החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות / הרשמה

הציור האחרון של שרה דה ווס

מאת:
מאנגלית: דורון דנסקי | הוצאה: | 2017-01 | 250 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

ניו יורק, 1957: כבכל לילה מביט מרטי דה גרוט בפניה טורדי המנוחה של הילדה המופיעה בציור שתלוי מעל מיטתו – ציור הולנדי מהמאה ה-16 שעבר מדור לדור במשפחתו. לפתע הוא מבחין כי משהו בציור שונה. מישהו גנב את הציור המקורי מחדר השינה שלו והחליף אותו בהעתק כמעט מושלם.

ברומן חדש ומלהיב שנפרש על פני ארבע מאות שנים ושלוש יבשות רוקם דומיניק סמית עלילה מורכבת ומרתקת שסובבת סביר ציור אחד בלתי נשכח.

דומיניק סמית נולד וגדל בסידני, אוסטרליה ומתגורר כיום בארה"ב. הוא מלמד כתיבה בפקולטה לפרוזה של קולג' וורן ווילסון בצפון קרוליינה. "הציור האחרון של שרה דה ווס" הוא ספרו הרביעי והראשון שמתורגם לעברית.

"זהו רומן יפהפה ועל-זמני, שמראה כיצד הבחירות הקטנות ביותר – כמו בחירת התערובת המתאימה ליצירת צבע צהוב – יכולות להשפיע על חיים שלמים" קירקוס

"הציור האחרון של שרה דה ווס" כתוב בפרוזה צלולה הסוחפת אותנו לעולם הדימויים העשיר שלה ומגישה סיפור מרהיב: שנון, משעשע ועתיר חיוניות ובה בעת מודע לקווי המתאר הרגשיים של לב האדם. ספר שכל פרט ופרט מוקפד, מלא חיים וגדוש ברגישות. הכתיבה תשאיר אתכם ערים כל הלילה – בתחילה כדי שתוכלו להתקדם בסיפור ולאחר מכן כדי שתוכלו להאט את הקצב ולהתענג על המתח ההולך ונבנה." בוסטון גלוב

מקט: 978-965-925-607-5
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


אפר איסט סייד
נובמבר 1957

הציור נגנב באותו שבוע שבו הרוסים הטיסו כלב לחלל. הוא נשלף ממקומו על הקיר ממש מעל המיטה הזוגית במהלך סעודת התרמה ליתומים. כך עתיד מרטי דה גרוט לספר את הסיפור לאורך ימים ושנים, כך ירקום אותו באוזני שותפיו במשרד עורכי הדין ויפיח בו רוח חיים היתולית בין מנה למנה בארוחות חגיגיות ובין כוסית לכוסית במועדון הטניס. בשעה שאנחנו טובלים חסילונים ברוטב קוקטייל ומוציאים את מיטב כלי הפורצלן של רייצ'ל למרפסת כי דווקא נעים יחסית לתחילת נובמבר, שני בריונים — כנראה מקצוענים במסווה של עובדי חברת הקייטרינג — מחליפים את הציור האמתי בזיוף מוקפד. מרטי יתגאה במיוחד במינוח הזה — זיוף מוקפד. הוא ישתמש בו בשיחה עם חברים ועם נציגי חברת הביטוח ועם החוקר הפרטי, כי הוא מניח את הבסיס להתפתחות העלילה של הסיפור ורומז שעילוי או גאון טרח בהתמדה לקשור קשר נגדו, בדיוק כמו מזימתם של הרוסים ליישב את הסטרטוספרה זה שנים רבות. המינוח יסייע גם להסתיר את העובדה שנדרשו למרטי שישה חודשים כדי לזהות את הזיוף.

כשיגולל את הסיפור הוא לא יספר לרוב האנשים שבקצה היער עובר במשפחה כבר יותר משלוש מאות שנים ושהוא עצמו ירש אותו כשאביו היה על ערש דווי. הוא לא יציין את העובדה שמדובר בציור היחיד ששרד מפרי מכחולה של שרה דה ווס, האישה הראשונה שהתקבלה כאמנית לגילדת סנט לוק שבהולנד ב־1631. ולמי יוכל לספר עד כמה נהנה לשאת את מבטו אל פניה החיוורות וצופנות הסוד של הנערה בשעת התעלסות אטית ומהורהרת עם רעייתו המלנכולית בשנים שלאחר ההפלה השנייה שלה? לא, הוא ישמור את הפרטים הללו לעצמו, כמו היו אמונה פרטית באל הפכפך. הוא אינו דתי אבל מועד להתקפים של אמונות תפלות פראיות, פן ססגוני באישיותו שהוא מנסה להסתיר. יתעורר בו החשד כי היעלמות הציור הביאה קץ לדיכאון הארוך של רייצ'ל וגרמה למשרד שלו להפוך אותו סוף־סוף לשותף. או שהציור המקולל מסביר שלוש מאות שנים של שיגדון, שיגרון, אי־ספיקת לב, עקרות מתמשכת ושבץ שעברו מדור לדור. הוא מגיע למסקנה שבכל מקום שהציור היה תלוי בו — בלונדון, באמסטרדם ובניו יורק — לא זכו בעליו לחיות מעבר לגיל שישים.

