופיע מולי סלפי שאדיר צילם במוצב שבו שירת. אחרי שבעה ימים שבהם ניסיתי להתחמק מהפרצוף שלו, הוא צץ מולי פתאום, קורן מאושר על רקע הרי הלבנון, כאילו פרידתנו אינה נוגעת לו כלל. לא שאני רומנטיקן ורגשן מטבעי, אבל לראות אותו ממשיך הלאה גרם לי לשאול את עצמי: למה לי אין תמונה מחויכת כזו שאני יכול להעלות לפייסבוק?

נשענתי לאחור בכיסא שלי, ובראשי התחיל להתגלגל סיפור הקשר הקצר שלי עם אדיר. הכרנו בחצר המתחים בנחל עוז, בזמן שהגדוד שלנו ביצע שם תעסוקה מבצעית. אני הייתי מ"מ במסייעת, והוא היה חייל צעיר בפלוגה הרובאית. הוא התחיל להתאמן לידי, ולא הסתכל עליי אפילו פעם אחת. לא ידעתי לומר מה, אבל משהו בהתעלמות המופגנת שלו סיקרן אותי. התחלתי לשאול אותו מי המפקדים שלו ומאיפה הוא בארץ, והוא ענה לי במילים קצרות ובאדישות מוחלטת. המרחק שהקפיד לשמור ממני וחוסר התעניינותו בי גרמו לי לחשוב שלאדיר יש משהו להסתיר, וככל שהתשובות שלו הלכו ונהיו סתומות יותר, כך רציתי לגלות מה עומד מאחוריהן. אבל אני בכלל לא ידעתי איך אפשר לפתח מערכת יחסים עם גבר, על אחת כמה וכמה כשאני קצין בגדוד והוא חייל.

למזלי, הטכנולוגיה עמדה לרשותי, ומיד בסיום השיחה נכנסתי לעמוד הפייסבוק שלו. חיטטתי מעט בתמונות שלו, רובן ככולן תמונות סלפי באותה הפוזיציה בדיוק, ועיינתי בפוסטים הספורים שפרסם. שלחתי לו הודעה, סתם איזו שאלה שהמצאתי על הפלוגה שלו, והוא ענה לי. המשכנו להתכתב אל תוך הלילה, ואדיר נחשף בפניי לאט. השיחה בינינו נותרה על פסים ידידותיים, אבל הלכה והעמיקה. לא ידעתי מה עליי לעשות כדי להציף את מה שבאמת רציתי שיעלה – האפשרות שאני ואדיר נהיה ביחד.

הצעד הראשון הגיע ממנו, כששאל אותי אם יש לי חברה. עניתי שלא והשבתי לו באותה שאלה, וכשגם הוא השיב בשלילה, שאלתי למה. כך, לאט ובזהירות, ניקינו את שכבת החול העבה שקברה את נושא המיניות, עד ששנינו התוודינו על המשיכה שלנו זה אל זה.

אני ואדיר התקרבנו, בעיקר באמצעות שיחות בפייסבוק. התלבטנו הרבה מה טיב הקשר בינינו; אם מדובר באיזושהי התנסות מינית או זוגיות של ממש, עד שהחלטנו שאין לנו צורך להגדיר אותו. היינו מה שהיינו, בלי שמות ובלי כותרות. לפעמים מצאנו חדר ריק בבסיס להתמזמז בו, אבל לרוב היינו נפגשים בסופי שבוע. לא יכולנו להגיע זה לביתו של זה, כיוון ששנינו עדיין גרנו עם ההורים, שלא ידעו על הקשר בינינו, ולכן היינו שוכבים במכוניות שלנו בחניונים ריקים. באופן כללי השתדלנו לשמור על דיסקרטיות מוחלטת, והאדם היחיד שידע על הקשר היה ישי, הסמל שלי, שהיה האדם הכי קרוב אליי באותה תקופה.

