לדעת אהבה

טל נתקלת במודעת האבל באקראי. כבר שנים שלא חשבה על יובי, חבר הילדות היחיד שלה. אבל כשמתברר לה שאביו נפטר, היא מחליטה להגיע לשבעה כדי להביע את תנחומיה ואולי גם לספק את סקרנותה באשר לגבר שהפך להיות. בשנים הארוכות שחלפו מאז נפרדו דרכיהם היא נישאה, ועכשיו יש לה ילד קטן, אבל בלבה היא עדיין ילדה בודדה. 
יובי כמעט לא מזהה את טל. הוא עסוק בניסיונות להתחמק מאמו השתלטנית ולמצוא זמן לכאוב את מותו של אביו האהוב. יש לו גרושה מרירה ושתי בנות שהיא מונעת ממנו לראות, וכל מה שהוא רוצה זה להטביע את יגונו בגופה הצעיר והמתוח של דניאלה, חברתה של אחותו המעורערת.
הפגישה בין השניים ומותו של האב פותחים תיבת פנדורה של סודות, שייחשפו במשך שבעה ימים של אבל, אובדן ושיכרון חושים. בין טל ויובי ניצתת כמכת ברק משיכה שאין להתנגד לה, המעניקה לשניהם הזדמנות שנייה, מסעירה ומאיימת כאחת.
בשפה קולחת, נגישה וריאליסטית מצליחה דריה מעוז לעורר בקוראיה הזדהוּת עזה ולסחוף אותם לתוך סיפור שגם בפניו, כמו בפני תשוקתם של טל ויובי, אי־אפשר לעמוד.  
לדעת אהבה הוא ספרה השישי והרומן הרביעי של הסופרת והאנתרופולוגית דריה מעוז. ספריה: "ואיה קון דיוס — תעלומה קולומביאנית", "בית היולדות", "הורות ללא מסכות"  ורבי־המכר "הודו תאהב אותי" ו"זוגיות: מדריך למשתמש".

מקט: 15100645

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

טל נתקלת במודעת האבל באקראי. כבר שנים שלא חשבה על יובי, חבר הילדות היחיד שלה. אבל כשמתברר לה שאביו נפטר, […]

---

אף אחד לא מסתכל עליה כשהיא נכנסת לגן. גם לא הגננת, שעסוקה בלחבק איזה ילד צוהל שנפרד ממנה בחיבוק. אמא צעירה נדחקת לצדה בג׳ינס צמוד ועקבים גבוהים, שׂערה בפן־קרשים, ועל עיניה משקפי שמש ממותגים. השדיים שלה רוקדים כשהיא מתקדמת בביטחון פנימה, ביד אחת מסירה בתנועה חלקה את המשקפיים מעיניה החתוליות, והשנייה נשלחת כדי לחבק אמא אחרת עם בטן שטוחה ושורטס לבנים בוהקים. הוא אמנם כבר בן ארבע, הבן שלה, אבל לא היתה פעם אחת שבה לא מרח עליה משהו כשלקחה אותו מהגן. פעם אלה שאריות אוכל אדמדמות, בפעם אחרת בוץ צהבהב. ידיו תמיד שחורות כשהוא קופץ עליה לחבקה, מהשיער הזהוב שלו נושר עליה חול. היא מביטה בשורטס הלבנים ואז במכנסי השרוול חסרי הצורה שלה, שמה לב פתאום שגם סנדליה מיושנים וכבדים. פניה מציצות אליה מהראי העכור שבכניסה לגן, חיוורות ותפוחות, עיגולים שחורים סביב עיניה, שׂערה בבליל גוונים אחרי שעבר כמה ספריות, שמכולן ברחה כבר מזמן. מסביבה היא שומעת את האימהות מתארגנות להמשך היום. “אתם באים אלינו?” אומרת אחת, “אני מכינה שניצל לגדולה שלא תרעב לי ואז אנחנו ישר קופצים,” מצחקקת אחרת.

סחרחורת קלה תוקפת את טל, והיא ממהרת לפנות למסדרון הצר שמוביל לשירותים. שם היא נרכנת מעל הכיור הסדוק ושוטפת את פניה המיוזעות. “וואו, חם פה,” היא ממלמלת לעצמה, כשלפתע היא שומעת קול רך קורא מאחוריה “את בסדר, מותק?” ובבת אחת מתרככות פניה. את סתם מגזימה, היא אומרת לעצמה, מסתובבת בחדות כדי להגיד “כן, כן, בטח,” ובתוך כך כמעט מועדת על ילדה קטנה שיושבת על הרצפה מאחוריה. “רותי, את בסדר חמודה שלי? את צריכה להיות בצהרון, נכון? קומי וניקח אותך לשם,” היא שומעת את הקול, הפעם מודאג, מתקרב אליה ואיתו בעלת השורטס הלבנים. היא מנסה להיזכר בשמה, רוצה להגיד לה משהו, אך המילים נתקעות בגרונה. האישה מושיטה יד דקה עם ציפורניים כחולות מבריקות ועוזרת לילדה לקום. בה היא מעיפה מבט מוזר, וטל מיד מתמלאת רגשות אשמה. הנה, שוב נכשלה במבחן הנאמנות הנשית, באחוות האימהות של הגן, שמשום־מה לא הצליחה מעולם להתקבל אליה. סנטימטר מאחוריה ישבה ילדה על הרצפה, כנראה בוכייה, בוודאי מבולבלת, פיספסה את ההליכה המשותפת של הילדים שנשארו לצהרון, והיא כרגיל חשבה רק על עצמה, ולולא האם המודאגת בקלות יכולה היתה לדרוך על הילדה האומללה. הגן כבר כמעט ריק כשהיא חוזרת מהשירותים, מותשת, מבחינה מיד בבן שלה שיושב על שולחן ירוק נמוך, מנופף ברגליו הקטנות, התרמיל הרחב שלו כבר מונח על כתפיו הצרות. “אף ילד לא הזמין אותי אליו,” הוא אומר לה בקול נעלב כשהיא מחבקת אותו.