בעזרת שירות "ניצב להשכרה" רייצ'ל מנסה להתעורר לחיים. היא משועממת מהתוכנית הצפויה לה — עורכי דין לענייני פטנטים מבושמים קלות וענודים חפתים צרפתיים, שיחות על נדל"ן וטיולי שיט לננטקט — ונזכרת במודעה שגזרה מירחון בוגרי האוניברסיטה. היא ניגשת לשלוף אותה מתיבת המתכונים שלה. הכניסו פלפל למסיבה המעונבת שלכם… שכרו ניצב. הניצבים מגיעים עם כל הציוד: זקן, צלליות לעיניים, מעיל צבאי ישן, ג'ינס ליוויס, חולצות עם גדילים, נעלי ספורט או סנדלים (לא חובה). הנחות על ניצבים ללא זקן, אמבטיה, נעליים או תספורת. אפשר להזמין גם ניצבות.

אם הם מתכוונים לגייס כספים ליתומי העיר כל שנה — אפילו באוזניה זה נשמע כמו קטע מספר של דיקנס — למה לא להזמין את העיר פנימה ולהביא קצת צבע וחספוס מהלואר איסט סייד ומהווילג'. כשהתקשרה למספר שהופיע במודעה, ענה לה קול נשי מאנפף שככל הנראה קרא מתוך תסריט מוכן. בעלת הקול החדגוני הבטיחה לה שתמורת 250 דולר בלבד היא תוכל לקבל שני אמנים, שני משוררים ושני אינטלקטואלים, שיגיעו למסיבה בשעה היעודה. רייצ'ל ראתה בעיני רוחה מרתף בקווינס שגרושות עם אוזניות ומיקרופון יושבות בו כמו סיגליות לאור מנורות פלואורסצנט. היא דמיינה לעצמה שחקנים מובטלים נגררים פנימה מהובוקן, מצוידים בכתובת המקום משורבטת על קופסת גפרורים. האישה שאלה "כמה ניצבים תרצי, גברתי?" ו"את מעדיפה שהנשים יבואו עם שָׁלים מקסיקניים או בז'קטים קצרים?" עד שהסתיימה השיחה רייצ'ל בחרה את המלתחה מתחילתה ועד סופה, לרבות נעלי הבלט, כובעי הברט, משקפי השמש ועגילי הכסף. כל זה קרה לפני שבועות רבים ועכשיו — ביום האירוע — היא תוהה אם הרעיון כולו אינו בטעם רע. כלב רוסי מקיף את כדור הארץ והיא חוששת שהתעלול הקטן שלה יישפט כמעשה קל דעת ונטול פטריוטיות. היא הופכת בדבר במהלך כל הבוקר ואינה מצליחה לספר למרטי שחבורת בוהמיינים עומדת להגיע בתשע בדיוק, בזמן שמגישים את הקוקטיילים שאחרי הארוחה.

מרטי תכנן שעשוע משלו, הדגמה קטנה לאורחים ולעמיתים. הוא שומר בסוד את הרעיון בשעה שרייצ'ל מתרוצצת בין עובדי הקייטרינג. בשעה חמש כל שלוש הקומות של הפנטהאוז שנבנה לפני המלחמה מדיפים ריח חבצלות ולחם וכל חושיו מתעוררים לחיים. הוא עומד ליד הדלתות הצרפתיות שבקומה העליונה, בלי להפריע, וצופה בחדרים הזוהרים באור שלהי אחר הצהריים. עם כניסת דמדומי הערב לחלל הבית מרגישים באוויר תחושה חמקמקה של נוסטלגיה ושביעות רצון. נדמה שהכול מוחשי וממשי בשעה הזאת ובתקופה הזאת בשנה, כל חפץ מתמלא חשיבות. בשנות התבגרותו הוא חשב תמיד שהחדר הזה מרוחק ודומה למוזיאון. חלל הפנים הקודר מחופה העץ המשמש רקע לדיוקנאות ההולנדיים מהמאה השבע־עשרה, הפיל עליו דיכאון, התיבות האוריינטליות מצופות הלכה נראו מנוכרות ונזיריות, אבל עכשיו כשהדברים האלה שייכים לו, ההתבוננות בהם בשעה שלפני הדלקת המנורה הראשונה נוסכת בו רוגע. חיים אצורים, מפוצלים לחפצים. כשהוא עוצם את עיניו הוא מצליח להריח את שמן הפשתים או את מרבדי התפילה הטורקיים שמשום מה מעלים באפו ריח של ערימת מספוא המתחממת באור השמש. הוא מוזג מעט ויסקי סינגל מאלט ומתיישב בכורסת העור הדנית — רייצ'ל קוראת לה 'הכיסא של המלט'. קראוויי, כלב הציד בן העשר, מגיע בטפיפה מהמסדרון, מתרוצץ על רצפת הפרקט וזנבו הכסוף מיטלטל. מרטי שומט יד אחת ומרשה לכלב ללקק את קצות אצבעותיו. ובדיוק אז הוא רואה את רייצ'ל בפתח המטבח, נעה בין עובדי הקייטרינג הלבושים סינרים צחורים מעומלנים. ראשה מורכן, אחת מידיה משחקת בשרשרת הפנינים והיא משוחחת בדיפלומטיות כאילו מדובר בענייני ביטחון המדינה ולא בפילאף אורז או בסלמון בגריל. הוא מגיע למסקנה שהיא במיטבה בשעת הכנות קדחתניות — לנסיעה, לארוחה, למסיבה. בזמן האחרון שורה עליה העייפות השקטה ששניהם מתעלמים ממנה. היא כל הזמן מתנשמת ובכל פעם שהיא נכנסת לחדר, נדמה שעליה להשתהות במסדרון כדי להתעשת, כמו שחקן העולה לבמה. לפעמים כשהוא חוזר מהמשרד בשעה מאוחרת, הוא מגלה שהיא נרדמה בסלון כשכל האורות כבויים וקראוויי מכורבל לידה. או שהוא מוצא כוסות יין ריקות ברחבי הבית, בספרייה, ליד המיטה, ורומנים רוסיים תחובים בין הכריות או מונחים במרפסת בחוץ, שם הם נשארים לדהות ולגדל 'אוזני חמור' עקב הלחות.

