רופא יוצא ממשמרת באמצע הלילה. בדרך הביתה הוא דורס אריתראי. אחר כך הוא בורח. למחרת בבוקר, בפתח ביתו, אשתו של […]
1
האבק היה בכל מקום. שכבה לבנה, דקה, כמו ציפוי על עוגת יומולדת שאיש אינו רוצה בה. הוא הצטבר על עלי הדקלים בכיכר הראשית, עצים בוגרים שהובאו במשאית ונתחבו אל תוך הקרקע, כי אף אחד לא סמך על שתילים צעירים שיצליחו להיקלט פה; הוא כיסה את שלטי הבחירות לעירייה, ששלושה חודשים אחרי ההצבעה עדיין היטלטלו ממרפסות הבתים: גברים קירחים ומשופמים משקיפים מאחורי האבק על קהל הבוחרים הפוטנציאלי, חלקם בחיוך סמכותי וחלקם במבט רציני, הכול בהתאם להמלצתו של יועץ התקשורת התורן. אבק על שלטי הפרסומת; אבק על תחנות האוטובוס; אבק על הבוגנוויליה שנסרכת בצדי המדרכות, מעולפת מצמא; אבק בכל מקום.
אף על פי כן, דומה היה שאיש לא נותן על כך את דעתו. תושבי באר שבע הסכינו עם האבק כמו שהסכינו עם כל השאר — אבטלה, פשע, גנים ציבוריים זרועים בקבוקים שבורים. אנשי העיר הוסיפו להתעורר לרחובות מלאי אבק, הלכו לעבודות מאובקות, עשו סקס תחת מעטה אבק והולידו ילדים שהאבק נשקף מעיניהם. לעתים תהה את מי משניהם הוא שונא יותר — את האבק, או את תושבי באר שבע. כנראה שאת האבק. תושבי באר שבע לא היו מרוחים לו על הג’יפ מדי בוקר. האבק כן. שכבה לבנה, דקה, שעימעמה את האדום הלוהט של הג’יפ והפכה אותו לוורוד דהוי, פרודיה על עצמו. זועף, שלח איתן אצבע לעבר השמשה ומחה מעט מהחרפה. האבק דבק בידו גם לאחר ששיפשף אותה במכנסיו, והוא ידע שייאלץ לחכות עד שטיפת הידיים בסורוקה בטרם ירגיש שוב נקי באמת. שתזדיין העיר הזאת.
(לפעמים היה שומע את המחשבות שלו ונבהל. אז היה מזכיר לעצמו שהוא לא גזען. שהוא מצביע מרצ. שהוא נשוי למישהי שפעם, לפני שהפכה לליאת גרין, נקראה ליאת סמוחה. אחרי שמנה את כל אלה היה נרגע מעט, ואז היה יכול להוסיף ולשנוא את העיר הזאת במצפון נקי.)
כשנכנס לאוטו הקפיד להשאיר את האצבע המוכתמת הרחק מטווח מגע, כאילו לא היתה חלק מגופו אלא איזו דגימת רקמה שהוא אוחז בידו לצורך הדגמה, עוד רגע ויניח אותה מול פרופ’ זכאי כדי שיוכלו לבחון אותה ביחד במבטים תאוותניים — גלי לנו מי את! אבל פרופ’ זכאי היה כעת קילומטרים רבים מכאן, מתעורר לבוקר חף מאבק ברחובות המוריקים של רעננה, מתמקם בנוחות במרצדס הכסופה שלו, שמפלסת את דרכה לבית החולים מבעד לפקקי אזור המרכז.
בעודו שועט ברחובות הריקים של באר שבע איחל איתן לפרופ’ זכאי שעה ורבע לפחות של עמידה מיוזעת בצומת גהה, עם מזגן מקולקל. אבל הוא ידע היטב שמזגנים של מרצדס לא מתקלקלים, ושהפקקים בגהה אינם אלא תזכורת מתוקה למה שהשאיר מאחוריו כשעבר לכאן — כרך. מקום שהכול רוצים לבוא בו. נכון, בבאר שבע לא היו פקקים, והוא טרח לציין זאת בכל שיחה עם מכרים מאזור המרכז. אבל כשעשה זאת — חיוך שלֵו נסוך לו על פניו, מבט צלול של איש מדבר אציל — חשב תמיד שגם בבית קברות אין פקקים, ובכל זאת לא היה קובע שם את משכנו. הבתים לאורך שדרות רגר אכן הזכירו בית קברות. שורה דהויה, אחידה, של גושי אבן שפעם היו לבנים והיום נושקים לאפור. מצבות ענק שמחלונותיהן נשקפו מדי פעם פנים עייפות, מאובקות, של רוח רפאים זו או אחרת.
במגרש החניה בסורוקה פגש בד”ר צנדורף, שחייך אליו חיוך רחב ושאל, “ומה שלום ד”ר גרין היום,” והוא דלה מקִרבו חיוך חבוט ומרח אותו כמיטב יכולתו והשיב, “הכול בסדר.” אחר כך נכנסו יחד בשערי בית החולים, ממירים את האקלים והשעה שכפה עליהם הטבע בהתרסה המחוצפת של מערכות מיזוג אוויר ותאורה, המבטיחות להם בוקר נצחי ואביב שלא יחלוף לעולם. בכניסה למחלקה נפרד איתן מד”ר צנדורף לטובת קרצוף ממושך בכיור של האצבע המאובקת, עד שאחות צעירה חלפה לידו וציינה שיש לו אצבעות של פסנתרן. זה נכון, חשב, יש לו אצבעות של פסנתרן. נשים תמיד אמרו לו את זה. אבל הדבר היחיד שניגן עליו היה נוירונים פגומים, קטומים, שפרט עליהם באצבעות עטויות כפפות כדי לראות איזו מנגינה יוכל להפיק מהם, אם בכלל.
