"ללא ספק ההישג האסתטי הנכבד ביותר של סופר כלשהו מהסופרים האמריקאים החיים." – הרולד בלום, ‘ניו־יורק אובזרבר' “נקרא כמו מזיגה […]
1
ילדוּת בטנסי – בורח – ניו־אורלינס – נלחם – נוֹרה – אל גַלְווסטון – נָקָדוֹצ’ס – הכומר גרין – השופט הולדן – קטטה – טוֹדְוַויין – שריפת המלון – מנוסה.
רְאו את הילד. הוא חיוור ודק, הוא לבוש חולצת פשתן דקה ומרופטת. הוא מזין את האש בקיטון לשטיפת הכלים. בחוץ משתרעים שדות תחוחים חשוכים ועליהם טלאים של שלג ומעבר לזה יערות חשוכים מהם הנותנים מחסה לזאבים המעטים שנותרו. קרוביו נמנים על חוטבי עצים ושואבי מים, אבל האמת היא שאביו היה מורה. הוא מתבוסס במשקה, הוא מצטט משוררים ששמותיהם כבר אבדו. הנער הקטן כורע ליד המדורה ומסתכל עליו.
ליל הולדתך. שלושים ושלוש. לַיאוֹנידים, כך קראו להם. אלוהים איכה נפלו הכוכבים. עינַי חיפשו שְׁחוֹר, חורים ברקיע. הדובה נִכתתה.
האם, המֵתה כל ארבע־עשרה השנים האלה, נשאה בקרבה ממש את הברייה שנטלה את חייה. האב לעולם לא הוגה את שמה, הילד לא יודע מה הוא. יש לו אחות בעולם הזה והוא לא יראה אותה שוב. הוא מסתכל, חיוור ולא רחוץ. הוא לא יודע קרוא או כתוב ובתוכו כבר מקננת חיבה לאלימות ללא טעם. ההיסטוריה כולה נוכחת בקלסתר הזה, הילד אביו של הגבר.
בן ארבע־עשרה הוא בורח. שוב לא יראה את צריף המטבח הקפוא בחושך שבטרם שחר. עצי הסקה, קערות שטיפה. הוא תועה מערבה הרחק עד מֶמְפיס, נודד לבדו בנוף הכפרי השטוח. שחורים בשדות, ארוכים וכפופים, אצבעותיהם כעכבישים בין הֶלְקֵטֵי הכותנה. ענוּת מוּצלת בגן. כנגד שמש היורדת בדמדומים איטיים נעות דמויות על רקע קו רקיע מנייר. לקראת לילה עובד אדמה כהה יחידי דולק אחרי פרד ומשדדה בקרקע הנמוכה ומוכת הגשמים.
שנה אחר כך הוא בסנט לואיס. משם לניו־אורלינס על סיפון סירה שטוחה. ארבעים ושניים יום בנהר. בלילה צופרות ספינות הקיטור ומשתרכות במים השחורים מוארות כמו ערים צפות. הם מפרקים את הסירה ומוכרים את העץ והוא הולך ברחובות ושומע שפות שלא שמע עד כה. הוא גר בחדר מעל לחצר מאחורי בית מרזח ובלילה הוא יורד להילחם במלחים כמו חיה רעה מסֵפר אגדות. הוא לא גדול אבל יש לו אמות גדולות, כפות גדולות. כתפיו קרובות. פני הילד משום מה לא השתנו מאחורי הצלקות, העיניים תמימות להפתיע. הם נלחמים באגרופים, ברגליים, בבקבוקים או בסכינים. כל הגזעים, כל הזנים. גברים אשר קולם המדבר נשמע כמו נהמת קופים. גברים מארצות רחוקות ותמוהות כל כך, שבעומדו מעליהם המוטלים ומדממים בבוץ הוא מרגיש שהמנצח הוא המין האנושי עצמו.
באחד הלילות רב־מלחים מַלְטֶזי יורה בו בגב באקדח קטן. כשהוא פונה לטפל באיש הוא נורה שוב קצת מתחת ללב. האיש נמלט, והוא נשען על הבר והדם קולח מחולצתו. כולם מסיטים מבטים. לאחר זמן מה הוא מתיישב על הרצפה.