אולם כשתאריך השחרור שלי הלך והתקרב, הקשר דעך. אני נמנעתי מלשאול את אדיר מה קורה ולמה הוא מתחמק ממני, כדי לא לתת תחושה שאנחנו במערכת יחסים מחייבת, עד שהגיע יום השחרור שלי ואדיר תפס אותי לשיחה קצרה. הוא לא אמר הרבה, רק שזו הייתה תקופה נחמדה בשבילו ושאולי עוד ניפגש. חיבקתי אותו, אמרתי לו שנדבר בהזדמנות, ופניתי לדרכי. לא דיברנו מאז אותו יום, בעוד זיכרון הגוף העירום והמזיע שלו על ריפוד המושב האחורי של המכונית שלי לא מרפה ממני לרגע.

כיביתי את המחשב בניסיון להתחמק מהזיכרון החי ועמדתי לחזור לסלון, אבל מבעד לאחד החלונות הבחנתי שמול שער הגינה נערמו כל עיתוני השבוע החולף. ההורים שלי היו בחו"ל ואני לא יצאתי מהבית אפילו פעם אחת, כך שבמשך שבעה ימים אף אחד לא דאג להכניס את העיתונים הביתה. יצאתי כדי להכניס אותם, והשמש של אוגוסט צרבה לי את העור ללא רחם. בדיוק כשהתכופפתי אליהם, נחמיאס, החתול שלנו, חצה את הכביש בישבן מורם. הבטתי בו, מנסה להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהחלפתי לו מים, כשלפתע מכונית לבנה פגעה בו. יללת כאב קצרה נשמעה וחדלה, והמכונית המשיכה לדהור במורד הרחוב, כאילו הנהג לא שם לב שדרס את נחמיאס.

קפאתי במקום לשנייה ארוכה, ואחרי שהתנערתי מההלם, שמטתי את העיתונים בחזרה למדרכה וניגשתי אליו. פלג גופו התחתון היה מחוץ לחלוטין, אבל פלג גופו העליון נשאר שלם.

מעולם לא חיבבתי את נחמיאס. אימא שלי מצאה אותו נטוש ברחוב כשהיה גור, והביאה אותו הביתה. אני ואבא אימצנו אותו בלית בררה, אבל היא הייתה היחידה שבאמת חיבבה אותו. הוא היה חתול חכם מדי, אחד כזה שיודע לפתוח את כל הדלתות והחלונות בבית גם כשאף אחד לא רוצה שייכנס, ותמיד היה קופץ למיטות שלנו באמצע הלילה ומתחיל ללכת עלינו בלי שום סיבה נראית לעין.

ברגע שהוא שכב מולי, דרוס עד מוות, כמעט הודיתי בלבי על כך שלא אצטרך לסבול יותר את השיגעונות שלו. אבל כשהתכופפתי אל הגופה שלו והסתכלתי על פניו מקרוב, ראיתי בו משהו שלא הצלחתי לראות לפני שמת. ראיתי את עצמי משתקף בעיניים המזוגגות שלו.

כמו בחזיון בלהות אני ונחמיאס החלפנו תפקידים, ובעוד הוא יצא מהבית לאסוף את עיתוני השבוע החולף, אני נדרסתי ושכבתי חסר אונים על הכביש. הרגשתי שכל עולמי מזדעזע בבת אחת, ולא הצלחתי להשתחרר מהתמונה שבה אני שוכב על האספלט החם, במעיים שפוכים ובפה פעור. נזכרתי במה שלימדו אותי בצבא: ברגעים שבהם השגרה מתערערת, יש להתעקש עליה יותר מתמיד. בקור רוח הלכתי אל ארון הגינה של אבא, הוצאתי ממנו את חפירה, וניגשתי לגרד את נחמיאס מהכביש. הלכתי לאט, מנסה שלא להביט באיברים הפנימיים שלו שטפטפו על הכביש, עד שהגעתי לפח הירוק והגדול של השכנים וזרקתי אותו פנימה.