“יש לך אבא. הוא ינחם אותך כשיחזור,” היא מתנתקת ממנו ומביטה בשעון. זמן ארוך מדי לחכות לנחמה. “גן שעשועים,” היא פוסקת, “זה מה שאתה צריך.” היא מביטה סביבה ואז מתכופפת לגובהו, מסיטה קווצת שיער בהירה ממצחו ומביטה לתוך עיניו הדומעות. “אני אוהבת אותך,” היא אומרת בקול, “בבקשה, תעשה לי חיים קלים,” היא מוסיפה בלחש. הוא מביט בה בחזרה בחשדנות, מבטו עדיין מעונן, אבל אז חיוך קל מתגנב לעיניו, וזיק של שובבות ניבט מהן. “חטיף,” הוא אומר, “רק אם תיתני לי חטיף.” טל שוב מביטה בשעון. עוד ארבע שעות תמימות, בתנאי שמיכאל לא יאחר, והוא תמיד כן. ומה כבר יוכל להציע לבנו כשיגיע? סיפור חפוז לפני שהוא מצניח את ישבנו על הכורסה בסלון, שולח את ידו האחת אל השלט, השנייה לקערת הפיצוחים.

היא סוקרת במוחה את גני השעשועים באזור. זה עם המגלשה המתקלפת, השני עם הסולם המפחיד, והגן הקרוב שהאימהות מהשכונה מגיעות אליו. ואז היא נזכרת בגן בשכונה שבה גדלה. קצת רחוק. חצי שעה בהליכה מהירה, אבל זה יעביר לה את הזמן. היא פותחת את התרמיל שלה ושולפת ממנו במבה, רואה איך הילד שלה נמשך לשקית המרשרשת, שוכח את הדמעות שלפני דקות ספורות מילאו את עיניו, וחושבת, הלוואי שגם אני אוכל להיות ככה. שוכחת בקלות.

יובל מביט באחותו השרועה על הספה, רגליה הלבנות הארוכות נתונות בכפכפים מגושמים שהיא מניחה על השולחן. שמלתה הדהויה רפויה על בטנה, שהבחין שהתרחבה. עיניה של לילי נראות חולמניות, בוהות. על שפתיה אותו חיוך מוכר — תלוש, לא קשור, לא משתף אף חלק אחר בפניה החיוורות. דניאלה, חברתה שיושבת לידה, נראית ללא ספק טוב יותר. לפני לידות, עם גברים שמתחלפים ללא הפסקה, היא נראית בול כמו בגיל שבע־עשרה, כששם לב אליה לראשונה. גבוהה, גבעולית, עור שחום וחלק מאוד, שתכופות דמיין איך הוא מעביר עליו את ידו, וכפות הרגליים — הדבר הראשון שהוא בודק — מושלמות. קטנות, עדינות, אצבעות שאפשר לשים בפה, לולא הלק האדום שמשוח על ציפורניהן. גם היא לובשת שמלה, אלא ששלה נצמדת לגופה, מבליטה את השדיים הקטנים, שיובל מדמיין איך הוא חופן בידיו.

דניאלה מרימה את מבטה אליו. עיניה פעורות בשאלה. הוא משפיל את מבטו, מודע לפתע למחשבות שעוברות במוחו, ונרתע לאחור, למטבח. שקיות של מאפים מפוזרות שם על השולחן הלבן — בורקס, קישים ופשטידות. “אוכל של בנות,” הוא אומר ספק לעצמו ספק לכלב שנושא אליו עיניים מצפות. הוא מוציא צלחות חד־פעמיות וגודש אותן במאפים, ואז נושא אותן לסלון. “ילד טוב,” אומרת השכנה השמנה, “מסכן,” היא מוסיפה במנוד ראש לאמו, שיושבת זקופה על הספה, אלבום תמונות כבד על ירכיה. “יובי, אתה מכיר את שולה?” קוראת לו אמו בקול גבוה מדי, “יובל הוא הילד של אבא,” היא מכריזה, מושכת בידו. “שב, שב קצת עם האורחים, תראה להם תמונות בזמן שאני מביאה בורקס.” “כבר הבאתי, אמא,” הוא מוחה, “נו, וגם חיממת בתנור?” היא נוזפת בו ומנופפת בידה לכיוון המטבח. “באמת מסכן, בחור טוב,” הוא שומע את השכנה ממלמלת, “שב, שב בחור צעיר, אני כבר אביא הכול.”

לולא דויד, שהחליט שמצא דף לעשות איתו יצירה, לא היתה שמה לב למודעת האבל שהיתה תלויה על הגדר. “לא, דוידי, לא,” היא זועקת, אבל כבר מאוחר מדי. בידיו הקטנות של בנה נתונים גזרים בשחור־לבן, ועל אחד מהם מתנוסס השם — רודולף באומן. הבית בקצה הרחוב שבו גדלה טל נראה בדיוק כמו שזכרה. תריסי עץ ירוקים מוגפים תמיד, גג אדום מאובק, שביל אבנים שבורות המוביל לכניסה חשוכה, שהעובר בה נדמה כאילו נבלע בתוך מערה אפלה. רק עד גיל שש גרה כאן עם הוריה, אבל היא עוד זוכרת את מגרש החניה הגדול, שבו היו משחקים גומי, חבל וקלאס. איך ציירה שם עם חברתה רינה ריבועים קטנים בגירים צבעוניים, שהותירו על ידיה אבקה קמחית. ואת הקפיצות בין הקווים היא זוכרת — רגל, רגל, ושתיים, ואת הצחוק המתגלגל של רינה, שלא היה אפשר להפסיקו.