כלי נגינה משונה, המוח. אתה אף פעם לא באמת יודע איזה צליל תקבל כשתקיש על קליד זה או אחר. כמובן, יש סבירות גבוהה שאם תגרה את האונה האוקסיפיטלית באמצעות זרם חשמלי קל, ידווח האדם שמולך על כך שהוא רואה צבעים, כשם שלחיצה על נוירונים באונה הטמפורלית תוביל — במידה גדולה של ודאות — לאשליה של צלילים וקולות. אבל אילו צלילים? אילו מראות? הנה כאן הופך כל העניין מסובך. כי על אף שהמדע אוהב מאוד חוקים כלליים, אחידים, האנשים, מתברר, אוהבים להיבדל זה מזה. באיזו דבקות מקוממת הם מתעקשים לייצר סימפטומים חדשים, שונים, שגם אם אין הם אלא בגדר וריאציה על נושא מוזיקלי אחד, בכל זאת הם רחוקים זה מזה מכדי שניתן יהיה לאגדם לאמירה כוללנית אחת. שני חולים עם פגיעה בקורטקס האורביטו־פרונטלי לעולם לא יואילו בטובם להסתנכרן על אותן תופעות לוואי. האחד יתנהג בחספוס ובגסות רוח, ואילו השני יהפוך לצחקן כפייתי. האחד יעיר הערות מיניות חסרות טעם, והשני ייתקף בצורך בלתי נשלט להרים כל חפץ שייקרה בדרכו. נכון, ההסבר לבני המשפחה המזועזעים יהיה זהה: עקב סיבה כלשהי (תאונת דרכים? גידול סרטני? כדור תועה?) נפגע הקורטקס האורביטו־פרונטלי, שאחראי על ויסות ההתנהגות. מבחינה נוירוקוגניטיבית הכול כשורה: הזיכרון עובד, והיכולות החישוביות נותרו בעינן. אבל האדם שהכרתם איננו עוד. מי יבוא במקומו? לא ברור. עד כאן. מנקודה זו והלאה — עולם שלם של מקריות. המקריות, זנזונת מתגרה שכמותה, מרקדת בין מיטות המחלקה, יורקת על חלוקי הרופאים, מדגדגת את סימני הקריאה של המדע עד שאלו מרכינים ראשם ומתעגלים לסימני שאלה.
אז איך בכל זאת אפשר לדעת משהו?!, התפרץ פעם לעבר במת העץ שבאולם ההרצאות. חמש־עשרה שנה חלפו מאז, ועדיין הוא זוכר את הלהט שעלה בו שעה שהבין, בשעת צהריים מנומנמת, שהמקצוע שהוא לומד אינו ודאי יותר מכל תחום עיסוק אחר. סטודנטית שנרדמה לידו הקיצה בבהלה למשמע הקריאה, ונתנה בו מבט עוין. שאר הכיתה המתינה להמשך דבריו של המרצה הבכיר, שוודאי ייכללו בחומר המבחן. היחיד שלא ראה בשאלה טרחה היה פרופ’ זכאי עצמו, שנשא אליו מבט משועשע מעל כן המרצים. “ואיך קוראים לאדוני?”
“איתן. איתן גרין.”
“הדרך היחידה לדעת משהו, איתן, היא לעקוב אחרי המוות. המוות מלמד אותך את כל מה שאתה צריך לדעת. קח לדוגמה את המקרה של הנרי מוליזון, חולה אפילפסיה מקונטיקט. ב־1953 מיפה נוירוכירורג בשם סקוויל את מוקדי האפילפסיה בשתי האונות הטמפורליות, והנרי מוליזון עבר ניתוח חדשני להסרת האזורים האחראים למחלה, ביניהם ההיפוקמפוס. אתה יודע מה קרה אחר כך?”
“הוא מת?”
“כן ולא. הנרי מוליזון לא מת, כי הוא התעורר מהניתוח והמשיך בחייו. אבל במובן אחר הנרי מוליזון כן מת, כי מהרגע שהוא התעורר מהניתוח הוא לא היה מסוגל לייצר אפילו זיכרון חדש אחד. הוא לא היה יכול להתאהב, או לנטור טינה או להיחשף לרעיון חדש במשך יותר משתי דקות, כי אחרי שתי דקות מושא האהבה, או הטינה, או הרעיון החדש, פשוט היו נמחקים. הוא היה בן עשרים ושבע כשהניתוח התרחש, ואף על פי שהוא מת רק בגיל שמונים ושתיים הוא בעצם נשאר בן עשרים ושבע לנצח. אתה מבין, איתן, רק אחרי שהסירו את ההיפוקמפוס גילו שהוא בעצם האחראי על קידוד זיכרונות לטווח ארוך. אנחנו חייבים לחכות שמשהו ייהרס כדי להבין מה תיפקד כשורה קודם לכן. זו בעצם השיטה הבסיסית ביותר בחקר המוח — אתה לא יכול פשוט לבוא ולפרק חתיכות מוח של אנשים ולבדוק מה קורה, אתה מחכה שהמקרה יעשה את זה בשבילך. ואז, כמו להקה של אוכלי נבלות, אנשי המדע עטים על מה שנשאר אחרי שהמקרה עשה את שלו, ומנסים להגיע לדבר הזה שאתה כל כך משתוקק אליו — לדעת משהו.”
האם שם הוטל הפיתיון, באולם ההרצאות ההוא? האם כבר אז ידע פרופ’ זכאי שהסטודנט השקדן, המרותק, ילך אחריו כמו כלב נאמן בכל אשר יפנה? שעה שלבש את החלוק הלבן גיחך איתן על תמימותו שלו. הוא, שלא האמין באלוהים, שאפילו כילד סירב להתמסר לכל סיפור שהיה בו ולו מעט מהעל־טבעי, הפך את המרצה הזה לאל מהלך. וכשהכלב הנאמן סירב להעמיד פני מת, פני חירש־אילם־עיוור, האל המהלך הטיל עליו את חרון אפו, גירש אותו מגן העדן התל אביבי אל ארץ הישימון הזו, אל סורוקה.
“ד”ר גרין?”
