אשתו של 11

אשתו של 11 – כרוניקה של אהבה, מחלה, מוות והתמודדות, הוא סיפור אוטוביוגרפי חושפני על אהבתם העזה של תמי ומיכאל.

כרוניקה מטלטלת ומרגשת זו, רצופה אתגרים רבים ועומדת בסימנה של התמודדות אמיצה ועקבית עם מחלתו הקשה והמיוסרת של מיכאל על שלל השלכותיה. תוך כך נמתחת ביקורת נוקבת ומתואר מאבק בלתי פוסק מול המערכת הרפואית, שרואה את המחלה ודרכי הטיפול בה, אולם אינה שמה במרכזה את האדם.

תמי ומיכאל, אנשי אקדמיה באוניברסיטת תל־אביב, פיתחו תיאוריות המשלבות גישות טיפוליות־התנהגותיות־קוגניטיביות עם פסיכולוגיה חיובית. לאורך הספר שזורות דוגמאות כיצד עשוי הפרט להשתמש במיומנויות של שליטה עצמית, כדי להתגבר על מחשבות בעייתיות ורגשות שליליים, וללמוד דרכי התנהגות מאתגרות לגבור על מכשולים ומשברים, ולשפר את חייו כדי להרגיש מאושר.

פרופסור תמי רונן היא רעייתו של פרופסור מיכאל רוזנבאום. מכהנת כדיקאן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת תל־אביב. התיאוריות הטיפוליות הייחודיות של שניהם מוצגות בעשרות ספרי מחקר ומאמרים שחיברה, ואותן היא מלמדת בארץ ובעולם.

מקט: 4-31-9006144

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

אשתו של 11 – כרוניקה של אהבה, מחלה, מוות והתמודדות, הוא סיפור אוטוביוגרפי חושפני על אהבתם העזה של תמי ומיכאל. […]

---

שנות ה־80: ההיכרות

הקשר עם מיכאל החל עוד בהיותי סטודנטית לתואר שני, בעוד הוא כבר מכהן כאיש סגל בכיר באוניברסיטה, בחוג לפסיכולוגיה, ומבוגר ממני ב־14 שנים. כשהתחלתי לכתוב את התזה שלי בנושא ההרטבה, במסגרת לימודיי לתואר שני בבית הספר לחינוך, פניתי למיכאל בעצת המנחה שלי. המחשבה הייתה שנתייעץ אתו לגבי האפשרות לחקור את תפקיד השליטה העצמית בתופעת הרטבת לילה של ילדים. הייתי אז עובדת סוציאלית צעירה בתחנה לבריאות הנפש והופתעתי מכמות הילדים המרטיבים. סברתי שלא הגיוני שאחוז כה גבוה של ילדים אינו מצליח לשלוט בשלפוחית. כאשר תופעה קיימת בשכיחות גבוהה כל כך, לא ייתכן שהיא חריגה, וכי קיים כנראה תהליך טבעי התפתחותי־חינוכי כלשהו, שמתרחש או אולי לא התרחש והוא שגורם להופעת הבעיה.

ניתן לראות זאת למשל בתחום הלמידה. עם השנים הלך וגדל גם אחוז הילדים שמאובחנים כסובלים מהפרעות קשב וריכוז. תופעה חריגה, שלכאורה אמורה לכלול אחוז קטן מכלל האוכלוסייה. אולם כאשר ילדים רבים כל כך מאובחנים כסובלים מבעיות קשב וריכוז, יש להניח שכאנשי מקצוע הרחבנו את ההגדרה לבעיה, וכללנו בה ילדים שלא היו אמורים להיכלל בתוכה, או שאיננו מבינים את השינוי שחל בחברה ביחס לתפקוד הילדים, בקצב החיים המודרני ומה שנראה כהפרעת קשב וריכוז הוא בעצם התנהלות התואמת את מבנה החיים המודרניים.

