קיראו לי חפרן, קיראו לי מחונן, אבל אני תופס עמדה בצד וסוקר את השיכבה. כן, זה המחקר שלי. התהליכים בשיכבה שלנו, מה מניע את האנשים ומה מתרחש ביניהם. אז כמו מדען שסוקר את מה שמתרחש במעבדה, אני סוקר את מה שקורה בשיכבה שלנו, ומתכונן להציג את המחקר.
טוב, לא ממש. אני גם מנסה ליצור תהליכים, ולראות איך האנשים יגיבו להם. ולשם כך אני מפעיל כל מיני דמויות.
ועוד משהו: כל החיים תיכננתי להיות מהצד, בן־אדם שכלתני בלי רגשות. והנה יום אחד אני קם בבוקר ומגלה שאני מאוהב. פאדיחה.
הסדרה ‘להתבגר’ מלווה את בני הנוער בבעיות שונות שהם נתקלים בהן בגיל כל כך משמעותי. גלילה רון־פדר-עמית מנחה אותם לראות את הדברים מזווית שונה, וללמוד שלהתבגר זה גם להתגבר ולעבור בהצלחה את המכשולים שבדרך. הסדרה מביאה את סיפוריהם של בני שיכבה אחת בכיתה ט’, כל ספר מזווית הראייה של נער אחר.
קטגוריות: ילדים ונוער
הספר זמין לקריאה במכשירים:
68.00 ₪
מקט: 4-20-52155
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
קיראו לי חפרן, קיראו לי מחונן, אבל אני תופס עמדה בצד וסוקר את השיכבה. כן, זה המחקר שלי. התהליכים בשיכבה […]
פרק 1
קודם כול, לפני שאני מתחיל, בואו תכירו אותי. בואו, בואו, אל תתביישו. אתם יכולים להיכנס אל החדר שלי. הנה אני, יושב ליד המחשב. אם תתקדמו עוד קצת, תוכלו לראות אותי מלפנים. אני מזכיר לכם מישהו? נו, תאמצו קצת את הזיכרון. המשקפיים העגולים האלה, השערות היורדות על המצח… יפה מאוד, אתם לא היחידים שחושבים שאני מזכיר קצת את הארי פוטר. אבל חכו חכו. כשתראו אותי מופיע, לא יישאר שום זכר למראה הזה. כשאני אשנה תסרוקת, ובמקום משקפיים אהיה עם עדשות, די עם החנון – יתגלה לכם אבנר אחר לגמרי.
עכשיו אקום, כדי שתראו אותי עומד. אני די גבוה ומאוד רזה. אני אוכל המון ונשאר רזה. רופא המשפחה שלי טוען, שכל הקלוריות נשרפות אצלי במוח. המוח שלי זקוק להרבה אנרגיה, כי הוא עובד שעות נוספות.
אפשר לשבת? תודה רבה. מבחינתי, גם אתם יכולים לשבת. אני מציע לכם לקחת נשימה ארוכה ולהתרכז, כי הסיפור שאני עומד לספר הוא לא רק ארוך, אלא גם מסובך. אם לא תתרכזו, אתם עלולים לאבד את חוט העלילה, ולא להבין איך הכול מתפתח לקראת השיא שיגיע בסוף.
אוֹקֵיי, אז בואו נתחיל דווקא מהסוף: יש דבר אחד שלא לקחתי בחשבון. אני יודע שזה נשמע קצת מוזר, כי רוב החברים שלי לא לוקחים בחשבון כמעט שום דבר, וכל מה שנופל עליהם – נופל בהפתעה. אבל אני בן־אדם מתוכנן. מגיל צעיר אני מתוכנן. אני יודע לאן לכוון את עצמי, יש לי מטרות שהצבתי כבר מזמן ואפשר להגיד שאני מתקדם אליהן צעד אחרי צעד. לכן נדהמתי כל כך, כשהפצצה הבלתי אפשרית הזאת נפלה לי על הראש. תחשבו על זה: כל החיים תיכננתי להיות בן־אדם בלי רגשות, והנה יום אחד אני קם בבוקר ומגלה שאני מאוהב. בומבה, הא? פאדיחה!
