החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות / הרשמה

להסתבך איתך

מאת:
מאנגלית: ארז אשרוב | הוצאה: | 2016-11 | 288 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

רומן שערורייתי, חושני ושנון, על גבר שיודע הרבה על נשים… אבל פחות ממה שהוא חושב.  
דרו אוונס, חתיך שחצן שנולד עם כפית זהב בפה, עושה עסקאות במיליוני דולרים ומפתה את הנשים הכי יפות בניו יורק. אם כך, מדוע הוא מסתגר בדירתו כבר שבוע, אומלל ומדוכא? הוא אומר שחטף שפעת. אבל אנחנו יודעים שלא.
זמן קצר קודם לכן מתקבלת לעבודה בבנק של אביו בחורה מבריקה יפה ושאפתנית בשם קייט ברוקס. מה הפלא שחייו של הפלייבוי ההורס יוצאים מכלל שליטה ומאיימים להתרסק? 
אמה צ'ייס, סופרת רבי־המכר של הניו יורק טיימס, מגיחה ברומן לוהט ומצחיק על גבר עשיר וחצוף שפוגש יריבה רצינית, שהולכת ללמד אותו כמה דברים על אהבה.

מקט: 15100660
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

רואות את הגוש הלא מגולח ולא מקולח ששרוע על הספה? הבחור בטריקו האפורה המלוכלכת ומכנסי הטרנינג הקרועים?

זה אני, דְרוּ אוונס.

לרוב אני לא ככה. זאת אומרת, זה לא באמת אני.

בחיים האמיתיים אני מטופח לעילא, מגולח למשעי, והשיער השחור שלי מוחלק לאחור בצדעיים בסגנון שגורם לי להיראות — ככה לפחות טוענים אחרים — מסוכן אבל מקצועי. החליפות שלי מחויטות. הנעליים שלי יותר יקרות משכר דירה ממוצע.

הדירה שלי? כן, זאת שאתם נמצאים בה עכשיו. הווילונות סגורים, והרהיטים זוהרים בגוון כחלחל מהטלוויזיה. השולחנות והרצפה זרועים בקבוקי בירה, קרטוני פיצה ומכלי גלידה ריקים.

זאת לא הדירה האמיתית שלי. זאת שאני גר בה בדרך כלל מסודרת ונקייה ללא רבב. יש לי מנקה פעמיים בשבוע. ויש פה כל פינוק מודרני, כל צעצוע־לילדים־גדולים שאתם מסוגלים להעלות על הדעת: מערכת סראונד, רמקולים לווייניים ומסך פלזמה ענקי, שיגרום לכל גבר ליפול על ברכיו ולהתחנן לעוד. העיצוב מודרני — הרבה שחור ונירוסטה — וכל מי שנכנס יודע שגבר גר כאן.

אז כפי שאמרתי — מה שאתן רואות כרגע זה לא אני האמיתי. יש לי גריפּה.

שפעת.

שמתן לב שלכמה מהמחלות הכי נוראות בהיסטוריה יש שמות שנשמעים פיוטיים? מילים כמו מלריה, כולירה, אבולה. אתן חושבות שעשו את זה בכוונה? כדי שיהיה לךָ יותר נעים להגיד שאתה מרגיש כמו משהו שצנח מרקטום של כלב?

שפעת. נשמע נחמד, אם אומרים את זה מספיק פעמים.

בכל מקרה, אני די בטוח שזה מה שיש לי. בגלל זה התחפרתי בדירה שלי בשבוע האחרון. בגלל זה כיביתי את הטלפון וירדתי מהספה רק כדי ללכת לשירותים, או כדי להכניס את האוכל שהשליח משאיר ליד הדלת.

כמה זמן נמשכת בכלל שפעת? עשרה ימים? חודש? שלי התחילה לפני שבוע. השעון המעורר שלי צילצל בחמש בבוקר, כרגיל. אבל במקום לצאת מהמיטה וללכת אל המשרד שבו אני מככב, זרקתי את השעון לצד השני של החדר וריסקתי אותו ככה שגם ביאת המשיח לא תחזיר אותו לחיים.