באותה תקופה ראיינתי ילדים רבים שהפסיקו להרטיב וניסיתי להבין כיצד התרחש אצלם תהליך זה, ואיך הם מסבירים את העובדה שנגמלו. מעניין היה לשמוע, שרובם לא ייחסו את הגמילה לטיפול כזה או אחר, אלא דיברו על רגע מסוים שבו הרגישו פתאום שהם מסוגלים לשלוט בפעילות השלפוחית, ומשהבינו זאת, החלו לקום משנת הלילה יבשים. במהלך הטיפול שביצעתי באותה עת עם ילדים מרטיבים, נהגתי לשחק אתם בטוטו הרטבה. הם התבקשו לנחש מראש באלה לילות ירטיבו ובאלה יישארו יבשים. מעניין היה להיווכח עד כמה הניחוש שלהם היה קרוב למציאות. עלה אפוא בדעתי שחלק גדול מתופעת ההרטבה קשור לעובדה שההרטבה יצרה אצל הילד תחושת חוסר מסוגלות (אמונה שהילד אינו מסוגל). לכן הוא פיתח מחשבה אוטומטית הקשורה לאי יכולת לשלוט בשלפוחית, כתוצאה מכך נכנס למתח ותסכול, נכשל ולא ניסה להשקיע מאמץ להיגמל, כיוון שלא האמין שהדבר תלוי בו. סברתי שיש ללמד את הילד שביכולתו לשלוט בהתנהגות זו, ועד שלא ילמד ויתרגל מיומנויות שליטה עצמית, ולא ישנה את אופן פעולת המוח, הוא לא יוכל להפסיק להרטיב.

מאוחר יותר, כאשר מיכאל ואני כבר חיינו כבני זוג, והצלחתי לשכנע אותו להאמין במודל שפיתחתי, ערכנו מחקר משותף יחד עם ליאת — דוקטורנטית שלי שהפכה לחברה הן למקצוע והן לחיים. במחקר השווינו תוצאות טיפול בהרטבה של ילדים שניחשו מראש כמה פעמים יקומו יבשים בכל שבוע, כאלו שניחשו כבר בראשית הטיפול כיצד יתקדם, וכאלו שלא השתמשו בניחוש. מצאנו שהניחוש הנו כלי משמעותי ששיפר את הישגי הילדים בטיפול. את תוצאות המחקר פרסמנו בכתב עת מקצועי.

פיתחתי מודל שהתייחס להגדרה מחדש של ההרטבה לא כדבר “שקורה לי” או “בורח לי” אלא כהתנהגות שהילד מבצע, ועד שלא ילמד כיצד לנהוג אחרת, דפוס התנהגותו לא ישתנה; תרגלתי עם הילד פיתוח רגישות לגירויים פנימיים, כדי שילמד לזהות מתי השלפוחית שלו מלאה והוא חש בלחץ, ומתי עדיין הוא מסוגל להתאפק, בהנחה שאם יעשה זאת בשעת ערות יוכל ללמוד לשלוט בשלפוחית גם בלילה. לימדתי את הילד לשנות מחשבה אוטומטית מסוג “אף פעם לא אצליח להיגמל, זה לא תלוי בי,” למחשבה מתווכת שמשמעותה: “אם אלמד ואתרגל אצליח להשתפר כל שבוע.” תרגלנו תרגילי התאפקות לחיזוק השלפוחית ועבדנו על תרגול מיומנויות שליטה עצמית — זיהוי הבעיה, זיהוי מידת הלחץ בשלפוחית, דיבור עצמי.

אני זוכרת את מיכאל יושב מאחורי שולחנו בחדרו שבחוג לפסיכולוגיה, ובזלזול כלשהו — או אולי כך פירשתי זאת — אמר: “אני לא רואה קשר בין שליטה עצמית להרטבה. הרטבה היא בעיה פיזית ושליטה עצמית לא תפתור אותה. לכן אין לי עניין בכך.” נעלבתי עמוקות, ובהנחיית המנחה שלי, כתבתי תזה שהתמקדה במחקר על שלפוחית השתן, אולם ללא ההתייחסות לרכיב השליטה העצמית.