היא פוגשת במבטו וניגשת אליו. הוא מגרד מאחורי אוזניו של קראוויי ומחייך אליה. הוא חושב איך חמש השנים האחרונות גבו מחייו עשרים שנה. מלאו לו ארבעים באביב, תזכורת לקריירה המתעכבת שלו ולחוסר יכולתם להביא ילדים לעולם. עולה בדעתו שהכול אצלו התחיל מאוחר — לימודי משפטים, קריירה, הצעדים הראשונים להקמת המשפחה. העושר שירש בלם אותו, עיכב אותו עד תחילת שנות השלושים לחייו. אחרי שבע שנים או שמתקדמים או שעוזבים — זו הסברה המקובלת בקרב השואפים להיות שותפים במשרד, ועכשיו הוא נמצא בשנתו השביעית. הוא רואה זאת במבטה של רייצ'ל המתקרבת אליו — למה חיכינו כל־כך הרבה זמן? היא צעירה ממנו בשמונה שנים אבל פחות גמישה. לא שברירית, אבל זהירה ונשברת בקלות. לרגע ארוך הוא חושב שהיא מתקרבת אליו עם נשיקה רעייתית מדודה, אחת מאותן מחוות מוכנות מראש שהיא שולפת מפעם לפעם מבין קפלי דיכאונה. אך היא דווקא מזהירה אותו שלא יידבקו למכנסיו החגיגיים שערות של כלב. היא חולפת על פניו קרוב מספיק בכדי שיריח את הבורגונדי בהבל פיה, והוא שואל את עצמו לפתע מה חושבים עליה עובדי הקייטרינג ואז בז לעצמו על שזה בכלל מעניין אותו. הוא צופה בה מתקדמת במסדרון לעבר חדר השינה ונעלמת בתוכו. הוא יושב שם עד שהחדר אפוף חשיכה. לבסוף הוא קם והולך מחדר לחדר ומדליק את המנורות.

קצת לפני שבע, הרט הנובר, שוער הבניין, מתקשר לבשר לבני הזוג דה גרוט שקליי וסיליה תומס, ראשוני האורחים, בדרכם למעלה. מרטי מודה לו וזוכר להתעניין בשלום אמו של הרט, אישה הגוססת בשקט מסרטן אי שם בקווינס. "היא מחזיקה מעמד, מר דה גרוט, תודה על ההתעניינות." הרט שימש שוער הבניין בפינת שמונים מזרח והשדרה החמישית עוד לפני שאביו של מרטי קנה את הפנטהאוז בסוף שנות העשרים. הבניין הצר שבו ארבע־עשרה קומות כולל שש דירות בלבד וכל אחד מהדיירים מתייחס להרט כמו היה דוד חביב שנקלע למצוקה. מרטי אומר לו שהם ישלחו מגש מהארוחה עם עובדי הקייטרינג ומנתק. הוא יורד עם רייצ'ל לקומה התחתונה והם מחכים למעלית. השותף הבכיר ואשתו תמיד מגיעים ראשונים ועוזבים ראשונים. הם זוג בשנות השישים לחייו המארחים בקיץ סעודות שמסתיימות כשעדיין יש אור בחוץ.

דלתות המעלית נפתחות והזוג תומס יוצא אל רחבת השיש השחורה. רייצ'ל תמיד מתעקשת לקחת את המעילים והכובעים במו ידיה ומשהו בטקס הזה, ביומרת הענווה הביתית הזאת, מעצבן את מרטי. סביר להניח שמנהלת משק הבית הסטר יושבת בחדר שלה ורואה טלוויזיה כי לרייצ'ל היה חשוב לתת לה ערב כמעט חופשי. הוא עומד שם וצופה באשתו לוקחת מהבוס שלו את מעיל צמר הגמלים — חם מדי למעיל כזה — ואת רדיד הקשמיר של סיליה. ברגעים הראשונים לאחר הגעתם, מרטי נזכר בתחושת אי־הנוחות שאופפת תמיד את קליי כשהוא מגיע אליהם. קליי הוא נצר לשושלת ברהמינים אדוקים מניו אינגלנד, אריח בלוח צפחה כחול. הוא משושלת של אנשי כמורה, אינטלקטואלים בעלי זכויות יתר מובְנות. דומה שהוא נוטר טינה דוממת לעושר שירש מרטי והוא מניע קלות את לסתותיו כאילו טעם מתכתי ממלא את פיו בכל פעם שהוא מגיע אליהם הביתה. מרטי חושד שזו הסיבה שעדיין לא הפך אותו לשותף — הדירה התלת־מפלסית והנוף הפתוח למטרופולין ולסנטרל פארק מעליבים את האיפוק האריסטוקרטי שמאפיין את הבוס שלו.

קליי תוחב את ידיו למכנסי הטוקסידו שלו ונשען על עקביו, פניו שופעות עליזות מאולצת. הוא נראה למרטי כמו מישהו שיצא לחטוב עצים להסקה לבוש בחליפה חגיגית וההתמודדות עם איתני הטבע מילאה אותו מרץ.

קליי אומר, "הוספתם עוד קומה לבית, מרטי? בחיי שבכל פעם שאנחנו באים אליכם, המקום גדל."