בכל מקרה הוא היה מעצבן. שעון מטומטם. ביפ־ביפ־ביפ מטמטם.

התהפכתי וחזרתי לישון. בסוף, כשכבר הואלתי לגרור את עצמי מהמיטה, הרגשתי חלש ומוכה בחילה. החזה כאב; הראש כאב. אז הנה — שפעת, נכון? לא הצלחתי לחזור לישון, אז שתלתי את עצמי פה על הספה הנאמנה שלי. וזה היה כל כך נוח, שהחלטתי להישאר פה. כל השבוע. ולראות את מיטב הסרטים של ויל פרל על מסך הפלזמה.

כרגע מקרינים את "והרי החדשות". כבר ראיתי את הסרט שלוש פעמים היום, אבל עוד לא צחקתי. אפילו לא פעם אחת. מה אתן אומרות, אולי בפעם הרביעית אני אקלוט את ההומור?

עכשיו מישהו דופק חזק על הדלת.

השוער הדפוק. בשביל מה הוא נמצא כאן בכלל? חכו תראו איך הוא יצטער כשיקבל ממני השנה את הטיפ לחג המולד.

אני מתעלם מהדפיקות, למרות שהן שוב נשמעות.

ושוב.

"דרו! דרו, אני יודעת שאתה שם! תפתח את הדלת המחורבנת!"

אוי לא.

זאת הכלבה. המוכרת גם בשם אלכסנדרה, אחותי.

כשאני משתמש בכינוי כלבה, אני מתכוון לזה בצורה הכי אוהבת שרק אפשר. נשבע לכן. אבל זה מה שהיא: תובענית, דעתנית, מציקנית. אני הולך להרוג את השוער.

"דרו, אני נשבעת בכל היקר לי שאם אתה לא פותח את הדלת, אני מזמינה את המשטרה לפרוץ אותה!"

עכשיו אתן מבינות על מה אני מדבר?

אני תופס את הכרית שהיתה לי על הברכיים מאז שהשפעת התחילה. אני תוקע לתוכה את הפנים ונושם עמוק. יש לה ריח של וניל־ולוונדר. רעננה ונקייה וממכרת.

"דרו! אתה שומע אותי?"

אני מותח את הכרית סביב הראש. לא בגלל שהיא מריחה… כמוה… אלא כדי לחסום את רעש הדפיקות שממשיכות לטלטל את הדלת שלי.

"אני מוציאה את הטלפון! אני מחייגת!" קולה של אלכסנדרה יבבני ומזהיר, ואני יודע שהיא לא עובדת עלי.

אני נאנח עמוקות ומכריח את עצמי לקום מהספה. ההליכה אל הדלת לוקחת זמן; כל צעד של רגלי הנוקשות והכואבות מצריך מאמץ.

שפעת מזורגגת.

אני פותח את הדלת ומכין את עצמי לחרון אפה של הכלבה. אייפון מדגם עדכני מוצמד לאוזנה ביד שעשויה במניקור מושלם. שערה הבלונדיני משוך לאחור לפקעת פשוטה אבל אלגנטית, ועל כתפה תלוי תיק יד ירוק כהה בגוון זהה לזה של החצאית שלה — לקסי חזקה בקטע של התאמת צבעים.

מאחוריה עומד חברי הטוב ביותר ועמיתי לעבודה מתיו פישר, בחליפה כחולה כהה מקומטת, עוטה מבט של חרטה מוצדקת.

אני מוחל לך, שומר סף. מתיו הוא זה שצריך למות.

"אלוהים ישמור!" קוראת אלכסנדרה באימה. "מה לכל הרוחות קרה לך?"

אמרתי לכן שזה לא אני האמיתי.

אני לא עונה לה. אין לי מספיק אנרגיה. אני פשוט משאיר את הדלת פתוחה ונופל על הפנים על הספה. היא רכה וחמימה אבל יציבה.