פעם נוספת בה פגשתי במיכאל היה כאשר יעל אחותי למדה פסיכולוגיה והשתתפה בסמינר שהעביר. יעל בחרה לחקור את הקשר בין יכולתם של הורים לחנך את ילדיהם לשליטה עצמית, לבין שליטה עצמית בקרב הילדים. מאחר שבעזרתי העבירה את השאלונים בתחנה לבריאות הנפש בה עבדתי באותה עת, נפגשתי עם מיכאל, לתיאום הליך ביצוע המחקר. עליי להודות שגם אז הוא נראה לי אדם קשה, אפילו מאיים ולא מצאתי אתו שפה משותפת.

מאוחר יותר, במסגרת לימודיי לתואר השלישי, כאשר החלטתי לבצע את מחקרי בתחום ההרטבה, ברור היה לי שמוקד הדוקטורט שלי יהיה שליטה עצמית, וכי רצוני לפתח מודל שיסביר כיצד על ידי הקניית מיומנויות לשליטה עצמית, ניתן לפתור את תופעת ההרטבה. פיתחתי מודל שאפשר לילד לצפות בעצמו בהתנהגותו, לחקור את אופני ההרטבה שלו, להבין כיצד הוא יכול לשלוט בהרטבה באמצעות תכנון דרך חייו, פיתוח חשיבתו ומכוונוּת לבעיה, דיבור עצמי, ניסיון להעיר את עצמו בלילה. המודל אכן הוכיח את עצמו. הופתעתי מהדרך והמהירות בה נגמלו הילדים מהרטבה, ולא עוד אלא שגם למדו להיות עצמאיים יותר, בוגרים יותר וסומכים יותר על עצמם. גם מחקריי שאותם הצגתי בכנסים בינלאומיים, ופרסמתי בכתבי עת מובילים בתחום זכו להתעניינות. הוכחתי אפוא שהתרגול, רכישת המיומנות וההצלחה, משנים את האמונה ויוצרים צורת התנהגות חדשה ומיטיבה.

שנים לאחר מכן, כשמיכאל התבקש על ידי הצבא, לפתח מודל לטיפול בחיילים מרטיבים, הוא ביקש ממני את עבודות המחקר שלי כבסיס להצעותיו לצבא.

בתחילת שנות ה־90 לאחר שסיימתי את עבודת המחקר לתואר השלישי, התחלתי ללמד באוניברסיטת תל־אביב, בבית הספר לחינוך ובבית הספר לעבודה סוציאלית. עדיין ללא תקן, ללא קביעות וללא דרגה. עוד לא התרגלתי לתואר דוקטור והייתי נרגשת מעצם העובדה שמישהו סבר שאני ראויה ללמד אחרים, שמישהו האמין בי וחשב שאוכל להיות חלק מהמערכת האקדמית ולהימנות על קהילה מלומדת. כל שיעור, כל מחקר או מאמר בתחום ריגשו אותי. ומרחפת מענן לענן הצטלבה גם דרכי עם דרכו של מיכאל שהיה כבר פרופסור חבר.

מהמקום בו נמצאתי בתחילת דרכי, פרופסור חבר נראה בעיניי פסגת החלומות, רם ונישא, הר שלא כל אחד מסוגל או מורשה לטפס עליו. הוא היה לא רק פרופסור חבר, עובדה שנתפשה בעיניי כבלתי מושגת וטעונת יראה, אלא גם חזותו הייתה כשל פרופסור, גבה קומה, ממושקף, פניו עטורי שפם וזקן גזוז בקפידה ועל פניו שפוכה ארשת פנים רצינית.

את התואר פרופסור מן המניין קיבל כאשר היינו כבר זוג וערכתי לכבודו מסיבה לרגל יום הולדתו ה־60, ולכבוד קבלת התואר הנכסף.