החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הרוצח שחלם על מקום בגן עדן

מאת:
משוודית: רות שפירא | הוצאה: | 2016-01 | 348 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

אחרי שנים ארוכות בכלא, אנדרס יוצא לחופשי. הוא רוצח שכיר, הוא חייב למצוא פרנסה, הוא מת לחיות. אבל איך? עם אישה שהיא כומר, עם פקיד קבלה במלון מרופט ועם המון תקווה בלב ומחשבות איומות בראש, נוצרת חבורה משונה ויש לה מטרה אחת: לעשות את המכה. אלא שאז… ובכן, אז קורה לאנדרס דבר משונה. הרוצח האיום, עז המבט ומסוכסך הנפש מתחיל להתעניין פתאום במשמעות החיים. כשהוא מוצא את אלוהים — וזה, למרבה הפלא, גם עונה לו — יוצאים השלושה, בהדרכתו של השוכן במרומים, למסע מסחרר שבהדרגה יוצא משליטה. יונס יונסון השוודי, מחבר רב־המכר העצום הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם שנמכר במיליוני עותקים ברחבי העולם, מצליח שוב לטוות עלילה מצחיקה ומבריקה, שבלבה מוטו שאי אפשר שלא לכבד: אף פעם לא מאוחר מדי להתחיל מחדש.

מקט: 278948
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1

מי שבעוד רגע יתמלאו חייו אימת מוות, גנבים ובריונים, עמד וחלם בהקיץ מאחורי דלפק הקבלה של אחד מבתי המלון העגומים ביותר בשוודיה.

נכדו היחיד של סוחר הסוסים הֶנְריק בֶּרגמן תיעל את כל כישלונותיו, כמו תמיד, לסבא שלו. הזקן היה מספר אחת בכל האזור שלו בדרום שוודיה, מעולם לא מכר פחות משבעת אלפים סוסים בשנה, כולם מסוג משובח ביותר.

ואולם משנת 1955 ואילך התחילו האיכרים הבוגדניים להחליף את הסוסים הגזעיים והלא גזעיים של סבא בטרקטורים, וזאת בקצב שהסב סירב לקלוט. שבעת אלפים עסקאות הפכו לשבע מאות, שהפכו לשבעים שהפכו לשבע. בתוך חמש שנים נגוזו המיליונים של נכסי המשפחה בענן של עשן דיזל. ב-1960 עוד ניסה אביו של הנכד שטרם נולד להציל מה שניתן היה להציל, הסתובב בין האיכרים בסביבה והטיף להם על קללת המכניקה. הרי הסתובבו שמועות משמועות שונות. למשל, שדלק מסוג דיזל גורם לסרטן אם באים אתו במגע, ומי לא בא אתו במגע?

אז הוסיף אביו שדיזל, לפי מחקרים, עלול לגרום לעקרוּת אצל הגבר, אם כי מוטב שלא היה אומר זאת. ראשית, הטענה לא הייתה נכונה; ושנית, הדבר ממש ערב לאוזניהם של האיכרים החרמנים הכורעים תחת עול הפרנסה, ולכל אחד מהם שלושה עד שמונה ילדים. הניסיונות להשיג קונדומים הביכו אותם, אבל לא כן איזה מָסי פֶרגוּסוֹן או ג'ון דיר.

הסב מת חסר כול, ואם לא די בכך, סוסו האחרון בעט בו למוות. בנו ההרוס והחף מסוסים שינה כיוון, עשה קורס כלשהו ועם הזמן מצא עבודה בפָסיט בע"מ, אחת החברות המובילות בעולם בתחום מכונות הכתיבה ומכונות החישוב. כך עלה בידו להידרס ברגלי העתיד לא פעם אלא פעמיים בימי חייו, כי לפתע צצו בשוק מכונות החישוב החשמליות. כמו כדי ללעוג למוצר של פָסיט, שגודלו כשל לבֵנה, הגרסה היפנית נכנסה בקלות לכיס פנימי של מקטורן.

המכונות של קונצרן פסיט לא התכווצו (לפחות לא מספיק מהר), אבל הקונצרן עצמו התכווץ גם התכווץ עד שלבסוף התנוון והיה ללא כלום.

בנו של סוחר הסוסים פוטר מעבודתו. כדי להדחיק את העובדה שהחיים הונו אותו פעמיים, הוא התחיל לשתות. מובטל, ממורמר, תמיד בלי מקלחת ולעולם לא פיכח, הוא איבד עד מהרה את כוח המשיכה שלו בעיני אשתו הצעירה ממנו בעשרים שנה, שבתחילה החזיקה מעמד כמה זמן ואחרי כן עוד כמה זמן.

אבל לבסוף הגיעה האישה הסבלנית, הצעירה, למסקנה שניתן לפתור את הטעות שעשתה כשנישאה לגבר הלא נכון.

