החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

קשר דם

מאת:
מאנגלית: נורית לוינסון | הוצאה: | 2014 | 450 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

מהרגע הראשון היה ברור שלא מדובר במקרה חטיפה רגיל שיסתיים בתשלום כופר. בת הערובה היא אמנדה גאנט־בנט, בתו של נשיא ארצות־הברית, וכל שידוע עליה הוא שהיא בחודש התשיעי להריונה ושעקבותיה נעלמו בג'ונגלים של אפריקה.
משימת החילוץ מופקדת בידי סיגמא, יחידת העילית השנויה במחלוקת בפיקודו של גריי פירס, ואליה מצטרפים קפטן טאקר וכלב המלחמה המאומן שלו, קין. מהלך המבצע משודר בזמן אמת במצלמת טלפון נייד ומוקרן בחדר המבצעים של הבית הלבן – עד לרגע שבו הכול משתבש, הנשיא מאבד את אמונו בכוח סיגמא וביכולתו להשיב לו את בתו. ההשלכות מיידיות. כוח סיגמא מקורקע וכל פעולותיו מופסקות.
אנשי סיגמא מודעים לאפשרות שיואשמו בבגידה במולדת והם מוכנים לסכן את חייהם כדי להגיע אל החוטפים, שמאחוריהם מסתתרים כוחות עצומים בעלי אינטרסים לא צפויים, הקשורים לתינוק הנשיאותי שעוד לא נולד.
קשר דם ממשיך לעקוב אחר כוח סיגמא ברב־מכר נוסף מבית היוצר של ג'יימס רולינס. זהו סיפור מתח מטלטל, שראשיתו במסדר הטמפלרים בימי־הביניים וסופו במעבדות המחקר המתקדמות בעולם. ספר יוצא דופן, עוצר נשימה, שלא ניתן להניחו מהיד.
ג'יימס רולינס הוא מחברם של רבי־מכר רבים, ביניהם 'השער לגיהינום', 'מסדר שחור', 'מושבת השטן' ו'מפת העצמות', שיצאו בעברית בהוצאת מודן.
"רולינס מצטיין בחיבור שהוא עושה בין פעולה, היסטוריה ודמויות גדולות מהחיים… חובה לחובבי ספרי פעולה." (בוקליסט)

מקט: 4-20-52020
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1
30 ביוני, 11:44 לפי שעון מזרח ארצות־הברית
פארק טקומה, מרילנד

גריי פירס נכנס לשביל הגישה בנהמת שיעול של מנוע התנדרברד 8-V.

גם בו התעורר רצון לנהום.

"חשבתי שהתוכנית היתה למכור את הבית הזה," אמר קֶני.

אחיו הצעיר של גריי ישב במושב הקדמי הימני, כשמחצית ראשו מחוץ לחלון, והסתכל על הבית הנמוך שמרפסת עץ עוטפת אותו ומעליה גמלון. זה היה בית המשפחה שלהם.

"כבר לא," ענה גריי. "ואל תדבר על זה עם אבא. הוא די פרנואידי גם ככה, עם השיטיון שלו."

"במה זה שונה מכל יום אחר?" מילמל קני בחמיצות וקולו כמעט לא נשמע.

גריי נעץ באחיו מבט זועם. הוא אסף את קני בנמל התעופה דאלאס אחרי טיסה מצפון קליפורניה. עיני אחיו היו אדומות מיעפת – או אולי ממספר מוגזם של בקבוקי ג'ין קטנים שחולקו במחלקה הראשונה. באותו רגע הזכיר קני לגריי את אביהם, בפרט בהבל פיו המדיף ריח אלכוהול.

הוא קלט את בבואתו במראה האחורית כשהסיע את התנדרברד הישנה לתוך החניה המקורה של המשפחה. לשני האחים היה אמנם אותו עור פנים וֶלשי אדמדם ואותו שיער כהה כשל אביהם, אבל גריי היה מסופר קצר מאוד; שערו של קני היה אסוף בזנב סוס קצר על עורפו, שנראה צעיר מדי אפילו למי שעדיין לא הגיע לגיל שלושים. ואם לא די בכך, הוא לבש גם מכנסי דגמ"ח קצרים וחולצת טריקו רפויה ועליה לוגו של חברה לייצור גלשנים. קני היה מהנדס תוכנה בחברה מפאלו אלטו, וזו היתה כנראה גרסתו לתלבושת עסקית.

