החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

קול הסימנים

מאת:
הוצאה: | 2016-07 | 90 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

15.00

רכשו ספר זה:

מאז שנהרגה אחותה התאומה בתאונת דרכים מחרידה, מחפשת בר כרמל סימנים שינחו אותה כיצד לפעול. היא מאמינה שסימנים אלה הם שיקבעו איך ייראה היום שלה.

לבר לא חסר דבר – יש לה הורים אוהבים, עבודה טובה, חבר אמת, ומראה מושך – אך עם מותה של אחותה, מת גם בה משהו, והיא מחליטה לעזוב את מקום מגוריה ולעבור לעיר הגדולה תל אביב.

פגישה מפתיעה במקום עבודתה, עם גבר מעברה של אחותה המתה, מזעזעת את עולמה. מבולבלת וכואבת היא מתחילה להילחם בסימנים שהיא כל כך מאמינה בהם.

האם תצליח בר להתגבר על האובדן שחוותה ותאפשר לסימנים הברורים להוביל אותה?

האם תצליח לפתוח את לבה ולממש את אהבתה?

על הכותבת: הדר גבעתי-כהן, בת 42, נשואה ואם לשלוש בנות, עובדת כמנהלת עמותה. בעלת הבלוג "גם כותבת" שאליו היא מעלה סיפורים מקוריים שכתבה וסקירות והמלצות על ספרים. כמו כן היא כותבת במקומות נוספים ברחבי הרשת. הדר פרסמה סיפור קצר באוסף הסיפורים "כתוב באהבה".

נובלה זו, שזכתה בתחרות כתיבת נובלות שערכה הוצאת "ביבוקס", היא ספר הביכורים שלה.

מקט: 001-2850-001

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

באמת שכל הסימנים לכך שהיום הזה הולך להיות מוצלח היו שם. הסימן הראשון היה שהתעוררתי עוד לפני שהשעון המעורר, עם הצלצול בקול פטישים, הציק לי – מתנה מוזרה שקיבלתי מהחבר הקודם, העוד יותר מוזר שלי. סימן שני היה שהשותפה שלי לדירה יצאה כבר לעבודה, וחסכה ממני לשמוע אותה מתלוננות עליי שוב. אני אדאג להימנע מזה גם הערב בכך שאחזור מהעבודה מאוחר…

הסימנים האלה המשיכו גם כשכל הרמזורים בדרך לעבודה בירכו אותי בשרשרת של אורות ירוקים רצופים. אבל הסימן הכי חשוב, שאני ממש מקפידה עליו בעשר השנים האחרונות, מאז שאיבדתי את איילה, הוא השיר הראשון שמושמע כשאני פותחת את הרדיו בתחנה האהובה עליי. היום זה היה Happy של פארל ויליאמס.

החיוך שהיה מרוח לי על הפנים בזכות השיר הזה – שסימן לי בביטחון מלא שהיום יקרו דברים טובים – נמחק לאחר שדחפתי את דלת הכניסה למשרדים ומלי המזכירה חייכה אליי בפעם הראשונה מזה שנה וחצי. החיוך שלה היה השלב שבו התחלתי לדאוג. כאשר התחלתי לעבוד במשרד הזה הייתי בטוחה שיש לבחורה בעיה רפואית בשרירי הפה שמונעת ממנה למתוח אותם לכדי חיוך.

ככל הנראה, לא קיבלתי טוב את העובדה שהחיוך שלה הבוקר היה מכוון רק אליי כי ברגע שעברתי ליד דלפק הכניסה, שמאחוריו היא ישבה, פניתי אליה ואמרתי את מה שבתוך הראש שלי נשמע כך: 'מלי עושה רע לי' לא מחייכת אליי אף פעם ודווקא היום היא כן. זה לא יכול להיות סימן טוב בשבילי.

לכל מי שנמצא מחוץ לראש שלי והיה בסביבה זה נשמע קצת אחרת:” מלי, אני כל כך מאושרת שהרופאים הצליחו לסדר לך את הבעיה בפה ועכשיו את יכולה סוף סוף לחייך… לרגע חשבתי שאת סתם כלבה. נרגעתי, שיהיה לך בוקר טוב".