שבועיים הוא שוכב במיטת שדה בחדר למעלה ואשתו של בעל בית המרזח מטפלת בו. מביאה את ארוחותיו, מפנה את צרכיו. אישה נוקשה למראה עם גוף דק ושרירי כמו של גבר. כשהוא מחלים כבר אין לו כסף לשלם לה והוא מסתלק בלילה וישן על גדת הנהר עד שהוא מוצא סירה שתיקח אותו הלאה. הסירה עושה את הדרך לטקסס.
רק עכשיו הופשט לבסוף הילד מכל מה שהיה. מוצאו לוט בערפל כמו גורלו וייסוב העולם ככל שייסוב שוב לא תהיה כברת ארץ פראית וברברית כל כך לבדוק בה אם ניתן לצוּר את הבריאה כאוות ליבו של האדם או אם ליבו שלו אינו רק סוג נוסף של חומר. הנוסעים מרובים וחסרי ביטחון. כולאים את עיניהם ואיש לא שואל שום איש אחר מהו שמביאוֹ הנה. הוא ישן על הסיפון, צליין בין צליינים. הוא רואה את שפת הנהר המעומעמת עולה ויורדת. עופות ים אפורים לוטשים עיניים. סיעות שקנאים בדרך החוף מעל לגלים אפורים.
הם יורדים אל החוף על דוברה, מתיישבים ומיטלטליהם, כולם בוחנים את קו החוף הנמוך, את המפרץ החולי והצר, את האורנים המדובללים הצפים באובך.
הוא הולך ברחובות הצרים של הנמל. באוויר ריחות מלח ועץ מנוסר. בלילה קוראות לו זונות מן החושך כמו נשמות במצוקה. שבוע ושוב הוא בתנועה, בארנק כמה דולרים שהרוויח, הולך לבדו בדרכים חוליות של לילה דרומי, ידיו מכודרות בכיסי הכותנה של מעילו הזול. שבילי עפר מוגבהים באדמות הבִּיצה. אנפות במושבותיהן לבנות כנֵרות בין שלוליות טובעניות. הרוח דוקרת ועלים דוהרים בצידי דרכים ומדלגים בשדות הלילה. הוא נע צפונה בין יישובים קטנים וחוות, עובד בשכר יום ותמורת מזון ומגורים. הוא רואה רוצח־אב נתלה בכפר קטן בהצטלבות דרכים וחבריו רצים קדימה ומושכים את רגליו והוא תלוי מת על החבל ושתן מכהה את מכנסיו.
הוא עובד במנסרה, הוא עובד בבֵית אִשפוז לחולים בדיפתריה. הוא עובד בחווה והוא לוקח בשכרו פרד זקן ועל גב הבהמה הזאת הוא רוכב באביב של שנת אלף שמונה מאות ארבעים ושמונה דרך הרפובליקה בת ימינו של פְרֶדוֹניה אל תוך העיירה נָקָדוֹצ’ס.
*
הכומר גרין הופיע מדי יום מול אולם מלא כל זמן שירד גשם והגשם ירד במשך שבועיים. כשנדחק הילד אל תוך אוהל הקנבס העלוב היו מקומות עמידה ליד הדפנות, אחד או שניים, וצחנה חריפה כל כך עלתה מעִם הרטובים ומחוּסרי הרחצה עד שהם עצמם הגיחו מפעם לפעם אל המבול לנשום אוויר צח עד שהגשם שב ודחק אותם פנימה. הוא עמד עם אחרים מסוגו לאורך הדופן שמאחור. הדבר היחיד שהיה עשוי להבדיל אותו מן היתר הוא העובדה שלא היה חמוש.
שכנים, אמר הכומר, הוא פשוט היה מוכרח לחזור אל הגיהינום הזה פה, גיהינום, שאוֹל תחתיות ממש פה בנָקָדוֹצ’ס. ואמרתי לו ככה: אתה הולך לקחת איתך לשם את בן האלוהים? והוא אמר: הו לא. לא לוקח אותו. ואני אמרתי: אתה לא יודע שהוא אמר אני ילווה אתכם תמיד אפילו עד סוף הדרך?