איזה בן־אדם מתכנן להיות ללא רגשות? האם לרגע עולה בדעתכם, שחתרתי אל המטרה הזאת ממניעים מרושעים? אם זה מה שחשבתם, טעיתם בגדול. ממש לא. בן־אדם שמחליט לתרום את עצמו ואת השכל שלו למדע, חייב להקריב את הקורבן הענק הזה ולחיות ללא רגשות.
רגשות עלולים להטות חוקר מהיעדים האובייקטיביים שהוא חותר אליהם. כי אם אתה מבצע מחקר חברתי ורוצה מאוד להגיע למסקנות, שהחברה היא טובה ושהאנשים פועלים מתוך דחפים חיוביים, אם פתאום תגלה שטעית, אתה עלול לסלף את המחקר שלך. אבל אם מראש לא היו לך מטרות, לא לכאן ולא לכאן, כי הרגשות שלך נעולים באיזו מגירה שהשארת מאחוריך, הסיכוי שתגיע לתוצאות אמיתיות נהיה הרבה יותר משמעותי.
אני בטוח שֶמי שלא מכיר אותי מרים עכשיו גבה. מה כל הביג־דיל? הרי כמעט כל אחד מתאהב מתישהו. אתה יכול להתאהב במישהי, וזה לא יהיה קשור בכלל להטיית תוצאות המחקר שלך. אז תרגיע, לא קרה כלום.
ס’תכלו למשל על אלה שלומדים איתי בשיכבה. אם אתם עיוורים ולא מסוגלים לחדור פנימה לתוך הרגשות שלהם, אני יכול לערוך לכם טבלה מי אוהב את מי? או: מי עושה את עצמו שהוא לא אוהב את מי שהוא אוהב, אבל בסתר הוא חולם עליה או היא חולמת עליו? ואפילו: מי אוהב את מי אבל לא מודע לאהבה שלו, כי היכולת שלו או שלה להבין את עצמו או את עצמה היא פגומה.
בסדר, מסכים איתכם. אם הייתי נער רגיל, שעושה מחקר על חיי הדבורים בכוורות או משהו כזה, כנראה גם אני הייתי מוצא את עצמי מאוהב מתישהו, והאהבה שלי לא היתה משפיעה על המחקר. אלא שאני לא נער רגיל, וגם המחקר שלי אינו רגיל, וכל מי שפגש אותי שם לב לזה כבר במפגש הראשון.
אם תקחו את כל בני ה-15 במדינת ישראל, ותדרגו אותם לפי רמת המצוינות שלהם, אני בטוח אצא בין הראשונים.
מובן שאפשר לשפוט אותי ולהגיד שאני שחצן. במקרה כזה אני אציג בפניכם עדויות. בכל המבחנים ההשוואתיים יצאתי למעלה. בכל תחום שתבחרו, אני מצטיין. בשנה הבאה אני עובר ללמוד בתוכנית מיוחדת, שנבחרו אליה עשרה תלמידים בני 15 מכל הארץ, והיא אמורה לשלב הכנה לבגרות עם תואר ראשון באוניברסיטה. אז מה אתם רוצים, שאעשה את עצמי רגיל? שהמחקר שלי יהיה רגיל? שאתכחש ליכולות שלי? אתם הייתם עושים דבר כזה?
תבינו, נושא המחקר שלי הוא החברים שלי. אתה לא יכול להתאהב בחומר שאתה חוקר אותו, ולכן אם זה קורה לך – זה בהחלט אסון!
בואו נלך עוד כמה צעדים אחורה: את המשוואה הראשונה באלגברה פתרתי כשהייתי בן חמש. אני זוכר את הבעת הייאוש שהופיעה בעיניה של אחותי מימי, כאשר הילד הקטן, זה שבקושי הגיע עד השולחן (באותה תקופה הייתי מאוד נמוך) הגיע תוך שניות לתשובה הנכונה. היא ישבה ליד השולחן בחדר שלה ונשכה את קצה העט, מה שבאופן ברור לימד אותי שהיא עצבנית. היא היתה אז בת 16, מבוגרת ממני ב-11 שנים ותלמידה בהחלט מוכשרת, ואני, למרות שמעולם לא למדתי אלגברה, כי תראו לי ילד אחד בן חמש שלומד אלגברה, וזו היתה המשוואה הראשונה שפגשתי בחיי, פתרתי לה אותה תוך שניות.