נכנסתי בחזרה הביתה והתיישבתי מול הטלוויזיה. באחד מערוצי הסרטים שידרו את 'קיל ביל', ואני התחלתי לצפות בו במטרה להסיח את דעתי. אבל בכל פעם שאחת הדמויות נהרגה על המסך, לא הצלחתי להשתחרר מהתרחיש שבו אני מת במקומה. ישנן כל כך הרבה הזדמנויות ודרכים למות, חשבתי, בעוד אני יושב ומבזבז את השבוע הראשון שלי כאדם חופשי באוננות אובססיבית ובמחשבות מיותרות על אדיר.

ככל שהסרט התקדם ועוד דמויות נהרגו בשלל דרכים, חרדה הלכה והציפה את החזה שלי. הרגשתי שהסלון הולך וסוגר עליי, ושהמוות אורב לי בכל פינה ומאיים לקטוע את חיי באכזריות פתאומית, לפני שבכלל הספקתי לחיות. בהחלטה של רגע קמתי, לבשתי גופייה וג'ינס קצר, זרקתי כמה בגדים נקיים לתוך התיק שלי, למקרה שלא אחזור הביתה באותו היום, ופסעתי אל מחוץ לבית. על הכביש עדיין התייבש כתם הדם של נחמיאס, ואני ידעתי שעליי לעשות משהו, כל דבר, שלא יכלול שקיעה אטית בין כריות הספה. התחלתי לפסוע לכיוון תחנת הרכבת של בנימינה, שהייתה במרחק חמש דקות הליכה מהבית שלי, משאיר מאחוריי את השבוע חסר המעש שחלף.

אלא שאז הספקות החלו לחלחל – לאן אני הולך בכלל? ומה מחכה לי שם? התיישבתי על ספסל בתחנת אוטובוס מחוץ לתחנת הרכבת, והתחלתי לגלול את רשימת אנשי הקשר בטלפון שלי. דרך המסך בחנתי את השתקפות הפנים שלי, שכבר הספקתי לשכוח איך הן נראות מקרוב כל כך, כשלפתע שמו של ישי צץ במסך, כמו ספינה ששבה ממסע ארוך. התקשרתי אליו מיד.

"אח שלי!" הוא קרא לי מעברו השני של הקו.

"מה הולך, אחי?" שאלתי אותו, שמח לשמוע את קולו. לא דיברנו מאז שהשתחרר מהצבא, שבועיים לפניי.

"וואלה, ברוך השם, אין תלונות."

"חשבתי לקפוץ אליך."

"מה, לכוכב השחר?"

"כן, אחי. אתה בבית?"

"בטח, בכיף! אתה תמיד מוזמן."

עליתי על הרכבת הראשונה לתל אביב, מנסה להסיח את דעתי בכל דרך ממותו הפתאומי של נחמיאס, כמו גם מהמוות האפשרי שלי. מיהרתי לאטום את האוזניים באזניות, ושיחקתי באחד המשחקים האדיוטיים שהורדתי פעם לטלפון כדי להעביר את הזמן במארבים אינסופיים. מדי פעם עצמתי עיניים והשענתי את ראשי על החלון, ואחרי כמה דקות פקחתי אותן ושבתי לשחק. כך העברתי את כל הדרך ברכבת ובשני קווי אוטובוס, ובכלל לא שמתי לב לנוף שהתחלף; בנייני בטון גבוהים שהפכו למדבר צחיח.

כשהגעתי לתחנת האוטובוס מחוץ לכוכב השחר, ישי כבר חיכה לי בצומת ביונדאי כחולה ומתקלפת. נכנסתי אליה, מאוכזב לגלות שהמזגן ישן מדי בשביל לקרר. ישי חייך אליי את החיוך המוכר שלו, שתמיד נראה סובל מעט.

"אח שלי!" הוא אמר בשמחה והסתובב לחבק אותי, טופח עם כף היד שלו על הגב הדביק שלי.

"אחי, איזה חום אצלכם!" עניתי.

"כן, גם בדיוק הלך המזגן באוטו," הוא התנצל. "חשבתי שאולי נקפוץ לאיזה מעיין פה בסביבה, אתה בעניין?"