וגם את יובי, ילד יפה כחול עיניים, נמוך ממנה, שלמרות קומתו הזעירה, היה פורש עליה את חסותו. מבריח ילדים שניסו להפריע למשחקי הבנות, מגן עליה כשרינה היתה חוטפת עוד אחד מהתקפי הצחוק שלה, שהיו מתחלפים פתאום בכעס שצץ משום מקום. אז היה רץ לביתו שבקצה המגרש, רגליים דקות במכנסי שלושת רבעי, שבעצם היו מכנסיים קצרים, וחוזר משם מתנשף עם שני קרמבואים שקיבל מאביו, שהיו משתיקים את שתיהן. ואחרי שרינה היתה מסתלקת לביתה בדיוק בשעה שש בערב, היו שניהם מתגנבים למחבוא שלהם, מערה קטנה בשטח הפתוח שמאחורי הבתים, ושם היו יושבים, משחקים באוסף הגוגואים שיובי החביא, מכרסמים בייגלה וצוחקים, עד שהיה אומר, “אני שומע את השריקה של אמא שלי,” וטל ידעה שלמרות שהשריקה של אמו חזקה, מחרישת אוזניים, אין שום סיכוי שהוא ישמע אותה עד שם. אבל תמיד היתה אומרת, “בטח, תלך,” כי ידעה שאחרת יחטוף מכות בטוסיק, והיא ממש לא רצתה שזה יקרה.

וכשהיתה בת שש, נרגשת להתחיל ללמוד בבית הספר הקרוב לביתה, ללמוד איתו באותה הכיתה — אולי אפילו ישבו יחד? — עזבה משפחתה את הארץ לשנתיים לאנגליה, וכשחזרו — עברו לדירה בשכונה אחרת, ושוב לא ראתה אותו. שוב לא היה לה חבר כמותו, גם לא חברה, ואף אחד שכל כך דמה לה, שפשוט לא היתה צריכה להתאמץ. היא הכירה ילדים אחרים בשכונה החדשה, אבל אף אחד לא היה נדיב כמו יובי, ופחדן כמוהו. כי כשהאימהות היו צועקות מהמרפסת, “בואו הביתה!” או שורקות את השריקה שלהן — כל הילדים היו צועקים להן, “לא בא לי,” ולא מנידים עפעף. עד שאחת־אחת הן היו יורדות, זו עם החלוק וזו עם שמלת הבית, תופסות את הילד שלהן — מי באוזן ומי ביד, וגוררות אותו, מתפתל, הביתה, לעוד ארוחת ערב של אשל, חביתה וסלט.

ארוחת צהריים, היא נזכרת ומביטה בשעון. “כבר כמעט שלוש,” היא אומרת לדויד שיושב על הגדר, ממולל בידיו את שאריות מודעת האבל, “צריך לאכול.” היא מוציאה את הטלפון מתיקה ובודקת את ההודעות. “אין,” היא אומרת לבנה בטרוניה. היא מדמיינת את הדרך הארוכה הביתה ואת כל מה שמחכה לה — להכין לדוידי פתיתים, אולי גם יוגורט עם דבש, לרבוץ איתו עוד לפחות שעתיים מול הטלוויזיה, לקלח, להלביש, שוב להכין לו אוכל, ואז חושבת — למה לא לקפוץ לשם, להגיד שלום, להביע קצת צער, וכמובן — לאכול.

עקבים או לא, בגיל שבעים וחמש אמו קמה בנחישות ממקומה וכמעט רצה למטבח, צועקת בדרך, “שכחתם את עלי הגפן.” ובעודה נסה במהירות מפתיעה מהסלון, נכנסת עוד אורחת, שונה משאר האורחים, ובעיקר אורחות — שכנות קרובות שכבר שמעו את השמועה והגיעו במהירות לנחם. לבושה ברישול, ילד קטן אחוז בזרועותיה, היא שולפת במהירות מוצץ מפיו ודוחפת אותו לתיקה. הילד מתפתל בזרועותיה, והיא מורידה אותו לרצפה. וכשהוא נצמד לרגליה, הנתונות במעין שרוואל חסר צורה, מתקדמים שניהם, מדדים, לתוך הדירה. היא מביטה סביבה כמנסה למצוא פנים מוכרות, על פניה ארשת של מבוכה גלויה, עד שעיניה צדות את שלו. “יובי,” היא אומרת ברכות, “אני כל כך מצטערת.” הוא מתקרב אליה, בשנים האחרונות כבר אינו רואה כל כך טוב, ובוחן את פניה. אולי בגילו, כנראה קצת יותר, קמטים עדינים סביב פיה ועל מצחה, עיניה מלוכסנות מעט, בהירות, עייפות, מבטן אבוד ומבולבל, שערותיה מקפצות כאילו יש להן חיים משלהן.

“טל,” היא מציגה את עצמה, מושיטה לו יד רכה להפתיע, שטבעת נישואים עבה על אחת מאצבעותיה, “היינו יחד בגן, גרנו פה קרוב,” והיא מרימה את ידה השנייה נטולת הטבעת ומצביעה אל נקודה כלשהי באופק. “שם, בקצה השני של מגרש החניה.” יובל מנסה להסוות את פליאתו. הוא זוכר את טל, מובן שהוא זוכר עכשיו. היתה ילדה יפה, דקת גזרה, שערה ארוך, בהיר וחלק, מעיניה נשקפו תמיד נמרצות ושובבות. ועתה אין ספק שהנישואים והלידות נתנו בה את אותותיהם. גופה התמלא וכָבַד, ורק כפות רגליה נותרו כשל ילדה — קטנות ועדינות.

“טלוש, בטח,” הוא מרחיב את חיוכו, “טלוש המספרת.” וכשהיא מרימה זוג גבות בתמיהה, הוא מזכיר לה שהיתה מספרת לילדי השכונה סיפורים ארוכים וסבוכים שהמציאה, “ואני זוכר איך שלוש־ארבע ילדות היו מצטופפות סביבך ומקשיבות, ואת היית מפליגה בדמיון שלך, ותמיד הן היו שואלות בסוף — באמת? באמת זה קרה? ואת היית שותקת, ואחר כך אומרת — ברור.”