"אני רוצה להתגרש," אמרה יום אחד לפני הצהריים לבעל, שהסתובב בדירת בני הזוג בתחתונים לבנים עם כתמים כהים וחיפש משהו.

"ראית את הקוניאק?" שאל הבעל.

"לא. אבל אני רוצה להתגרש."

"אתמול בערב שמתי את הבקבוק על השיש, את בטח הזזת אותו."

"יכול להיות שהוא הגיע לארון המשקאות כשניקיתי אל המטבח, אני לא זוכרת, אבל אני מנסה להסביר לך, אני רוצה להתגרש."

"ארון המשקאות? כן, הייתי צריך לחפש שם, ברור. אני ממש מטומטם. אז את עוברת מפה? אני מקווה שאת לוקחת אתך את הדבר הזה שרק מחרבן במכנסיים, כן?"

כן, היא לקחה אִתה את התינוק. ילד בלונדיני עם עיניים טובות, כחולות. שברבות הימים יהיה פקיד קבלה.

האמא, מצדה, חשבה על קריירה של מורה לשפות, אבל רצה המקרה והתינוק הגיע ממש ערב בחינת הסיום שלה. עכשיו נסעה לסטוקהולם עם הקטן פּלוּס כל מיטלטליה וחתמה על מסמכי הגירושים. ואז גם חזרה לשם נעוריה, פֶּרסוֹן, בלי לחשוב על ההשלכות מבחינת הילד, שכבר קיבל את השם הפרטי פֶּר (אפשר כמובן להיקרא פֶּר פֶּרסוֹן, ובעצם גם יוּנָס יוּנָסוֹן, אבל יהיו שיאמרו שזה חדגוני).

בעיר הבירה חיכתה לה עבודה כפקחית חנייה. אמא של פֶּר פֶּרְסוֹן חרשה את רחובות הבירה לאורכם ולרוחבם, וכל היום בעצם קיבלה על הראש מגברים שהחנו את המכוניות שלהם שלא כחוק, ובראש ובראשונה מכאלה שידם משגת לשלם את הקנס שזה עתה הוטל עליהם. חלום ההוראה נמוג לחלוטין, החלום המתוק על שינון מילות היחס שבאות לפני יחסת הפּעוּל או לפני המושא העקיף בגרמנית, באוזני תלמידים שרובם מצפצפים על זה ועל זה גם יחד.

אמא בילתה חצי נצח בעיסוק שנועד להיות רק זמני, אבל אז רצה המקרה ואחד הגברים שהחנו את המכוניות שלהם שלא כחוק ונזפו בה השתתק בעיצומה של טרוניה מתמשכת — הוא גילה אישה בתוך מדי הפקחית. מפה לשם הם מצאו את עצמם בארוחת ערב במסעדה מפוארת, ודוח החנייה נקרע לשניים כשהגיעו ספלי הקפה וכוסיות הקוניאק. אחרי עוד קצת מפה לשם, עבריין החנייה הציע נישואים לאמא של פר פרסון.

רצה המקרה והמחזר היה בנקאי איסלנדי שעמד לחזור לגור ברייקיאוויק. הוא הבטיח לרעיה המיועדת להוריד למענה את הכוכבים מהשמים אם תסכים להתלוות אליו. מתוך נימוס איסלנדי גרידא הוא ציין שגם הבן מוזמן להצטרף. אלא שבמרוצת השנים כבר הספיק הבן להיות לבגיר ולאדון לגורלו. הוא בנה על עתיד מבטיח יותר בשוודיה, ומאחר שאיש אינו יכול להשוות בין מה שקרה לבין מה שיכול היה לקרות, לא ניתן להעריך עד כמה צדק או שגה הבן בחישוב הזה.

כבר בגיל שש-עשרה מצא פר פרסון עבודה במקביל ללימודים בגימנסיה, שבהם לא השקיע יתר על המידה. הוא מעולם לא סיפר לאמו לפרטי פרטים במה כרוכה העבודה. וסיבותיו עמו.

"לאן אתה יוצא עכשיו, ילד?" היתה האם עשויה לשאול.

"לעבודה, אמא."

"בשעה כל כך מאוחרת?"

"כן, המקום עובד כמעט מסביב לשעון."

"תזכיר לי מה אתה עושה?"

"כבר הסברתי לך אלף פעם. אני אסיסטנט ב… תחום הבידור. פגישות בין אנשים וכאלה."

"מה זאת אומרת אסיסטנט? ואיך קוראים…"

"אני חייב לרוץ, אמא. נמשיך את השיחה אחר כך."