מרטי מגיב בצחקוק אך מסרב לענות. הוא לוחץ את ידו של קליי — דבר שלעולם לא היה מעז לעשות במשרד — ונושק ללחייה של סיליה. הוא רואה את רייצ'ל מאחורי האורחים, נבלעת למחצה בצלו של ארון המעילים, מלטפת בידה את קטיפת הרדיד של סיליה. עולה בדעתו שהיא עלולה להיכנס לארון הזה ולא לצאת ממנו.

"הוא התעקש שנלך את כל הדרך צפונה לאורך הפארק," אומרת סיליה.

"בואו ניתן לשניכם משהו לשתות בקומה למעלה," אומרת רייצ'ל ומובילה אותם לעבר גרם המדרגות.

קליי מסיר את משקפיו העבים ומשפשף את העדשות בעזרת מטפחת. באור הפרוזדור מרטי מבחין בחבורה אדומה בולטת על גשר אפו של קליי וחושב על כומר כפרי העומד לשאת דרשה בחמה שפוכה.

קליי אומר, "אם אנחנו מממנים יתומים, חשבתי שכדאי שנלך ברגל. חוץ מזה, יפה הלילה. נחזור במונית, יקירתי, אל תדאגי. אני מזהיר אותך, מרטי, אני גווע ברעב מההליכה הזאת. אני מוכן ומזומן לאכול כמו ויקינג."

"יש לך מזל," אומר מרטי. "רייצ'ל שכרה את שירותיו של כל בעל קייטרינג באזור."

הם מגיעים לקומה ארבע־עשרה ופוסעים לאורך הפרוזדור אל המרפסת, חולפים על פני הדלתות הסגורות של חדרי השינה. מרטי נדבק בשיגעון הזה מאביו המנוח, בנקאי הולנדי שדגל בכל מאודו בהפרדה בין החיים הפרטיים לציבוריים. מרטי אפילו מחזיק את הספרים האהובים עליו בחדר השינה ולא בספרייה מפני שהוא חושב שיש בכך מעין וידוי. כשהם עוברים את המטבח ונכנסים לחדר הגדול מרטי שומע את רביעיית המיתרים מתחילה לנגן בחוץ, ומעל קיר המרפסת הוא רואה את אורות מגדלי הדירות מעברו השני של הפארק נדלקים כמו אוניות בים, מנקדים את החשיכה מעל צמרות העצים. הוא שומע אנחה קלה נפלטת מפיה של סיליה ויודע שכך נשמעת קנאה. הוא חושב על בית האבן הקודר של הזוג תומס על חלונותיו הצרים וריח הגיר שמזכיר מגורי כומר. קליי מכחכח בגרונו בשעה שהם סוקרים את השולחנות החגיגיים במרפסת, העמוסים במתאבנים, פירמידה נוצצת של קרח וחסילונים.

סיליה בולעת רוק ואומרת, "נראה נפלא כרגיל, רייצ'ל."

"רק הרמתי טלפון לכמה אנשים."

"ממש," אומר מרטי. "בשבועות האחרונים היה אפשר לחשוב שמתכננים כאן את הפלישה לנורמנדי. בכל מקרה, חשבנו לנצל את מזג האוויר. תרגישו חופשי להישאר בחוץ או להיכנס פנימה."

"תראה לי איפה יש ג'ין עם מיץ לימון וקצת בוטנים," אומר קליי.

מרטי שומע את קליי מרשרש בכסף קטן בכיסים ומדמיין אותו עומד מול פקיד או מזכירה חמורי סבר ומשלשל מטבעות אל מכנסי הטוקסידו שלו. הוא בטוח שבאחד מכיסי המכנסיים יש אולר. הוא אומר, "מצטער, קליי. תיאלץ להסתפק בגבינת ברי וחסילון." הוא מושיט יד ומצביע אל המרפסת. פעמון הדלת מצלצל ורייצ'ל ממהרת בפרוזדור לפני שמרטי מספיק לעצור בעדה.

תמורת מאתיים דולר לצלחת, ארוחת הערב של אגודת הצדקה מושכת מדי שנה את אותם שישים איש פחות או יותר — עורכי דין, מנתחים, מנכ"לים, נשות נדבנים, דיפלומט בגמלאות. האירוע כולל תמיד עניבות שחורות וסידורי ישיבה, כרטיסיות הושבה קטנות בכתב מסולסל על עשרה שולחנות עגולים. פעם בשנה רייצ'ל מתקשרת לאמן יפני בצ'לסי ומוסרת לו את רשימת האורחים שלה. כעבור שלושה ימים מגיעות כרטיסיות ההושבה במעטפה מנייר אורז. מרטי מנהל טבלת הושבה, תרגיל שלמד מחבר שמנהל מכירות פומביות של יצירות אמנות אירופיות עבור סותביס. הוא מושיב את האורחים העשירים ביותר הכי קרוב לשולחן המכירה השקטה ומורה למלצרים למלא את כוסות היין שלהם כל רבע שעה. בעשור האחרון הביאה האסטרטגיה הזאת את ארוחות הערב האלה לרווחי שיא מבחינת אגודת הצדקה. היא מניבה הצעות מופרזות ומופרעות למכירה פומבית של שיט בקריביים, כרטיסים לאופרה, עטים נובעים ומנויים לירחון היכטות. מרטי חישב פעם שלאנס קורבין, מנתח אורתופדי שבכלל לא החזיק בבעלותו סירה, שילם מאה ועשרים דולר מדי חודש עבור כל גיליון של חדשות הימאות.

פרחי חבצלות וסכו"ם עשוי כסף מקשטים את השולחנות החגיגיים באולם הגדול הצופה למרפסת. עקב החום הכבד אפשר להגיש את הקוקטיילים, השמפניה והקינוח בחוץ, אבל מרטי עומד על כך שהסעודה תתקיים בתוך הבית, שם התאורה הולמת לכתיבת המחאות, שם גם אם תמונות הנוף והציורים ההולנדיים והפלמיים אינם מציגים יתומים, הם מקרינים לפחות אווירת מחסור — האיכר גורר אחורי בהמה אל תא אבן במזג אוויר סוער; ההוללים בפונדק משליכים כפות על חתול; הציור של אברקמפ ובו איכרים סמוקי לחיים מחליקים על תעלה קפואה.

כשרייצ'ל מזמינה את כולם להיכנס לארוחה, רביעיית המיתרים עוברת מהסונטות של רוסיני לקונצ'רטו ולאדג'יו של באך. רייצ'ל ומרטי יושבים כרגיל בשולחנות נפרדים כדי לתקשר עם כמה שיותר אורחים, אבל כמה פעמים במהלך הארוחה מרטי שם לב שאשתו מביטה בהיסח הדעת בכוס היין שלה. קליי תומס מספר כמו בכל שנה את עלילותיו כחובש במלחמת העולם הראשונה, איך שיחק כדורגל עם האיטלקים בשדה בוצי. מרטי נוהג לחלץ אורחים מהשולחן הזה ולהחליף אותם באחרים אבל הוא עצמו נרתם תמיד לתורנות ההאזנה לקליי תומס. עד שמרטי יהפוך לשותף במשרד הוא יעמיד פנים בכל שנה שהוא שומע את סיפורי המלחמה האלה לראשונה.

אחרי הארוחה האורחים יוצאים בחזרה למרפסת. שולחן ארוך נערך שם ועליו כוסות שמפניה גבוהות, מגדלים של פחזניות, קעריות עם קרם ברולה, שוקולדים בלגיים. כמו בשנים עברו רייצ'ל מפקידה את עיקר ההתרועעות בידי מרטי. היא אף פעם אינה מצליחה להשתלב בלהגם של הגברים או של נשות השותפים ששולחות את ילדיהן לאותם בתי ספר ומכללות, ולכן היא מסתפקת במציאת אלה שאינם חלק מהחבורה. אחות של אשת חברה חשובה או בת דודה של אחת מחברות ועד הצדקה שהגיעה מחוץ לעיר — אלה האנשים שהיא מרגישה בנוח בחברתם, אלה שלא שואלים אם היא רוצה להקים משפחה. מרטי מאשים אותה שהיא מסתתרת בביתה שלה, שהיא מנהלת שיחות חטופות ומלאות מבוכה עם זרים גמורים. הוא אומר לה שהשותפים שלו חושבים שהיא מרוחקת אף שלמעשה היא ביישנית ושברירית. מפינת המרפסת, משוליה הדועכים של שיחה על הכלבה המעורבת שמצאו המדענים הרוסים ברחוב במוסקבה, רייצ'ל רואה את השעון המעוטר שעל קיר האולם הגדול ומבינה שהניצבים להשכרה יגיעו לכאן בעוד פחות מחצי שעה. היא בוחנת את הקהל כדי לחשב איך תתקבל החבורה. היא אינה מצליחה לקבוע אם היא מנסה להוסיף לערב רוח קלילה או להרוס את האירוע לחלוטין. אם היא לא פירשה נכון את המצב, היא תפגוש את הבוהמיינים במבואה, תשלם להם את שכרם במזומן ותשלח אותם חזרה אל אפילת הלילה.

הטמפרטורה צנחה בשלוש מעלות ורוב האורחים לבשו את מעיליהם. קודם לכן, בזמן הקוקטיילים, מרטי הבעיר אש באח הלבנים שבחוץ והיא צפתה בקליי ובשאר השותפים — כוסות משקה בידיהם — משיאים לו עצות, איש־איש בתורו. בשלב מסוים קליי עוטה צמד כפפות אזבסט ולוקח מחתת ברזל כדי לסדר מחדש את בולי העץ במרכז. הוא אומר לצעירים שבחבורה שצריך יותר להבה כחולה ואוויר בתחתית. עכשיו מתגודדת קבוצה סביב האש המחודשת, עורכי דין עם סיגרים ומטפורות חופשיות המשוחחים על פילוסופיה, הידרדרות עירונית, חיוב לקוחות. היא צופה באנשי הקייטרינג מבעד לדלתות הצרפתיות ורואה איך הם נושאים את צלחות הארוחה לעמדת פינוי שהקימו בפרוזדור האחורי, מסדרון המשרתים הישן המוביל לדלתות האחוריות של חדר השינה. מרטי נהג לקרוא לו סמטת סיר הלילה וטען שהוא עדיין זוכר את סבתו ההולנדית הסנילית — שתיינית ג'ין כבדה — שמה בחוץ את "סיר הרעם" שלה כדי שהמשרתים ייקחו אותו. אבל לא היו משרתים, רק סוכנת בית תשושה שהוציאה את המסדרון מחוץ לתחום לפני שנים ולא מצאה את סירי הלילה עד שהריח חדר מבעד לקירות. יש שם ודאי תריסר עובדים עכשיו. היא חושבת שאולי כדאי שתלך לבדוק מה קורה, לוודא שאף כוס לא נשברה או שמלצרים אינם שותים מהבקבוק אבל אז היא רואה את מרטי מדבר עם הסטר. היא פחות או יותר נתנה להסטר חופש הערב אחרי שהפרחים סודרו, כי היא לא נעשית צעירה יותר, ולכן היא תוהה אם מרטי הוציא את האישה המסכנה מחדר השינה שלה.