גריי יצא מהמכונית וניסה כמיטב יכולתו להתעלם מכעסו על אחיו. בנסיעה לכאן הקדיש קני את כל זמנו לטלפון הנייד שלו ושוחח בענייני עסקים עם החוף המערבי. הוא בקושי אמר לאחיו מילה, והשאיר לו את תפקיד הנהג.

כאילו אין גם לי עניינים משלי לטפל בהם.

בחודש שעבר עצר גריי את חייו והתעסק בספיחי מותה של אמם ובהידרדרותו המנטלית המתמשכת של אביהם. קני הגיע ללוויה, הבטיח להישאר שבוע ולעזור להסדיר את ענייניהם, אבל אחרי יומיים החזיר אותו מקרה חירום עסקי לקצה האחר של הארץ, והכול הוטל על כתפיו של גריי. במובנים מסוימים היה עדיף לולא הטריח קני את עצמו לבוא בכלל. בלכתו הוא השאיר אחריו ערימה מבולגנת של טופסי ביטוח וניירת של אישורי צוואה לטיפולו של גריי.

כל זה השתנה היום.

אחרי שיחה ארוכה ונרגזת הסכים קני להתייצב בנקודת המפנה הקריטית הזאת. אביהם סבל מאלצהיימר בשלב מתקדם, ומותה הפתאומי של אשתו דירדר אותו קשות. הוא שהה בשלושת השבועות האחרונים ביחידה לטיפול בזיכרון, אבל חזר הביתה בערב הקודם. בשלב המעבר הזה נזקק גריי לעוד זוג ידיים. קני צבר ימי חופשה שאיפשרו לו לצאת לשבועיים שלמים. גריי עמד לאלץ אותו להישאר הפעם.

גריי עצמו לקח חופשה של חודש ימים מעבודתו, והיה אמור לחזור למטה הראשי של סיגמה כעבור שבוע. לפני כן הוא נזקק לכמה ימים של רגיעה כדי לארגן את ביתו. בשלב הזה נכנס קני לתמונה.

אחיו הוציא את מזוודתו מתא המטען, טרק את מכסה התא, אבל השאיר את כפו על הפגוש. "מה קורה עם המכונית של אבא? גם אותה צריך למכור. הוא הרי לא יכול לנהוג בה."

גריי הכניס לכיסו את המפתחות. התנדרברד הקלאסית – שחורה כעורב ומושביה מצופים עור אדום – היתה מקור שמחה וגאווה לאביו. הוא עשה מאמצים רבים לשפצה בעזרת מאייד 'הולי', סליל של להביור ומשנק חשמלי.

"היא נשארת," הוא אמר. "לפי מה שאומר הנוירולוג של אבא, חשוב להשאיר את הסביבה שלו יציבה ועקבית עד כמה שאפשר, לשמור על שגרה מוכרת. חוץ מזה, גם אם הוא לא יכול לנהוג, היא נותנת לו משהו להתעסק איתו."

לפני שהספיק קני לחשוב מה עוד אפשר למכור מחפציו של אביו, פנה גריי לעבר הדלת. הוא לא הציע לשאת את מזוודתו של אחיו. היה לו משא רב משלו לשאת בזמן האחרון.

אבל קני לא הסתפק בכך. "אם אנחנו אמורים להשאיר הכול ללא שינוי – להעמיד פנים ששום דבר לא השתנה – אז מה אני עושה פה?"

גריי פנה אליו, כיווץ את אצבעותיו לאגרוף וחש פיתוי להשתמש בו. "כי אתה עדיין בנו – והגיע הזמן שתתנהג בהתאם."

קני נעץ בו מבט. הכעס שבער בעיני אחיו הזכיר לגריי את אביהם. הוא ראה את הזעם הזה אצלו לעיתים קרובות, בעיקר לאחרונה, לוחמנות שמקורה בשיטיון ובפחד. לא שכעס מסוג זה היה חדש. אביו היה איש קשה מאז ומתמיד, פועל קידוח נפט לשעבר שעבד בטקסס עד שתאונת עבודה גזלה ממנו חלק גדול מרגלו השמאלית ואת כל גאוותו, והפכה אותו מקודח נפט לעקרת בית. גידולם של שני בנים בשעה שאשתו יצאה לעבוד היה קשה לו. כפיצוי, הוא ניהל את משק הבית כמחנה טירונים. וגריי, עקשן כאביו, בדק את הגבולות כמורד מלידה. עד שלבסוף, בגיל שמונה־עשרה, ארז את חפציו והתגייס לצבא.