האחות הצעירה עצרה לצדו ודיווחה על אירועי הלילה. הוא האזין לה במידה מתקבלת על הדעת ופנה להכין לעצמו קפה. בלכתו במסדרון העיף מבט קצר בפרצופי החולים — אישה צעירה משתנקת בבכי שקט. גבר רוסי בגיל העמידה מנסה למלא סודוקו, אך ידו רועדת. ארבעה בני משפחה בדואים בוהים במבט מזוגג בטלוויזיה המשקיפה ממעל. איתן ליכסן מבטו למרקע — צ’יטה נחושה עמלה על כרסום שיירי הבשר האחרונים ממה שקודם לכן היה — אם להסתמך על הקריין — שועל אדום זנב. הנה כי כן, העובדה שכל החיים נידונו לכיליון, אותה עובדה שהַס היה מלהזכירה במסדרונות בית החולים, יכלה להיאמר באין מפריע על מסך הטלוויזיה. לו היה ד”ר איתן גרין מהלך בג’ונגל הבטון הזה ששמו סורוקה ומדבר על המוות פשוטו כמשמעו, היו החולים יוצאים מדעתם. בכי, צעקות, תקיפת אנשי הצוות הרפואי. פעמים אינספור שמע מטופל נרגש מכנה אותם ‘מלאכים בלבן’. ואף על פי שידע כי לא מלאכים מצויים מתחת לחלוק הלבן, אלא אנשים בשר ודם, בכל זאת לא נתפס לקטנות. אם זקוקים בני האדם למלאכים, מי הוא שימנע אותם מהם? מה בכך אם האחות הרחומה ניצלה אך בקושי מתביעת רשלנות שעה שמזגה לגרון ניחר אחד תרופה שיועדה לגרון ניחר אחר? גם מלאכים טועים לפעמים, בפרט אם לא ישנו 23 שעות. וכשהסתערו קרובים מוכי צער וזעם על מתמחה מפוחד או מומחית מבוהלת, ידע איתן כי גם על מלאכים של ממש היו מסתערים כך, לתלוש להם את נוצות הכנפיים, שלא יעופפו במלכות שמים המופזת שעה שהקרוב האהוב נשלח למחשכי עפר. והנה, כל אותן נפשות שלא יכלו לשאת ולו הצצה חטופה בפניו של המוות צפו בו בשלווה, באהדה אפילו, שעה שהטיל את חִתו על הסוואנה האפריקאית. כי כעת לא היו אלו הבדואים בלבד שבהו במסך — גם הגבר הרוסי הניח את הסודוקו וזקף את צווארו, ואפילו האישה המשתנקת הציצה במראה מבעד לריסים מעוטרי דמעות. הצ’יטה לעסה במרץ את שארית בשרו של השועל אדום הזנב. הקריין דיבר על בצורת. בהעדר גשמים, יתחילו חיות הסוואנה לאכול את גוריהן שלהן. באי המחלקה הנוירוכירורגית צפו מרותקים בתיאור הנדיר, כך סיפר הקריין, של אריה אפריקאי הטורף את ולדיו שלו, ואיתן גרין ידע בכל לבו שלא על המורפיום עליו להודות לאלוהי המדע, אלא על טושיבה 33 אינץ’.
לפני ארבע שנים מטופלת קירחת קראה לו ציניקן וירקה בפרצופו. עדיין יכול להיזכר במגע הרוק הניגר על לחיו. היא היתה אישה צעירה, לא נאה במיוחד. אף על פי כן הילכה במחלקה באיזה הוד מלכותי, חולים ואחיות נעים לפנות את דרכה בבלי דעת. באחד הימים, כשסר למיטתה בביקור הבוקר, קראה לו ציניקן וירקה בפרצופו. לשווא ניסה להבין מה הוביל ליריקה. בביקורים הקודמים היו שאלותיו ענייניות ותשובותיה קצרות. מעולם לא פנתה אליו במסדרון. דווקא משום שלא מצא סיבה העכיר המעשה את רוחו. על כורחו נגרר למחשבות מאגיות על עיוורים המיטיבים לראות, על נשים קירחות שהמוות הקרב מציידן באיזו תבונת רנטגן, חודרת לב וכליות. אותו לילה, על המיטה הזוגית שבסדיניה ריח זרע, שאל את ליאת:
אני ציניקן?
היא צחקה, והוא נעלב.
עד כדי כך?
לא, אמרה ונשקה לו על קצה אפו, לא יותר מאחרים.
והוא באמת לא היה ציניקן. לא יותר מאחרים. ד”ר איתן גרין התעייף מחוליו לא יותר — גם לא פחות — מן המידה הסבירה הנהוגה במחלקות. ולמרות זאת נשלח לגָלוּת מעבר לאוקיינוס של אבק וחול, גורש מחיק בית החולים שבמרכז לשממת הבטון העגומה של סורוקה. “אידיוט,” לחש לעצמו שעה שנאבק להחיות את המזגן המחרחר בחדרו, “אידיוט ונאיבי.” כי מה אם לא אידיוטיוּת ישלח עילוי רפואי לעימות חזיתי עם המנהל הממונה עליו? מה אם לא אידיוטיות בצורתה המזוקקת ביותר יגרום לו להתעקש על צדקתו גם שעה שהממונה — סנדקו של אותו עילוי עוד מימי האוניברסיטה — משיב לו שייזהר? אילו צורות חדשות של אידיוטיות הצליח העילוי הרפואי להמציא כשדפק על השולחן בחיקוי חיוור של אסרטיביות ואמר, “זה שוחד, זכאי, ואני אפוצץ את זה?” וכשפנה למנהל בית החולים וסיפר לו על מעטפות הכסף והניתוחים־הדחופים־ללא־תור שבאו בעקבותיהן, האם באמת היה טיפש מספיק כדי להאמין למבט ההפתעה שבעיניו?
והגרוע מכול הוא שהוא היה עושה זאת שוב. את הכול. למעשה כמעט חזר על הדברים כשגילה, כעבור שבועיים, שהפעולה היחידה של מנהל בית החולים מתמצה בלדאוג להעברתו.
“אני אלך עם זה לתקשורת,” אמר לליאת, “אני אעשה בלאגן כזה שהם לא יוכלו להשתיק אותי.”
“בסדר גמור,” אמרה, “מיד אחרי שנשלם על הגן של יהלי, ועל המכונית, ועל הדירה.”