פר פרסון שוב הצליח לחמוק. ברור שהוא לא שׂשׂ לנדב פרטים: שהמעביד שלו, למשל, אורז ומוכר אהבות מזדמנות בבניין עץ צהוב, גדול ומרופט בהוּדינְגֶה, מדרום לסטוקהולם. או שהמוסד ידוע בשמו "Club Amore". או שבמסגרת עבודתו מטפל הנער בעניינים לוגיסטיים ומשמש גם מלווה ומשגיח. היה זה מתפקידו לוודא שכל מבקר ומבקר ימצא את דרכו לחדר הנכון, להתעלסות מהסוג הנכון ולמשך פרק הזמן הקצוב. הבחור ניהל לוח זמנים, רשם מתי בדיוק התחיל הביקור, הקשיב מבעד לדלתות (ונתן לדמיון להתפרע). אם היה נדמה לו שמשהו תופס כיוון לא נכון, הוא הזעיק עזרה.

סביב המועד שבו נערכה האם להגר, ופר פרסון סיים את לימודיו, גם במובן הפורמלי, החליט מעסיקו להחליף תחום, ו"Club Amore" הפך לפנסיון שוֹאוּדֶן.* הוא לא שכן בקרבת שום אגם, כלומר, גם לא על שום לשון אגם. אבל כדבריו של בעל בית המלון החדש:

"בכל מקרה צריך לקרוא לו איכשהו, לבן זונה."

ארבעה-עשר חדרים. מאתיים עשרים וחמש קְרוּנוֹת ללילה. שירותים ומקלחת משותפים. מגבות וסדינים חדשים פעם בשבוע, אבל רק אם המשומשים נראו מספיק משומשים. שינוי הפעילות מקן אהבים למלון סוג ג' הוא בעצם לא דבר שהבעלים עושה בחפץ לב. הוא הרוויח הרבה יותר, לאין ערוך, כשהאורחים לא נשארו לבד במיטה. ובכל פעם שלבנות היה חלון בלוח הזמנים, הוא עצמו היה יכול להתכרבל לרגע עם מימהן.

היתרון היחיד בפנסיון שוֹאוּדֶן היה אי היותו בלתי חוקי באותה מידה. הבעלים לשעבר של מועדון הסקס ישב בכלא לאתנחתה של שמונה חודשים, ולדעתו זה הספיק לו די והותר.

לפר פרסון, שהפגין כישרון בתחום הלוגיסטי, הוצע לעבוד כפקיד קבלה, כנראה לא הדבר הכי גרוע בעולם (הגם שהשכר היה כזה). העבודה הייתה לבצע את הליכי הרישום לאורחי המלון, לוודא שהם משלמים בתום השהות, לפקח על הזמנות וביטולים. והיה גם מותר להיות קצת נחמד, כל עוד לא הייתה לכך השפעה שלילית על התוצאה הסופית.

זה היה עסק חדש תחת שם חדש, והתפקיד של פר פרסון היה שונה ואחראי יותר מתפקידו הקודם. אשר על כן הוא פנה אל הבוס והציע לו בענווה לשנות את שכרו.

"כלפי מעלה או כלפי מטה?" תהה הבוס.

פר פרסון אמר שעדיף כלפי מעלה. התפנית שקיווה לה לא באה לידי ביטוי בשיחה. עכשיו הוא קיווה שיתאפשר לו לפחות לשמור על המשכורת שקיבל עד עכשיו.

ואמנם, כך היה. אם כי הבוס, בנדיבות לבו, הציע לו הצעה:

"תעבור לגור בחדר שמאחורי הקבלה, לעזאזל, וככה לפחות תחסוך את ההוצאות על הדירה שעברת לגור בה אחרי שאמא שלך עזבה."

טוב, נו. פר פרסון הסכים שזו דרך לחסוך כמה פרוטות. ומאחר שהשכר שולם לו בשחור, הוא גם היה יכול להגיש בקשה לקצבת סעד ולדמי אבטלה.

וכך קרה שפקיד הקבלה הצעיר התמזג עם עבודתו והיה עמה לבשר אחד. הוא גר וחי בקבלה. עברה שנה, עברו שנתיים, עברו חמש, ובסך הכול לא הלך לו לבחוּר יותר טוב מלאביו ולסבו לפניו. האשמה הוטלה על הסב המנוח. הזקן היה מיליונר כמה וכמה פעמים. ועכשיו הדור השלישי, בשר מבשרו, עומד מאחורי דלפק ומברך לשלום אורחי מלון מצחינים העונים לשמות כמו הרוצח-אַנְדֶרְס וזוועות אחרות.

דווקא הרוצח-אַנְדֶרְס נמנה עם הדיירים לתקופות ארוכות בפנסיון שוֹאוּדֶן. שמו היה בעצם יוּהַן אַנדרסוֹן, וכל חייו הבוגרים עברו עליו בבתי סוהר. מעולם לא היה לו קל עם מילים ועם ניסוחים, אבל בשלב מוקדם בחיים הוא גילה שיכולים להבין אותך אם אתה מחטיף למי שמתנגד לך או למי שנראה כמתכוון להתנגד לך. ולהחטיף שוב, במידת הצורך.