אני אוהב אותך, ספה… כבר אמרתי לך? טוב, אז עכשיו אני אומר לך.

למרות שעיני טמונות בתוך הכרית, אני מרגיש את אלכסנדרה ומתיו נכנסים באיטיות לדירה. אני מדמיין את ההלם בפניהם בתגובה על מצבה. אני מציץ מתוך מבצרי הרך ורואה שדמיינתי במדויק.

"דרו?" אני שומע אותה שואלת, אבל הפעם שזורה דאגה בהברה הקצרה היחידה.

ואז היא שוב עצבנית. "אלוהים אדירים, מתיו, למה לא צילצלת אלי קודם לכן? איך יכולת לתת לזה לקרות?"

"לא ראיתי אותו, לקס!" ממהר מתיו להגיד. רואות? גם הוא מפחד מהכלבה. "באתי כל יום. הוא לא פתח לי את הדלת."

כשהיא מתיישבת לצדי, אני מרגיש את הספה נוטה. "דרו?" היא אומרת ברוך. אני חש את ידה עוברת בעדינות על עורפי. "מותק?"

קולה מודאג עד כאב, ובכך היא מזכירה לי את אמי. בילדותי, כשחליתי ונשארתי בבית, אמא היתה נכנסת אלי לחדר עם שוקו חם ומרק על מגש. היא היתה מנשקת את מצחי לבדוק אם אני עדיין קודח. היא תמיד גרמה לי להרגיש טוב יותר. הזיכרון הזה ופעולותיה הדומות של אלכסנדרה מעלים לחלוחית בעיני העצומות.

אני על הפנים, או מה?

"אני בסדר, אלכסנדרה," אני אומר לה, אם כי אני לא בטוח שהיא שומעת אותי. קולי אבוד בתוך הכרית מתוקת הניחוח. "יש לי שפעת."

אני שומע פתיחה של קרטון פיצה וגניחה, כשסירחון הגבינה והנקניק המעופשים נישא מתוך הקופסה. "לא בדיוק תפריט מתאים למישהו עם שפעת, אחי הקטן."

אני שומע שינוע של בקבוקי בירה וזבל ויודע שהיא התחילה לסדר את הבלגן שלי. אני לא חולה הסדר והניקיון היחיד במשפחה.

"אוה, זה פשוט לא בסדר!" היא נושמת עמוק, ועל פי הסירחון שמצטרף לארומה הנבאשת של הפיצה, אני מנחש שהיא פתחה את מכל הגלידה מלפני שלושה ימים, שכנראה לא היה ריק כפי שחשבתי.

"דרו." היא מנערת בעדינות את כתפי. אני נכנע ומתיישב, ותוך כדי זה משפשף את התשישות מעיני. "דבר איתי," היא מתחננת. "מה הסיפור? מה קרה?"

בזמן שאני בוחן את ההבעה הטרודה של אחותי הגדולה הכלבה, אני נזרק עשרים ושתיים שנים לאחור. אני בן שש, והאוגר שלי, מיסטר ווּזלס, מת. ככה פתאום נתלשת האמת הכואבת מתוך ריאותי.

"זה סוף־סוף קרה."

"מה קרה?"

"מה שאיחלת לי כל השנים," אני לוחש. "התאהבתי."

אני מרים מבט ורואה חיוך מתפשט על פניה. זה מה שהיא תמיד רצתה בשבילי. היא נשואה לסטיבן כבר נצח ומאוהבת בו אפילו יותר זמן. כך שהיא מעולם לא הסכינה עם צורת החיים שלי, וכבר מתה שאני אתמסד. שאמצא מישהי שתטפל בי, כפי שהיא מטפלת בסטיבן. כפי שאמא שלנו עדיין מטפלת באבא שלנו.

אבל אמרתי לה שזה לעולם לא יקרה — זה לא מה שרציתי. מה הטעם להביא ספר לספרייה? מה הטעם להביא חול לחוף הים? למה לקנות פרה כשאתה מקבל חלב חינם?