אחר כך תאמר שזו היתה החלטה שלו, שהיא היתה תומכת בו בכל דרך שהיה בוחר. אבל הוא זכר איך החום של העיניים שלה הפך בבת אחת מדבש לאגוז קשה, זכר איך התהפכה במיטה כל אותו הלילה, מתכתשת בחלומותיה עם ביעותים שאת טיבם ניחש. בבוקר המחרת נכנס לחדרו של מנהל בית החולים והסכים להעברה.
וכעבור שלושה חודשים כבר היו כאן, בווילה המסוידת לבן שבעומר. יהלי ואיתמר שיחקו על הדשא. ליאת התלבטה היכן לתלות את התמונות. ואילו הוא עמד והביט בבקבוק הוויסקי שהעניקו לו חברי המחלקה לרגל עזיבתו, ולא ידע אם לצחוק או לבכות.
לבסוף לקח את הבקבוק איתו לבית החולים, העמיד אותו על המדף בין התעודות. הרי כמו התעודות, גם הוא מסמל משהו. תקופה שהסתיימה, שיעור שנלמד. אם אירע וזכה לכמה דקות של חסד בין חולה לחולה, לקח את הבקבוק והתבונן בו בעיון, מתעכב ארוכות על כרטיס הברכה. “לאיתן, דרך צלחה”. דומה שהמילים מלעיגות עליו. הכיר היטב את כתב ידו של פרופ’ זכאי, נקודות ברייל קטנות שבתקופת לימודיו באוניברסיטה הביאו סטודנטים לידי בכי. “תוכל לחזור על מה שכתבת”? “אני מעדיף שגבירתי הסטודנטית תלמד לקרוא”. “אבל זה לא ברור”. “מדע, רבותי, הוא עניין לא ברור”. וכולם היו רוטנים וכותבים, ומנקזים את כעסם למשובי סוף שנה ארסיים במיוחד, שמעולם לא שינו דבר. בשנה הבאה שב פרופ’ זכאי לעמוד באולם ההרצאות, כתב ידו על הלוח לשלשת יונים לא מפוענחת. היחיד ששמח לראותו היה איתן. לאט־לאט, בשקדנות נלהבת, למד לבאר לעצמו את כתב ידו של זכאי, אך דמותו של הפרופסור נותרה עבורו חידה סתומה.
“לאיתן, דרך צלחה”. כרטיס הברכה נתלה על צווארו של בקבוק הוויסקי בחיבוק נצחי, שעורר באיתן בחילה. פעמים מספר חשב לקרוע את הברכה ולהשליכה לפח, אולי בכלל להיפטר מהבקבוק כולו. אך תמיד עצר בעצמו ברגע האחרון, מתבונן במילותיו של פרופ’ זכאי באותו ריכוז שבו התבונן בנעוריו במשוואה מסובכת.
הוא עבד יותר מדי בלילה ההוא, והוא ידע את זה. השרירים שלו כאבו. כוסות הקפה לא השפיעו יותר ממחצית השעה. מאחורי כף ידו הסתיר פיהוקים שאיימו לבלוע את כל חדר ההמתנה. בשעה שמונה התקשר לאחל לילה טוב לילדים, והיה עייף ועצבני כל כך שהעליב את יהלי. הילד ביקש שיעשה קול של סוס והוא השיב “לא עכשיו” בטון שהבהיל את שניהם. אחר כך לקח איתמר על עצמו את ניהול השיחה, שאל איך היה בעבודה ואם יחזור מאוחר, ואיתן צריך היה להזכיר לעצמו שהילד הקשוב הזה, הממהר לפייס, עוד לא מלאו לו שמונה. שעה שדיבר איתמר שמע ברקע את משיכות אפו של יהלי, ודאי ניסה לבכות מבלי שיבחין בכך אחיו הגדול. כשסיים את השיחה היה איתן עייף עוד יותר מקודם, והרגיש אשם מאוד.
כמעט תמיד הרגיש אשם כשחשב על הילדים שלו. לא משנה מה עשה, זה תמיד הרגיש מעט מדי, פחות מדי. תמיד יש סיכוי שדווקא את השיחה הזאת, שבה סירב בתוקף לעשות קולות של סוס, דווקא את השיחה הזאת יהלי יזכור שנים אחר כך. הרי אלו בדיוק הדברים שהוא עצמו זוכר מהשנים האלה — לא את כל החיבוקים שקיבל אלא את אלו שסורבו לו. כשפרץ בבכי בסיור במעבדה של אבא שלו באוניברסיטת חיפה, ואמא שלו רק עמדה שם, עם כל המבקרים, ולחשה שהוא צריך להתבייש. ויכול להיות שהיא דווקא כן חיבקה אותו אחר כך. או שלפה מהארנק תחליף חיבוק של חמישה שקלים ושלחה אותו להתנחם בארטיק. זה לא משנה. זה לא נזכר. כמו שאינו זוכר את כל הפעמים שבהן קפץ מהעץ בחצר והאדמה קיבלה אותו בברכה, אלא את הפעם האחת שבה התרסק עליה ושבר רגל.
כמו כל האבות גם הוא ידע שאין ברֵרה. שהוא נידון לאכזב את הבן שלו. וכמו כל האבות גם הוא שימר תקווה כמוסה שאולי לא. אולי אצלם זה לא יקרה. אולי הוא יצליח לתת לאיתמר וליהלי בדיוק את מה שצריך. וכן, ילדים בוכים לפעמים, אבל אצלו הם יבכו רק כשבאמת צריך לבכות. כי הם פישלו, לא כי הוא פישל.