או־קיי, יכול להיות שהמילה 'כלבה' הייתה מיותרת, אבל רוב עמיתיי לעבודה כבר מכירים אותי כך שחוץ מטל, המתמחה החדשה, שהשפריצה את הקפה שלה מהפה ישירות על החולצה של אורי, החבר הטוב והשותף שלי לחדר במשרד, כל שאר הנוכחים רק הנידו בראשם וניסו שלא לחייך. אם רק היו מכירים אותי לפני עשר שנים הם היו מבינים מה גרם לי להתנהג כך. לפעמים אפילו אני נדהמת מהשינוי שחל בי.

לא נשארתי מספיק זמן כדי לראות את פניה המאדימות מזעם של מלי, וגם לא הספקתי לשמוע אותה מתלוננת לפני אורי על המילים הבוטות שלי, ומבטיחה שתתלונן לפני בני, הבוס שלנו. את כל אלה זכיתי לשמוע מאורי שנכנס מיד אחריי למשרד שלנו, תוך ניסיון לא מוצלח לנקות את החולצה שלו מכתמי הקפה עם שלל מגבונים בריח לבנדר שטל נתנה לו.

"אז ככה נראה 'בוקר טוב' אצלך? חשבתי ששלחת לי הודעה מהדרך שהבוקר קיבלת סימנים ליום מוצלח," אמר אורי.

הרמתי את ראשי מהמחשב והבטתי באורי במבט תמים. אורי לוי היה יותר משותף שלי במשרד הקטן והפינתי שלנו, הוא היה החבר הכי טוב שלי בשנה וחצי האחרונות, מאז שהתחלתי לעבוד במשרד הפרסום 'לשם את הלמן'. עשינו הכול יחד, החל מעבודה וכלה בדייטים כפולים ומביכים – אנחנו שני רווקים בתחילת שנות השלושים, וחברינו כל הזמן מנסים לשדך לנו בני זוג, ללא הצלחה.

"אני מאמינה שהחתולה המחייכת, 'מלי מארץ הפלאות', הרסה לי את כל הסימנים וככה הרסה לי את כל היום," רטנתי ועברתי על המיילים האחרונים, שעסקו כולם בשני הקמפיינים שעבדנו עליהם בחודשיים האחרונים.

אורי צחק ורק אמר: "את והסימנים שלך," ובזה סגר את הנושא והניח לי להישאב למרוץ היומי לפני ישיבת הצוות. הישיבה נקבעה לאחר הצהריים, ונדרשנו להציג בה את ההתקדמות האחרונה בקמפיין הגלשנים, בנוכחות בעלי מפעל הגלשנים תוצרת כחול־לבן הראשון בישראל.

השתדלתי לא לתת לחיוך של מלי להרוס את מה שהתחיל כיום טוב, ונסחפתי כל כך להכנות לקראת הישיבה שלא שמתי לב כשאורי זרק עליי כדור נייר. רק כשצעק: "אישה! אוכל עכשיו!" הרמתי את עיניי לכיוונו והבנתי שבלי ששמתי לב עברו חמש שעות שבהן שתיתי רק בקבוק מים וכוס קפה שחור שאורי הביא לי בבוקר.

שמרתי את המצגת שהייתה כבר כמעט מוכנה וקמתי מהכיסא. התחלתי להתמתח כשבני נכנס למשרד ונתן לי את 'המבט' שהספקתי להכיר אחרי שיחות רבות מדי בעניין הגישה שלי לאנשים. הוא סימן עם הראש לכיוון המשרד שלו. הבנתי את הרמז – אני בצרות.

עשיתי פרצוף זועף לאורי וגררתי את רגליי למשרד של בני, שהספיק בינתיים להתיישב בנוחות בכיסא העור השחור והמרופט שלו. בני נשבע שלעולם לא יחליף את הכיסא הזה כי האמין שזה כיסא המזל שלו, והאמת שאני האחרונה שיכולה להתווכח בנושא סימנים ואמונות תפלות. מי אני שאגיד משהו? אני הבחורה שנותנת לשיר הראשון שהיא שומעת בבוקר להחליט החלטות הרות גורל עבורה. רק לפני שנתיים נפרדתי מאריק, אחרי שבעה חודשים יחד, בגלל שיר שאני אפילו לא זוכרת את שמו, חוץ מהעובדה שהוא היה של טיילור סוויפט ושהמילים אמרו שלעולם לא נחזור להיות ביחד. נכון שאריק ואני לא הסתדרנו גם לפני השיר הזה, אבל אין ספק שהוא זה שנתן את הדחיפה האחרונה לפרידה.