טוב, הוא אמר, אני לא מבקש מאף אחד פה ללכת לשום מקום. ואני אמרתי: שכן שלי, אתה לא צריך לבקש. הוא הולך להיות שם איתך בכל צעד בדרך אם תבקש את זה או לא. אמרתי: שכן, אתה לא יכול לסלק אותו. עכשיו. אתה הולך לסחוב אותו, אותו, אל השאוֹל תחתיות הזה שָמָה?
אתה ראית פעם מין גשם כזה?
הילד הביט בכומר. הוא פנה אל האיש שדיבר. היו לו שפם ארוך כדרכם של עגלונים וכובע עם שוליים רחבים וכיפה עגולה ונמוכה. עיניו היו גדולות ובולטות מעט והוא הסתכל בילד ברצינות כאילו הוא יודע את דעתו על הגשם.
אני רק הגעתי הנה, אמר הילד.
טוב זה יותר ממה שאני ראיתי בכל החיים שלי.
הילד הינהן. איש כביר במעיל גשם עשוי שעוונית נכנס לאוהל והסיר את כובעו. הוא היה קירח כמו אבן ולא היה לו שום רמז לזקן ולא היו לו גבות מעל לעיניים ולא היו גם ריסים. הוא היה יותר משני מטר גובה והוא עמד ועישן סיגר אפילו בבית האלוהים הנוודי הזה ונראָה שהסיר את הכובע רק כדי לנער אותו מן הגשם כי מייד הוא חבש אותו שוב.
הכומר קטע את הדרשה. שום צליל לא נשמע באוהל. כולם הסתכלו על האיש. הוא היטיב את הכובע ואז פילס דרך קדימה עד לדוכן העשוי לוחות עץ של תיבות שם עמד הכומר, ושם הסתובב ופנה אל עֲדָתו של הכומר. פניו היו שלוות וילדותיות להפתיע. ידיו היו קטנות. הוא פשט אותן.
גבירותַי ורבותַי אני רואה לחובה לדווח לכם שהאיש שמקיים את כל התחייה הדתית הזאת הוא מתחזה. אין לו שום ניירות של קדוּשה אלוהית משום מוסד מוּכּר או מאולתר. הוא נעדר לחלוטין כל כישורים שהם למשרה שאותה הוא גזל והוא רק למד בעל־פה כמה קטעים מתוך הספר הקדוש כדי להקנות לדרשות המרמה שלו טעם חיוור של האדיקות שהוא בז לה. למען האמת, האדון שעומד לפניכם כאן ומעמיד פנים שהוא שליח האל הוא לא רק בור גמור אלא גם מבוקש על ידי רשויות החוק במדינות טנסי, קנטאקי, מיסיסיפי וארקנסו.
אלוהים, צעק הכומר. שקרים, שקרים! הוא התחיל לקרוא בקדחתנות מן הספר הפתוח של כתבי הקודש.
על מגוון אישומים אשר באחרון שבהם מעורבת ילדה בת אחת־עשרה – שמעתם נכון, אחת־עשרה – שבאה אליו ונתנה בו אמון והוא חילל אותה ונתפס בשעת מעשה, לבוש בבגדי הטקס של אלוהיו לא פחות.
אנחה עברה בקהל. גברת אחת נפלה על ברכיה.
זה הוא, צעק הכומר, מתייפח. זה הוא. השטן. הנה הוא עומד פה.
בואו נתלה את המנוול, קרא בריון מכוער מאמצע האוהל אל העומדים מאחור.
פחות משלושה שבועות לפני זה הוא ברח מפוֹרט סמית בארקנסו אחרי שהתייחד עם עז. כן גברת, זה מה שאמרתי. עז.
שככה יהיה לי טוב אם אני לא יורה בבן זונה, אמר איש שהתרומם בצד המרוחק של האוהל, והוא שלף אקדח מן המגף שלו וכיוון אותו וירה.