וטל מחייכת ואומרת, “וואו, אני ממש לא זוכרת דבר כזה,” בעוד הילד שלה מושך אותה לעבר השולחן העמוס בכיבוד. שם, בין בורקס תפוחי אדמה לפשיטת תרד, הוא מוצא קערת בייגלה, חופן ממנה בידו הקטנה ומושיט את השלל לפיו, כשהוא מפזר סביבו כמה חתיכות על הרצפה, שוולף מיד מלחך בלשונו הלחה. “אוי, דוידי, תיזהר,” גוערת בו טל, ובהלה על פניה. היא מתכופפת לאסוף את החתיכות שכבר הספיק לדרוך עליהן. התיק שלה נשמט על הרצפה, ומתוכו מתגלגלים טמפון, מוצץ, בובת אנגרי בירד וטלפון, ובעודה זוחלת לאסוף אותם, בנה, שכבר מצא לו יעד חדש — גורף גם אפרופו בכף ידו השנייה. “בוא, אני אשים לך מסודר,” יובל ניגש אל הילד שמביט בו בחשדנות. הוא לוקח קערה חד־פעמית, ממלא אותה בבייגלה, באפרופו ובקצת פופקורן ומושיט אותה לילד. “יש צעצועים?” הילד שואל אותו, ויובל מפטיר, “יש,” ופוזל לעבר אמו של הילד שכורעת על הרצפה, ומהזווית שבה הוא נמצא אפשר לראות את החריץ בין שדיה, את עגלגלותם ומלאותם.

הילד מביט באמו, שכבר הספיקה להתרומם, מנקה ממכנסי השרוואל שלה את שאריות הבייגלה שדבקו בהם. “בואי, אמא,” דוחק בה הילד, וביחד הם עולים במדרגות אחרי יובל לחדר הישן שלו, שבו הוא ואחותו מאחסנים את הצעצועים שהיו פעם שלהם, ועכשיו הם של הנכדים. כשהם עוברים ליד חדר השינה של הוריו, הוא מבחין שהדלת פתוחה מעט, ואת אמו הוא רואה שם, מושחת על שפתיה אודם. וכשהיא מבחינה במבטו, היא ניגשת במהירות לדלת חדרה וסוגרת אותה.

נותר נמוך, עדיין כריזמטי, מעיניו הכחולות נוצץ אותו זיק ערמומי וילדותי אך מלא חמלה. אפו ארך והתחדד, מצחו גבה, ואוזניו, שהיו קטנות תמיד, נותרו כזוג כפתורים משני צדי פניו החלקות. היא חושבת על מיכאל, שגם כשהוא מתגלח — פניו תמיד מחוספסות, דוקרות, ואילו יובל עדיין נראה נער צעיר נטול זיפים, ורק שערות לבנות ספורות בשערו מעידות על התבגרותו. בג׳ינס בהירים ובחולצה כחולה הוא נראה לה כמו תיכוניסט, והיא תוהה איך היה כתלמיד ביסודי, ואחר כך בתיכון. האם נותר כשהיה — אבירן של הבנות ואויבם של הבנים? ואולי התיישר ונהיה כמו כל האחרים? לרגע נחמץ לבה. היא לא ראתה אותו בהתבגרותו, ואולי, אילו היו שומרים על קשר, היה יכול להיות ידיד אמת שלה. אחד כזה שמספרים לו הכול, בחור שיודע להקשיב, ואם צריך — גם לעזור.

היא רואה את דוידי ניגש אליו בטבעיות, כאילו הכיר אותו מאז ומעולם, נותן את ידו הקטנה בזו הרחבה וארוכת האצבעות של יובל ונכנס איתו לחדר לא גדול, שקירותיו צבועים בתכלת. “זה היה החדר שלי,” הוא אומר לבנה, אך מסתכל עליה, “מה אתה אומר על הקירות? מוצא חן בעיניך הצבע?” דוידי מהנהן, ואינו מוציא את ידו מזו של יובל, כאילו מצפה להמשך הסיור. “וכאן היה השולחן שלי, עדיין רואים את הקשקושים שלי עליו,” הוא ממשיך כאילו היה מדריך טיולים, רק כובע טמבל חסר לו. ודוידי פתאום מצביע על חולצה שנעוצה בקיר וצועק, “זה של ברסה,” חיוך שובב על פניו. “אפשר?” הוא נפנה לטל, שעומדת נבוכה מאחוריהם.

יובל מביט בה, בעיניו זיק זהוב, “מבין עניין הבן שלך,” הוא אומר ותולש בתנועה חדה את החולצה מהקיר, מפיל אגב כך כמה מסמרים ומעט סיד, ומגיש אותה לדוידי. “איזה כיף לקחת ילד כזה למשחקים, חכי קצת שהוא יגדל — תצטרכי ללמוד בעל פה את השמות של כל השחקנים וגם לקחת אותו למגרש.” טל מחייכת, “פעם ידעתי, כשהייתי קצת יותר גדולה ממנו, אבל עכשיו — למי יש כוח למשחקים הפרועים האלה. אני לא מתכוונת לסכן אותו עם כל האוהדים המשוגעים האלה.” ויובל מניד את ראשו באכזבה, “את לא מבינה איזה כיף זה,” הוא אומר ועיניו נפערות בהנאה, “מתח בריא והמון אנרגיה, והאוהדים — כמה שיותר שרופים ככה זה יותר מלהיב, בעיקר בשביל ילד.” ודוידי פתאום מתפרץ, “אפשר אותה?” כאילו היה מדובר בצעצוע זול וחסר חשיבות, ולא בחולצה שנשמרה שנים על הקיר כזיכרון יקר. ובעודה חושבת איך לגעור בו, למרות שנזכר והוסיף, “בבקשה,” היא רואה את יובל בוחן אותו בעניין, כאילו רואה אותו בפעם הראשונה, ואז מתכופף פתאום לגובה שלו ולוחש לו, “אני נותן לך אותה במתנה, זה של שחקן שמאוד אהבתי, קוראים לו מיגלי. וכשתהיה גדול, תוכל לנסוע כמוני לקאמפ נואו.” עיניו של יובל מתעננות לרגע כשהוא אומר, “אבא שלי לקח אותי לשם פעם,” אבל מיד חוזר חיוכו והוא מוסיף — “כשתגדל — תבוא אלי ואני אקח אותך למשחקים של הפועל תל אביב. זה לא ברצלונה, אבל הם ממש שווים.”