אתן מתחילות להבין מה אני רוצה להגיד?

אז אני רואה אותה מתחילה לחייך בזמן שאני אומר בקול חלש, שאפילו אני לא מזהה, "היא מתחתנת עם מישהו אחר. היא לא… היא לא רצתה אותי, לקס."

חמלה מתפשטת בפניה של אחותי כמו ריבה על לחם. ואז נחישות. מפני שאלכסנדרה היא פותרת בעיות. היא מסוגלת לפתוח סתימות בכיורים, לתקן קירות שבורים, להסיר כתמים מכל שטיח שלא יהיה. אני כבר יודע מה עובר לה עכשיו בראש: אם אחיה הקטן שבור, היא פשוט תאחה את השברים.

הלוואי שזה היה קל כל כך. אבל לא נראה לי שכל הסוּפּר־גלוּ בעולם יצליח להרכיב מחדש את הלב שלי.

כבר ציינתי שיש בי משהו מהמשורר?

"בסדר. אנחנו יכולים לתקן את זה, דרו."

אני מכיר את אחותי, או מה?

"אתה תיכנס לעשות מקלחת ארוכה וחמה. אני אנקה את הקטסטרופה הזאת. אחרי זה נצא. שלושתנו."

"אני לא יכול לצאת." היא לא שמעה? "יש לי שפעת."

היא מחייכת ברחמים. "אתה צריך ארוחה חמה טובה. אתה צריך מקלחת. אחרי זה כבר תרגיש יותר טוב."

אולי היא צודקת. אלוהים עדי שמה שעשיתי בשבוע האחרון לא שיפר את מצבי ולו במעט. אני מושך בכתפי וקם לעשות כמצוותה. אני לוקח איתי את הכרית האהובה עלי, כמו ילד בן ארבע.

בדרך למקלחת אני לא מצליח שלא לחשוב על האופן שבו השתלשלו העניינים. פעם היו לי חיים טובים. חיים מושלמים. ואז הכול התחרבן.

אה, אתן רוצות לדעת איך? רוצות לשמוע את הסיפור המרגש שלי ולהזיל דמעה? טוב, שיהיה. הכול התחיל לפני כמה חודשים בערב שבת נורמלי לחלוטין.

טוב, נורמלי בסטנדרטים שלי, הכוונה.

ארבעה חודשים לפני כן

"אוח, כן. ככה טוב. כן, בדיוק ככה."

רואות את הבחור הזה — בחליפה שחורה, כל כך נאה שזה לא חוקי? כן, הבחור שמקבל מציצה מהג'ינג'ית העסיסית בתא השירותים? זה אני. אני האמיתי. אל"ש: אני שלפני השפעת.

"אלוהים, מותק, אני הולך לגמור."

בואו נעשה פה הפסקה קלה.

יש לי עצה חינם לכולכן: אם בחור שרק הכרתן במועדון קורא לכן מותק, בייבי, נשמה או כל שם חיבה שגרתי אחר? אל תעשו את הטעות ותחשבו שהוא כל כך בעניין שלכן, שהוא כבר מנסה להתאים לכן כינוי.

זה מפני שהוא לא מסוגל — או שלא מעניין אותו — לזכור את השם שלכן.

ואף אחת לא רוצה שתקרא לה בשם הלא נכון כשהיא על הברכיים ומוצצת לך בשירותי גברים. אז הלכתי על מותק, מה שבטוח בטוח.

השם האמיתי שלה? זה משנה בכלל?

"זין, מותק, אני גומר."

היא מנתקת את פיה בצליל שליפת פקק ותופסת כמו שחקנית בייסבול מקצועית כשאני גומר לה ביד. אחרי זה אני הולך לכיור, לנקות ולרכוס. הג'ינג'ית מביטה בי בחיוך כשהיא שוטפת את הפה עם בקבוק מיניאטורי של מי פה שהיא מוציאה מתיק היד שלה.

מקסים.

"מה עם משהו לשתות?" היא שואלת בקול שאני בטוח שלדעתה הוא חושני.