העגלון הצעיר שלף כהרף עין סכין מבגדיו ושיסף את האוהל ויצא אל הגשם. הילד בא אחריו. הם השתוחחו ורצו בבוץ לכיוון המלון. באוהל היו עוד ועוד יריות ותריסר פתחים נפרצו בדופנות הקנבס ובני־אדם נהרו החוצה, נשים צורחות, אנשים כושלים, אנשים נרמסים בבוץ. הילד וחברו הגיעו אל חדר הכניסה למלון ומחו את המים מעיניהם והסתובבו והסתכלו. באותו הזמן החל האוהל לנטות ולהתעקם וכמו מדוזה ענקית ופצועה קרס ארצה לאט ומשך אחריו על הקרקע שובל של דופנות קנבס בלים וחבלים מהוהים.
האיש הקירח כבר ישב ליד הבר כשנכנסו. לפניו על העץ המשוח בלכה נחו שני כובעים ושני חופני מטבעות. הוא הרים את כוסו אבל לא אליהם. הם נעמדו על יד הבר והזמינו ויסקי והילד שם את הכסף אבל המוזג דחף אותו בחזרה באגודל והינהן.
אלה על חשבון השופט, אמר.
הם שתו. העגלון הניח את כוסו והביט בילד או נראָה כמביט, לא היה אפשר להיות בטוח במבט שלו. הילד הביט לאורך הבר אל המקום שהשופט עמד בו. הבר היה גבוה כל כך שלא כל אחד היה יכול אפילו לסמוך עליו מרפקים אבל הגיע רק עד מותניו של השופט, והוא עמד בידיים שנפרשו על העץ לכל אורכן, נשען קלות, כאילו הוא עומד לשאת עוד נאום. בינתיים נהרו אנשים פנימה בפתח, זבי דם, מכוסים בוץ, מקללים. הם התאספו סביב השופט. קבוצה התארגנה לרדוף אחרי הכומר.
השופט, איך אתה יודע ככה את כל הדברים על המסריח הזה?
כל הדברים? אמר השופט.
מתי אתה היית בפורט סמית?
פורט סמית?
מאיפה פגשת אותו שידעת את כל הסיפורים עליו?
אתה מדבר על הכומר גרין?
כן אדוני. אני מתאר לעצמי שהיית בפורט סמית לפני שבאת לפה.
אני בחיים שלי לא הייתי בפורט סמית. אני בספק אם הוא היה.
הם הביטו זה בזה.
טוב אז איפה בדיוק נתקלת בו?
היום ראיתי אותו פעם ראשונה. קודם לא שמעתי עליו אפילו.
הוא הרים את הכוס ושתה.
בחדר היתה דממה מוזרה. האנשים נראו כמו דמויות מבוץ. בסוף התחיל מישהו לצחוק. ואז עוד אחד. עד מהרה צחקו כולם יחד. מישהו הזמין משקה לשופט.
*
גשם ירד כבר שישה־עשר יום כשפגש את טוֹדוַויין וגשם המשיך לרדת. הוא עדיין עמד באותה מסבאה וכבר שתה את כל כספו חוץ משני דולר. העגלון לא היה שם, המקום היה כמעט ריק. הדלת עמדה פתוחה והיה אפשר לראות את הגשם יורד במגרש הריק שמאחורי המלון. הוא רוקן את כוסו ויצא. היו קרשים מונחים על הבוץ והוא הלך על הפס המחוויר של האור מן הדלת אל בית השימוש העשוי לוחות עץ חבוטים שבקצה המגרש. מישהו אחר בא מצד השירותים והם נפגשו באמצע הדרך על הלוחות הצרים. האיש מולו התנודד קלות. שולי כובעו הרטובים השתפלו עד כתפיו חוץ מאשר לפנים שם היו אחוזים בסיכה. בקבוק היה אחוז רפוֹת בידו. כדאי שתזוז מהדרך שלי, הוא אמר.
הילד לא התכוון לעשות את זה ולא ראה טעם לדון בעניין. הוא בעט בו בלסת. האיש נפל וקם שוב. הוא אמר: אני יהרוג אותך.
הוא פנה בתנופה עם הבקבוק והילד חמק והוא שוב הסתובב והילד פסע לאחור. כשהילד חבט בו ריסק האיש את הבקבוק על צד ראשו. הוא ירד מן הקרשים אל הבוץ והאיש זינק אחריו עם צוואר הבקבוק המשונן וניסה לנעוץ אותו בעינו. הילד הגן על עצמו בידיו והן היו חלקלקות מדם. הוא ניסה להושיט יד אל המגף שלו אל הסכין.