העובדה שבני ביקש ממני לסגור את הדלת מאחוריי, על אף שכמדיניות משרדית הוא לא מאשר לסגור דלתות, הפתיעה אותי, ואז באמת התחלתי לדאוג.

מלי והחיוך שלה… ידעתי… הדופק שלי האיץ כמו המחשבות שהתרוצצו לי במוח במהירות של צ'יטה מהירה במיוחד. הוא נאנח ואז הסתכל לי ישר בעיניים ואמר: "בר, את כבר שנה וחצי אצלנו ואת יודעת שאני מרוצה ממך, וכך גם השותפים האחרים שחושבים שאת נכס חשוב למשרד למרות בעיות קלות בגישה שלך לחלק מהעובדים, כפי שהוכחת שוב הבוקר עם מלי". התחלתי להתגונן ואמרתי: "תראה, בני, אתה חייב להבין, אני באמת לא יודעת מה יש למלי ממני, מהיום הראשון שלי כאן היא מתנהגת אליי כמו אל מגיפה ו…"

דפיקה בדלת הפריעה לי להמשיך את המשפט ולרגע נשמתי לרווחה, שמחה שמשהו מפריע לנזיפה שהייתה מגיעה בוודאות בעוד כמה שניות. לא הסתכלתי לאחור, אבל העובדה שבני התרומם מכיסאו עם חיוך מיליון הדולר שלו הבהירה לי שהוא עבר מדמות הבוס הנוזף, לאיש העסקים שרואה מולו את העסקה הטובה הבאה. אפשרתי לו לעשות את הטקס הקבוע של קבלת הפנים החמימה כשבירך בנחמדות את האורחים, ועדיין לא הסתובבתי לראות במי מדובר. כל מה שרציתי היה לחזור לאורי ולהספיק לאכול ארוחת צהריים לפני הישיבה עם הלקוחות.

בדיוק כשהתרוממתי מהכיסא כדי לנסות לברוח מהחדר, בני הניח את ידו על כתפי ועצר אותי. עצמתי את עיניי, לקחתי נשימה עמוקה ושיניתי מצב ל'בר המקצועית והנחמדה', וקמתי ברגע שידו עזבה את כתפי. "וזאת בר כרמל, הפרסומאית הבכירה שלנו, שתנהל את הקמפיין שלכם יחד עם אורי לוי, שאותו תפגשו בהמשך," הוא אמר, הסתכל בעיניי, וחייך מאוזן לאוזן.

לפני שהספקתי לעכל על איזה קמפיין חדש הוא מדבר – ושאני שומעת עליו כאן בפעם הראשונה – נתקלו עיניי בזוג עיניים ירוקות שהביטו בי בחיוך, בשפתיים ורודות ובשרניות, בלסת מרובעת ובאף מסותת וישר.

"הי, שלום, אני… אה… בר… נעים מאוד," אמרתי בחצי גמגום לא אופייני, והושטתי את ידי לגבר המרשים שעמד מולי. מה זה הדבר המושלם הזה? חשבתי לעצמי. "הי, אני רון דבש וזאת מורן לוי השותפה שלי, נעים מאוד," אמר והביט בי בצורה משונה, וחיוכו קפא. המשכתי להביט בו והתרכזתי בעיניו עד שהרגשתי אותו משחרר את ידי, ורק אז הקצתי מהחלום הקצר שהתיישב לי בראש, שבו כבר הספקנו להתחתן בחוף הים בהרצליה, לבלות ירח דבש בהוואי, להראות את התמונות שלנו למשפחות ולעדכן אותם שאנחנו בהריון, וכל זה מול עיניה הדומעות מאושר של אמי, שסוף סוף הגשמתי את חלומה.