הוא צעד במסדרון המחלקה, נצְלֶה בלהבות הקפואות של הפלורוסנט, וניסה לחשוב מה קורה כעת בבית. איתמר בחדר שלו, מסדר דינוזאורים מהגדול אל הקטן. יהלי בטח כבר נרגע. הילד הזה כמו ליאת, מתלהט מהר ומתקרר מהר. לא כמו איתן, שהכעס אצלו זה פלטת שבת, מדליקים ולא מכבים יומיים. כן, יהלי כבר רגוע. יושב עכשיו על הספה וצופה בפעם האלף במלך הפינגווינים. איתן הכיר את הסרט הזה בעל פה. הבדיחות של הקריין, התמה המוזיקלית, אפילו סדר הכתוביות בסוף. ולא פחות משהכיר את הסרט, הכיר את יהלי: מתי יצחק, מתי ידקלם עם הקריין שורת מחץ אהובה, מתי יציץ אל המסך מאחורי כרית. החלקים המצחיקים הצחיקו אותו בכל פעם מחדש, והחלקים המפחידים הפחידו אותו בכל פעם מחדש, וזה היה מוזר, כי כמה כבר אפשר לצחוק מבדיחה שאתה מכיר, וכמה כבר אפשר לפחד ממארב של כלב ים אם אתה יודע בוודאות שבסוף הפינגווין יצליח לזיין אותו ולברוח. ובכל זאת, ברגע שהופיע כלב הים צלל יהלי אל מאחורי הכרית, ומשם השגיח מרחוק על קורות הפינגווין. ואיתן היה מביט בו מביט על הפינגווין, ותוהה מתי יזנח סוף־סוף את הקלטת הזו, מתי מפסיקים ילדים לבקש כל הזמן את המוּכר, ומתחילים לדרוש את החדש.
ומנגד, כמה כיף ונוח לדעת, כבר באמצע הסרט, איך הוא הולך להסתיים. ואיך הסערה המסוכנת בדקה ה־32 הופכת נסבלת בהרבה כשאתה יודע שהיא שוככת בדקה ה־43. שלא לדבר על כלבי הים, והשחפים, וכל שאר חורשי הרע שלוטשים עיניים אל הביצה שהטילה מלכת הפינגווינים, ונכשלים להשיגה, וכשהמארב של כלב הים נכשל סוף־סוף, כפי שידע שייכשל, יהלי היה מריע, שולף את פניו מאחורי הכרית ואומר — אבא, אפשר שוקו?
אפשר, ברור שאפשר. בכוס הסגולה, הוא לא מסכים לשתות באף אחת אחרת. שלוש כפיות של שוקולית. לערבב טוב־טוב, שלא יהיו גושים. להזכיר ליהלי שאם הוא שותה עכשיו לא יהיה עוד שוקו אחר כך, כי זה לא בריא. לדעת שעוד שעתיים הוא בכל זאת יתעורר ויבקש שוב. ושיש סיכוי לא רע שהוא גם יקבל, כי ליאת לא יכולה עם הבכי הזה שלו. לשאול את עצמו איך זה שהוא דווקא יכול עם הבכי הזה. אם זה מפני שהוא כזה מחנך דגול, אבא סמכותי ועקבי, או שזה משהו אחר.
באיתמר הוא התאהב מיד אחרי הלידה. עם יהלי לקח לו זמן. הוא לא דיבר על זה. זה לא מסוג הדברים שאומרים על ילדים. על בחורות מותר. למשל: אנחנו יוצאים כבר חודש. עוד לא התאהבתי בה. אבל כשזה הילד שלך, אתה אמור לאהוב אותו מיד על המקום. אפילו שאתה עוד לא מכיר אותו. עם איתמר זה באמת היה ככה. עוד לפני שרחצו אותו, לפני שממש ראו לו את הפנים, כבר היה לו מקום בלב שלו. אולי משום שבשבועות שקדמו ללידה, כל מה שהוא עשה זה לפנות מקום. מקום בארונות בשביל הבגדים, מקום בשידות בשביל הצעצועים, מקום במדפים בשביל החיתולים. וכשאיתמר סוף־סוף הגיע הוא החליק למקום הזה בשיא הטבעיות, התיישב שם ולא זז.
או לפחות, ככה זה היה אצל איתן. לליאת היה קצת יותר קשה. הם הסכימו שזה בגלל הכאבים, והנפילה של ההורמונים, ושאם היא לא תפסיק לבכות תוך עשרה ימים יקפצו לראות רופא. היא הפסיקה לבכות אחרי פחות מעשרה ימים, אבל לקח זמן עד שהיא התחילה לחייך. והם לא דיברו על זה, כי לא היה על מה, אבל שניהם ידעו שאיתן אהב את איתמר מיד, וליאת הצטרפה אחרי שבועיים. ושעם יהלי זה היה ההפך. ותמיד נשארה השאלה אם ההורה שהצטרף אחר כך קצת בפיגור, מדביק את האהבה של ההורה השני בריצה אשמה ומתנשפת, אם ההורה הזה באמת צועד עכשיו באותו קצב, או שהוא עדיין מאחור.
שש שעות לאחר מכן, כשהצליחו סוף־סוף לייצב את פצועי התאונה בערבה, פשט איתן מעליו סוף כל סוף את החלוק. אתה נראה גמור, אמרה האחות הצעירה, אולי תישן כאן? איתן היה עייף מכדי לעמוד על המשמעויות הנסתרות שהיו או לא היו בדברים. הוא הודה לאחות בנימוס, שטף את פניו, ויצא אל אוויר הלילה. כבר בצעד הראשון חש במה ש־19 שעות של מיזוג אוויר הספיקו להשכיח ממנו: חום מדברי מעיק ומאובק. הזמזום העדין של מסדרונות בית החולים — סימפוניה ענוגה של המהומי מוניטורים וצלצולי מעליות — התחלף בבת אחת בקולות הלילה הבאר שבעי. הצרצרים היו מיוזעים מכדי לצרצר. חתולי הרחוב מיובשים מכדי לילל. רק מקלט רדיו בדירה מעבר לכביש צווח בעקשנות שיר פופ מוכר.