יהרוג אותך כמו כלום, האיש אמר. הם הלמו זה בזה בחשכת המגרש הריק, נחלצים מתוך מגפיהם. הילד החזיק סכין עכשיו והם חגו במלוכסן וכשהאיש נטה כלפיו הוא חתך את חולצתו של האיש לכל האורך. האיש זרק ארצה את צוואר הבקבוק ושלח את ידו אל עורפו ושלף סכין ציידים ארוכה מנדנה. כובעו נפל ותלתליו היטלטלו סביב ראשו כמו חבלים שחורים והוא תימצת את איומיו למילה האחת יהרוג כמו מזמור שיגעוני.
זה חותך טוב־טוב, אמר אחד האנשים שעמדו לאורך השביל וצפו.
יהרוג יהרוג ליעלע האיש והתקדם לאט.
אבל מישהו אחר חצה עכשיו את המגרש הריק בקולות שכשוך חזקים וקצובים כמו פרה. הוא נשא אלה כבירה. הוא הגיע ראשון אל הילד וכשהלם בו נפל הילד בפניו אל הבוץ. הוא היה מת לולא הפך אותו מישהו על גבו.
כשהתעורר היה אור יום והגשם פסק והוא הביט מעלה אל פנים של גבר עם שיער ארוך שהיה מכוסה כולו בוץ. האיש אמר לו משהו.
מה? אמר הילד.
אמרתי אם סגרנו.
סגרנו?
סגרנו. כי אם אתה רוצה שנמשיך איפה שהפסקנו אז בלי שאלה זה מה שיהיה.
הוא הביט בשמיים. גבוה מאוד, קטן מאוד, עַקָב. הוא הביט באיש. הצוואר שלי שבור? אמר.
האיש העיף מבט במגרש הריק וירק והביט שוב בנער. אתה לא יכול לקום?
לא יודע. לא ניסיתי.
לא התכוונתי לשבור לך את הצוואר.
לא.
התכוונתי להרוג אותך.
את זה אף אחד עוד לא עשה בינתיים. הוא נעץ ציפורניים בבוץ ודחק את עצמו כלפי מעלה. האיש ישב על לוחות העץ ומגפיו לצידו. אתה בחתיכה אחת לגמרי, אמר.
הילד הביט בנוקשות ביום שמסביב. איפה המגפיים שלי? אמר.
האיש ליכסן אליו מבט. פתותי בוץ יבש נשרו מפניו.
אני יצטרך להרוג כמה בני זונות אם הם לקחו את המגפיים שלי.
זה נראה כמו אחד מהם שמה.
הילד נע בכבדות בבוץ ותפס מגף אחד. הוא דישדש כה וכה בחצר ומישש גושי בוץ שנראו מבטיחים.
זאת הסכין שלך? אמר.
האיש ליכסן אליו מבט. ככה זה נראה, אמר.
הילד השליך אותה אליו והוא רכן והרים אותה ומחה את הלהב הענקי במכנסיו. חשבתי שמישהו כבר בא וגנב אותך, הוא אמר לסכין.
הילד מצא את המגף השני ובא והתיישב על הקרשים. ידיו היו ענקיות מבוץ והוא מחה קצרות אחת מהן בברכו ושמט אותה שוב.
הם ישבו שם זה לצד זה והשקיפו על המגרש שדבר לא צמח בו. היתה גדר כלונסאות בקצה המגרש ומעבר לגדר נער שאב מים מבאר והיו תרנגולות בחצר. גבר יצא מדלת הבר והלך על השביל אל בית הכיסא שבחוץ. הוא עצר במקום שישבו והביט בהם ואז פסע הצידה אל הבוץ. לאחר זמן מה הוא חזר ושוב ירד אל הבוץ והלך מסביב ואז על השביל.