אבל תשמעו עובדה — אחרי שאני גומר, אני גומר. אני לא מאלה שרוכבים פעמיים על אותה רכבת הרים. פעם אחת על מתקן שעשועים מספיקה לי, ואחרי זה נעלמים הריגוש וגם העניין.

אלא שאמא שלי חינכה אותי להיות ג'נטלמן. "בטח, מתוקה. תמצאי לנו שולחן ואני אביא משהו מהבר." אחרי הכול, הג'ינג'ית השקיעה מאמץ מציצתי ניכר. היא הרוויחה את הדרינק הזה ביושר.

אחרי שהיא יוצאת מהשירותים היא מחפשת לנו שולחן, ואני הולך אל הבר העמוס עד אימה. ציינתי שמדובר בשבת בערב, נכון? והמקום המדובר הוא REM. לא, לא R.E.M כמו הלהקה, אלא כמו תנועות העיניים המהירות כשחולמים. הבנתן?

זה המועדון הכי לוהט בניו יורק. נכון להיום, לפחות. בשבוע הבא זה כבר יהיה איזה מועדון אחר. אבל המקום לא משנה. התסריט תמיד זהה. בכל סוף־שבוע החברים שלי ואני מגיעים לפה יחד, אבל יוצאים בנפרד — ולעולם לא לבד.

אל תסתכלו עלי ככה. אני לא בנאדם רע. אני לא משקר; אני לא משדל נשים באמצעות מילים מליציות על עתיד משותף ואהבה ממבט ראשון. אני ישר ולעניין. אני מחפש ליהנות — לילה אחד — ואני אומר להן את זה. תאמינו לי שזה יותר טוב מתשעים אחוז מהבחורים האחרים שנמצאים פה. ורוב הבחורות כאן מחפשות את אותו הדבר כמוני.

טוב, אולי זה לא בדיוק נכון. אבל אין לי שליטה בזה שהן רואות אותי, מזדיינות איתי, ופתאום רוצות להיות האימהות של הילדים שלי. זאת לא הבעיה שלי. כמו שאמרתי, אני אומר להן את האמת הפשוטה, דואג שייהנו כמו שצריך, עוצר להן את הנשימה, ואז עוצר להן מונית. לילה טוב ותודה רבה. אל תצלצלי אלי, כי אני בטח לא מתכוון לצלצל אלייך.

אחרי שאני מצליח להידחק בין כולם אל הבר, אני מזמין שני משקאות. אני משתהה קצת כדי להביט בגופים המתפתלים, שנמסים זה לתוך זה על רחבת הריקודים בזמן שהמוזיקה רוטטת מכל עבר.

ואז אני רואה אותה, חמישה מטרים ממני, מחכה בסבלנות אבל נראית מעט לא נינוחה בתוך עדר חסידי האלכוהול, שמניפים זרועות ומנופפים בשטרות בניסיון למשוך את תשומת לבו של הברמן.

אמרתי לכן שאני פיוטי, נכון? האמת היא שזה לא תמיד היה ככה. לא עד הרגע הזה. היא מופלאה — מלאכית — שׂגיבה. תבחרו מילה, לא משנה איזו. השורה התחתונה היא שלרגע אני שוכח איך נושמים.

השיער שלה ארוך וכהה ובוהק אפילו באור העמום של המועדון. היא לובשת שמלה אדומה עם גב פתוח — סקסית, אבל על רמה — שמדגישה כל אחד מקימוריה המעוצבים במושלמות. פיה מלא וחושני עם שפתיים שמתחננות שיחללו אותן.

והעיניים שלה. שככה יהיה לי טוב. העיניים שלה גדולות ועגולות וכהות עד אין קץ. אני מדמיין את העיניים האלה מביטות אלי מלמטה כשהיא מכניסה לתוך הפה הקטן הלוהט שלה את הזין שלי. הנספח הנזכר לעיל מיד מתעורר לחיים לנוכח המחשבה. אני חייב אותה.

