החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

כחוט השני

מאת:
הוצאה: | 2016-05 | 320 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

0.00

רכשו ספר זה:

חמש בנות צלפחד, שנותרו יתומות מאב ומאם, פונות למשה בדרישה לרשת את נחלת אביהן. בכך הן מערערות על חוקי הירושה המקובלים בזמנן, שלפיהם רק בנים זכרים זכאים לרשת את אבותיהם. במעשה אמיץ זה הן שינו את זכויותיהן של הנשים עד עצם היום הזה. סיפורן המרתק טומן בחובו תשוקות סוערות, אהבות חסרות סיכוי, מאבקים ומזימות שטלטלו את חייהן ואת חיי הסובבים אותן.
האם תצליח נועה להתגבר על כאב הבגידות שהסבו לה שני הגברים שבחייה?
מהם הסודות האפלים שמנסים אהוביהן של חוגלה ומילכה להסתיר מהן?
האם יעלה בידי מחלה ותרצה להתגבר על אהבותיהן הנכזבות ולזכות באהבת אמת?
על רקע סוף נדודיהם של בני ישראל במדבר ותחילת ההתנחלות בארץ, מגוללת חוה עציוני־הלוי עלילה סוחפת ומרגשת, ועם זאת נאמנה למקור המקראי. אף שבנות צלפחד חיו בחברה הנשלטת על ידי גברים וזכויותיהן היו מועטות, הן לא השלימו עם גורלן, אלא גילו תעוזה ונחישות מרשימות במטרה לעצב את חייהן בכוחות עצמן.
חוה עציוני־הלוי היא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת בר־אילן, ומחברת הרומנים התנ"כיים אשת לפידות, אפר על ראשה, ולו שתי נשים, אל אשר תלכי, והמלך לא ידעה ושפחתי בחיקך, כולם בהוצאת אריה ניר.

