החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

צוואתו של מוקיון

מאת:
מצרפתית: רותם עטר | הוצאה: | 2013 | 128 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

34.00

רכשו ספר זה:

קו ישר מחבר בין ילדותו הקשה של ארנסט פּיטוּ, הדמות הראשית בצוואתו של מוקיון, לבין השתתפותו בהתקוממויות ברחובות פריז והיותו מהפכן. הקו הזה מתחיל במחוזות הדרומיים של צרפת, בלי אהבה, בלי חום, עם הרבה משמעת ומעט אוכל – ולא מתוך עוני. הדמות עוברת במוסדות לימוד שונים, פנימיות קיץ ומורים אקסצנטריים והחינוך הנוקשה והתובעני שהיא מקבלת, הן בחיק המשפחה והן במסגרות השונות, הוא בגדר סיוט. אך בעוד החינוך של ארנסט פיטו דומה יותר לעונש ולדיכוי, הרי הקריאה בספרים והחינוך העצמי הם מזונו היומי, המחסה ומקור החום שמהם יונקת דמותו בצעדיה הראשונים בחיים העצמאיים.

צוואתו של מוקיון היא דוגמה למופת לכתיבה המציירת עולם שלם במילים ספורות, באכזריות חסרת פשרות, אך בהומור, בחמלה, בחזון ובליריות מיוחדת: בעמודי הספר נפרס פסיפס של חיי היומיום בצרפת הכפרית והעירונית במאה ה-19, ציור קיר של האווירה הסטודנטיאלית ושל עולמן של משפחות קשות יום.

צוואתו של מוקיון עשוי להזכיר לנו לרגעים את דיקנס או את אמיל זולא. אלא שבמקרה של ואלס, מה ששונה הוא שהתמרדותו האמיתית באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בשפה: היא ישירה, כנה, אירונית, פשוטה ומודרנית, ומטרתה להתנגד לדקדנטיות ולריקבון המוסדי סביבה. ואלס כותב דרך הגוף: היכונו להרגיש את האוכל ואת העדרו, את הוויית הכפר, את חייו הפנימיים של בניין דירות, את צליל ההצלפות בישבן ואת הרישום המהיר של הנופים העירוניים הדמות שבהן הוא עובר. ובכל זאת, יותר מכול מספר לנו צוואתו של מוקיון על לידתה של אישיות.

“הקומונה הצרפתית יצרה שלושה סופרים מהפכניים, הן בצורת הכתיבה והן בחיים הממשיים: לוטראמון, רמבו וואלס.”

הנרי לפבר

“הינך ‘ואלסיאני’ מאותה הסיבה שאתה ‘סטנדליאני’: בגלל אהבת האדם והערכת האדם הטוב עוד לפני ההתפעלות מכתביהם.”

מישל טורנייה

“אני רוצה שיקראו את הספר הזה. אם יש לי סמכות כלשהי, אני מבקש שהכל יקראו אותו… יצירות כאלה הן נדירות, וכאשר ספר כזה רואה אור יש לדאוג שהוא יגיע לרשות כולם.״

אמיל זולה

“בכישרון רב הסופר מצליח לעורר בקורא את הרצון להתקומם נגד המציאות. קשה לקרוא את הספר ולהישאר אדישים – הוא היה פורץ דרך בזמנו והתווסף למעשים נוספים שהובילו לשינוי בחקיקה ולהגדרה מחודשת של מעמד הילד.” ענת מחלב, אנשי הספר

“בהאמת הכואבת הזו עטופה בהומור ובשנינות, באירוניה כמעט אלימה, שמהווה גם עבור המתוודה וגם עבור הקורא מערכת הגנה שמטרתה לאפשר לשניהם להמשיך ולהכיל את הכאב, להמשיך ולספר את הסיפור; האנקדוטות של ואלס מהלכות במומחיות בין הומור לטרגיות, במשפטים שמצליחים לזעזע ולהצחיק בנשימה אחת.” רותם עטר, קורא מובלע