"מעיין נשמע מעולה."

בלי להוסיף מילה ישי התחיל לנסוע בכביש המתפתל שבין כוכב השחר לכביש אחת. באמצע הדרך הוא חנה ברחבת עפר קטנה, ויצא. יצאתי אחריו וצעדתי בעקבותיו על שביל צר אל תוך שמורת טבע. הלכנו מעט לאורך נחל מזוהם עד שהתגלתה מולנו בריכת אבן גדולה ומרובעת, שכלאה בתוכה בריכה עגולה וקטנה יותר. ישי לא בזבז רגע ופשט מעליו את כל הבגדים עד התחתונים. הוא קפץ למים ואני הסתכלתי עליו, אבל ברגע שהעיניים שלנו נפגשו, מיהרתי להסיט את מבטי במבוכה.

עצם המבוכה הביך אותי עוד יותר. הרי כבר הייתי עם ישי בסיטואציות אינטימיות מזו: התקלחנו יחד, ישנו מחובקים בלילות קפואים בשטח ואפילו ניהלנו שיחות ברומו של עולם תוך כדי חרבונים משותפים. אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבה אני וישי היינו בסיטואציה אינטימית, בזמן שהוא יודע על הקשר שלי עם אדיר. יותר משהייתי מובך בעצמי, פחדתי להביך אותו.

"נו, מה יש לך?" הוא קטע את מחשבותיי אחרי צלילה קצרה, "תיכנס!"

"שנייה, אני רוצה להתרגל למים," עניתי בזמן שהתיישבתי על שפת המעיין וטבלתי בו את כפות רגליי.

"נו, אל תהיה הומו!" הוא אמר, ומיהר להוסיף בהתנצלות: "כאילו, הבנת…"

"זה בסדר, אחי," חייכתי אליו, ונעמדתי. אני רגיל שאנשים משתמשים במילה הזו בהקשר שלילי, ואפילו אני עשיתי את זה לעתים קרובות, בעיקר בצבא כשרציתי שהחיילים שלי יעבדו טוב יותר. פשטתי את הגופייה ואת המכנסיים, הנחתי אותם ליד הבגדים של ישי, וקפצתי גם אני לתוך המים. הקור המקפיא דקר כל נקודה בגוף שלי כמו סכין חדה. הרגשתי שכל כלי הדם שלי מתכווצים לתוכי בבת אחת.

"הם קפואים!" צעקתי לישי שהתיישב על שפת המעיין.

"כן, אני יוצא קצת להתחמם."

ניסיתי להתרגל למים בזמן שישי הרתיח קפה על גזייה קטנה שהציב על שפת המעיין. ככל שבילינו יותר זמן זה במחיצתו של זה, כך הרגשתי יותר בנוח. הרגעתי את עצמי שבעצם שום דבר לא השתנה: אני לא נמשך לישי, והוא לא נרתע ממני. אנחנו מסוגלים להיות זה ליד זה בתחתונים, ואין שום סיבה שלא נחוש בנוח.

כשהקפה רתח, התיישבתי ליד ישי. כפות הרגליים שלי היו בתוך המים, מנסות להתרגל לקור העז, בעוד הכתפיים שלי נשרפו לאטן. ישי מזג לכוסות קפה רותח והגיש לי. קרבתי את שפתיי לכוס ולגמתי בזהירות.

"אז מה עם אדיר?" הוא זרק פתאום, כאילו חיכה לרגע הנכון לשאול.

"זה לא הסתדר," עניתי בקצרה, מקווה שישי לא יתעכב על הנושא.

"נפרדתם?"

"כן."

"וואי, אחי, עכשיו אני חייב חמישים שקל לחג'בי," הוא אמר כבדרך אגב, ואני נדרכתי בבת אחת.

"מה?" שאלתי אף ששמעתי היטב כל מילה שאמר.

"אני וחג'בי התערבנו, הוא אמר שתיפרדו גג תוך חודש, ואני אמרתי שזה יחזיק לפחות חצי שנה."