מבעד לשער בית החולים כבר נגלה מגרש החניה הריק, ואיתן העז לקוות שמישהו גנב את הג’יפ. ליאת תרתח, כמובן. תפעיל את הקשרים שלה, תקלל את הבדואים כמו שרק היא יודעת. אחר כך יגיע הכסף מהביטוח והיא תתעקש שיקנו חדש. אלא שהפעם יאמר לה לא, אותו “לא” שלא העז לומר אז, כשהתעקשה לפנק אותו לרגל המעבר. היא אמרה לפנק ולא לפצות, אבל שניהם ידעו שזה אותו הדבר. “נקרע איתו את הדיונות ליד באר שבע,” היא אמרה לו, “תעשה דוקטורט בנהיגת שטח.” זה נשמע כמעט נכון כשהיא אמרה את זה, ובימי האריזה הראשונים עוד ניחם את עצמו במחשבות על שיפועים חדים ומדרונות תלולים. אבל כשהגיעו לבאר שבע שקעה ליאת בעבודה החדשה, וטיולי ג’יפים בשבת נראו רחוקים מתמיד. בהתחלה עוד ניסה להציע לשגיא ולניר להצטרף אליו, אבל מאז שעזב את בית החולים השיחות איתם הלכו והתמעטו, עד שעצם הרעיון לבלות יחד התחיל להיראות מוזר. הג’יפ האדום הסכין עד מהרה עם הפיכתו מזאב שטח לפודל מבוית, ולמעט נהמה קלה שפלט כשהאיץ בבת אחת ביציאה מעומר, דמה בכול למכונית פרוורים רגילה. משבוע לשבוע תיעב אותו איתן יותר ויותר, וכעת — כשהבחין בו מאחורי הבוטקה של השומר — בקושי כבש דחף לבעוט בפגוש.
אבל כשפתח את הדלת נדהם לגלות שהוא ערני. מצבור אחרון של נוראדרנלין נפרק זה עתה ממדף נשכח במוח והעביר בו פרץ חדש ולא צפוי של אנרגיה. הירח המלא מעליו זהר בלובן של הבטחה. כשהתניע את הג’יפ נהם המנוע בשאלה. אולי הלילה?
ובבת אחת הוא מסובב את ההגה שמאלה במקום ימינה, שועט לעבר הגבעות שמדרום לעיר. שבוע לפני המעבר קרא באינטרנט על מסלול ג’יפים מאתגר במיוחד, לא רחוק מקיבוץ טללים. בשעה הזו, בכבישים פתוחים, תוך 20 דקות הוא שם. יכול היה לשמוע את גרגור העונג של המנוע כשחצה מד המהירות את ה־120. לראשונה מזה שבועות ארוכים מצא עצמו איתן מחייך. החיוך הפך לשמחה של ממש כשגילה, כעבור 18 דקות בלבד, שהמסלול ליד קיבוץ טללים זכה ביושר במעמדו. הירח העצום שטף את דרך העפר הלבנה, וגלגלי הג’יפ דהרו הלאה, לעומק המדבר. כעבור 400 מטר נעצרו בחריקת בלמים. על אם הדרך עמד דורבן עצום ממדים. איתן היה משוכנע שיברח, אבל החיה פשוט עמדה שם והביטה בו. אפילו לא טרחה לסמר את קוציה. הוא יהיה חייב לספר את זה לאיתמר. היסס לרגע אם לשלוף את הטלפון ולצלם, אבל ידע שזה רק יפגע בסיפור. הדורבן שמולו אורכו פחות ממטר אחד, והדורבן שיתאר לאיתמר יהיה מטר וחצי לפחות. הדורבן הזה לא מזקיר את קוציו, והדורבן ההוא יירה חיצי דרבנות לכל עבר. הדורבן שכאן אינו מוציא הגה, והדורבן שבסיפור ישאל: סליחה, אתה יודע אולי מה השעה?
איתן חייך לעצמו כשדמיין את צחוקו של איתמר. מי יודע, אולי יחזור אחר כך על הסיפור באוזני חבריו לכיתה. ירתק אותם אליו בכוחו של דורבן מכושף. אבל איתן ידע שצריך הרבה יותר מדורבן מדבר כדי לפרוץ את קיר הזכוכית שבין הבן שלו לשאר הילדים. הוא אף פעם לא הבין מאיפה קיבל איתמר את המופנמות הזו שלו. הרי גם הוא וגם ליאת מעולם לא היו מאלו שמסתכלים על החיים מהצד. בשניהם היתה אמנם מידה מסוימת של ריחוק, אפילו התנשאות לפעמים, אבל הם תמיד עשו את זה מבפנים. נאמר, לרקוד באיזו מסיבה ובמקביל לרדת על הרוקדים האחרים. או לצחוק בארוחת ערב עם כמה זוגות, ואז לנתח להם את הצורה בדרך חזרה הביתה. עם איתמר זה היה אחרת. הילד שלו השקיף על העולם מבחוץ. ואף על פי שליאת כל הזמן אמרה שאין מה לחפור, זה מה שטוב לו, איתן בכלל לא היה בטוח שזה מבחירה. זה לא שהוא היה מוחרם. היה לו את ניתאי. ובעצם זהו. (שזה בסדר גמור, ליאת חזרה ואמרה לו, יש ילדים של חברויות ויש ילדים שמתאים להם קשר יותר אינטימי.) זה לא הרגיע את איתן, שיצא מגִדרו כדי להיות נחמד לניתאי, הציע בקלילות להזמין פיצה, לפנק בסרט, הכול כדי שיהיה מבסוט. ובו בזמן בדק טוב־טוב בעיניו — הוא באמת רוצה להיות פה, או שהביקור הזה אינו אלא פשרה (כי ילד אחר לא יכול היום; כי אמא שלו רצתה לקפוץ על הדרך ולהתייעץ איתו על איזה עניין רפואי). את ליאת זה חירפן. “תפסיק כבר עם הפיצות האלה. שלא יחשוב שאתה קונה לו חברים. יש לו בזכות עצמו”.
אולי היא צדקה. אולי הוא צריך להרפות. לא היו שום סימנים לזה שאיתמר סובל בבית הספר. ובכל זאת דאג. כי הוא, איתן, לא היה כזה. כשכל הבנים יצאו לרחבה בשישי בערב, הוא היה שם. לא במרכז, אבל שם. והבן שלו לא. ואף על פי שזה לא אמור לשנות לו, זה שינה. (ואולי זו לא הדאגה לאיתמר שמפעילה אותו ככה, אלא הפחד מהאכזבה שהוא עלול להרגיש מול הבן שלו. דווקא משום שבדברים האחרים היו דומים כל כך. כמעט תאומים סיאמים. אז הוא לקח את האכזבה הזאת וסגר אותה בחדרי חדרים ונעל את הדלת. אבל עדיין היה סיכוי שהיא תשפריץ לו פתאום, מול איתמר, בלי שבכלל התכוון.)