מקט: 4-550-236
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


האיש צלפחד שכב חסר ישע על יצועו באוהל, והייאוש המבשר את המוות ניבט מעיניו. החום הכבד הִשרה גם על שאר הנוכחים מועקה קשה, בגוף ובנפש. היה זה בשישה לחודש השנים־עשר, חודש שאמור להיות קריר. אך בערבות מואב, שם חנו בני ישראל בעת ההיא, הייתה זו שנה שחונה. חום של סוף האביב הקדים את האביב עצמו. הלילות היו עדיין צוננים, אך בצהרי היום כבר היה החום יוקד. יריעות האוהל היו פתוחות כדי שהרוח תוכל לנשוב לתוכו ולהקל את החום, אך אף משב קל לא בא. העצים המעטים שבמחנה עמדו דום, וענפיהם תלויים עליהם בלאות, ללא ניע. גופו של צלפחד היה מכוסה מכף רגל ועד ראש באבעבועות מלאות נוזל צהוב, וקדח מחום, והחולה היה מותש מכדי למחות את הזיעה מעל עצמו. לידו, על היצוע, ישבה אישה ומחתה את הזיעה מעל פניו בפיסת בד, ואחר הליטה את פניה בידיה. וחמש נערות, ששנות חייהן משמונה־עשרה שנים ומטה, ישבו מולו על שטיח דהוי הפרוש על הארץ. הן הביטו באביהן בחוסר אונים, ואחר הפנו את מבטיהן אל האישה. הייתה זו אישה מואבייה מתושבות הארץ, שאיש לא ידע איך קרה שזמן קצר קודם לכן, חלפה על פני השומרים הסובבים את המחנה והתגנבה פנימה. לפתע בקעו מפיה מילים רוויות בכי בשפתה, שהנערות לא הצליחו לפענח, אבל הן הבינו היטב שהאישה מנסה להצטדק על שהחטיאה את אביהן. לנוכח שתיקת הבנות, הסירה האישה את ידיה מעל פניה וסקרה את פניהן. היא הבחינה שכולן עד אחת, מביטות בה במבטים של שאט נפש, המבשרים כי עוד מעט קט יתנפלו עליה ויפליאו בה את מכותיהן עד זוב דם. היא הבינה כי חייה תלויים לה מנגד, קמה ממקומה ונמלטה מן האוהל כל עוד נפשה בה. הבנות ראו אותה רצה בין האוהלים ויוצאת את המחנה; אז שבו והפנו את מבטיהן אל אביהן, על ערש הדוויי. אך יצאה האישה מפתח האוהל, ונכנס בו איש צעיר, בן אחיו של החולה, ושמו אחיעזר. היה זה איש כבן עשרים וחמש שנים, מרפא חולים, שהבנות הבהילו אותו אל יצוע אביהן. הן ידעו כי את האב אופפים משברי מוות וכי הוא לא יצליח לרפאו, אך קיוו שיוכל לפחות להקל את ייסוריו ולדחות את מותו. בפעמים הקודמות שביקר אצלו הלעיט אותו המרפא בשיקויים למכביר ומשח משחות צורי ולוט על עורו. ואילו הפעם הזאת לא נגע בו. הוא רק כרע על ברכיו ליד יצועו, וקירב את עיניו קצרות הרואי אל פניו של החולה. אחר הרחיק את פניו משם ולחש לבנות, "עשיתי ככל יכולתי. לא נותר לי עוד דבר לעשות למענו." "התאמץ נא, בכל זאת," לחשה הבת הבכירה, מַחְלה. "למדתי לרפא חוליים של בני אנוש. לנוכח מגפה זו ששלח אֲדֹנָי, העושה שמות בעם, אני אובד עצות," השיב לה אחיעזר בלחישה. שניהם היו בטוחים שצלפחד מעולף מכדי להטות אוזן ללחישותיהם. ברם, חרף המוות הרובץ לפתחו, האיש היה עדיין חד־שמיעה, ושמע גם את מה שלא נועד לאוזניו. לפתע התכרכמו פניו, והוא זעק, "במה אשמתי? על מה אני נענש? למה עליי למות במגפה זו ששלח האל? אני אלמן זה שנתיים. זו הפעם הראשונה מאז מות אשתי... האומנם היה עליי להינזר ממעשי בשרים לנצח?" ושיעול חזק גדע את צעקתו. לא היה זה סוד כי המגפה פרצה מפני שבני העם זנו עם בנות מואב ומדיין, ותוך כך פיתו אותם הנשים לסגוד לאלוהיהן. נועה, הבת השנייה בגילה, בת שש־עשרה שנים, שלחה באביה מבט של זעם מהול בחמלה. בעיניה הכחולות, שנדמו כגדולות מדי לפניה הצרות והיו מלוכסנות כלפי מעלה בקצותיהן, באפה העדין ובעור פניה הלבן כחלב, נראתה כנושאת מראות וניחוחות מארצות מזרח רחוקות ועלומות. היא הייתה כלילת יופי, היפה בין חמש הבנות, אך יופייה הענוג היה מטעה, שכן הייתה הסוררת שביניהן. אמהּ קראה את שמה נועה כי מיד עם היוולדה הִרבה גופה הקטן לנוע בעריסתה, כאילו אינה מוצאת מנוח לנפשה. גם עתה לא נחה נפשה, ומפעם לפעם הייתה עזות המצח מבעבעת בתוכה, וגואה ופורצת החוצה כמו מהר געש. הפעם אמרה נועה בלבה, "האין די והותר נשים מבנות ישראל שהיו נכונות להיות לו לאישה, עד כי הוכרח לגשת למואבייה?" מַחְלה שהיטיבה להכיר את אופייה הסורר של נועה וכמו קראה את מחשבותיה, דחפה אותה קלות במרפקה על מנת שתשתוק. אף נועה הבינה שאין טעם להתווכח עם האב הנוטה למות וחשקה את שפתיה. "אבי הנערץ, לא הייתה זו אשמתך, כי אם אשמתה. היא זו שפיתתה אותך," ניסתה מַחְלה להרגיע אותו. אך הוא כבר שב ושקע בערפל ודבריה המרגיעים לא הגיעו לאוזניו. אחיעזר המרפא הרים את ידיו לצדדים בתנועה של חוסר אונים. "צר לי על אביכן, על דודי," אמר, ואחר קם והלך לו. הבנות הוסיפו לשבת ליד צלפחד בדומייה, והקשיבו לנשימתו הרדודה, המיוסרת. אז נשם האב נשימה אחת עמוקה, גופו נתקף בעווית ולאחריה לא נע ולא זע עוד. במותו השאיר אחריו חמש בנות יתומות מאם ומאב, שמעתה והלאה ייאלצו לעמוד לבדן אל מול גורלן המפותל.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כחוט השני”