היא עמדה שם בפה פעור, והביטה בי כאילו אני קוסם. משום־מה, ולמרות שכבר אז נראו בה סימני הבנה לבני־אדם, מה שהוביל אותה אחר כך להיות פסיכולוגית מעולה (לדעתי), היה לה יותר קל לחשוב שחוללתי איזשהו קסם, מאשר להודות שהמוח שלי הרבה יותר מתוחכם משלה.
ההיגיון שעומד בבסיס משוואות אלגברה הוא מבחינתי כל כך פשוט וקל להבנה, עד שגם היום, כשאני עומד לסיים כיתה ט’, אני תוהה איך זה שיש לא מעט תלמידים בכיתה שלי שעומדים מול המספרים בפה פעור ולא יודעים מה רוצים מהם, ולעומתם איך שאני מעיף מבט בבעיה, אני כבר יודע מה יהיה הפתרון.
יש אנשים שחושבים שאם אתה מצטיין במתמטיקה ובכל שאר המדעים המדויקים, ברור שהעתיד שתבחר יהיה ריאלי. אני משוכנע שזו לא רק טעות אלא ממש טמטום. בעיני, כל עיסוק במספרים הוא משעמם. ההיגיון הרגיל שמנחה אותי בהתמודדויות האלה הוא מאוד מכני. זה כאילו אני לוחץ על מתג ההפעלה של המחשב שנמצא אצלי בראש, והוא מבצע את כל הפעולות הנדרשות.
לעומת זאת, כשאני מתעסק בבני־אדם, בנטיות שלהם, בדחפים שלהם, במוח שלהם ובעיקר ברגשות שלהם, זה פי אלף יותר מסעיר ומרתק. לכן אני מעדיף להתעסק בבני־אדם, אבל לא לטפל בבעיות הפסיכולוגיות שלהם כמו מימי, אלא לכוון מחדש את המוח שלהם, כך שיפעל באופן תקין יותר.
מחקר המוח הוא הכיוון שלי. אני רוצה להגיע אל ‘מכון ויצמן’ ולהיות חוקר המוח מספר אחד של מדינת ישראל. אני רוצה לעזור לאנשים. אני שואף למצוא מין נוסחה מהפכנית, שתאפשר להם להתגבר על הפחדים שהורסים להם את החיים.
המחשבה על כך שבעתיד אהיה מסוגל להציע לאנשים דרך קלה, כך שהם יסבלו פחות מהמצוקות הנפשיות שדופקות להם את החיים, מסעירה אותי. ככה אני ממש מרגיש שיש לי ייעוד, שלא נולדתי סתם. שמי שטיפל במוח שלי פעל למופת וידע מה הוא עושה. הוא הטיל עלי משימה, ורק כדי למלא אותה נולדתי ובאתי לעולם.
בדיוק בגלל זה החלטתי לערוך מחקר על השיכבה שלנו. בדיוק בגלל זה אני מקדיש את מיטב זמני לא לבילויים ולשטויות, אלא לעריכת ניסויים חברתיים.
מתי בפעם הראשונה קלטתי שזה הייעוד שלי? נראה לי שזה קרה ביום הראשון ללימודי בחטיבה. אולי הייתי זקוק להצדקה להחלטה שלי ללמוד בחטיבת ביניים רגילה, כי זו לא היתה החלטה פשוטה. כבר כשהייתי בכיתה ו’ התכנסה ועדה מיוחדת של אנשי חינוך ומדע, כדי לקבוע לאן לכוון אותי. מצד אחד זה החמיא לי, ומצד שני זה עורר בי כעס. אני משוכנע שלאנשים זרים אין שום זכות לקחת אחריות על גורלם של נערים כמוני. אני חושב שדווקא מפני שהמוח שלי עובד יותר טוב מהממוצע, זכותי להחליט מה אני רוצה לעשות בחיי, כי ההחלטות שלי הרבה יותר שקולות וחכמות.