אמו היא שהחזירה אותו הביתה בסופו של דבר, כדבק המסורתי של המשפחה.

ועכשיו היא מתה.

מה הם אמורים לעשות בלעדיה?

קני הרים את מזוודתו, חלף על פני גריי ומילמל משפט שידע כי יפגע בו כגדר תיל חלודה: "אני לפחות לא הרגתי את אמא."

חודש לפני כן היה משפט כזה מפיל את גריי על ברכיו, אבל אחרי כמה פגישות עם פסיכיאטר – אף שלאחדות מהן לא הגיע – השאירה אותו האשמתו של אחיו נטוע במקום רק לרגע, מאובן. מטען נפץ ממולכד שנועד לגריי הרג את אמו. "נזק משני" היה המונח שהפסיכיאטר השתמש בו, בניסיון להקהות את האשמה.

אלא שבלוויה נותר הארון סגור.

אפילו עכשיו הוא עדיין לא היה מסוגל לשאת את הכאב. הדבר היחיד שאיפשר לו להמשיך היה החלטתו הנחושה לחשוף את הארגון החשאי שעמד מאחורי הרצח בדם קר, ולחסל אותו.

וזה מה שהוא עשה: הוא התקדם צעד אחר אחד.

זה כל מה שהיה ביכולתו לעשות לפי שעה.
22:58 לפי שעון סיישל

איי סיישל

משהו העיר אותה בלילה על סיפונה של היאכטה העוגנת.

אמנדה העבירה יד באופן אינסטינקטיבי על בטנה התפוחה, לבדיקה אישית מיידית. האם היה זה ציר? בשליש השלישי להריונה, זה תמיד היה החשש הראשון שלה, רפלקס אימהי שנועד להגן על ילדה שטרם נולד. אלא ששום דבר לא כאב בבטנה, מלבד הלחץ הרגיל על שלפוחית השתן שלה.

ובכל זאת, אחרי שתי הפלות, הבהלה שהתעוררה בליבה סירבה לשכוך. היא ניסתה להרגיע את עצמה בהבנה ששני התינוקות האחרים – בן ובת – אבדו במהלך השליש הראשון להריונה.

אני כבר בשבוע השלושים ושישה. הכול בסדר.

היא נשענה על מרפק והתרוממה. בעלה נחר קלות לצידה במיטה הזוגית בתא הראשי של היאכטה, ועורו הכהה בלט על רקע הסאטן הלבן של הכר. היא התנחמה בנוכחותו הגברית של מֶק, בזיפים השחורים על לחיו וסנטרו. הוא היה בשבילה דוד של מיכלאנג'לו שעוצב באבן שחם שחורה. עם זאת, לא עלה בידה להתעלם מאי הנוחות שחשה כשאצבעה ריחפה מעל כתפו החשופה, כשהיססה אם להעירו אבל השתוקקה להרגיש את זרועותיו החסונות עוטפות אותה.

הוריה – למשפחתם האצילית היו שורשים עמוקים בדרום הישן – הסכימו לנישואיה בהסתייגות רבת חן של תבונה מודרנית, אבל בסופו של דבר האיחוד הועיל למשפחה. היא היתה בלונדינית כחולת עיניים, שגדלה בעולם של נשפי ריקודים וזכויות יתר. הוא היה שחור שיער וכהה עור ועיניים, שעבר ילדות קשה ברחובות אטלנטה. הזוג הבלתי הגיוני נראה כמו כרזה של סובלנות משפחתית שהובאה לבדיקה בעת הצורך, אבל באותה כרזה של משפחה מאושרת חסר גורם חשוב אחד: ילד.

אחרי שנה שבה לא הצליחה להתעבר – בגלל בעיה בפוריות של בעלה – הם עברו להפריית מבחנה מזרע של תורם. בניסיון השלישי, אחרי שתי הפלות, הם הצליחו סוף־סוף.

כף ידה מצאה שוב את בטנה כמנסה להגן עליה.

בן.

ואז החלו הבעיות. לפני שבוע הגיע אליה מכתב מוזר, המזהיר אותה לברוח בלי לומר דבר למשפחתה. המכתב רמז על סיבה כלשהי, אבל סיפק רק מעט פרטים, ועם זאת די היה בהם לשכנע אותה להימלט.