הילד הביט באיש. ראשו היה צר בצורה מוזרה ובוץ דבק בשערו והעמיד לו תסרוקת משונה וקמאית. על מצחו נצרבו האותיות H T ונמוך יותר וכמעט בין העיניים האות F והסימנים נִפצלו וצבעם נתגוון כאילו הברזל המלובן הושאר שם יותר מדי זמן. כשפנה והביט בילד, הילד ראה שאין לו אוזניים. הוא קם והכניס את הסכין אל הנדן והתחיל ללכת בשביל ומגפיו בידו והילד קם והלך אחריו. באמצע הדרך אל המלון עצר האיש והביט אל הבוץ ואז התיישב על הקרשים ונעל את המגפיים עם הבוץ והכול. אחר קם ושירך את רגליו במגרש הריק כדי להרים משהו.
אני רוצה שתסתכל, אמר. תראה את הכובע המחורבן שלי.
לא היה אפשר לנחש מה זה. דבר מת. הוא נופף בו הנה והנה ומשך אותו על ראשו והמשיך הלאה והילד אחריו.
הבר היה מסדרון צר וארוך ומחופה קרשים משוחים בלכה. היו שולחנות ליד הקיר ומרקקות על הרצפה. לא היו לקוחות. המוזג הרים את מבטו כשנכנסו וכושי שטיאטא את הרצפה השעין את המטאטא על הקיר ויצא.
איפה סידני? שאל האיש בחליפת הבוץ שלו.
במיטה אני מניח.
הם המשיכו.
טודוַויין, קרא המוזג.
הילד הביט לאחור.
המוזג יצא מאחורי הדלפק ומבטו עקב אחריהם. הם חצו את מבואת המלון מן הדלת אל המדרגות והותירו מיני צורות של בוץ על הרצפה מאחוריהם. כשהתחילו לעלות במדרגות, פקיד הקבלה רכן וקרא אליהם.
טודוַויין.
הוא עצר והביט לאחור.
הוא יירה בך.
סידני הזקן?
סידני הזקן.
הם המשיכו לעלות במדרגות.
מן המישורת שבראש המדרגות נמתח מסדרון ארוך ואור של חלון בקצהו. היו דלתות מצופות לכה לאורך הקירות, קרובות כל כך עד שיכלו להיות ארונות. טודוַויין המשיך ללכת עד שהגיע אל קצה המסדרון. כשהגיעו אל הדלת האחרונה האזין ואז הביט אל הילד.
יש לך גפרור?
הילד חיטט בכיסים ובסוף העלה קופסת עץ מעוכה ומוכתמת.
האיש לקח אותה ממנו. צריך קצת חומר בעֵירה כאן, אמר. הוא פורר את הקופסה וערם את פיסות העץ בצמוד לדלת. הוא הדליק גפרור והצית אותן. הוא דחף את הערימה הקטנה של עץ בוער מתחת לדלת והוסיף עוד גפרורים.
הוא בפנים? אמר הנער.
זה מה שתכף נראה.
עלה תלתל כהה של עשן, להבה כחולה של לכה שנשרפת. הם כרעו על עקביהם במסדרון וחיכו. להבות דלילות טיפסו במהירות על הסְפינים ואז נסוגו. המחכים נראו כמו צורות שנחפרו מתוך בִּיצה.
תדפוק על הדלת עכשיו, אמר טודוַויין.
הילד התרומם. טודוַויין נעמד וחיכה. הם שמעו את הלהבות מתפצחות בתוך החדר. הילד דפק.
כדאי שתדפוק יותר חזק. האיש הזה שותה קצת.
הוא קמץ את אגרופו והיכה בחוזקה על הדלת אולי חמש פעמים.
אש הגיהינום, אמר קול.
הנה הוא בא.
הם חיכו.
חתיכת בן זונה בלי סבלנות, אמר הקול. ואז הסתובבה הידית והדלת נפתחה.
הוא עמד בתחתונים ובידו האחת המגבת שסובב בה את ידית הדלת. כשראה אותם פנה והתכוון לחזור אל פְּנים החדר אבל טודוַויין תפס אותו בצוואר והוריד אותו על הרצפה והחזיק אותו בשיער והתחיל לחלץ עין ממקומה באגודלו. האיש לפת את פרק ידו ונשך אותו.
תבעט לו בפה, קרא טודוַויין. תבעט בו.