הם הציעו כל מיני בתי־ספר למחוננים, ואבא ואימא נדלקו. גם מימי אמרה שללמוד בחטיבה רגילה זה יהיה בזבוז של שלוש שנים יקרות. כנראה דווקא בגלל זה סירבתי. רציתי לעשות מה שבראש שלי. התעקשתי ללכת לחטיבת ביניים רגילה, וביני לביני החלטתי שאנצל את שלוש השנים האלה כדי להכיר מקרוב מתבגרים רגילים לגמרי ולערוך עליהם מחקר.
אני מודה: לא רציתי לעבור את שנות ההתבגרות הראשונות שלי בין מחוננים כמוני. לא רציתי להסתובב בין נערים שבמקום להתאהב ולרכל, עורכים מחקרים. רציתי להימצא בעולם האמיתי, לחוות את החוויות הרגילות. הדבר היחיד שלא הבאתי בחשבון היה שאתאהב במישהי. זה היה באמת מחוץ לכל התוכניות.
אתם בוודאי מתים לדעת במי התאהבתי, מכיר אתכם. הלך המחשבה שלכם שקוף. המוח שלכם פועל על פי חוקים כל כך מוכרים ושגרתיים. רומזים לכם שיש סוד, והסקרנות שלכם נדלקת. לוחצים על כפתור, ומייד האור עולה. אבל אני אעשה לכם תרגיל ולא אגלה לכם כל כך מהר מי זאת. אתן לכם רמזים, אבל לא תשובה. נראה אתכם מצליחים להתאפק ולא מדפדפים אל הסוף ולא מחפשים את השם שלה. אם תצליחו, סימן שיש לכם שליטה מסוימת על האצבעות שלכם ועל הסקרנות שלכם; אם לא תצליחו, תסיקו את המסקנות לבד, ותודו (לפחות בפני עצמכם) שאתם אכן טיפוסים חלשי אופי.
שנייה! אתם יודעים בכלל איפה אתם נמצאים? מרוב התלהבות שכחתי לערוך לכם היכרות עם הסביבה. אתם נמצאים בירושלים, בשכונת בית־הכרם. כאן אני גר. כאן נמצאת גם החטיבה שבה אני לומד.
נראה לי שזה המקום להרחיב קצת בעניין הגישה שלי להתאהבות ולאי התאהבות, בלי כל קשר למחקרים. אולי זה יישמע לכם מוזר, אבל מבחינתי הבן־אדם האידיאלי הוא זה שלא מתאהב. למה? כי התאהבות זה מצב לא נשלט, או במילים אחרות – התאהבות היא מצב שבו הרצון החופשי שלך מאבד שליטה, ומה ששולט בך זה איזשהו כוח עיוור, מין משיכה סמויה. וכך, לא פעם קורה, שאחרי שאתה מתעורר מהעיוורון הזה, אתה לא מבין מאיפה כל זה נפל עליך.
הרי יש אנשים שמתאבדים בגלל אהבה נכזבת. תחשבו על זה: בחור אוהב בחורה והיא לא אוהבת אותו. בגלל שהיא לא אוהבת אותו, הוא מחליט שהחיים שלו לא שווים. מה הסיפור הזה? מה קרה לו? איך היו החיים שלו לפני שהוא הכיר אותה? יש איזו בת שיכולה להיות שווה את החיים שלי? נראה לכם?
טוב, אל תגידו לי שאני מגזים. אני יודע את זה לבד. אני יודע שרוב האנשים שמתאהבים לא מתאבדים אם לא מחזירים להם אהבה. אבל גם בין אלה שלא מתאבדים יש כאלה שנכנסים לדיכאון. זה כאילו הם אומרים לעצמם: בגלל שהיא לא אוהבת אותי, אני לא שווה. למה? מה קרה?