"איזה חג'בי? חג'בי החייל שלנו?"

"כן, מה הבעיה?" הוא שאל ומזג לעצמו עוד כוס קפה. מהנימה האדישה שלו הבנתי שהוא באמת לא מבין מה מפריע לי.

"למה חג'בי יודע עליי ועל אדיר?"

"מה זאת אומרת? כל המחלקה יודעת עליך ועל אדיר."

"מה?!" צווחתי ובאותה שנייה הבנתי שאני נשמע כמו בחורה והנמכתי מעט את הקול. "מאיפה כולם יודעים?"

"אחי, אני לא מבין למה זה כזה מפריע לך, כשדיברנו אמרת שלא באמת אכפת לך ושזה לא באמת אומר עליך שום דבר."

"נכון, אבל לא רציתי שכל העולם יֵדע!" ניסיתי להסביר, אך ככל שחשבתי על זה, הבנתי שמבחינתו של ישי הוא צודק. הרי מרגע שידע על הקשר שלי ושל אדיר, ניסיתי להקטין את ההלם כמה שיכולתי: הסברתי לו שזה שום דבר, שאין באמת הבדל בין קשר עם אישה לקשר עם גבר, שאני נמשך לבן אדם ולא לאיבר המין שלו. חשבתי שההסבר הזה יפחית את ההתעסקות שלו בי ובאדיר, ויגרום לכך שלא יספר עליי ועל ההעדפות המיניות שלי לכל המחלקה.

"וואי, אחי, אני מצטער, לא חשבתי שתיקח את זה כזה קשה," הוא התנצל והתחיל לגלגל לעצמו סיגריה.

"לא, לא, זה בסדר," ניסיתי להרגיע את עצמי, והוצאתי סיגריה מהתיק שלי, מחכה לעשן אתו. "אז מה, איך הם הגיבו?"

"אתה יודע, לא הייתה להם הרבה בררה, היית המ"מ שלהם," הוא ענה והצית לשנינו את הסיגריות. "וגם היית הומו-גבר כזה, אז לא נראה לי שהייתה להם בעיה."

לפתע התחוורה לי העובדה שבעוד ישי השתחרר יום אחרי שגילה עליי ועל אדיר, עם שאר המחלקה נשארתי שבועיים נוספים. ובמשך שבועיים, בכל ערב, נדחסנו עירומים לאותן מקלחות, ובכל הזמן הזה הם חשבו שאני הומו. מה אם במקרה הסתכלתי על אחד מהם יותר מדי? הרי במקלחות כולם מדי פעם בוחנים זה את זה. אבל מה אם כשאני עשיתי את זה, ואחד החיילים הבחין בי לרגע קצר בוהה בזין שלו, הדבר היחיד שאותו חייל הצליח לראות היה את המילה 'הומו' חרוטה בגדול על המצח שלי?

המשכנו לעשן את הסיגריות. הבנתי שלא יהיה הוגן כלפי ישי אם אפגין לחץ עכשיו. מיהרתי להסיט את נושא השיחה אליו, והוא סיפר לי על נטע, בת זוגו בשנה האחרונה, והזכיר לי את החתונה שלהם, שתיערך אחרי סוכות. הוא המשיך לדבר ולספר על חייו מאז השחרור: על התכנונים לטיול וללימודים, ובעוד שחצי מתשומת הלב שלי נתונה אליו, בחצי השני המשכתי לדלות מהזיכרון סיטואציות מהשבועיים האחרונים לשירות שלי, סיטואציות שהחיילים היו יכולים לפרש באופן שונה מזה שאני התכוונתי.