דוידי מביט בו בתימהון, כאילו מתקשה להאמין, והוא כנראה מזהה איזו כנות במבטו של יובל, כי מיד הוא מחייך ומבקש ממנו, “תלביש לי את החולצה.” מעיניו של יובל ניבט סיפוק כשהוא מוריד מגופו הצנום של דוידי את חולצת הבוב ספוג הילדותית, ובמקומה מלביש אותו בעדינות בחולצת ברצלונה באדום־כחול, ושלושתם צוחקים כשמלאכת ההלבשה מסתיימת, ולפניהם עומד דוידי בחולצת־שמלה שמגיעה לו עד הקרסוליים. בצחקוקים ובצהלות מתחיל דוידי לדהור בחדר. “ברסה, ברסה,” הוא צועק, “יאללה, מסי.” וטל נבהלת וממהרת לילד המרקד שלה, “דוידי, צריך להירגע, זה לא מתאים להשתולל כאן.” אבל אז היא שומעת את יובל ממש מאחוריה, ריחו כבר אינו מתוק וילדותי, אלא חזק וגברי, והוא אומר, “זה בסדר, תני לו, הוא ילד.” להפתעתה, דוידי נרגע באחת ושואל, “ואני יכול להישאר עם החולצה של מוגלי?” “של מיגלי,” מחייך יובל, וטל מבחינה שגומות החן בלחייו עדיין שם, מדגישות את הרוך הילדותי שעוד שמור בפניו. “ברור,” הוא אומר לו, “עכשיו היא כמו שמלה עליך, אבל כשתגדל היא תשב עליך בול, ותהיה לך מזכרת ממני.” חיוכה של טל מתפוגג. המשפט הזה נשמע לה כמו פרֵדה, והרי רק עכשיו נפגשו, וגם לקחת אותו למשחק הבטיח. האם אכן התכוון לכך? אך הילד אינו מתעצב וגם לא חושש, והוא מושך את ידו של יובל ומכריז, “ועכשיו הולכים לחפש צעצועים.”

כשהטלפון שלה מצלצל והתמונה של מיכאל, עם עיניו הנזופות, מהבהבת לה, היא פתאום שמה לב שכמעט שעתיים חלפו. עיני כלב, היא חושבת, מאחר, כרגיל, ועתה מבקש להתנצל. היא דוחה במהירות את השיחה ומעבירה לשקט. “קשה לסכם שלושים וחמש שנים בדקה,” היא מחייכת ליובי, “שלושים ושש,” הוא משיב לה, “אבל מי סופר.” וכשהיא מתרוממת מהשטיח, שעליו ישבו בחדר הקטן שהיה פעם שלו, ומחפשת את התיק שלה, היא מבחינה לראשונה שדוידי יצא מהחדר. מתי? היא אינה יודעת. היא עוד זוכרת שיובי פתח עבורו משחק חדש, ואף הראה לו איך משחקים בו, ושגם כדור הביא איתו ונתן בידו. אבל כל זה היה מתי? נדמה לה ששנים לא ישבה לדבר עם מישהו בניחותא, מבלי ששיחתם תופרע אין־ספור פעמים ב”אמא, תדליקי את הטלוויזיה; אמא, תעבירי ערוץ; תביאי לי שוקו; תיקחי את השוקו; תביאי לי קורנפלקס,” וחוזר חלילה. כל יום בשעה שתיים היא מתייצבת בגן של בנה, ועד הערב מנסה להעסיק אותו, לרוב משתדלת להעביר את שעות האור בחוץ, כדי שיוציא מרץ ויירדם מהר. היא אוהבת את דוידי בכל לבה, אבל לא יכולה שלא להודות בינה לבין עצמה שהיא מתגעגעת. מתגעגעת לקום בבוקר מתי שמתחשק לה, ללכת לישון בשעה מאוחרת, לצאת עם חברות, להקדיש זמן לתחביבים, להשקיע בעצמה. מי היה מאמין ששעתיים של שיחה ירוממו את רוחה כפי שרוממו? לא פלא, אחרי שכבר שנים היא בקושי נפגשת עם חברות, וגם ידידים כבר אין לה.

אבל דוידי אינו עונה לקריאותיה הרמות, וטל מתחילה להילחץ. הנה, זה מה שקורה כשאני מזניחה את הבן שלי, חושבת רק על עצמי, מנקרת המחשבה שוב ושוב בראשה, בעודה מנסה ללא הצלחה להרגיע את הלחץ שהולך וגובר בבטנה. דוידי המסכן, בשעה כזאת הוא אמור לנוח אחרי ארוחת צהריים מזינה, ובמקום זה היא דוחפת לו חטיפים מגעילים עם המון מלח ושולחת אותו לשחק לבד בבית זר. היא מדמיינת את דוידי מוטל בתחתית המדרגות הלולייניות שמובילות לקומה השנייה בבית, או גרוע מכך — בחוץ, מתחת לחלון שראתה בחדר העבודה של הנפטר, והיא עוברת במהירות בין חדרי הקומה השנייה בבית, זועקת את שמו של בנה, אינה שומעת בכלל את יובי שקורא לה מלמטה, עד שההיא מגיעה, ידה אוחזת בידו של דוידי, על פניה חיוך רחב.

“אה, זה הבן שלך? איזה חמוד!” היא מחייכת אליה, “אתם ממש לא דומים,” היא מוסיפה, “אל תדאגי, היה לנו כיף ביחד, נכון, מתוק?” החייכנית פונה לילד שלה, שמשום־מה אינו מרפה מאחיזתה של הזרה הזאת, מחייך אליה בחזרה ואומר, “כן.” היא משחררת את ידה ממנו ומחליקה אותה על בטנה השטוחה. “תודה, דניאלה, את ממש טובה בזה, הא?” יובי מתקרב אליה מאחור, וטל מבחינה שהיד שהניח על כתפה גולשת לאט במורד גבה. דניאלה מסדרת את השרשרת העדינה שטובעת במחשוף שמלתה, ומחליקה בידה על שערה הארוך. “כן, כבר אמרו לי, ממש אם השנה,” היא צוחקת, “צריכה רק ילד שישלים את התמונה.”