אני ממהר לעברה ומחליט בו במקום שהיא בעלת המזל שיהיה לה העונג לבלות בחברתי עד סוף הערב. ואיזה עונג אני מתכוון לספק.

אני מגיע בדיוק כשהיא פותחת את הפה להזמין שתייה וקוטע אותה ב"הגברת תשתה…" אני מביט בה כדי לנחש מה היא תרצה לשתות. זה כישרון שניחנתי בו. יש שתייני בירה, יש ששותים ויסקי עם סודה, אחרים יין, ואחרים יעדיפו ברנדי או שמפניה מתוקה. ואני תמיד יכול לנחש מה — תמיד. "…ורמונטה מרלו 2003."

היא מסתובבת אלי בגבה מורמת, ועיניה אומדות אותי מכף רגל ועד ראש. אחרי שהיא מגיעה למסקנה שאני לא לוזר, היא אומרת: "אתה טוב."

אני מחייך. "אני רואה ששמי הולך לפני. כן, אני טוב. ואת יפה."

היא מסמיקה. האמת שהיא נעשית ממש־ממש ורודה בלחיים ומסיטה את מבטה. מי מסמיק בימינו? זה פשוט מקסים.

"אז מה דעתך שנמצא מקום יותר נוח… עם פרטיות? כדי שנוכל להכיר אחד את השני יותר טוב?"

בלי להניד עפעף היא אומרת, "אני פה עם חברים. אנחנו חוגגים. בדרך כלל אני לא יוצאת למקומות כאלה."

"ומה אנחנו חוגגים?"

"קיבלתי תואר שני במנהל עסקים, וביום שני אני מתחילה עבודה חדשה."

"באמת? איזה צירוף מקרים. אני בעצמי עוסק בפיננסים. אולי שמעת על החברה שלי? אוונס, ריינהרט ופישר?" אנחנו בנק ההשקעות היוקרתי הכי חם בעיר, כך שאני בטוח שהיא ממש מתרשמת.

מה דעתכן שנעשה פה עוד הפסקה קצרה?

ראיתן את התעגלות פיה המרהיב של האישה הזאת, כשסיפרתי לה איפה אני עובד? ראיתן את התרחבות עיניה? זה היה אמור לרמוז לי משהו.

אבל בזמנו לא שמתי לב — הייתי עסוק מדי בעיון מעמיק בציצי שלה. הם מושלמים, דרך אגב. יותר קטנים ממה שאני אוהב בדרך כלל, לא יותר ממלוא החופן. אבל מבחינתי לא צריך יותר מחופן מלא.

הנקודה שלי היא שאני זוכר את מבט ההפתעה ההוא — הסיבות יתבהרו בהמשך. בינתיים נחזור לשיחה.

"יש לנו כל כך הרבה במשותף," אני אומר. "שנינו בעסקים, שנינו אוהבים יין אדום טוב… אני חושב שאנחנו חייבים לעצמנו לבדוק לאן זה יכול להוביל הערב."

היא צוחקת. זה צליל קסום.

עכשיו אני רוצה להסביר משהו. עם כל אישה אחרת, בכל ערב אחר, בשלב הזה כבר הייתי במונית כשהיד שלי מתחת לשמלה שלה, והפה שלי גורם לה לגנוח. אין ספק. כך שמבחינתי אני משקיע פה שעות נוספות. ובאופן מוזר, זה די מגרה.

"אני דרו, דרך אגב." אני מושיט את ידי. "ואת?"

היא מציגה את ידה. "מאורסת."

אני לא נרתע, לוקח את ידה ומנשק את מפרק האצבע שלה, נוגע בו בעדינות רבה עם הלשון. אני רואה שהיפהפייה המסויגת שלי מנסה להסתיר רעד, ולמרות מה שהיא אמרה אני יודע שאני משפיע עליה.

תבינו, אני לא טיפוס שבאמת מקשיב למה שאנשים אומרים. אני מסתכל איך הם אומרים את זה. אפשר ללמוד הרבה על אנשים אם מקדישים זמן להתבוננות באופן שהם נעים בו, בתנועת העיניים שלהם, בשינוי עוצמת הקול שלהם.