הילד חלף על פניהם ונכנס אל החדר והסתובב ובעט לאיש בפרצוף. טודוַויין משך את ראשו לאחור בשיער.
תבעט בו, הוא קרא. הוי, תבעט בו, מותק.
הוא בעט.
טודוַויין סובב אליו את הראש המדמם והביט בו ושמט אותו על הרצפה והוא התרומם ובעט באיש בעצמו. שני צופים עמדו במסדרון. הדלת בערה לגמרי וחלק מן הקיר ומן התקרה. הם יצאו והלכו לאורך המסדרון. הפקיד עלה מולם במדרגות שתיים־שתיים.
טודוַויין חתיכת בן זונה, הוא אמר.
טודוַויין היה ארבע מדרגות מעליו וכשבעט בו הוא פגע בו בצוואר. הפקיד התיישב על המדרגות. כשהילד עבר על פניו הוא היכה אותו בצד הראש והפקיד צנח והתגלגל והתחיל לגלוש אל המישורת. הילד פסע מעליו וירד אל המבואה וחצה אותה אל דלת הכניסה ויצא.
טודוַויין רץ ברחוב, מנופף באגרופיו מעל ראשו כמטורף וצוחק. הוא נראה כמו בובת וודו גדולה של חומר שהפיחו בה רוח חיים והילד נראה כמו עוד בובה. מאחוריהם ליחכו להבות את הפינה העליונה של המלון וענני עשן כהה עלו אל תוך הבוקר הטקסני החמים.
הוא השאיר את הפרד אצל משפחה מכסיקנית שאיכסנה בהמות בקצה העיירה והוא הגיע לשם פרוע ובלי אוויר. האישה פתחה את הדלת והביטה בו.
צריך לקחת את הפרד שלי, התנשף.
היא הביטה בו עוד קצת ואז צעקה אל אחורי הבית. הוא הלך מסביב. היו סוסים קשורים בחצר והיתה עגלה בלי דפנות צמודה לגדר ובקצהַּ ישבו ובהו כמה תרנגולי הודו. הגברת הזקנה כבר הגיעה אל הדלת מאחור. היא קראה, Nito, venga. Hay un caballero aquí. Venga1.
הוא הלך לאורך סככה אל חדר הרתמות וקיבל את האוכף העלוב שלו ואת השמיכה המגולגלת וחזר איתם אל הסככה. הוא מצא את הפרד והוציא אותו מן התא ושם על ראשו את רסן העור הגס והוליך אותו אל הגדר. הוא נשען בכתפו על הבהמה ושם על גבה את האוכף והידק את רצועותיו והפּרד נרתע והתחיל לטלטל את ראשו לכיוון הגדר. הוא חצה איתו את החצר. הפרד המשיך לנדנד את ראשו המוטה כאילו יש לו משהו באוזן.
הוא הוליך אותו החוצה אל הדרך. כשעבר על פני הבית יצאה האישה ובאה אחריו בהליכה קלה. כשראתה אותו שׂם את רגלו בארכּוֹף היא התחילה לרוץ. הוא הניף את עצמו אל האוכף השבור ודיגדג תחת סנטרו של הפרד לזרז אותו. היא עצרה בשער והסתכלה עליו כשהתרחק. הוא לא הביט לאחור.
כשחזר ועבר שוב בעיירה המלון בער ואנשים עמדו מסביב והסתכלו. בידי כמה מהם היו דליים ריקים. כמה גברים ישבו על גב סוסים וצפו בלהבות ואחד מאלה היה השופט. כשהילד רכב על פניהם השופט פנה והסתכל בו. הוא הפנה את הסוס, כאילו רצה שגם הבהמה תסתכל. כשהילד הביט לאחור השופט חייך. הילד ליטף את הפרד והם בוססו לאיטם על פני מצודת האבן הישנה בדרך הפונה מערבה.
1 ספרדית: בוא הנה, ניטוֹ. הגיע איזה אדון. בוא. [כל ההערות הן של המתרגם. כל הדיאלוגים והמונחים המבוארים מובאים במקור בספרדית, אלא אם כן מצוין אחרת. תירגמה מספרדית: ליה נירגד.]
אין עדיין תגובות