קחו למשל את אחותי מימי. היום היא נשואה לצפריר בן־הרוש. היא התחתנה בערך לפני שנה והעצבים שלה פחות או יותר במצב סביר, כלומר היא חיה חיים הגיוניים ומסודרים. אבל כשהיא היתה בת 16, היא התאהבה בשליח של הפיצה, זה שהיה מגיע אלינו על קטנוע ולובש מעיל אדום עם סמלים של הפיצרייה. משפט אחד הוא אמר למימי: “זה המקום שאליו אני הכי אוהב להביא פיצות” – והיא התמוססה במקום. קראו לו דן. מימי, שבעתיד תהיה פסיכולוגית, כתבה את השם שלו בכל מקום. אבא השתגע. הוא אמר לה, “הרי את לא מכירה אותו, אז איך את יכולה לאהוב אותו?” ומימי אמרה, “מי קבע שכדי לאהוב צריך להכיר? אני יודעת שהוא מקסים.”
היא היתה הולכת אל הפיצרייה, עומדת שם ומחכה שהוא יגיע מאחת השליחויות שלו. היא היתה קונה פיצות בלי סוף והשמינה מאוד. הוא היה מחייך אליה, וכל חיוך הטריף את הלב שלה. יום אחד הם נפגשו. דן הזמין אותה לפיצה. הוא דיבר על כדורגל. הוא היה אוהד בית”ר ומימי, שמעולם לא התעניינה בכדורגל, הלכה וקנתה צעיף צהוב־שחור של ‘בית”ר ירושלים’ והתעטפה בו בבית־הספר גם בקיץ.
בקיצור, יום אחד דן נעצר. חשדו בו שהוא גנב מהקופה של הפיצרייה. אפילו המעצר שלו לא שבר את מימי. היא אמרה שהיא לא אחת שתפסיק לאהוב מישהו רק בגלל שהוא נעצר. הוא אמר לה שהוא לא גנב מהקופה, והיא האמינה לו. לא שינה לה שהוא צולם במצלמת הביטחון של המקום. תחשבו על זה: היא ראתה את התמונות. היא ראתה אותו גונב, אבל אמרה שהוא לא גונב אלא מסדר את הכסף.
“אז מה הוא שם בכיס?” אבא שאל אותה, “למה רואים שהוא לוקח שטרות מהקופה ושם אותם בכיס?”
“הוא לא לוקח שום שטרות,” מימי אמרה, “הוא מסדר את השטרות לפי הסדר. הוא שם בכיס את המאות, אבל הוא מתכוון להחזיר אותן בסוף.”
“אז איך זה שתפסו אותו עם שטרות של מאות שקלים בכיס?” אבא כמעט יצא מדעתו מרוב דאגה לשכל שלה, “איך הגיעו השטרות האלה לכיס שלו?”
“אני לא יודעת,” מימי ענתה והתעצבנה על אבא, “מה אתה רוצה ממני?”
היא המשיכה ככה להיאבק על חפותו של דן, עד שיום אחד, כשהיא נסעה באוטובוס, היא פגשה את עופר, ותוך שניות הסתיים סיפור האהבה שלה לדן. היום, אם תזכירו לה שפעם דן היה כל החיים שלה, היא לא תאמין. היום, אם היא תפגוש אותו ברחוב, היא אפילו לא תזהה אותו.
לכן אני שואל את עצמי מה זה הסיפור הזה של האהבה? לכן אמרתי לעצמי, ‘שמע, אבנר, אתה לא תתאהב. מי שרוצה לשלוט בחייו, עדיף שיתרחק מהטירוף הזה. אתה תבחר את החברות שלך לפי ההתאמה שלהן אליך. כשתפגוש בת שיהיה לך מעניין לדבר איתה ולבלות איתה, קדימה. נסה להיות חבר שלה. ככה תחסוך לך הרבה צרות.’
נראה לכם שאהיה מסוגל לשתול בראש של בת שמוצאת חן בעיני אהבה אלי? נראה לכם שאפשר לשלוט בדברים כאלה?