הסטר צועדת מהמרפסת לעבר הספרייה ואז חוזרת עם עגלת מתכת מכוסה סדין וסבך כבלים מאריכים משתרכים מאחוריה. בשלב זה מרטי מחזיק את קראוויי בזרועותיו ונראה כאילו הוא עומד לשאת דברים באוזני האורחים. כמה כוסות יין והוא הופך להיות אבא שלו, מוכן להרביץ נאום משמים וטרחני אם רק ייתנו לו הזדמנות. במקרה הרע, הנאומים האלה חדגוניים ורגשניים. דמעות נקוות בעיניו כשהוא מדבר על דברים פחות רגישים מיתומים, ולכן רייצ'ל חוששת מהגרוע מכול כשהאורחים מתחילים להתאסף סביבו. אדג'יו של באך בוקע מאחת מפינות המרפסת ואז נקטע לפתע.

מרטי מביט לרגע בפנים המוארות באור האש ומכווץ את שפתו התחתונה. "טוב, חשבתי לומר כמה מילים… תודה לכל מי שבא ותמך במטרה החשובה הזאת. כרגיל אנחנו נגייס סכום לא קטן הערב."

הוא טופח על אחוריו של קראוויי ומחזיק אותו בזרוע אחת כפופה, ידו הפנויה אוחזת סיגר.

"כידוע לכולכם, השבוע שוגר לחלל היצור החי הראשון לנסיעה בכיוון אחד…"

רייצ'ל לוקחת כוס שמפניה ממגש חולף. היא מהרהרת: הוא באמת עומד לעבור בקלילות מחלל ליתומים?

"אמרו לי שכשהכלב יאכל את מנת האוכל האחרונה בעוד כמה ימים, היא תהיה מלאה רעל או שישוחרר גז שימית אותו המתת חסד. ככה כנראה הרוסים מתייחסים לחוקרי החלל הכלביים שלהם…"

רעד עובר בקולו בסוף המשפט. כמה שותפים לוגמים מהכוסות, נועצים מבט בגחלים שבאח. רייצ'ל תוהה אם הם מסיטים את המבט ממבוכה או מתוך הרהור פטריוטי.

"תראו, לא יכולתי שלא לחשוב על הכלב הקטן שלנו קראוויי ולכן עלה לי רעיון איך נוכל לשלב אותו ברגע ההיסטורי הזה."

הסטר הביאה כיסא מהמטבח ומרטי מניח בעדינות את הכלב בתנוחת ישיבה. הוא מסיר את הסדין מהעגלה וחושף את מכשיר הרדיו שלו מהספרייה, עם האוזניות והמיקרופון המצופה כרום.

"מתברר שספוטניק 2 מוסר את אותו אות כמו הראשון, ולכן אם אצליח למצוא את התדר הנכון נוכל לשמוע את בן־הכלאיים הרוסי הזה מרחף בחלל מעלינו. לפי כמה מחברי אגודת הרדיו שלי בשיקגו, האות יהיה בטווח שלנו בערך עכשיו…"

מרטי מביט בשעונו ומקרב את כיסאו של קראוויי למיקרופון. "אני עומד לתת לקראוויי להקשיב למתחרה שלו כי לא תזיק לו קריאת השכמה. צריך להגיד את האמת — אני בקושי מצליח לגרום לו לטייל בפארק בדצמבר."

המשפט מעורר צחקוקים.

רייצ'ל שולחת מבט באורחים. הנשים מחייכות אל קראוויי המחכך את אפו בכיסוי המתכת של המיקרופון. הגברים מתלהבים פחות, מעירים זה לזה בחצי פה. מרטי מקים את המכשיר לתחייה, לוחץ על מתגים ומסובב חוגה גדולה במרכז הרדיו. נשמעים קצת רעשים ואז משדר חדשות אקראי מקנדה ופרץ צלילי פולקה, ולבסוף הם שומעים את האות — צליל מצפצף מתחת למים. הצפצוף כמעט מכאיב לאוזן, ביפ ירחי הטומן בחובו איום סובייטי שקט.

"שמעתם?" שואל מרטי. "זה הם."

בשלב זה האורחים כבר מתקרבים ורייצ'ל רואה את הגברים נטועים במקומם, הסיגריות אחוזות ברפיון בידיהם. הם מאזינים לאות במשך דקה תמימה. מרטי מחבר את האוזניות ומניח אותן על אוזניו של קראוויי, ואז מנמיך את עוצמת הקול. הכלב מתכווץ ומתחיל לנבוח. מרטי מוסר לאורחיו שהמיקרופון כבוי, שאין לו רשות לתת לכלב להרעיש בעת השמעת האות, שעלולים לזרוק אותו מאחוות חובבי הרדיו, אבל עד מהרה האורחים מעודדים את קראוויי להציק לכלב הרוסי. "תגיד להם שעוד מעט נשיג אותם," קורא אחד השותפים. מרטי מעמיד פנים שהוא פותח את המיקרופון ובתוך כל ההמולה הכלב מתחיל לנבוח ולייבב. לבסוף מרטי נותן לקראוויי חסילון מקולף משולחן סמוך ומשחרר אותו לחזור הביתה ולייבב בפנים בשעה שכל השאר מוחאים כפיים ומריעים לכלב הפטריוט. מרטי מרים כוסית לחקר החלל ולכוכב העולה בשמי אמריקה. רייצ'ל מסתובבת ומעל שפת הכוס שלה היא רואה את הניצבים להשכרה נכנסים למרפסת מהדלתות הצרפתיות, הסטר משתרכת בעקבותיהם בייאוש. היא חושבת על מבוכתו של הרט הנובר בכניסה הראשית, על שיחת הטלפון שיירטה הסטר וכעת היא רואה את הניצבים קרבים ובאים — התשובה של אמריקה לשאיפות הקוסמיות של הרוסים. חירות מזוקנת, יחפה ונטולת חזיות. שישה ניצבים מגיעים: שלושה גברים ושלוש נשים. אחד הגברים — משורר מרקסיסט או פילוסוף צמחוני — נראה מרוגז בעקבות מה שנגלה לעיניו על הגג.