ישבנו יחד קרוב לשעה, וכבר הייתי צריך לחזור בשביל להספיק להגיע לבנימינה בשעה הגיונית. קמנו שנינו, ובעוד ישי לבש את מכנסיו, אני הוצאתי תחתונים יבשים מהתיק והלכתי מאחורי אחד העצים. פשטתי מעליי את התחתונים הלחים, ולפתע הפכתי מודע לעירום שלי יותר מתמיד. הרגשתי שכל חלק בגוף שלי זועק את המילה 'הומו' – ידיים של הומו, רגליים של הומו, בטן של הומו, ובמרכז של כל אלה – גולת הכותרת – זין של הומו, שעבורו בכלל מתחוללת כל המהומה הזו. מיהרתי ללבוש את התחתונים היבשים וחזרתי להתלבש על שפת המעיין.

כל הדרך הביתה טבעתי במחשבות. הרי במציאות דבר לא השתנה – החיילים ידעו עליי ועל אדיר כבר לפני שלושה שבועות, ואני, ככל הנראה, כלל לא אראה את מרביתם שוב. אבל אני הלכתי והסתבכתי בעצמי. יותר מכול הטרידה אותי המחשבה שאני בכלל לא הומו, ושבסך הכול הייתי עם גבר אחד. החשש התחלף בכעס – איך החיילים במחלקה העזו בכלל להחליט שאני הומו? איך? על סמך קשר אחד שניהלתי בחיי, שאפילו לא היה קשר אלא סטוץ שהתארך מעבר למצופה, הם שופטים אותי ומחליטים בשבילי מי אני?

כשהגעתי הביתה, הייתי נחוש בדעתי להוכיח להם ולעולם שזה לא באמת עניין רציני כמו שהם חושבים. הורדתי לנייד טינדר והתחלתי לסנן בחורות בהחלקת אצבע. אישרתי רק בנות שמהתמונות שלהן השתקפו חכמה ועומק מסוימים, רציתי למצוא מישהי שמחפשת יותר מזיון ללילה. ובאמת, תוך עשר דקות, כבר נמצאה לי התאמה עם בחורה בשם נעמה. היא לא הייתה יפה בצורה יוצאת דופן, אבל היא נראתה חייכנית ורצינית, וזה הספיק לי באותו רגע.

התחלנו להתכתב. היא סיפרה לי שגם היא חיילת משוחררת ושהיא גרה ממש חמש דקות נסיעה ממני, בפרדס חנה. שאלתי אותה אם היא פנויה הערב, והיא ענתה 'כן' מלווה בקריצה. נרתעתי מעט, חשבתי שזה טיפה נואש מצדה להסכים להיפגש כל כך מהר. אבל הרגעתי את עצמי במחשבה שאני לא פחות נואש ממנה. קבענו שהיא תגיע אליי, ושממני נלך לפאב באזור התעשייה של בנימינה.

סיימנו לדבר והתחלתי להתארגן. בדקתי שנשארו לי קונדומים, לבשתי ז'קט ג'ינס דק ומכנס שחור קצר, וריססתי את עצמי בדאודורנט ובבושם.

לא עברה חצי שעה ונעמה שלחה לי הודעה שהיא מחכה בחוץ. יצאתי לקראתה. היא חיכתה לי מחוץ למכונית שלה, מחייכת. היא הייתה מעט נמוכה ומלאה יותר מבתמונות, אבל לא היה לי אכפת. חיבקתי אותה, נתתי לה נשיקה קצרה על הלחי והתחלנו לצעוד ביחד לאורך הרחוב.

נעמה סיפרה לי על עצמה, על השירות שלה בצריפין ועל כמה שהיא נהנתה ממנו, וקצת על התכניות לטיול בדרום אמריקה אחרי שתחסוך מספיק כסף. גם אני סיפרתי לה על השירות שלי. ניסינו 'לפצח' שמות של אנשים ששנינו מכירים. האמת, לא מצאנו הרבה נושאי שיחה משותפים, חוץ מהצבא. היינו בשלב כזה בחיים, שהצבא הוא הדבר הכי משמעותי שחווינו.

הגענו לפאב, הזמנו בירה, ושתיקה השתררה בינינו. אני מצאתי את עצמי מרותק לקליפים הזויים משנות השמונים, שהוקרנו על המסכים בפאב, בעוד היא התעסקה במשך דקות ארוכות בטלפון שלה.

"את רוצה אולי צ'ייסר?" שאלתי אותה, מנסה לעורר את האווירה המנומנמת. נעניתי בחיוב. היא הזמינה פידג', אני ערק, ושתינו ביחד. בצ'ייסר השני הראש שלי התחיל להסתחרר, ועל הפנים שלה התנוסס חיוך סהרורי. פתאום, בחושך של הפאב ובערפל האלכוהולי, היא נראתה לי יפה יותר ממקודם, משהו בפניה התרכך ונהיה מזמין יותר. היד שלה הייתה מונחת על השולחן ואני שמתי עליה את שלי, מתחיל ללטף אותה עם האגודל.

"נזוז?" שאלתי, ונעמה הנהנה. שילמתי את החשבון והתחלנו לצעוד לכיוון הבית שלי. נעמה הלכה וצחקה בהגזמה. גם אני הייתי שיכור מעט וצחקתי אִתה. כשהגענו לשער הכניסה, היה ברור שנעמה שיכורה מדי בשביל לנהוג. אפילו לא הצעתי לה להיכנס, היא פשוט השתרכה אחריי פנימה. שאלתי אותה אם היא רוצה קפה, אבל היא כבר התקרבה אליי בבת אחת והצמידה את האגן שלה לשלי. הפנים שלנו נהיו קרובות, ואני הצמדתי את השפתיים שלי לשלה.

אחרי כמה שניות נעמה התנתקה ממני וחייכה אליי, ואני שאלתי אותה אם היא רוצה לעלות למעלה. היא אמרה "כן" וצחקקה, וגם אני חייכתי. עליתי לחדר שלי והיא אחריי. מיד כשנכנסנו חזרתי לנשק אותה ופשטתי מעליה את החולצה. המגע בינינו הלך ונעשה פראי: השפתיים שלנו נצמדו חזק יותר ויותר, הלשונות נדחפו עמוק יותר לתוך חלל הפה, וכל בגד שהוסר נזרק לפינה רחוקה יותר בחדר.

בסוף היא נשכבה על המיטה שלי, בתחתונים בלבד. השדיים שלה נשפכו לצדדים בזמן שהיא הסתכלה עליי, מעורפלת, מחכה שאצטרף אליה. אבל רגע לפני שהורדתי לה את התחתונים ונתתי לה להוריד את שלי, כיביתי את האור. לא יכולתי לראות אותה שם. איפשהו, בין הסחרור האלכוהולי לבין הזין שלי שהלך והתנפח, לא הצלחתי להשלים עם העובדה שהבית שלי ריק ואני עומד להזדיין בו, ומי שנמצא במיטה שלי זו נעמה ולא אדיר. לא הבנתי איך יכול להיות שלא אדיר הוא ששוכב מולי, עירום ומאושר, מחכה לי שאתמסר אליו ברעש ובתשוקה – כמו שתמיד רצינו, ולא כלואים במכונית שסוגרת עלינו מכל הכיוונים.

נשכבתי מעל נעמה, מחכך את התחתונים שלי בשלה, ושוב דוחף את הלשון שלי אל פיה. נזכרתי כמה כיף היה לנשק את אדיר בסופי שבוע, כשעל הפנים שלו צמחו זיפים שהיו מתחככים בזיפים שלי. הסרתי ממנה את התחתונים, לאט, והיא משכה ממני את שלי. שמתי קונדום, התחלתי לגשש את דרכי לתוכה ועצמתי את העיניים. נעמה לא השמיעה צליל, והשתיקה הלכה ונעשתה כבדה יותר ויותר. כך, בעודי מניע את האגן אחורה וקדימה, והדבר היחיד ששובר את הדממה הוא הנשימות הקצובות שלנו, הצלחתי ממש להרגיש, לרגע קצר, שאדיר נמצא שם אתי, ושסוף-כל-סוף אני שלו והוא שלי, בלי פחד ובלי תאריך תפוגה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “#הומו”