ואז הסימן הרע – שהתחיל בחיוך של מלי – קיבל משמעות מיוחדת שממנה לא אצליח להתאושש לעולם. "אמרת בר כרמל?" העירו אותי שני זרקורים ירוקים מחלומי. "כן… למה?" שאלתי בחשש. "את אחותה של איילה כרמל מהקריות?" שאל אותי רון ובחן את פניי כאילו חיפש שם את אוצרות הטיטניק. "כ…ן," עניתי בהלם מוחלט ובחרדה.

אלוהים, איך הוא ידע? לקח לי עשר שנים להפוך את המראה הזהה של איילה ושלי למשהו הכי רחוק מהמראה שהיה לנו… השיער הבלונדיני שלי נצבע לחום כהה, הפסקתי להתאפר בכבדות. ובכל זאת עברו כבר עשר שנים, איך לעזאזל הוא זיהה אותי ומה היה הקשר שלו לאיילה? ולמה אני לא זוכרת אותו?

כל כך הרבה שאלות. לא הייתי בטוחה שאני רוצה לשמוע את התשובות. התאמצתי כל כך לברוח מהעבר, והוא תפס אותי הכי לא מוכנה ובמקום הכי פחות מתאים.

"יש לך אחות?" שאל אותי בני בפליאה ופתח עליי זוג עיניים כחולות. הנה זה בא… חשבתי לעצמי ועצמתי את עיניי כדי להתכונן לרגע שידעתי שיגיע, שלא באמת האמנתי שאצליח לברוח ממנו במדינה היותר מדי קטנה וחטטנית שלנו.

הסתובבתי אל בני לאט והרמתי את ראשי. "הייתה לי, איילה הייתה אחותי התאומה," עניתי בצורה יבשה, וקיוויתי שהדמעות שעמדו בעיניי יבהירו לו כמה הייתי רוצה שלא ימשיך לדון בנושא הזה. "למה לא סיפרת לי על זה אף פעם?" שאל בני בקול שקט, כנראה נעלב מכך שהסתרתי ממנו עובדה חשובה על חיי.

הוצאתי אוויר מהפה ואמרתי בשקט: "יש דברים שעדיף להשאיר בעבר כדי שנוכל להתמקד בעתיד, והאמת שאני מעדיפה שלא נדבר על כך ברגע זה, אם לא אכפת לך." השפלתי את עיניי כדי להסתיר את הדמעה הבודדת שירדה אחרי תקופה ארוכה שבה הצלחתי להחזיק את דמעות הכאב במחסן המיועד להן, מחסן שבניתי סביבו חומות גבוהות של הומור שחור, ציניות והרבה בדיחות עוקצניות.

רון התקרב אליי והרגשתי כאילו חום גופו עוטף אותי, מגן עליי. לרגע יכולתי כמעט להתנחם בכך. כל זה התפוגג כשרון התקדם לעבר בני וגולל לפניו בקצרה את סיפורה הטראגי של אחותי התאומה הזהה, איילה, שנהרגה בצ'ילה – היא מתה בתאונה מחרידה, בדרך לטרק ב'סרוקסטיו' שבאזור פטגוניה, לאחר שהאוטובוס שנסעה בו החליק בכביש המתעקל בדרך להרים ונפל לתהום. לקח שלושה ימים ונדרש צוות גדול, שחלקו הוטס במיוחד מהארץ, כדי למצוא את גופתה שנזרקה מהאוטובוס והידרדרה במורד ההר.

איילה ואני היינו אז בנות עשרים ואחת. התוכנית הייתה שניסע עם דנה, הצלע השלישית שלנו. חודש לפני הנסיעה נאלצתי לבטל את הצטרפותי לאחר שהתקבלתי בהפתעה לתוכנית מכינה ללימודים, דבר שהביא לריב גדול בינינו. לא נפרדנו לפני נסיעתה ואני נשארתי עם תחושת החמצה. היום שבו ארונה הורד מהמטוס וראיתי את הכאב בפניהם של הוריי, היה הקשה בחיי. נפער בי חלל שלא יתמלא לעולם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “קול הסימנים”