סוג זה של שיחות הוביל עם הזמן ליציאתו של יוּהַן הצעיר לתרבות רעה. בהשפעתם של מכריו החדשים הוא התחיל לערבב את טכניקת הטיעון שלו, האלימה מלכתחילה, באלכוהול ובכדורים, ואז הלך עליו, פחות או יותר. האלכוהול והכדורים גזרו עליו שתים-עשרה שנות מאסר כבר בגיל עשרים, אחרי שלא הצליח להסביר איך נקלע הגרזן האישי שלו אל גבו של מפיץ האמפטמין המוביל באזור.

אחרי שמונה שנים שוב היה הרוצח-אנדרס חופשי, וחגג את השחרור בכוונה כה יתרה עד שהספיק רק בקושי להתפכח לפני שנוספו לו ארבע-עשרה שנים חדשות על השמונה הקודמות. הפעם היה מעורב בסיפור רובה אוויר. ממרחק קצר. הישר בפניו של זה שהחליף את ההוא עם הגרזן בגב. מחזה לא נעים כלל וכלל לאלה שהוזעקו לזירה כדי לנקות.

הרוצח-אנדרס טען בבית המשפט שזאת לא הייתה הכוונה. כך לפחות הוא חשב. הוא לא זכר הרבה מעצם השתלשלות העניינים. בערך כמו בסיבוב הבא, שבו הוא שיסף את גרונו של יזם שלישי בתחום הכדורים אחרי שהלה במקרה האשים אותו במצב רוחו הרע. בעניין הזה, שלא בטובתו, היה הצדק עם הגבר בעל הגרון, שבשלב ההוא עוד טרם שוסף.

בגיל חמישים ושש חזר הרוצח-אנדרס לחיי חופש. שלא כמו בפעמים הקודמות, לא היה מדובר בשהות זמנית אלא במשהו קבוע. זאת הייתה הכוונה. כל שהיה עליו לעשות הוא להימנע מאלכוהול. ומכדורים. ומכל מה שקשור באלכוהול ובכדורים.

בירה לא הייתה מסוכנת באותה מידה, ובעיקר עשתה אותו שמח. או חצי שמח. או לפחות לא הטריפה אותו.

הוא מצא את דרכו לפנסיון שוֹאוּדֶן בציפייה לחוויות מהסוג שמי שישב עשור או שלושה בכלא בוודאי סובל ממחסור בהן. בשוך האכזבה משינוי הייעוד של המוסד, הוא החליט לשכור שם חדר. הרי נחוץ לו מקום לגור, ומאתיים ומשהו ללילה הם לא סיבה למריבה, בייחוד אם מביאים בחשבון לְמה הובילו המריבות שלו בדרך כלל.

עוד לפני שקיבל לידיו את מפתח החדר הספיק הרוצח-אנדרס לגולל את סיפור חייו באוזני פקיד הקבלה הצעיר שנקרה בדרכו. הסיפור כלל את ילדותו, הגם שהרוצח לא סבר שהיא נוגעת במיוחד לְמה שקרה אחריה. שנותיו המוקדמות, באופן כללי, הצטיינו בכך שאביו היה משתכר כדי להחזיק מעמד בעבודה, ואמו התחילה לנהוג כמוהו כדי להחזיק מעמד עם אביו. כתוצאה מכך האבא לא החזיק מעמד עם האמא, והפגין זאת במכות שהחטיף לה בפרקי זמן קבועים, לרוב בנוכחות הבן.

בתום הסיפור לא העז פקיד הקבלה אלא לברך את הרוצח-אנדרס על בואו בלחיצת יד ואגב כך להציג את עצמו:

"פר פרסון," אמר.

"יוּהן אנדרסון," אמר הרוצח, והבטיח באמת להשתדל מעתה והלאה לרצוח כמה שפחות.

אחרי הדברים האלה הוא שאל את פקיד הקבלה אם יוכל לקבל בקבוק פּילְזְנֶר. לא פלא שגרונו ניחר אחרי שבע-עשרה שנות התנזרות.

לפר פרסון לא היו שום תוכניות להשיק את מערכת היחסים שלו עם הרוצח-אנדרס בסירוב לבקבוק בירה. הוא מזג, ואגב כך שאל אם מר אנדרסון אמנם יכול להעלות על דעתו לוותר על האלכוהול והכדורים.

"כן, ככה הכול באמת יהיה יותר רגוע," אמר יוּהן אנדרסון. "אבל תשמע משהו — תגיד הרוצח-אנדרס. ככה כולם קוראים לי."
* Sjöudden, בשוודית, לשון האגם. (כל ההערות הן של המתרגמת.)

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הרוצח שחלם על מקום בגן עדן”