הניצבים ניגשים לשולי הקהל — שיחות על תערוכות בתחנות־כח נטושות, על ארוחות פנקייק בלופטים עם מים קפואים ברחוב תומפסון. בהתחלה הם מפגינים אדיבות יחסית ואפילו מרטי נאלץ להודות שמדובר ברעיון מבריק. הנשים בסנדלים לוגמות יין אדום ופוצחות בריקוד אקזוטי ליד האח. אחת מהן מלמדת את אשתו של אחד השותפים לרקוד פנדנגו והרביעייה חוזרת למרפסת כדי לאלתר. הגברים המזוקנים במקטורני הקורדרוי פותחים בשיחות עם החבר'ה מהאפ–טאון ומגלים עניין אנתרופולוגי בטקסיהם של אותם צפוניים עשירים ומסתוריים. הם מחמיאים ומתווכחים, מצחקקים לשמע בדיחותיו העצבניות של רופא שיניים. אישה העונדת עגילי דרקון מחליפה כרטיסי ביקור עם בנקאי השקעות, אלא שבכרטיס שלה מופיע תבליט של המילה צרה בחזית. במשך רבע שעה איש אינו מצליח לעלות על תרגיל המסיבה המחוכם ומרטי ניגש לרייצ'ל מאחור כדי לספר לה כמה רוח חיים הפיחה בערב הזה. אבל אז מרטי רואה את אחד הגברים — בברט אדום ובמעיל צבא מיד–שנייה — מחזיק בקבוצת אורחים קטנה כבני ערובה בסלון. ממקומו במרפסת הוא רואה את האיש עומד על כיסא עתיק ומרים את קערת הפירות של דה גרוט לנגד עיניו של הקהל המבועת קלות. מרטי מתחיל לנוע לעבר הבית כאשר צרה מגישה לו לפתע צלחת עמוסה חסילונים. הוא שואל את עצמו למה אנשי הקייטרינג עדיין לא פינו את כל המתאבנים. האם הבוהמיינים האלה עומדים לחטוף קלקול קיבה על הגג שלו? "השם האמתי שלי הוא האני," אומרת האישה, "ואני מתכוונת לאכול את משקל הגוף שלי בסרטנים. אתה בטח המארח. נעים להכיר, מארח." היא שיכורה ויחפה, לבושה חצאית מתנפנפת שנראית כאילו היא עשויה מחצאית ישנה של כת האמיש. מרטי שולח אליה חיוך מלאכי ומתאמץ לראות מה מתרחש בדירה.

"למה לכל הרוחות החבר שלך עומד על כיסא?" שואל מרטי.

"בנג'י? הוא מסטול כמו עפיפון על ספידים. הוא יהרוס לך את קערת הפירות הזאת אם לא תיזהר."

מרטי מתכווץ כשהוא ניגש אל המהומה. המוזיקה הספרדית מעוטרת בצחוקים רמים ובקריאות "אולה!" בשעה שהוא נחפז מבעד לדלתות הזכוכית ופונה ימינה.

"תראו את האגס הזה, גבירותי ובטלני, תראו כמה הוא עסיסי ובשרני מרוב חושניות, מבזבז זמן עם תפוחי סמית עלובים… הוא מחכה שיקדמו אותו כדי שיגשים את הייעוד הנשגב שלו." האיש שולף את האגס מהקערה ומקרב אותו לפיו, נוגס בו בעוצמה ומתיז לכל עבר.

"סלח לי, אבל נראה לי שהספיק לנו," אומר מרטי.

האיש מביט אליו מהכיסא באדנות, זקנו מרובב בבשר אגס. מרטי אינו יודע שום דבר על ספידים אבל הוא מזהה בקלות פסיכי מטורף — אישוניו של האיש גדולים ובוהקים כמו מטבעות כסף.

"זו הכיכר המרכזית?" הוא שואל את הקהל.

"כדאי שאקרא למשטרה," אומר מרטי. הוא מרגיש ששאר האורחים מגיעים מהמרפסת ומתקבצים מאחוריו בשקט כדי לצפות במתרחש.

האיש מנענע בראשו בחוסר אמון. "אתה משלם על זה, חבר. חשבת שהמופע המשני פשוט יגיע וישתה לך מהשמפניה, יקריא קצת שירה על תפיסת טרמפים ושינה ביערות וילך לדרכו. הנחה שגויה, אמיגו. היגיון פגום, קומפדרה. אנחנו אורחים במוזיאון המהמם הזה וזרקנו את התסריט לפח… הצד האפל והשדים שלך רודפים אותך כל החיים הפתטיים שלך, אחי. עכשיו הם כאן. נעים מאוד."

האני עומדת מאחורי מרטי ואומרת תירגע לאיש המטורף, כאילו היה סוס כעוס.

"שילמנו על מונית חזרה הביתה," אומרת רייצ'ל ממקום כלשהו בקהל. "נחזיר את כולכם במונית עם שאריות מהקייטרינג."

ההתנשאות הזאת גורמת לאיש העומד על הכיסא להתכופף ולעשות תנועות ידיים, מטיף בפינת רחוב המתחמם לקראת יום הדין. "אני מת ממך. אנחנו לא רוצים את הארוחת צהריים המחורבנת שלך בנייר כסף, ליידי מקבת. לא באנו לפה בגלל האוכל או היין… אנחנו כאן כי אמריקה בא' רבתי הולכת למצוץ את הפאלוס של הדוד הרוסי ואנחנו רוצים שכולכם תראו איך זין ורוד ועלוב נראה מקרוב…"

באותו רגע קליי תומס מגיח מתוך הקהל. אחר כך מרטי יחשוב שהוא נראה כועס לא פחות ממישהו שהעירו אותו במפתיע מתנומת צהריים. הוא נראה כעוס, אבל אין בהתנהגותו זכר לתוקפנות. הוא מוריד בדרך את הז'קט שלו, מתיר את החפתים ומפשיל שרוולים, כאילו הוא עומד לשטוף כלים. אבל בתור מתאגרף במשקל בינוני בוגר פרינסטון, קליי ניצב גמיש ולוחמני על שתי רגליו. מרטי עומד לשאול אותו אם כדאי שיקראו למשטרה אבל מגלה שהוא מחזיק את המקטורן החגיגי של הבוס שלו. בלי להביט באיש, קליי נעמד מאחורי הכיסא ותופס את רגליו מאחור, מכריח את הביטניק לרדת לזחילה על הרצפה. הוא שומט את קערת הפירות בדרך ושולח תפוחים ואגסים ירוקים אל מתחת לרהיטים.

"מה עובר עליך, חתיכת זקן!"

קליי דוחף את האיש דחיפה אחת חזקה בחזה. "הגיע הזמן שכולכם תצאו מפה."

האיש חבוש הברט אינו זז ממקומו לרגע, עיניו מגולגלות, ידיו רפויות. הסיכויים שישבור אגרטל עתיק על ראשו של קליי או שיברח מהבית באימה מסוממת סבירים באותה מידה. האני ושאר הניצבים נאספים בפרוזדור ומתחננים אל חברם שיצטרף אליהם.

רייצ'ל אומרת, "המשטרה בדרך."

הוא הוגה בדבר, מהרהר בו מתוך הערפל הנפשי האופף אותו. לבסוף הוא נשען לאחור על עקביו ומתרצה והולך בעקבות חבריו במסדרון. קליי רודף אחריהם בעודם יורדים במדרגות. מרטי משתמש באינטרקום כדי לקרוא להרט הנובר ואומר לו לוודא שהפולשים יעזבו את הבניין ברגע שיגיעו לכניסה הראשית. אחרי שווידא שהם נכנסים למעלית הפרטית בקומה שתים־עשרה, קליי מופיע שוב בקומה העליונה וזוכה לתשואות סוערות. מרטי מצטרף למחיאות הכפיים אך הוא מרגיש פגוע ומושפל. הרגע הוא ראה איך הבוס שלו, אדם בן שישים, משליך את הניצבים כאילו היו חבורת מתבגרים המחוללת מהומות בהצגה יומית. ואם המצב אינו חמור מספיק, רייצ'ל שילמה במיטב כספם תמורת ההשפלה הזאת — היא התקשרה והזמינה אותם כאילו מדובר בשירות חדרים.

קליי עומד לצד מרטי, מכפתר את חפתיו. הוא נוטל את המקטורן החגיגי שלו ולובש אותו. קליי אומר, "לפעמים כשמזמינים אריות לסעודה חגיגית, הם נושכים."

מרטי יודע שמן הראוי להודות לקליי על הטיפול במצב אבל הוא אינו מסוגל. הוא צופה בבני הזוג תומס מתרחקים בפרוזדור. אורחים נוספים מתחילים להנהן לאות פרידה ולחמוק בעקבותיהם. רייצ'ל אינה נראית באופק והאורחים פוגשים בהסטר העגמומית ליד מתלה המעילים ובמבטה המתחמק. כשאחרון האורחים עוזב, מרטי עומד לרגע בגבו לדלתות המעלית. הסטר מברכת אותו בלילה טוב והוא עולה במדרגות ואז מגשש את דרכו באפילה לעבר חדר השינה שלו. רק כשהוא מתפשט ועומד עירום באור הבוקע מחדר האמבטיה הצמוד, הוא חושב שאירועי היום הזה היו תעלול אכזרי. רייצ'ל, פניה לקיר, מעמידה פני ישנה. המבוכה עדיין בוערת בו והוא מרגיש שהיא הולמת במפרקי אצבעותיו ובשיניו. הוא נושא מבט אל הציור ומקווה שהשקט הקפוא שלו ינסוך בו שלווה. הנערה שברירית כל־כך, לכודה בין היערות והנהר הקפוא. פני המחליקים וידיהם ורודות מרוב קור. הוא מביט בכלב הפוסע על הקרח ורודף אחרי הילד, וחושב על הכלבה המעורבת הרוסייה המסתובבת בחלל. רק אחרי שנים רבות הוא יגלה שהכלבה מתה זמן קצר לאחר שיצאה מהאטמוספרה, שהלחץ הגבוה והטמפרטורה היו כבדים מנשוא בשבילה. הוא ייזכר בחוקרת החלל המתה ובזיוף התלוי לראווה ויחשוב שהוא פתי מאמין. אבל עכשיו הוא שם לב שמסגרת התמונה עקומה במקצת ונוטה בחמישה סנטימטרים ימינה. הוא מיישר אותה, מכבה את האור בחדר האמבטיה ונכנס למיטה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הציור האחרון של שרה דה ווס”