חבטה רמה נשמעה מהסיפון שמעליהם. היא התיישבה זקופה והאזינה.

בעלה התגלגל על גבו, שיפשף את עיניו ושאל, "מה זה, מותק?"

היא הניעה את ראשה מצד לצד והרימה יד להרגיעו. אמצעי הזהירות שנקטו נועדו לטשטש כל צעד שלהם. הם שכרו סדרה של מטוסים פרטיים בעזרת סדרה של תעודות מזויפות ונחתו שבוע לפני כן בצד השני של העולם, בשדה תעופה באי הזעיר אֶסַמְפּשן, שהוא חלק מאיי סיישל. שעות אחדות אחרי הנחיתה הם התמקמו ביאכטה פרטית, שהפליגה במרכז שרשרת האיים שהתפשטה בקשת ירוקה על פני המים הכחולים. היא רצתה להתבודד, הרחק מעיניים סקרניות – ועם זאת להישאר קרובה במידה מספקת לעיר הבירה ויקטוריה, למקרה שתתעורר בעיה בקשר להיריון.

מאז שהגיעו, רק רב־החובל ושני אנשי צוותו ראו את פניהם, ואיש מהם לא ידע את שמותיהם האמיתיים.

התוכנית נראתה מושלמת.

קולות עמומים הגיעו לאוזניה. היא לא הצליחה לקלוט מילים, אבל שמעה את האיום הגס – ואחריו ירייה, צלולה וברורה כנקישת מצלתיים.

ליבה פעם בקצב.

לא עכשיו. לא כשאנחנו כל כך קרובים.

מק זינק מבין הסדינים כשלגופו רק תחתוני בוקסר. "אמנדה, תישארי פה!" הוא פתח את המגירה העליונה של ארונית הלילה והוציא ממנה אקדח אוטומטי גדול ושחור, נשקו האישי מהימים שבהם היה שוטר בצ'רלסטון. הוא כיוון אותו אל חלקו האחורי של התא. "תסתתרי במקלחת."

אמנדה נעמדה, חיוורת וחלשה מאימה, והחלה לדדות תחת משקל בטנה הכבדה.

מק מיהר אל הדלת והציץ מבעד לעינית. מרוצה ממה שראה, הוא פתח את הדלת במידה שאיפשרה לו לחמוק החוצה ולסגור אותה בשקט אחריו – אחרי ששיגר פקודה אחת אחרונה. "תנעלי אותה."

אמנדה צייתה ואחר כך סרקה את החדר וחיפשה בו נשק כלשהו. היא הסתפקה בסכין קטנה ששימשה לקילוף הפירות שהובאו לתאם מדי בוקר. הידית עדיין היתה דביקה ממיץ פפאיה. כשהסכין בידה היא נסוגה אל חדר האמבטיה, אבל נעצרה על הסף. היא לא היתה מסוגלת להיכנס לשם. היא סירבה להיות כלואה בחלל קטן כזה. התא הזעיר לא יכול להכיל את גודל פחדיה.

עוד ירייה נשמעה – מלווה בצעקות ובקללות.

היא ירדה על ברכיה כשהסכין ביד אחת, וביד השנייה תמכה את בטנה. חרדתה הגיעה אל הילד שבקרבה. היא חשה בעיטה קלה.

"אני לא אתן להם לפגוע בך," היא לחשה לבנה.

מלמעלה נשמעו צעדי ריצה הלוך וחזור.

היא הסתכלה כלפי מעלה, מנסה לחדור בעיניה את רצפות הסיפון המואר באור הכוכבים. מה קרה שם? כמה אנשים יש שם למעלה?

אחר כך נשמע קול שפשוף ליד הדלת – ובעקבותיו נקישה קלה.

היא נחפזה קדימה והצמידה את עינה לעינית. מק הינהן אליה בתשובה, ואחר כך הציץ לאחור במהירות אל המסדרון. האם מצא דרך לרדת מהיאכטה – או מתוך ייאוש פשוט חזר להגן עליה?

באצבעות ללא תחושה היא מיהרה לפתוח והחלה למשוך את הדלת, שנפתחה בבעיטה. היא נפלה לאחור, המומה. גבר שחור, גבוה וחשוף חזה נכנס לחדר – אלא שזה לא היה מק.