יונתי בחגווי הסלע אולי אומרת לי לא… אבל הגוף שלה? הגוף שלה צורח, כן, כן, תזיין אותי על הבר. בטווח זמן של שלוש דקות היא אמרה לי למה היא נמצאת כאן, מה היא עושה למחייתה, והניחה לי למזמז לה את היד. אלה לא מעשים של אישה שלא מגלה עניין — אלה מעשים של אישה שלא רוצה לגלות עניין.

ועם זה אני בהחלט יכול להסתדר.

אני עומד להגיד משהו על טבעת האירוסים שלה; היהלום כל כך קטן, שאפילו במבט מקרוב אי־אפשר לאתר אותו. אבל אני לא רוצה להעליב אותה. היא אמרה שרק גמרה את הלימודים. יש לי חברים שמימנו לעצמם את הלימודים בבתי ספר למנהל עסקים, והלוואות יכולות לגמור אותך.

אז אני בוחר בטקטיקה אחרת — כנות. "עוד יותר טוב. את לא מתלהבת ממקומות כאלה? אני לא מתלהב ממערכות יחסים. אנחנו מתאימים באופן מושלם. את לא חושבת שיש מקום להמשיך לבחון את הקשר הזה?"

היא שוב צוחקת, והשתייה שלנו מגיעה. היא לוקחת את הכוס שלה. "תודה על המשקה. עכשיו כדאי שאחזור אל החברים שלי. התענוג היה שלי."

אני לא מתאפק ושולח אליה חיוך זדוני. "מותק, אם תיתני לי לקחת אותך מפה, אני אספק למילה תענוג משמעות חדשה לחלוטין."

היא נדה בראשה בחיוך כמו לפייס ילד מרוגז. ואז היא הולכת לדרכה וקוראת מעבר לכתפה, "לילה טוב, מר אוונס."

כמו שאמרתי, אני מתאפיין בהבחנה דקה. שרלוק הולמס ואני היינו יכולים לבלות יחד. אבל מראה התחת המתוק הזה גורם לי כזאת חדווה אלוהית, שבהתחלה אני לא שם לב.

אתן שמתן לב? קלטתן את הפרט הקטן שחמק ממני?

בדיוק. היא קראה לי "מר אוונס" — ואני לא אמרתי לה מה שם המשפחה שלי. תזכרו גם את זה.

לעת עתה אני מניח לאשת המסתורין כהת השיער לסגת. הכוונה שלי היא לתת לה קצת חופש פעולה, ואחרי זה… היא עוד תבלע את הפיתיון שלי. ואת החכה. אם לא תהיה ברירה, אני ארדוף אחריה עד סוף הערב.

היא פשוט מדליקה אותי בטירוף.

אבל אז הג'ינג'ית — כן, ההיא מהשירותים — מוצאת אותי. "הנה אתה! חשבתי שאיבדתי אותך." היא מצמידה את גופה אל צדי ומתחככת בידי באינטימיות. "מה דעתך שנלך אלי? אני גרה ממש קרוב."

אה, תודה… אבל לא תודה. הג'ינג'ית הפכה מהר מאוד לזיכרון מעומעם. הכוונת שלי נעולה על מטרה משובחת ומסקרנת יותר. אני עומד להגיד לה את זה, בדיוק כשג'ינג'ית נוספת מופיעה לצדה.

"זאת אחותי מנדי. סיפרתי לה הכול עליך. היא חושבת ששלושתנו נוכל… אתה יודע… לחגוג קצת."

אני מפנה את מבטי לעבר אחותה של הג'ינג'ית. ובן רגע התוכניות שלי משתנות. אני יודע, אני יודע… אמרתי שאני לא רוכב פעמיים על אותה רכבת הרים. אבל רכבות תאומות?!

תקשיבו, אין אף גבר בעולם שלא יעלה על מתקן שעשועים כזה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “להסתבך איתך”