כבר מהתחלה כדאי שתדעו ושלא תזלזלו בי. יש מישהי מהכיתה שמאוהבת בי, אבל גם את השם שלה אגלה לכם מאוחר יותר.
אם אתם חושבים שהרעיון הזה להיות חבר של מישהי בלי ממש להתאהב בה הזוי לגמרי, הנה ההוכחה שהוא לא. תחשבו על החרדים, למשל. שם אין בכלל דבר כזה שנקרא אהבה. ההורים מחליטים מי מתאים למי, בני־הזוג נפגשים, ואם יש התאמה סוגרים עניין. אני לא אומר שזאת השיטה הכי טובה, שמבטיחה חיי נישואים מאושרים. אני גם לא הייתי מעדיף אותה, כי אין שום סיכוי שבעולם, שההורים שלי יידעו יותר טוב ממני מה נכון בשבילי.
מצד שני, גם השיטה של האהבה לא מבטיחה חיי נישואים מאושרים או חברות מאושרת. מה יצא למימי מהאהבה שלה אל דן? כלום. יום אחד היא קמה בבוקר ובעצמה לא הבינה מה היה הקטע שלה. אבל אם שיקול הדעת שלה היה מופעל, אם היו לה נושאים משותפים איתו, אם השיחות שלהם היו מעניינות, אם הוא היה מרתק אותה, היא היתה נשארת איתו בקשר, גם אם החברות היתה מתפרקת. כי אתה לא מוותר בקלות כזאת על מי שכיף לך לשוחח איתו.
כל זה היה נכון עד שהתאהבתי. כי אם אתם חושבים שזאת שאני מאוהב בה היא מחוננת כמוני, אתם טועים. ואם אתם חושבים שהשיחות שלי איתה מעניינות, וזה מה שדחף אותי להתאהב בה, אתם שוב טועים. התאהבתי בה ככה, בלי שתיכננתי. האהבה פשוט השתלטה עלי. מה קרה לי? מאין היא נכנסה? איך לא עמדתי על המשמר?
אבל בואו נחזור שוב אחורה, אל היום הראשון שלי בחטיבה, כי כבר אז ראיתי את הבת הזאת בפעם הראשונה. ומה שמוזר בכל הסיפור, זה שהיא בכלל לא מצאה חן בעיני. אם הייתי עורך רשימה של הבנות לפי איך שהן מצאו חן בעיני ממבט ראשון, היא היתה בין האחרונות. לכן זה עוד יותר מטריד אותי. מה קרה? איך היא הצליחה לעקוף את כולן בסיבוב?
כשרק הגעתי לכיתה ביום הראשון של החטיבה, ערכתי לעצמי סקירה של הנוכחים. התוכנית שלי היתה מורכבת: קודם כול לאתר כמה תלמידים שאוכל להפעיל אותם למען הניסויים החברתיים שאני מתכוון לערוך, ואחר כך לבדוק את הפערים שנוצרים בין ההתרשמות הראשונית שלי מאנשים לבין ההתרשמויות המאוחרות. ביום הראשון ללימודים אתה עדיין לא מכיר את הנפשות הפועלות, ואתה מתרשם מהאנשים בלי דעות קדומות ובלי שאתה מכיר את המוסכמות של הקבוצה. בקיצור, סימנתי לי את הדמויות הבולטות ואמרתי בלב: נראה מה יקרה בעוד חודש. נראה איך אשנה את דעתי על האנשים.
הראשונה ששמתי לב אליה היתה נופר בביוף. טוב, לא חוכמה גדולה. נופר היא אחת מאותן בנות שכבר בגיל ארבע או חמש בטח כולם אמרו עליה שהיא “הילדה הכי יפה בגן”. אני מודה: מבחינת יופי, אין לה מתחרות. גם הביטחון העצמי שהיא הפגינה היה די מרשים. אף על פי כן, כבר ביום הראשון כשעקבתי אחריה, מצאתי אצלה כל מיני סימנים לעצבנות. היתה לה למשל מין תנועה לא נשלטת כזאת. היא היתה לוקחת קווצה של שערות ומגלגלת אותה בין האצבעות, וכשהיא עשתה את זה האצבעות שלה ממש רעדו.