הוא החזיק את ראשו של מק בידו הימנית, תפוס בצווארו. דם בוהק ניגר על זרועו מהצוואר החתוך. בידו השנייה הוא החזיק מצ'טה מגואלת גם היא בדם. הוא חייך חיוך רחב, חושף שיניים לבנות ככריש, ונראה משועשע מהבדיחה של עצמו.

היא נסוגה באימה ושכחה את הסכין הזעירה שלה.

עוד דמות הגיעה בעקבות המפלצת. גבר חיוור בחליפה מחויטת לבנה. הצבע היחיד עליו היה שערו השחור ושפם דק מעל שפתיים דקות ממנו. הוא היה כה גבוה עד כי נאלץ להרכין את ראשו כדי להיכנס לחדר. גם הוא חייך, אבל חיוכו נראה מתנצל, כאילו נבוך ממצב רוחו המרומם של בן לווייתו.

הוא אמר כמה מילים חריפות בניב אפריקני כלשהו, והיה ברור שהוא נוזף בחברו.

חשוף החזה משך בכתפיו והשליך את ראש בעלה על המיטה.

"הגיע הזמן ללכת," הורה לה האיש בחליפה במבטא בריטי מעודן, כמזמין אותה למסיבה.

היא סירבה לזוז – לא היתה מסוגלת לזוז.

הבריטי נאנח והורה בידו לבן לווייתו.

הוא התקדם, אחז בגסות במרפקה וגרר אותה אל מחוץ לחדר. הבריטי יצא אחריהם אל המסדרון הקצר ועלה בסולם אל הסיפון.

שם היא מצאה רק עוד אימה וכאוס.

רב־החובל ושני אנשי צוותו, ואיתם זוג מהתוקפים, שכבו שרועים בשלוליות של דם. התוקפים נורו. צוות היאכטה הוכה קשות, ואיבריהם נתלשו בכוח ובאכזריות.

התוקפים שנותרו התאספו על הסיפון ובצידה של סירה מצולקת שנקשרה למעקה היאכטה. אחדים פינו את היאכטה, משכו אחריהם ארגזי יין, שקים של מצרכים וכל דבר בעל ערך. כולם היו שחורי עור, ואחדים מהם נשאו צלקות שבטיות. רבים מהם היו צעירים, כמעט ילדים. כלי הנשק שלהם היו סכינים חלודות, רובים אוטומטיים עתיקים למראה, ואקדחים רבים מספור.

פיראטים.

לאור הירח, ברוח הערב הדרומית־מזרחית, הצטלל מוחה במידה מספקת שאיפשרה לייאוש ולאשמה המרה לזחול פנימה. כאן, באיי סיישל, היא חשבה שיצליחו להתרחק מקרן אפריקה ויהיו מוגנים מהפיראטים המודרניים שיצאו לצוד במים האלה.

טעות נוראה.

היא הובלה לעבר הסירה הקשורה, מלווה על ידי הבריטי. היא קראה במקום כלשהו בתדריכים של אביה על גולים אירופאים שהחליטו לעזור ולממן את הענף הרווחי של השוד הימי.

היא הסתכלה על הגבר הבריטי ותהתה איך הצליח להימנע מלספוג אף טיפת דם אחת על חליפתו הנקייה בעיצומו של הטבח הזה.

הוא כנראה שם לב למבטה ופנה אליה כשהגיעו אל מעקה היאכטה.

"מה אתה רוצה ממני?" היא שאלה ונעצה בו מבט קשוח, שמחה פתאום שכל המסמכים ביאכטה הסתירו את זהותה האמיתית. "אני סתם אישה רגילה."

עיניו של הבריטי הנמיכו מבט – אם כי לא מתוך בושה או חרטה. "לא אותך אנחנו רוצים." הוא הסתכל על בטנה. "אלא את התינוק שלך."
19:00 לפי שעון מזרח ארצות־הברית

פארק טקומה, מרילנד

גריי איזן את שקית המצרכים על ירכו ופתח את דלת הרשת האחורית של בית משפחתו. ריח של אפייה, עשיר בקינמון, הגיע אל אפו לפני הכול. בדרכו חזרה ממכון הכושר הוא קיבל מקֶני מסרון שבו ביקש ממנו להביא הביתה גלידת וניל ועוד כמה מצרכים הדרושים לארוחת הערב – הארוחה המשפחתית הראשונה מאז מותה הטראגי של אמם.

מבט אל הכיריים גילה סיר גדול שבו ביעבע רוטב בולונז. ליד הכיור התייבשה קערת ספגטי במסננת. קול נפץ קל משך את מבטו בחזרה אל הסיר. רק עכשיו הוא שם לב לרתיחה המהירה של הרוטב. רוטב אדום, שנשכח ללא השגחה, גלש מעל שולי הסיר, נזל לאורכו והשמיע קול שריפה כשהגיע אל מבער הגז.

משהו השתבש.

השערה זו אושרה כשקול שאגה רם הגיע מהחדר הסמוך: "איפה המפתחות שלי?"

גריי הניח את המצרכים על הדלפק, כיבה את הגז ופנה אל הסלון.

"מישהו גונב את המכונית שלי!"

גריי עבר דרך חדר האוכל והצטרף לקטטה הרעשנית בסלון. רהיטים מרופדים מדי הוצבו סביב אח אבן מרכזית, שהיתה קרה וחשוכה באותו רגע. אביו נראה רזה כשלד בכורסה הגדולה ליד החלון. בעבר הוא מילא את הכורסה הזו ופיקד על החדר. עכשיו הוא נראה כצל שברירי של עצמו.

ועדיין, הוא נשאר חזק. הוא ניסה להתרומם מהכורסה, אבל קני הדף אותו והחזיק את כתפיו. עזרה לו אישה קטנה בעלת שיער קצר, חום־אפרפר, שלבשה בגדי חדר ניתוח כחולים. היא כרעה על ברך אחת, החזיקה את ידו של אביו והפצירה בו להירגע.

מרי בנינג היתה אחות מוסמכת ביחידה לטיפול בזיכרון של בית־החולים. בימים ששהה שם גילה אביו חיבה כלפיה. גריי החליט לשכור את שירותיה כאחות לילה כאן בבית, כדי לעזור לו בשעות הקשות של אביו. התוכנית היתה שקני ישמור על אבא ביום, עד שגריי ומרי יראיינו וישכרו אחות יום שתשלים משמרת מלאה של עשרים וארבע שעות. הוא ידע שזה יהיה יקר, אבל המנהל קרואו הצליח לארגן פיצוי הולם, בגין מוות, שיעזור לכסות את ההוצאות וישאיר את אביו של גריי בביתו.

"הארייט! שחררי אותי!" אביו משך את ידו מאחיזתה של מרי, ומרפקו כמעט פגע באפו של קני.

האחות הניחה יד על ברכו ולחצה עליה. "ג'ק, זאת אני. מרי."

עיניו מצאו אותה, ומבט נבוך עלה על פניו. אחר כך הוא נרגע, כשהזיכרון חזר אליו.

מרי הסתכלה על גריי. "אבא שלך ראה אותך מגיע עם הקניות. ראה את התנדרברד. הוא קצת נבהל והתבלבל, אבל הוא יהיה בסדר."

קני הזדקף, המום. עד עכשיו הוא לא ראה את אביו במצב כזה. אחרי שנרגע, הוא הסתלק משם.

התנועה משכה את תשומת ליבו של אביו. עיניו התרחבו. "קני, מה אתה עושה פה?"

קני לא ידע מה לומר. הוא עדיין היה המום מזיכרונו המשובש של אביו.

מרי חיפתה עליו. היא לא הסתירה את האמת, ורק טפחה על ברכו. "ג'ק, הוא היה כאן כל היום."

אביו סרק את פניהם, ואחר כך נשען לאחור בכורסתו. "אה, כן, נכון… אני זוכר."

אך האם באמת זכר? או שרק קיבל את דבריהם ללא עוררין כדי להיראות נורמלי?

קני שלח מבט אל גריי, ועדיין נראה המום.

ברוך הבא לעולמי.

"כדאי שאמשיך להכין לכם את ארוחת הערב," אמרה מרי, קמה וניערה את האבק מברכה.

"ואני אסיים לפרוק את מה שהבאתי," אמר קני, כמנסה לברוח.

"רעיון טוב, ותתרחץ," הורה אביו ונשמע כהד של עצמו בעבר. "החדר שלך למעלה…"

"לא שכחתי איפה הוא," קטע אותו קני, בלי לשים לב לגסותה של הערה כזו באוזני אדם הסובל מאלצהיימר.

אלא שאביו רק הינהן ונראה מרוצה.

רק אחרי שיצא קני מהחדר נראה כי אביו מבחין בגריי העומד שם. המבוכה על פניו נמוגה, ואת מקומה תפס כעס ישן. נדרשו לאביו כמעט שבועיים להכיר בעובדת מותה של אשתו ולזכור אותה, לכן, מבחינתו, הפצע עדיין היה חשוף. הוא גם ידע את המקור לאובדן ההוא. את זה הוא זכר תמיד. הרבה ימים רעים עברו עליהם בשבועות שחלפו בינתיים, אבל מה היה בכוחם לעשות? שום דיבורים לא יכלו להשיבה.

דפיקה בדלת הפתיעה את כולם. גריי נהיה מתוח, כמצפה לרע מכול.

קני, שכבר פנה לעבר המדרגות, פתח את הדלת.

דמות קטנה עמדה בחוץ על המרפסת, לבושה בגד עור שחור ומעיל רפוי של רוכב אופנוע על חולצה חומה. תחת זרוע אחת היא החזיקה קסדה.

העגמומיות של היום נעלמה למראָהּ כשגריי פנה אל הדלת. "סייצ'אן, מה את עושה פה?"

אביו התערב. "אל תשאיר את הגברת לעמוד בפתח, קני!" ידו התנופפה בתנועה מזמינה אל האורחת. הוא אמנם איבד את זיכרונו, אבל ידע לזהות אישה יפה כשאחת כמוה הגיעה אל פתחו.

"תודה, אדון פירס," אמרה סייצ'אן ונכנסה בהילוך חינני של חתולת בר, כולה גידים, שרירים וקימורים ארוכים. היא העיפה מבט בוחן לעבר קני כשחלפה על פניו – ומה שראתה לא מצא חן בעיניה.

אחר כך מצאו עיניה את פניו של גריי והתקשחו מייד – לא בכעס, אלא בהתגוננות. הם בקושי דיברו מאז שנפרדו בנשיקה ובהבטחה שלושה שבועות לפני כן. ההבטחה לא היתה רומנטית, אלא העידה על כך שהיא תעבוד לצידו כדי לחשוף את אלה שהיתה להם יד ברצח אמו.

גריי עדיין זכר את רכותן של השפתיים הללו.

האם היה בהבטחה ההיא משהו נוסף, משהו שעדיין לא נאמר?

לפני שהספיק לחשוב על זה, הצביע אביו על השולחן. "אנחנו בדיוק מתכוננים לשבת לאכול ארוחת ערב. למה שלא תצטרפי אלינו?"

"זה חביב מאוד מצידך," אמרה סייצ'אן בקשיחות, "אבל אני לא מתכוונת להישאר כאן הרבה זמן. אני צריכה רק לדבר רגע עם הבן שלך."

העיניים השקדיות האלה – המזכירות את מורשתה האֵירו־אסיאתית – ננעצו בגריי בכוונה ברורה.

משהו קרה.

סייצ'אן היתה רוצחת לשעבר מטעם אותה חבורה אפלה שהיתה אחראית למות אמו, ארגון פשע בינלאומי שנקרא הגילדה. זהותו ומטרתו האמיתיות נשארו עלומות, גם לגבי סוכניו. הארגון פעל באמצעות תאים עצמאיים ברחבי העולם שפעלו בלי תלות באחרים, ואיש מחבריו לא הכיר את התמונה השלמה. סייצ'אן פנתה בסופו של דבר נגדם, וגויסה על ידי קרואו לשרת כסוכנת כפולה עד שמזימתה נחשפה. עכשיו – רדופה גם על ידי מעסיקיה לשעבר וגם על ידי סוכני מודיעין זרים על פשעי העבר שלה – היא היתה שותפתו של גריי וכפופה למרותו.

ואולי גם עוד משהו.

גריי התקרב אליה. "מה קורה?"

היא הנמיכה את קולה. "קיבלתי טלפון מהמנהל קרואו. באתי ישר הנה. היה מקרה של חטיפה באיי סיישל מצד פיראטים סומליים. מטרה אמריקנית בעלת ערך רב. פיינטר רוצה לדעת אם אתה פנוי לביצוע משימה."