במיטת ילדותו מעביר יובל בראשו את אירועי היום, שהתחיל אותו כילד של אבא וסיים כאיש מבוגר ויתום. הוא חש איך עול השנים מוטל על כתפיו, כאילו העביר לו אביו את כל המשא שסחב על גבו כל חייו. ארבעים ושתיים שנים, הוא חושב, ומה כבר הספיק? אביו בגילו כבר היה רופא עור מצליח, מסתובב בעולם, נשוי ואב לשניים. והוא מה? את נישואיו המאוחרים לא הצליח להחזיק למרות שניסה, ילדים — אמנם הספיק שתיים ברגע האחרון, אבל מיד פירק להן את הבית. הוא עובד, מרוויח לא רע, אבל בקלות היה מוותר על התענוג, אילו המזומנים היו ממשיכים לזרום ממקור כלשהו. כי עכשיו, עם מזונות על הראש ושתי ילדות קטנות, הוא אפילו לא יכול להרשות לעצמו להגשים את החלום הישן שלו — לעזוב הכול ולנסוע.

וזה לא שהוא לא טייל אף פעם. שלוש שנים בדרום אמריקה ובמזרח, לבד או עם חברים, טורף שם את כל המאכלים החדשים והמוזרים שנקרו בדרכו ואת כל הנשים שנלוו אליהם. כי זה היה הטריק שלו אז — לבקש מבחורה שרק פגש להכיר לו את שלל המאכלים של המקום, כי רק כך, היה טוען, אפשר להכיר את המקום. רובן היו מסכימות להתלוות לתייר הצעיר והבהיר למסעדה, והמתקדמות היו מזמינות אותו לביתן ומכינות לו ארוחה על טוהרת האוכל המקומי. הוא לא ישכח את הבחורה הארגנטינאית שטרחה יום שלם עם אמה להכין לו אמפנדס, צ׳וריסוס ואסאדו ברוטב צ׳ימיצ׳ורי, שהוגשו לו בארוחה משפחתית מושקעת ומפוארת, שבסיומה נדרש להצהיר על כוונותיו. ומה יגיד להם? שהוא בסך הכול רצה לזיין?

כמה זיונים היו לו שם? הוא אמנם ספר, אבל שכח. ועכשיו הוא מנסה להעלות בדמיונו אחת־אחת את הנשים הצעירות ומלאות החיים שחלקו איתו מיטה, שק שינה ואפילו כיסא בשנות הטיול הארוכות. אבל אחרי הבחורה השלישית — גבוהה, מעט גמלונית, שחורת שיער, עם שומה על הלחי, שנראתה ביישנית מאוד, אבל לאחר שהזמין אותה למסעדה, מיד הציעה ללכת איתו למלון — מחשבותיו נודדות בחזרה להווה. והוא חושב על אמו, איך הרגישה כשמצאה הבוקר את אביו ללא רוח חיים במיטה, רצתה להעיר אותו, ולא היה עם מי לדבר. אף פעם לא דמיין מה קורה כשמישהו קרוב מת, אבל גם אילו היה מנסה — לא היה מדמיין שזה כך. כל כך רגיל, כמעט בנאלי.

זה התחיל בשיחת הטלפון המוקדמת מאמו, שבישרה לו ש”אבא נפטר, כנראה בלילה”, והמשיך עם תכנונים וחישובים זריזים, רשימת מטלות וסידורים שכתב לעצמו, ידו מיומנת על הדף — כאילו בכל יום מישהו מת לו. מד”א, משטרה, קבורה, מודעה, הוא כתב בטבלה מסודרת, מסמן וי לאחר שעוד משימה הושלמה. ומזל שפעם, לפני חמש שנים, יצר קשר עם חברת “קבורה בשמים” וחתם על חוזה עקרוני עבור כל בני המשפחה, חוץ מאחותו, שבו הם מבקשים שגופתם תישרף. כי מאז שחזה בטקס המכושף בהודו, ולמרות הריח הנורא — ידע שכך הוא רוצה ללכת מהעולם. בלי טקסים, דיבורים מיותרים, תפילות וחנופות, ובלי התולעים שממילא יאכלו אותו אם ייטמן באדמה.

לקראת תשע בבוקר כבר התייצב בבית הוריו, מוחו וגופו במצב אוטומט, משתדל לא לחשוב על שום דבר, רק לתכנן ולעשות. אבל כבר בחניה הבין שהבית הזה, שהיה עד עכשיו בית ההורים, לא יוכל עוד להיקרא כך. רגליו רעדו כשצעד על השביל המרוצף שמוביל לדלת הכניסה. הוא ניסה לדחות את הרגע, כאילו כל עוד לא יראה את אביו המת, הרי הוא עדיין חי, והכול נשאר אותו הדבר. אמו קיבלה את פניו בכניסה, ובעיניה הבעה שלא הצליח לפענח. הוא השאיר את התרמיל שלו ליד קולב המעילים, וכשאמו אותתה לו לעבר המדרגות שהובילו לקומה השנייה של הבית — החליט שזה עכשיו או לעולם לא.

שום דבר לא מכין אותך לפגוש את אביך המת, שום דבר, הוא חשב ועלה בקושי, מדרגה אחר מדרגה, חש שעם כל פסיעה מתקצרים חייו שלו, וכשפתח את דלת חדר השינה של הוריו, הרגיש כאילו יד ברזל נשלחת, אלימה, לתוך קרביו, חופנת את לבו ומועכת אותו. פניו של אביו היו שקטות, ושרידי ייסורים עליהן. הוא התקרב אליו, נגע קלות בזרועו שעדיין היתה חמה, והביט בגופה שפעם היתה אביו. זעקה עמוקה וכואבת פרצה מקרבו, ויצאה מפיו כמעין נהמה חייתית. הוא נפנה לאחור, מוודא שאמו לא התלוותה אליו, ואחר רכן אל פניו של אביו ונשק למצחו. “תודה, אבא,” לחש לו בקול משתנק, “תודה שהיית אבא שלי, ואני לא כועס על שום דבר.” הוא נרתע כשהיה נדמה לו שידו של המת זזה, ואחר כך המשיך להביט באביו, מתלבט מתי יגיע הרגע שבו יסתובב לאחור בהחלטה ובידיעה שלא יראה אותו עוד לעולם.

שעה אחר כך הגיע הרופא, עלה וירד במהירות, מסר לו את הודעת הפטירה החתומה במבט ענייני ונמלט לעיסוקיו, ומיד אחריו, בחריקת בלמים, נעצרה ניידת, ושני שוטרים נמרצים ירדו ממנה, מתפרצים לדירה כאילו מדובר בזירת פשע, ואחרי זמן קצר גם הם נמלטו ממנה, חפויי ראש, כאילו כשלו במשימתם. ואולי נדברו ביניהם כולם לסיים את המשימה כמה שיותר מהר, כי לא חלפה חצי שעה, ומול הבית נעצר ואן גדול לבן ללא סימנים מזהים, שממנו ירדו, חדורי מטרה, איש ואישה. נכנסו, החתימו, נשאו ויצאו. ובאחת־עשרה שלושים ואחת נותר הבית ריק מאביו, ורק חדר העבודה שלו עדיין עומד כעד דומם לקיומו. קירותיו מכוסים בספרים עבים בשפות שונות, דלתות ארון העץ הישן פעורות מעט, ומאחוריהן מבצבצים כמה מבגדיו. מה יעשו עם כל אלה עכשיו? יובל מנסה לבכות, כי בחורה שהכיר פעם אמרה לו שזה עוזר, ושגם גבר־גבר כמוהו יכול להרשות לעצמו לשחרר מדי פעם. אבל הדמעות ממאנות לצאת, והראש מסרב להאמין. הנה, עוד מעט, ינקוש אביו על דלת חדרו של הילד שלו, ראשו הלבן יציץ בעד הפתח, בידו כוס שוקו מהביל, ויגיד, “יובי שלי, אולי משהו חם ומתוק?”

באחת־עשרה בדיוק טל עוזבת את עבודת התרגום במחשב באמצע משפט שממילא נתקעה איתו, וממהרת לחדר השינה. הריח של מיכאל עומד שם כבד ומחניק, והוא מפנה אליה את מבטו מהטלוויזיה ושואל על השבעה, והיא, במקום לספר על השיחה הארוכה עם יובל, מתמקדת בדוידי. איך קיבל כדור ומסר לה, ואיך שיחק בהתלהבות במשחק החדש שפתחו במיוחד בשבילו, שגם הם חייבים לרכוש, ועל החולצה שקיבל שם במתנה. על ההיעלמות שלא היתה היא אינה מספרת, אבל על אחותו של יובל יש לה הרבה מה להגיד — בחורה משונה קצת, שישבה רוב הזמן על הספה, צמודה לאמה בצורה מעוררת תמיהה, מסתודדת איתה כאילו היו שתי נערות. “מתברר שיש לה ילדה, לא ברור ממי,” היא מספרת לבעלה בהתלהבות, “אולי מבנק הזרע או מאיזה גבר, לא ממש הבנתי.”

היא פותחת את חלון חדרם ונעמדת לידו, מקווה שתתפתח שיחה, שבה תוכל לספר לו על השערותיה, אבל מיכאל לא נראה נלהב להרחיב בנושא, ורק ממלמל, “מעניין מאוד,” ומיד נשכב על המיטה, מושיט את זרועותיו אליה. “אז מתי תעשי גם לי עוד ילד או ילדה?” הוא מחייך אליה, ועיניו זוממות כמו עיני חתול שאיתר לטאה, “נראה לי שדי הצלחנו עם הראשון, לא?” וטל מביטה בשעון. חצי שעה אני, רבע שעה הוא, היא מחשבת, ואז נגיע כמעט לחצות, ומחר צריך לקום בשבע. והיא מחייכת אליו ואומרת, “הצלחנו מאוד, אתה לא תאמין מה הוא עשה היום בגן.” והיא מספרת לו ארוכות על פאזל מסובך שדוידי הצליח להרכיב, ועל ציור צבעוני במיוחד שהגננת הראתה לה בגאווה, וגם על חברים חדשים שרכש בגן, והיא רואה איך בעלה, שקודם היה ערני, הולך ומתנמנם לנגד עיניה, עד שעיניו מתחילות להיעצם. הוא מנסה לשווא לפקוח אותן, ועדיין אומר מדי פעם, “כן? באמת?” ואז עובר למלמול חסר פשר, עד שלבסוף הוא נרדם. והיא מביטה בו — גבר מאפיר, מעט מקריח, נושק לחמישים. גבר שאוהב אותה כבר שבע שנים בדיוק כפי שתמיד רצתה. והיא נשכבת במיטה, נוטלת בידה את הספר שנמצא על השידה לידה — וקוראת.

ובבוקר היא קמה אופטימית מהרגיל, אבל השיש הרטוב והכיור מלא הכלים שבעלה השאיר אחריו — מוחקים באחת את החיוך שלה. היא מוצאת גם גרב שחור ארוך שלו מלופף סביב אחת מרגלי השולחן, ואת נעלי ההתעמלות שלו זרוקות לא רחוק ממנה. רחרוח בלתי רצוני מעלה עווית באפה, והיא מטיחה את הנעליים לכיוון הסלון, כמעט פוגעת במנורה שעומדת בדרכן. “גם יוצא מוקדם, גם חוזר מאוחר, לא עוזר לי בכלום, וגם מצפה ממני שאשרת אותו,” היא אומרת לדוידי, שמדדה אליה ברגליים יחפות ובמכנסיים קצרים. עיניה נמשכות לירכיים העגלגלות שעדיין משמרות את סימני הינקות האחרונים.

“אוי, אתה מתוק שלי,” היא מתרככת, “אתה הילד הכי מתוק שיכולתי לאחל לעצמי.” והיא מצמידה אליה את גופו הרך, עדיין חם מהשינה, שואפת עמוקות את ריחו, שנדמה שאין טוב ממנו. “אבא שלך,” היא לוחשת באוזנו, “עשה לנו המון בלגן. הוא לא עוזר לאמא בכלל, נכון?” היא מביטה בו בשאלה, מודעת לכך שאסור לערב ילדים בריבים בין הורים, אבל לא מצליחה להתאפק. “אני אוהב את אבא שלי,” משיב לה הפעוט במבטו הכן והתמים. טל מנשקת את שערו הזהוב, מסניפה אליה עוד ועוד מריחו המשכר. “איך היה לך אתמול בשבעה?” היא שואלת את בנה בקול השמור רק לו — רווי באהבה, מתיילד. “שבעה?” תוהה הפעוט, “זה לפני שמונה?” “אתמול אצל יובי, שנתן לך במתנה את החולצה,” היא צוחקת, ודוידי משיב לה כמו תמיד “כיף”, אבל מיד מוסיף, “אני רוצה ללכת עוד פעם, אפשר?” וטל מביטה בו בעניין, בבן היחיד שלה, שנדמה שהולך ומתרחק מגיל הינקות, והיא שמחה שעוד יש בו מהתמימות הקסומה של הילדות המוקדמת, זו שאבדה לה לפני שנים רבות. וכמו תמיד, היא מנסה למצוא דרך להיענות לבקשותיו, כי היא זוכרת שלא תמיד נענו לשלה. ומשיבה לו, “כן, בטח, מתוק שלי, נלך מתי שאתה רוצה.” ודוידי משיב לה, “היום אני רוצה, אחרי הגן.”

בבוקר יובל מתעורר ומיד חושב — עכשיו אני האבא, כבר לא ילד של אף אחד. והוא מהרהר בבנותיו ואומר לעצמו — מזל שיש לי אותן, וכנראה טוב שהיא לחצה, ואולי גם רימתה, כי אחרת הייתי נשאר לבד עכשיו, בלי עבר ובלי עתיד. הוא מגשש בידו אחר הנייד ומסמס לאשתו לשעבר: “מתי תביאי אותן לכאן?” ומקבל מענה מהיר בחזרה, “אמרתי לך שזה ממש לא נכון בשבילן להיות בשבעה!!! הן בסך הכול ילדות אם שכחת! תעשה מאמץ קטן ותגיע לבקר אותן כאן!” ובהודעה השנייה, שרדפה את הראשונה, נשמע הטון מרוכך יותר, ואפילו סימן קריאה אחד אינו מוצא בו. “מתאים לך מחר בבוקר? אני יכולה אפילו להביא אותן לדירה שלך.” “באמת תודה רבה,” הוא אומר לעצמו, “אני אסע שעה לכל כיוון, ואת תואילי בטובך להביא אותן אלי.” הוא שואף עמוק. הוא לא ייתן לאקסית שלו לעצבן אותו.

הוא מפשפש בתרמיל שהביא איתו, ומגלה שאפילו סט אחד של בגדים להחלפה לא לקח. הכול הוא זכר להביא — את החוזה הישן עם “קבורה בשמים”, את הכד שהתבקש לקנות ואפילו פנקס צ׳קים, שממנו תלש צ׳ק שעליו רשם ארבעה־עשר אלף שקל. “לא מעט בשביל הצתת גפרור,” הוא שוב מדבר לעצמו, אבל זה בעצם בשביל התעודה. כי את מלאכת השרפה כל אחד יכול לעשות, אבל במדינה שלנו צריך גם תעודת פטירה, אחרת ממשיכים לשלם מסים גם אחרי המוות. אבל בגדים לעצמו שכח להביא, והוא שוקל לנבור קצת בארון הבגדים של אביו ולשלוף משם זוג מכנסיים וחולצה. אביו היה אמנם גבוה ורחב ממנו, אבל בחודשים האחרונים הלך והתכווץ, עד שבסוף, מוטל במיטתו, נראה לו כמו נער — קטן ורזה, כאילו שואב אבק ענקי הגיע ושאב ממנו את הכול — שומנים, שרירים, מיצי חייו. והוא מהרהר שוב באפשרות, שעתה נראית לו מסקרנת — לשאול מאביו חולצה ואולי גם מכנסיים קצרים, שמהם יש לו עשרות, כי תמיד — בקיץ ובחורף — לבש אותם, בדרך כלל עם סנדלים תנ”כיים מרוטים שהזדקנו איתו. הוא מרחרח את הבגדים שפשט אתמול וזרק על הכיסא, ומגלה שאין ברֵרה. אמנם לא הוא שרף את אביו, אבל לבגדיו היה ריח חריף של עשן, שככל הנראה דבק בהם בעת שעמד עם דניאלה בגינה ועישן.

הוא יוצא מחדרו לאט, מביט לצדדים, כאילו מעשה של פשע הוא עומד לעשות, ולא דבר נורמלי לחלוטין. קרעי שיחה עולים מהקומה התחתונה, והוא מזהה בהם את אמו ואחותו, שקולותיהן הגבוהים דומים כל כך, עד שהוא אינו מבחין ביניהם. בחדר העבודה של אביו הוא רואה שעל הספה הכחולה, זו שאביו היה לעתים מתרגע בה באמצע היום, לעתים גם מנמנם, עדיין מתוח סדין לבן, וכרית גדולה מדי מונחת עליו, ומתחתיה — פיג׳מה קצרה וחלוק אפור. ממש כמו החלוק, הוא זוכר, שהיה מסתובב בו בבית כשעוד היו קטנים, מעל פיג׳מה, מעל טרנינג, ולפעמים אפילו מעל בגדי עבודה. הוא נוטל בידו את החלוק ומקרב אותו אליו. הבד שלו רך, וריחו כל כך מוכר — תערובת של עשן ותפוזים. הוא רואה שעל שולחן העץ הכבד מונחות כמה מקטרות, קצתן משומשות, וכוס שקופה ובה אולר וחוטרים צבעוניים, שבילדותו היה עושה מהם יצירות. לידה ניצבת תמונה קטנה של נטלי, אחותו המנוחה של אביו, וכמעט צמודה אליה — תמונה גדולה יותר, ואביו נשקף ממנה, צעיר בהרבה, משקפיים עם מסגרת שחורה עבה, חולצה קצרה מכופתרת, וכמובן — סנדלים. ועל כתפיו ילד קטן ושמח, ילד שאוחז בראשו של אביו ורוצה להיות כמוהו.