מחוץ לג’יפ, הדורבן הפנה את גבו והמשיך בדרכו. איתן הביט עליו מתרחק. לאט, זחוח, הקוצים נסרכים אחריו. הוא צפה בו שעה שנטמע בין הסלעים הכהים. הדרך שמולו שוב היתה ריקה, מזמינה. לפתע הרגיש שהעצירה הזו רק הבהירה לו כמה היה רעב לתנועה. לשעוט קדימה. אבל רגע, דהרה טובה צריכה פסקול. דקה ארוכה התלבט בין ג’ניס ג’ופלין לפינק פלויד, לפני שהחליט שאין כמו הצרחות המיוסרות של ג’ופלין למסע לילי כזה. והיא באמת צרחה, בפול ווליום, וגם המנוע צרח, וכעבור זמן קצר הצטרף אפילו איתן — צרח בהתלהבות בירידה המטורפת, צרח בהתרסה כשזינק בעלייה, צרח בשחרור מוחלט בעיקול שליד הגבעה. ואחר כך שתק (ג’ניס ג’ופלין המשיכה, לא להאמין על מיתרי הקול של האישה הזאת) והוסיף לנסוע, ומדי פעם כשנשמעה לו בודדה במיוחד הצטרף אליה בפזמון. כבר שנים שלא נהנה כל כך לבדו, בלי עין נוספת לחלוק איתה את הפליאה, בלי מישהו שיהדהד את שמחתו שלו. מבעד למראה האחורית ליכסן מבט אל הירח, עצום ומלכותי.
והוא בדיוק חשב לעצמו שזה הירח הכי יפה שראה מימיו כשפגע באיש ההוא. וברגע הראשון אחרי שפגע בו הוא עדיין חשב על הירח, המשיך לחשוב על הירח ואז הפסיק בבת אחת, כמו נר שנשפו עליו.
ברגע הראשון כל מה שהוא יכול לחשוב עליו זה כמה שהוא חייב לחרבן. צורך דחוף, מוחלט, שרק בקושי רב הוא מצליח לעצור. כאילו שכל הקיבה שלו צונחת פנימה, נופלת ברגע אחד, ועוד שנייה הכול יוצא לו בלי שליטה, בלי שאלה בכלל. ואז, בבת אחת, הגוף מתנתק. המוח עובר לטייס אוטומטי. שוב לא הרגיש שהוא חייב לחרבן. שוב לא תהה אם יגיע בכלל לנשימה הבאה.
זה היה אריתראי. או סודני. או אלוהים יודע מה. גבר בן שלושים, אולי ארבעים, אף פעם לא הצליח לקבוע בוודאות בני כמה האנשים האלו. בסוף הספארי בקניה נתן טיפ לגבר שנהג את הג’יפ. אסירות התודה של האיש החמיאה לו והוא הוסיף כמה שאלות תפלות בחביבות שבאותו רגע האמין בה. שאל איך קוראים לך וכמה ילדים יש לך ובן כמה אתה. קראו לו הוסו והיו לו שלושה ילדים והוא היה בגילו אף על פי שנראה גדול בעשור. האנשים האלה נולדים זקנים ומתים צעירים ובאמצע מה. כששאל אותו אז לתאריך הלידה המדויק גילה שנולדו בהפרש של יום. לא היתה לזה שום משמעות ובכל זאת. עכשיו הגבר הזה, בן ארבעים או אולי שלושים, שוכב על הדרך וראשו מרוסק.
ג’ניס ג’ופלין הפצירה בו שייקח עוד חתיכה מהלב שלה, אבל הוא כרע על הקרקע והצמיד את ראשו אל שפתיו הסדוקות של האריתראי. רופא בסורוקה סיים לעבוד בשתיים בלילה אחרי 19 שעות משמרת. במקום לנסוע הביתה לישון הוא החליט לבדוק את הביצועים של הג’יפ שלו. בחושך. במהירות גבוהה. כמה מקבלים על דבר כזה? איתן הביט בתחינה בחור שנפער בראשו של הגבר, אבל הגולגולת לא הראתה שום כוונה להתאחות בדרך פלא. במבחן בסוף השנה החמישית שאל אותם פרופ’ זכאי מה עושים כשמגיע מטופל שגולגולתו פתוחה. עטים נלעסו, לחישות הוחלפו, ובכל זאת נכשלו כולם. הבעיה שלכם היא שאתם מניחים שאפשר לעשות משהו, אמר זכאי כשהחלו הערעורים להיערם על שולחנו. כשהקלבריום מרוסק ויש פגיעה נוירוכירורגית נרחבת, הדבר היחיד שאפשר לעשות זה לשתות קפה. ובכל זאת מדד איתן את הדופק, שהיה מהיר וחלש, בדק מילוי קפילרי, שהיה איטי להפליא, שב ווידא בקפדנות מגוחכת שדרכי הנשימה פנויות. לעזאזל הוא לא יכול פשוט לשבת כאן ולהסתכל על האיש הזה גוסס.
עשרים דקות, הידהד בשלווה קולו של זכאי. לא דקה יותר. אלא אם התחלת להאמין בנסים. איתן שב ובחן את הפציעה בראשו של האריתראי. צריך היה הרבה יותר מנס כדי לכסות מחדש את החומר האפרפר שנגלה מתחת לקווצות השיער: נוירונים עירומים, חשופים, שהזדהרו באור הירח. דם ניגר מאוזניו של האיש, בהיר ומימי בגלל נוזל המוח השדרתי, שכבר החל לדלוף מן הגולגולת המבוקעת. ובכל זאת קם ומיהר אל הג’יפ וחזר כשבידיו תיק העזרה הראשונה, כבר פתח את עטיפת התחבושת כשלפתע קפא במקומו. מה הטעם. האיש הזה הולך למות.
וכשהיא הופיעה סוף־סוף, המילה המפורשת, הוא הרגיש בבת אחת איך כל האיברים בבטן שלו מתכסים בקרח. שכבה של כפור לבן התפשטה מהכבד אל הקיבה, מהקיבה אל המעי. פיתולי המעי הדק נמתחים לאורך שישה עד שמונה מטרים. יותר משלוש פעמים גובהו של אדם. קוטרו כשלושה סנטימטרים, אך הגודל אינו אחיד בכל הגילאים. המעי הדק מתחלק לתריסריון, מעי ריק ומעי עקום. איתן שאב שלווה משונה מהמידע הזה, שלווה לבנה וקפואה. הוא התעכב על המעי הדק. הוא בחן אותו. שטח הפנים שלו, למשל, מוגדל על ידי בליטות דמויות־אצבע הנקראות סיסים. מבנה זה מכפיל את שטח הפנים של המעי הדק פי 500, עד לכ־250 מטר מרובע. מדהים. פשוט מדהים. כעת הוקיר באמת את לימודיו. חומה בצורה של ידע שעמדה בינו ובין המילה הזאת, הכל כך מטונפת, “למות”. האיש הזה הולך למות.
אתה חייב להתקשר לסורוקה, אמר לעצמו, שישלחו אמבולנס. שיכינו את חדר הניתוח. שיקפיצו את פרופ’ טל.
שיתקשרו למשטרה.
כי זה מה שהם יעשו. זה מה שהם עושים תמיד כשמגיע דיווח על תאונת דרכים. העובדה שהרופא המטפל הוא במקרה גם הנהג הפוגע לא תשנה דבר. הם יתקשרו למשטרה והמשטרה תבוא והוא יסביר להם שהיה חושך. שלא ראה דבר. שאין שום סיבה לצפות שמישהו ילך בצד הדרך בשעה כזו. ליאת תעזור לו. לא לחינם הוא נשוי לחוקרת בכירה במשטרת ישראל. היא תסביר להם והם יבינו. הם יהיו חייבים להבין. נכון, הוא נסע הרבה מעל המהירות המותרת, וכן, הוא לא ישן כבר יותר מעשרים שעות, אבל חוסר האחריות פה הוא של האריתראי, לא היתה לו שום סיבה להניח שיהיה כאן מישהו.
ולאריתראי היתה סיבה להניח שאתה תהיה כאן?
הקול של ליאת היה קר ויבש. כבר שמע אותה מדברת ככה, אבל תמיד לאחרים. למנקה שהודתה לבסוף שגנבה את עגילי הפנינה שלה, לשיפוצניק שהתוודה על כך שניפח מחירים. כמה אהב לדמיין אותה בעבודה, מיישירה מבט מרוחק ומשועשע אל הנחקר שמולה, לביאה עצלה שמשחקת קצת עם הטרף בטרם תעוט עליו. אלא שכעת ראה אותה מולו, עיניה החומות נעוצות בגבר שעל הקרקע. ואז מתרוממות אליו.
הוא הביט שוב באריתראי. דם זרם מראשו והכתים את צווארון החולצה שלו. אם יהיה לו מזל יסתפק השופט רק בכמה חודשים. אבל הוא לא יוכל להמשיך לנתח. זה בטוח. אף אחד לא ייקח רופא שהורשע בהריגה. והתקשורת ויהלי ואיתמר וליאת ואמא שלו ואנשים שיפגוש במקרה ברחוב.
והאריתראי המשיך לדמם, כאילו הוא עושה את זה בכוונה.
ולפתע ידע שהוא צריך ללכת. עכשיו. את האיש הזה כבר לא יוכל להציל. ינסה לפחות להציל את עצמו.
האפשרות עמדה באוויר הלילה, פשוטה וברורה: להיכנס לג’יפ ולעוף מכאן. איתן הביט בה ממרחק, דרוך, עוקב אחר תנועותיה. וכבר זינקה האפשרות ולפתה אותו, לפתה את כל כולו, בהלה קפואה ודוחקת שצווחה באוזניו — לג’יפ. עכשיו.
אבל באותו רגע פקח האריתראי את עיניו. איתן קפא על עומדו. האוויר הפך דליל יותר וטעם הלשון בפה כמו נייר זכוכית. לרגליו, ממש לצד הנעליים עם המדרסים האורטופדים שקנה בדיוטי פרי, שכב אריתראי שגולגולתו מרוסקת ועיניו פקוחות לרווחה.
הוא לא הביט באיתן, רק שכב שם ובהה בשמים, בהה בהם בריכוז כזה שאיתן לא היה יכול שלא להגניב מבט מלוכסן למעלה, לנקודה אליה הביט, אולי בכל זאת יש שם איזה משהו. לא היה שם כלום. רק ירח מהמם, שמים זוהרים בצבע כחול עמוק, כאילו מישהו עבד עליהם בפוטושופ. כשהשיב את מבטו אל הקרקע היו עיני האריתראי עצומות, נשימתו שלווה. ונשימתו של איתן קצרה ונרעשת, כל גופו רועד. איך ייסע מכאן והעיניים של האיש הזה עדיין פתוחות, עדיין עשויות להיפתח. ומצד שני עיניים פתוחות אינן אומרות דבר, הרבה יותר אומר נוזל המוח התוך־שדרתי, שכעת לא מסתפק באוזניים וניגר גם מהאף, עולה בקצף מהפה. גפיו של האריתראי נוקשים וצפודים, פוזיציה דקורטיקאלית. גם אם רצה, אין לו לאיתן אפילו בדל חיים להיאבק עליו. באמת.
ובאמת, נראָה שהאריתראי משלים עם מצבו באותה שלווה אפריקאית מפורסמת, כי עובדה שהואיל בטובו להשאיר את עיניו סגורות, ורק נשם בשקט, כשעל פניו העוויה שלא היתה שונה הרבה מחיוך. איתן הביט בו שוב בטרם נפנה אל הג’יפ. כעת כבר היה בטוח שהאריתראי מחייך אליו, מאשר בעיניו העצומות.
אין עדיין תגובות