ז'ול ואלס נולד ב-1832 בדרום-מזרח צרפת למורה מחנך ולבת איכרים. ילדותו בצלו של אביו הקשוח הייתה אומללה, כפי שמעידות יצירותיו הספרותיות המתבססות רבות על הביוגרפיה שלו. מגיל צעיר מאוד היה ואלס מודע לפערים החברתיים שנבעו לדבריו מהיות האנשים "עבדים של הרעב" ונדכאים של המעמד הנמוך, ובהיותו סטודנט למשפטים ובתחילת הקריירה שלו כעיתונאי, הוא לא איחר להצטרף לשורות של קבוצות מהפכניות שונות. בעקבות זאת הקים בעצמו, בין היתר, את העיתון הביקורתי הידוע "Le Cri du Peuple" (צעקת העם"). אף על פי שנאסר וישב בכלא לא פעם עקב פרסומיו, בסוף מלחמת צרפת-פרוסיה, ועם נפילתה של פריז ב-1871, היה ואלס אחד ממנהיגי ומקימי הקומונה הפריזאית, ונאבק בין היתר למען חופש העיתונות. עם דיכוי המרד הוא נידון לעונש מוות וגלה ללונדון, משם המשיך לפרסם נגד הדיקטטורה בשם בדוי (Jean de la Rue). כעבור חמש שנים קיבל חנינה וחזר, אך בתום שנים ספורות הוא מוכרע בידי מחלת הסכרת ובשנת 1885 הוא מת בגיל חמישים ושלוש. נוסף לטרילוגיה החשובה שלו "הילד", "הרווק" וה"המורד", כתב ואלס נובלות רבות ומאמרים, וכיום שמו שגור בפי הצרפתים כסמל והוגה הדגל האדום של תנועת המאבק העממית.

מקט: 4-1193-7
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
קטע וידאו/אודיו קשור
ביקורת על הספר
קישור אל הספר בגוגל-בוקס
מאמר שפורסם על הספר

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


בוקר אחד ישבתי בבית קפה, ומישהו בא ואמר לי: "שמעת? המוקיון התאבד."

הוא היה מוקיון במלוא מובן המילה, מאלה שלא מסתחררים מהצלחה ולא נרתעים מסכנה.

קראנו לו "מוקיון" כי הוא צחק על הכול ולא חס על שום דבר. מכיוון שפחדנו ממנו, ניסינו לכנות את האירוניה שלו בשם שיחליש אותה ויטשטש את עוצמתה. הוא הבין זאת היטב, אך הדבר רק הסב לו עוד קצת גאווה ובוז — גאווה בעצמו ובוז לאחרים.

הידיעה לא הפתיעה אותי מאוד וגם לא ציערה אותי. אם הוא הרחיק את החיים מעליו, היה זה משום שמיצה את סקרנותו. הייתי בטוח שהוא לא נכנע להתקף של ייאוש, וגם לא לטיפשות של איזו צרה צרורה.

הלכתי אל הבית שבו הונחה הגופה, ובדרך נזכרתי שלא פעם העיר אותי בשעת ערב וביקש מבעד לדלת שאשמור למענו על אקדח טעון, רק עד מחר. תמיד רצה שיהיה לו נשק להגנה עצמית, אבל היו לילות שפחד מפניו, לילות של ימים הרסניים שבהם הגורל זימן לו השפלה או גזל ממנו הצלחה כלשהי.

מדוע הפעם כיוון את לוע הקנה למצחו ולחץ על ההדק?

הוא נמלט מחיי העוני כבר לפני זמן רב. היה לו כסף, הוא היה בריא כשור, ונדמה היה ששום רגש לא יוכל לסדוק עוד את לב האבן שלו.

כשקראנו את הצוואה הבנו מדוע התאבד. הוא הפקיד את קרעי זיכרונותיו על פתקים מקומטים. פענחתי אותם כמיטב יכולתי. אלו דפים מסקרנים, כמו בכל פעם שאדם כותב את זכרי הדקות המכריעות בחייו; דקות מאושרות, דקות עצובות, רגעים חגיגיים או משונים.

הרגעים שבחר המוקיון להעלות על הכתב היו בעיקר הרגעים המשונים, והמקום הכי מתאים לצוואתו של המתאבד החביב הזה אינו אלא עיתון סטירי לצד קריקטורות ופמפלטים.

כך נוסחה הצוואה:

לבנות אחייניתה

של

מדמואזל בָּלַנְדרוֹ

אני מוריש את כל רכושי.

וזאת בתנאי

שיעניקו לדודי ג׳וזף פיטו קצבה מספקת

כדי לפרנס את חיבתו לטיפה המרה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “צוואתו של מוקיון”