פניו של גריי קדרו. מדוע מעורבת סיגמה במקרה פשוט של חטיפה? סוכנים רבים, ביבשה ובים, יכולים לטפל בפשע כזה. כוח סיגמה – שהיה מורכב מאנשי הכוחות המיוחדים, שאומנו מחדש במקצועות מדעיים שונים – היה אגף חסוי של דארפָּה1, הסוכנות למחקר מתקדם ולמיזמי הגנה. צוותי סיגמה נשלחו לעולם להגן מפני איומים גלובליים, לא לטפל בחטיפה של אמריקאי יחיד.

סייצ'אן קראה מן הסתם את החשד על פניו. עיניה ננעצו בעיניו. היא אמנם ידעה יותר מזה, אבל לא יכלה לדבר בחופשיות בנוכחות האחרים. משהו גדול קרה. ההבנה האיצה את פעימות ליבו.

"העניין רגיש ודחוף," היא הוסיפה. "אם אתה בא, יש מטוס שמתדלק כבר, וקובלסקי כבר בדרכו לאסוף אותנו. אנחנו יכולים לעבור בדירה שלך בדרך. אחרת, יתדרכו אותנו תוך כדי נסיעה."

גריי הסתכל על הכורסה שליד האח הקרה. אביו שמע את שיחתם, ומבטו ננעץ בפניו של בנו.

"לך," אמר אביו. "מלא את תפקידך. יש לי מספיק עזרה פה."

גריי התנחם באישור הזועף הזה והתפלל בליבו שהוא מייצג מידה כלשהי של סלחנות מצד אביו. אלא שמילותיו הבאות, שבוטאו במרירות, ביטלו כל תקווה כזו.

"חוץ מזה, עדיף שאראה את פניך כמה שפחות… עכשיו."

גריי נסוג מעט. סייצ'אן אחזה במרפקו, כמוכנה לתפוס אותו. החום של כף ידה הוא שייצב אותו יותר מכל דבר, הביטחון שבמגע האנושי – כמו אותה נשיקה מלפני כמה שבועות.

מרי נכנסה לחדר וניגבה את ידיה במגבת. גם היא שמעה את המילים הקשות ושלחה אל גריי מבט אוהד. "כאן הכול מוכן. אתה יכול ללכת."

הוא הודה לה בשקט והִרשה לסייצ'אן להובילו לעבר הדלת. גריי הרגיש צורך להיפרד מאביו כראוי. הרצון בער בחזהו והכאיב לו, אבל לא היו לו מילים לבטאו.

לפני שידע מה קורה הוא מצא את עצמו בחוץ, על המרפסת הקדמית. הוא נעצר לפני המדרגה העליונה, נשם עמוק ורעד קלות.

"אתה בסדר?" שאלה סייצ'אן.

הוא סרק את שערו באצבעותיו. "לא תהיה לי ברירה."

היא המשיכה להסתכל על פניו כמחפשת תשובה כנה.

לפני שמצאה תשובה כזו נשמעה מהכביש חריקת צמיגים שהודיעה על בואו של הרכב לקחתו. שניהם הסתובבו כשג'יפ שחור נעצר בבת־אחת. החלון נפתח, ועשן יצא ממנו. ראש גלוח של גורילה נראה בעקבותיו, לועס זנב סיגר.

"אתם באים או לא?" שאל קובלסקי בקול צרוד.

אף שהאיש עיצבן אותו, גריי מעולם לא שמח לראות את חברו החייתי כמו ברגע זה. הוא ירד במדרגות, אבל קני ירד בריצה אחריו וחסם את דרכו.

"אתה לא יכול ללכת עכשיו. מה אני אמור לעשות?"

גריי הצביע על הבית. "עכשיו תורך. מה לדעתך עשיתי אני כל הזמן הזה?"

הוא דחף הצידה את אחיו הנסער והמשיך לכיוון המכונית הממתינה והאופנוע שהחנתה סייצ'אן.

היא נשארה לצידו וחבשה את קסדתה.

"מי עוד מצטרף אלינו?" הוא שאל.

"קיבלנו הוראה לאסוף עוד שני מקומיים שכבר נמצאים באזור, בעלי כישורים מיוחדים, שיעזרו לנו במשימה הזאת."

"מי אלה?"

היא ענתה בצל של חיוך וכיסתה את פניה במצחת הקסדה. דבריה הידהדו מבפנים, בקול מוזר.

"אני מקווה שקיבלת חיסון נגד כלבת."

1* DARPA = The Defense Advanced Research Projects Agency

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “קשר דם”