פעם החלטתי לבדוק אותה. רציתי לבחון מתי בדיוק היא עושה את התנועה הזאת. ומה גיליתי? האמת? זאת היתה תגלית מדהימה. כל פעם כשאיזשהו בן ניגש אל נעמה, החברה הכי טובה שלה, ודיבר איתה, נופר היתה מתרחקת, עומדת ומביטה בהם, ועושה את התנועה הזאת עם השיער. בקובץ אקסל הסודי שלי רשמתי את הפרט הבא: “נופר חוששת מאוד שנעמה תעזוב אותה, וזאת אחת מנקודות התורפה שלה”.
אני חושב שבגלל זה ניצלתי כל מיני הזדמנויות כדי לדבר עם נעמה. זאת היתה מין התעללות. נהניתי לראות איך נופר נלחצת כשאני מדבר עם נעמה. ניחשתי שהיא חוששת שאם תהיה לי השפעה על נעמה, נעמה תקלוט דברים שככה היא לא קולטת, כי נעמה לא הכי חכמה, וזה למרות שהיא תלמידה בהחלט בסדר.
בגלל נופר, שמתי לב גם לנעמה. למען האמת, יותר משהתעניינתי בנעמה, התעניינתי בקשר בין נופר לנעמה. הקשר ריתק אותי. באופן כללי, קשרים בין אנשים מרתקים אותי. למשל הקשר בין דין לבין תומר. או הקשר בין תומר לבין גל. או הקשר בין גל לבין סתיו. או הקשר בין אביתר לבין מאיה. וגם קשרים הרבה יותר סמויים, מין קשרים כאלה שאנשים מנסים להסתיר, כמו הקשר בין תומר לבין אופיר, או הקשר החדש הזה בין תומר לבין ירון.
נעמה נראתה לי סתמית, מין אחת שאין לה ביטחון עצמי, והיא שואבת את כל העוצמה שלה מחברתה הטובה נופר. בת כמו נעמה נראתה לי מייד נוחה להפעלה. סימנתי את השם שלה במרקר. אחר כך, כשהיא לא ענתה לאס־אם־אסים ששלחתי לה, ויתרתי עליה. גם בלעדיה היו לי יותר מדי שליחים, וחששתי שאם אגזים אני עוד עלול להתבלבל ביניהם.
הבאה בתור ששמתי לב אליה היתה גל. כבר ביום הראשון גל נראתה כמו מלכה, וסתיו, החברה הכי טובה שלה, נראתה כמו המשרתת שלה. גל וסתיו היו ממש העתקים של נופר ונעמה. גל הבולטת, היפה, זו עם הביטחון העצמי, וסתיו תמיד צמודה אליה. ביום הראשון ללימודים גל עדיין לא ידעה מה מצפה לה. היא היתה בטוחה שמעמדה בחטיבה יהיה זהה למעמדה ביסודי. אבל נופר האפילה עליה כבר מן היום הראשון, ומהר מאוד גל נדחקה לאחור. היא לא הצליחה להשיג את דין, הבן הכי שווה בשיכבה, ולכן נאלצה להסתפק בתומר…
שנייה! אני חייב להפסיק, כי בנקודה הזאת שבה אני רוצה להתחיל את הסיפור, אני רואה באיי־סי־קיו שיעל מחוברת ואני חייב לשמוע ממנה איך היה. היא סיימה טיפול אצל אחותי וממהרת לדווח, ותכף תבינו למה אני כל כך מחויב אליה. אבל אל תדאגו, למרות שנראה לכם שאני קופץ מהעבר הרחוק לעבר הקרוב יותר, אם תעקבו אחרי בתשומת לב, בסוף תגלו סדר בבלגן והפאזל יסתדר לכם. זה כמובן בתנאי שלא תאבדו שום חלק. כי גם החלקים שנראים כביכול שוליים, נחוצים להשלמת התמונה, ואל תגידו שלא הכנתי אתכם לזה מראש.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “להתבגר 8 – להיות מחונן”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות